אור חדש א׳:י״ג

1 "ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים" פסוק יג. על דרך הפשט שהכל לפי הזמן, כי לפעמים אף שאין הדין נותן, הזמן גורם. ולכך הביא לפני אותם שידעו אם היא חייבת מיתה, וזהו "יודעי העיתים", אם לפי הזמן הוא כן שצריך לגזור. והם השיבו שהזמן בודאי גורם שצריך לעשתו גדר, כי "תאמרנה נשים שרי פרס ומדי וכו'" פסוק יח. ועוד נראה לומר, כי פירוש "יודעי העיתים" היינו שהם יודעים מה שנעשה בכל זמן וזמן כמו זה, שהוא חכם וגם יודע מה שנעשה כבר בכל עת ועת, ראוי שיהיה דן על זה. כי מאחר שיודעים כל הדברים אשר היו בכל הזמנים, בודאי הם יודעים מה לעשות עתה גם כן במעשה הזה, כך יראה פירושו.

2 "כי כן דבר המלך" פסוק יג. רצה לומר שאל תתמה שהרי זה גנאי למלך שיביא המשפט בפני אחרים, ודבר זה נראה שפלות למלך. ועל זה אמר "כי כן דבר המלך", כלומר דבר שהוא מגיע למלך הוא מציע לפני יודעי דת ודין, שלא יאמרו כי המלך עושה עיות הדין. ומה שאמר "דת ודין", פירוש "דת" הוא דת נמוסי הנעשה ונקבע לפי הנימוס שנעשה -במדריגה- במדינה. "ודין" הוא דבר שהשכל נותן. ועוד נראה, כי "דת" הוא מה שעשה לאדם ולא לחבירו, אבל "דין" הוא מה שעשה לחבירו.

3 ובגמרא מגילה יב:, "ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים". מאן "חכמים", רבנן. "יודעי העיתים", שיודעים למעבר* שנים ולקבוע חדשים. "כדת מה לעשות" להלן פסוק טו, אמר להו, דייניה נהליה. אמרי היכי נעביד; נימא דליקטליה, למחר מפכח ליה חמרא ודכיר ליה, ובעי לה מינן. נימא ליה לשבקא, השתא לימא לא אכפית להו בזילות דילי ומלכותיה*. אלא מוטב ניסלק נפשן. אמרו לו, מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצינו, ניטלה עצה ממנו, ואין אנו ידעין לדון דיני נפשות. אלא זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדיה ולא פג טעמיה, דכתיב ירמיה מח, יא "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך וגו'". מיד "והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן" להלן פסוק יד. אמר רבי לוי, פסוק זה כולו על שם קרבנות נאמר. "כרשנא", אמרו מלאכי שרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כלום הקריבו לפניך פרים* בני שנה כמו שהקריבו ישראל. "שתר", כלום הקריבו לפניך אומות העולם שתי תורים ובני יונים כדרך שהקריבו ישראל. "אדמתא", כלום בנו אומות העולם לפניך מזבח של אדמה, כדכתיב שמות כ, כא "מזבח אדמה תעשה לי". "תרשיש", כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב שמות לט, יג "תרשיש שוהם וישפה". "מרס", כלום מרסו לפניך בדם. "מרסנא", כלום מרסו לפניך במנחות. "ממוכן", כלום הכינו לפניך שלחן של לחם הפנים. מיד "ויאמר ממוכן" להלן פסוק טז, תנא, "ממוכן" זה המן, ולמה נקרא שמו "ממוכן", שמוכן לפורענות. אמר רבי אבא בר כהנא, מכאן שהדיוט קופץ בראש, עד כאן.

4 ומה שאמר במדרש הזה שכל הפסוק נאמר על שם הקרבנות, כי הוקשה להם למה נזכר שמותם, והרי לא הוזכרו בשום מקום שאפשר לך לומר כי לכך הזכיר את שמם להודיע כי אלו הם שנזכרו במקום אחר. וכיון שלא נזכר שמם במקום אחר, אם כן מה בא ללמדינו, אלא שבא לרמוז על הקרבנות. ועוד, "והקרוב" חסר כתיב, אלא בא ללמד שהם חסירים קרבנות הנרמזים כאן.

