ביאור שטיינזלץ על מנחות י״ב

1 הרי זה פיגול, וחייבין עליו כרת על אכילה משיירי המנחה הזו.

2 זה הכלל: כל הקומץ או נותן את הקומץ בכלי, או המוליך את הקומץ בכלי למזבח, או המקטיר את הקומץ על המזבח, אם עשה אחת מעבודות אלו על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול, כלומר, השיריים, או על מנת להקטיר דבר שדרכו להקטיר, כלומר, הקומץ או הלבונה, אם עשה על מנת שייאכל או שיקרב חוץ למקומו — הרי זה פסול אבל אין בו כרת, אם על מנת שייעשה כן חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב את המתיר כמצותו, כלומר, שחוץ ממחשבת חוץ לזמנו נעשית עבודת הקומץ, שהיא המתירה את המנחה, כתיקנה. אבל אם לא קרב המתיר כמצוותו, הרי אף שהמנחה פסולה — אין איסור פיגול חל עליה.

3 כיצד נחשב הדבר שקרב המתיר כמצותו? אם קמץ בשתיקה בסתם ואחר כך נתן את הקומץ בכלי, והוליך והקטיר אותו במחשבת חוץ לזמנו; או שקמץ חוץ לזמנו, ונתן בכלי והוליך והקטיר בשתיקה; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבה חוץ לזמנו — זהו שקרב המתיר כמצותו, וחייבים על אכילת המנחה משום פיגול.

4 כיצד לא קרב המתיר כמצותו? כאשר היתה שם מחשבה נוספת הפוסלת את הקרבן מלבד מחשבת חוץ לזמנו, כגון: אם קמץ במחשבת חוץ למקומו, ואחר כך נתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ לזמנו; או כגון שקמץ חוץ לזמנו, ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ למקומו; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ למקומו — זהו שלא קרב המתיר כמצותו.

5 וכן מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן ודבר זה פוסלן, כמבואר בראש המסכת ואחר כך נתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ לזמנו; או שקמץ אותן במחשבת חוץ לזמנו, ואחר כך נתן את הקומץ בכלי והוליך והקטיר במחשבת שלא לשמן; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת שלא לשמן — זהו שנקרא שלא קרב המתיר כמצותו.

6 אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כזית בחוץ כזית למחר, או כזית למחר כזית בחוץ, וכן אם עשה על מנת לאכול כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, או כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ — בכל אחד מהמקרים האלה פסול ואין בו כרת.

7 אמר ר' יהודה, לא כך, אלא זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום, שחישב קודם להקריב או לאכול שלא בזמנו, ואחר כך חישב להקריב שלא במקומו — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן — הרי זה פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה, כל שהיתה עוד מחשבה פסולה מלבד מחשבת חוץ לזמנו, בין בתחילה ובין בסוף — הרי זה פסול ואין בו כרת.

8 א גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים, לדברי האומר: שירים של מנחה שחסרו שנחסר מהם משהו בין הקמיצה לבין ההקטרה של הקומץ, בכל זאת מקטיר קומץ עליהן; וקיימא לן ומוחזק בידינו שאותן שירים, אף על פי שמקטיר את הקומץ עליהם, אסורים הם באכילה, מהו דתיהני להו שתועיל להם הקטרה זו למיקבעינהו לקבוע אותם בפיגול אם נעשתה במחשבה לאוכלם למחר, כמו אם היו מותרים לאכילה?

9 וכן מהו שתועיל להם ההקטרה לפקינהו להוציא אותם מידי מעילה? האם דינם כשיריים שהותרו באכילה, שלאחר שקרב הקומץ והותרו לכהנים שוב אין בהם דין מעילה?

10 אמר רב הונא, אפילו לשיטת ר' עקיבא שאמר: זריקה של דם הזבח, שמתירה את בשרו באכילה ומוציאה אותו מדין מעילה, מועלת מועילה גם לבשר הזבח היוצא מחוץ לעזרה, להוציאו מידי מעילה, למרות שהוא אסור באכילה — הני מילי דברים אלה אמורים דווקא ביוצא,

11 דאיתיה בעיניה שישנו בעינו, ופסול מחמת דבר אחר הוא, שיצא מחוץ לעזרה. אבל חסרון שיש בשיירי המנחה, דפסולא דגופיה שפסול של גופו הוא — לא מהני ליה לא מועילה לו הקטרה להוציאם מידי מעילה, וגם לא לקבוע אותם בפיגול.