5 ומה שאמר במדרש הזה "מאן 'חכמים' רבנן", מפני כי הוקשה להם איך באה הצלה לישראל על ידי אנשים אלו. כי בודאי חכמי האומות הם מתנגדים לישראל, ואיך בא הצלה על ידם לישראל. ולכך אמרו כי הצלה הזאת באה על ידי אנשים אלו, ועל זה אמר כי בודאי מתחלה הובא המשפט לפני חכמי ישראל, רק כי הם לא רצו לדון על זה, ואמרו להביא המשפט לפני עמון ומואב. ומכל מקום כיון שהם נתנו העצה להביא המשפט לפני אלו, והם דנו להמית את ושתי, הרי באה ההצלה על ידי חכמי ישראל.

6 ועוד יש לפרש מה שאמר כי כל הפסוק נאמר על הקרבנות, כי הוקשה לרבותינו זכר לברכה, לפי שאמרו במדרש אסת"ר ג, י "כל מקום שנאמר במגילה 'המלך', במלך מלכי מלכים מדבר. וכל מקום שכתיב 'המלך אחשורוש', באחשורוש מדבר". וכאן כתיב פסוקים יג-יד "ויאמר המלך והקרב אליו", וכי אלו הרשעים יש להם קורבה אל השם יתברך. ולכך דרש המקרא זה על הקרבנות, שהם בודאי קרובים אליו, וזהו נכון גם כן.

7 וקרא חכמי ישראל "יודעי העתים", כי חכמי ישראל נודעים מחמת עבור השנה, שהיו חושבים תקופות ומזלות וכל אשר שייך לזה, והיה נמצא במורגש ולראית העין שכך הוא. ודבר ידוע כי דבר זה אין לעמוד על זה אלא מפי רוח הקודש, שידעו ענין הגלגלים ומהלך שלהם. אבל שיעמוד עליהם האדם משכלו לדעת מהלך תנועת הגלגלים וסבוב שלהם, דבר זה אי אפשר לעמוד עליו. ולכך מה שחכמי ישראל היו יודעים העיתים בזה נודע שהם חכמים באמת קולעים אל השערה ולא יחטיאו אפילו כהרף עין. ולכך אחשורוש כאשר נודע להם חכמתם ויצא להם שם בעולם בחכמה, וכדכתיב דברים ד, ו "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני כל העמים", וזה נאמר על סוד העיבור. ולכך "יודעי העיתים" השם של חכמי ישראל בפרט, שאין לאדם לעמוד על מהלך בכוכבים כאשר הוא רק באומה חכמי ישראל, שהם ידעו מפי רוח הקודש. והם לא רצו לדון על זה, והביא המלך הדין לפני עמון ומואב. והמלאכים היו מזכירין לפני השם יתברך זכות ישראל, ודבר זה היה גורם שהמשרתים האלו היו מלמדים חובה על ושתי.

8 ומעתה אין קשיא איך יבא הצלה על ידי שהם רשעים, כי עיקר הסבה שהיה מציל את ישראל היה על ידי קרבנות כמו שיתבאר, ודבר זה היה גורם שאלו היו מלמדים חובה על ושתי, ולפיכך בשמם נרמזו הקרבנות. כי מלאכי שרת למעלה היו מלמדים זכות בשביל הקרבנות, ודבר זה היה פועל למטה שהמשרתים היה מלמדים חובה.

9 ועוד נראה פירוש "יודעי העיתים", פירוש שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם, שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חליפי הזמן. ולכך אמר "יודעי העתים", כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העתים. ודבר זה הוא ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב קהלת ג, א "לכל זמן ועת לכל חפץ". וזהו "יודעי העיתים", כאילו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן, והם הדברים שמתהוים בעולם. וכך נראה שמפרשים רז"ל, כי הם פירשו מגילה יב: "יודעי העיתים", שיודעים לעבר שנה ולקבוע חדשים. וזהו עניין הזמן, וכיון שהם יודעים עניין הזמן, גם כן הם יודעים הדברים שהם תחת הזמן באמיתת שלהם, כך פירוש זה.

10 ובא לומר שהיה מביא המשפט לפני בני יששכר, כמו שאמרנו כי הגאולה הזאת, הוא הריגת ושתי, ראוי שתהיה על ידי ישראל, כי כל גואל היה מישראל, ולא גאולה על ידי האומות, אשר הם מתנגדים על ישראל, ואיך תבא גאולה על ידיהם. ולכך הוא דין זה לפני חכמי ישראל. ואף כי מלאכי השרת היו גורמים, כמו שהתבאר למעלה, אבל מקום התחלה ראוי שתהיה על ידי ישראל, כי כל מה שאפשר שיהיה על ידי ישראל, יהיה זה. ומפני הסכנה פרשו מזה, ואמרו כי עמון ומואב ידונו דין הזה.