12 אמר ליה לו רבא: אדרבה להיפך, אפילו לדעת ר' אליעזר שחלק על ר' עקיבא ואמר: אין זריקה מועלת ליוצא להוציאו מידי מעילה — הני מילי דברים אלה אמורים דווקא ביוצא, דליתיה שאינו נמצא בפנים כדי שזריקה תועיל לו, אבל חסרון של שיירי המנחה, דאיתיה שעדיין נמצא בפנים — מהניא ליה מועילה לו הקטרה להוציאם מידי מעילה, ולקבוע אותם בפיגול.

13 אמר רבא: מנא אמינא לה מנין אני אומר אותה, שגם על שיריים שחסרו חייבים משום פיגול? דתנן ששנינו במשנה: הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ או כזית משיריה בחוץ וכו' לאכול שייריה למחר או כזית משייריה למחר — פיגול וחייבים עליו כרת, ותני ושונה ר' חייא במשנה שלו: הקומץ את המנחה לאכול שייריה, ולא תני ואינו שונה "או כזית משייריה".

14 ויש לברר: מאי טעמא לא תני מה טעם אינו שונה גם הוא "או כזית"? לאו האם לא משום שבמשנתנו מדובר כגון שחסרו שירים וקמו להו ועמדו להם על כזית. וכיון שבמתן כלי בהילוך ובהקטרה, כלומר, כשהוא שונה בהמשך: זה הכלל, כל הקומץ והנותן בכלי והמהלך והמקטיר לאכול את השיריים או להקטיר את הקומץ למחר — פיגול, לא מתני ליה לא נשנה לו, אינו יכול לשנות:

15 "או כזית" על אכילת השירים "על מנת לאכול כזית משייריה למחר", וטעם הדבר, מפני שעל הקטרת הקומץ השנויה עימה לא ניתן לומר "או להקטיר כזית מקומצה למחר — פיגול", שהרי אם חסר הקומץ המנחה פסולה, ואין מחשבה כזו עושה פיגול — לפיכך בקמיצה נמי גם כן, כלומר, כשהוא שונה מתחילה: "הקומץ את המנחה... לאכול שירים" לא תני אינו שונה ר' חייא "או לאכול כזית משייריה", אף שמצד האמת יכול היה לשנות כן; וקתני סיפא והוא שונה בסוף, שאם הקטיר את הקומץ על מנת לאכול את השיריים לאחר זמנם — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, אלמא מהניא להו מכאן שמועילה להם הקטרה לשיריים שחסרו לקובעם בפיגול!

16 אמר ליה לו אביי: לא, מכאן אין להוכיח שמדובר בשיריים שחסרו, ויש להסביר כי הא מני ברייתא זו ששונה ר' חייא כשיטת מי היא? שיטת ר' אלעזר היא, דתנן ששנינו במשנה: הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ מחוץ למקדש — הרי זה חייב משום איסור הקרבה בחוץ, ור' אלעזר פוטר עד שיקריב את כולו, ולא רק כזית ממנו.

17 וכיון שבהקטרת קמיצה קומץ לא מתני ליה אינו יכול לשנות את הלשון "או להקטיר כזית מקומצה בחוץ", משום שלדעת ר' אלעזר, שאין חייבים על הקטרה כזו בחוץ — גם אין במחשבה לעשות זאת משום פיגול, לכן בשירים נמי לא מתני ליה גם כן אינו יכול לשנות "או כזית".

18 ושואלים: אי אם ברייתא זו דעת ר' אלעזר היא, האי זה שהוא שונה בה "להקטיר קומצה בחוץ", הרי "להקטיר קומצה ולבונתה בחוץ" מיבעי ליה צריך הוא לשנות! דתנן שהרי שנינו במשנה: הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ — חייב משום הקרבה בחוץ, ור' אלעזר פוטר עד שיקריב את שניהם!

19 ודוחים: לא נצרכא הוצרכה הברייתא לשיטה זו אלא לקומץ של מנחת חוטא, ששם אין לבונה אלא רק קומץ, והוא המתיר היחיד, וממילא חייב על הקרבת הקומץ בפני עצמו בחוץ, וגם מחשבה לעשות כן למחר עושה פיגול.

20 ושואלים: ואיכפל תנא לאשמועינן וכי טרח התנא להשמיע לנו הלכה שנוגעת רק לקומץ של מנחת חוטא? ומשיבים: אין כן. וכן כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל אמר בשם האמורא ר' אלעזר בן פדת: מה שנאמר במשנה זו "על מנת להקריב קומצה בחוץ" — קומץ של מנחת חוטא הוא, ושיטת ר' אלעזר היא.

21 הדר חזר ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי לא כלום הוא מה שאמרתי, שהקטרה מועילה לשיריים שחסרו, לקבוע אותם בפיגול ולהוציאם מידי מעילה. דתניא ששנויה ברייתא, נאמר בלחם הפנים: "קדש קדשים הוא" ויקרא כד, ט, לומר: הוא בשלמותו, שאם נפרסה אחת מהן מחלות לחם הפנים, ונחסרה בכך — חלותיה כולן פסולות לגמרי, ואין הקטרת הבזיכים מועילה בהן כלל.

22 ונדייק: הא אבל אם לא נפרסה אחת מהן, אלא יצאת יצאה — הני דאיכא גוואי אלה שישנן בפנים כשרות. ומעתה, מאן שמעת ליה דאמר מי הוא ששמעת אותו שאומר: זריקה מועלת ליוצא מחוץ לעזרה, להוציאו מידי מעילה ולחייב עליו משום פיגול — דעת ר' עקיבא היא, וקאמר והוא אומר בברייתא זו שאם נפרסה אחת מן החלות לא מועילה להן ההקטרה. והוא הדין למנחה שחסרו שייריה, שלא תועיל להם ההקטרה.

23 אמר ליה לו אביי: כיצד אתה מוכיח מכאן? מי קתני האם התנא שונה במפורש הא אבל אם יצאת אחת מהן האחרות כשרות, שאתה מסיק מסקנה זו? דלמא שמא יש לדייק באופן אחר: הא אבל אם נטמאת אחת מהן — הנך אלה, השאר הן כשרות,

24 מאי טעמא מה טעם הדבר? משום שמרצה ציץ שבראש הכהן הגדול על הטומאה, אבל אם יצאת אחת מהן — לא, והכל נפסל, כמו שהוא הדין כשנפרסה אחת מהן. וברייתא זו שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: אין זריקה מועלת ליוצא. ולדרך זו,

25 בדין הוא דאיבעי ליה למיתני נמי שצריך לשנות גם כן יצאת אחת מהן כולן פסולות, והאי דקתני וזה שהוא שונה נפרסה — הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו, שאפילו נפרסה, דאיתיה שעדיין היא נמצאת בפנים — לא מהניא ליה מועילה לו הקטרה. אבל לשיטת ר' עקיבא שאמר: זריקה מועלת ליוצא — אפילו חסרון נמי מהניא ליה גם כן מועילה לו הקטרה.

26 א משנה אם עשה אחת מעבודות המנחה על מנת לאכול כחצי זית מן השיריים ולהקטיר כחצי זית מן הקומץ למחר — כשר, מפני שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

27 ב גמרא ומדייקים: טעמא הטעם, דווקא אם חישב על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית למחר — אין זה מצטרף, וכשר, הא אבל אם חישב על מנת לאכול כחצי זית מן השיריים ולאכול כחצי זית מדבר שאין דרכו לאכול, כלומר, מן הקומץ — הרי זה מצטרף לכזית לפסול.

28 ומראים סתירה, והקתני רישא והרי הוא שונה בהתחלה, במשנה הקודמת: אם חישב על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ לזמנו — הרי זה פיגול, ונדייק: דווקא אם חישב לאכול דבר שדרכו לאכול — אין כן, אבל אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול — לא, אין מחשבה זו פוסלת, וממילא אין לומר שתצטרף. ואם כן, מאן תנא מיהו התנא של משנתנו?

29 אמר ר' ירמיה: הא מני משנה זו כשיטת מי היא? שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: מחשבין מאכילת אדם לאכילת מזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם, שאם חישב על מנת להקטיר למחר מן השיריים המיועדים לכהנים, או לאכול מן הקומץ המיועד למזבח — הרי זה פוסל,

30 דתנן ששנינו במשנה: הקומץ את המנחה על מנת לאכול דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר — הרי זה כשר, ור' אליעזר פוסל.

31 אביי אמר: אפילו תימא תאמר ששיטת רבנן חכמים היא משנתנו, לא תימא אל תאמר ותדייק: הא אבל אם חישב על מנת לאכול כחצי זית מדבר שדרכו לאכול ולאכול כחצי זית דבר שאין דרכו לאכול מצטרף לפסול, אלא אימא אמור ותדייק כך: הא אבל חישב על מנת לאכול כחצי זית למחר ולאכול כחצי זית בחוץ מדבר שדרכו לאכול הרי זה מצטרף לפסול.

32 ומקשים: ומאי קא משמע לן ומה משמיע לנו התנא בכך? הא בהדיא קתני לה הרי במפורש הוא שונה אותה במשנה הקודמת: לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ — בכל אלה פסול ואין בו כרת, ואם כן