11 ואמר "והקרוב אליו כרשנא וגו'", ופירשו מגילה יב: "כרשנא" לשון צאן הוא, כמו "כרים" בכל המקרא, והכבשים הם בני שנה פרה פ"א מ"ג, וזהו "כרשנא". מפני שגאולת ישראל תלוי במיתת ושתי מלכה, שתבא אסתר תחתיה, והיה ישראל צריכים לגאולתם מיתת ושתי, שתבא אסתר במקומה. ודבר זה הוא דבר גדול להמית מלכה בת מלכים, ולפיכך כנגד זה היו אומרים המלאכים בשביל ישראל כי הם של יתברך. ודבר זה נרמז אף בהקרבת מנחה בלבד, דכתיב ויקרא ב, א "ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו'", כל המקריב מנחה כאילו הקריב נפשו מנחות קד:. ומכל שכן כאשר ישראל מקריבים כל הקרבנות, שנחשב זה כאילו הקריבו נפשם. ודבר זה בארנו בכמה מקומות כי הקרבת קרבן נחשב כאילו מקריב נפשו גם כן אל השם יתברך. ולפיכך הקרבנות מורים כי ישראל הם אל השם יתברך, ואיך יהיה מוסר אחשורוש את ישראל ביד המן לעשות בהם רצונו, כאילו הם שלו, כי במה שישראל הם אל השם יתברך לגמרי, איך אפשר שיהיה שולט בהם אחר. וזה מבואר שכך פירושו.

12 ועוד, כי הקרבנות שישראל מקריבים דבר זה הוא קיום כל עולם, שהרי אמרו אבות פ"א מ"ב "על שלשה דברים העולם עומד; על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים", ופרשנו דבר זה באריכות בחבור דרך חיים. ואיך יהיה מכלה ומאבד דבר שהוא קיום העולם. לכך אי אפשר זולת ישראל שהם עובדים אל השם יתברך על ידי הקרבנות, ועל דבר זה העולם עומד, וזהו זכות ישראל אשר נרמז כאן. ומפני כי מה שהיו המלאכים אומרים לפני השם יתברך אין זה בנגלה לאדם רק בנסתר, לכך זה גם כן בנסתר ולא בנגלה.

13 ואמר מגילה יב: "ממוכן" זה המן, ולמה נקרא שמו "ממוכן", שהיה מוכן לפורעניות. וקשיא, מנא להו שהוא המן, שאמרו זה המן. ונראה כי דעת רז"ל כי אלו שבעה משרתים, כי למה בחר דוקא בשבעה משרתים. אבל בשביל כי אחשורוש היה רוצה שיהיה מלכותא דארעא כמלכותא* דרקיע, ולכך היו לו שבעה משרתים נגד ז' משרתים, שהם שצ"ם חנכ"ל. ואלו שבעה משרתים שמוש שלהם כצנ"ש חל"ם; כוכב משמש ליל ראשון בשבוע, צדק ליל שני, נוגה ליל ג', שבתי ליל ארבע, חמה ליל חמשה, לבנה ליל ששי, מאדים ליל שבעה. ולפיכך השביעי הזה שהוא ממוכן, הוא נגד כח מאדים. והמן הוא גם כן נגד כח מאדים, שהרי מספרו "מאדים", ולכן היה כחו להשמיד ולהרוג הכל, כי זה כח מאדים שהוא לרעה. ולכך אמרו בגמרא מגילה יב: "ממוכן", שהוא השביעי מן המשרתים, "הוא המן", שהרי שניהם שוים בכח שלהם. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מגילה יב: "ויהי ביום השביעי" למעלה פסוק י, שבת היה, כי מאדים הוא מושל בשבת, שהוא יום האחרון, והוא כח המן.

14 וכך מוכח בתרגום שלנו, שאמר להלן פסוק טז "ויאמר ממוכן", "הוא המן". ותרגם אחר כך להלן ב, א "כשוך חמת המלך", שאל המלך אחר ושתי, ואמרו כי נתלת בעצת ז' הסריסים האלו, וכעס המלך ונתלו אלו השרים השבעה. ואם כן איך נזכר אחר כך המן, שהיה משבעה שרי מדי ופרס. אלא הפירוש כמו שאמרנו, כי מה שאמר "ממוכן הוא המן", כלומר שהם שוים בכח אחד, אבל אינו המן ממש. ויש לפרש דברי התרגום בדרך רחוק, כי מה שאמר כי מיד להלן ב, א "תקיף רוגזיה וגזר למהוי צליבו אלו רברבו", היינו שכך גזר להיות צליבין. ובשביל שהיה ירא אחשורוש שיהיו מורדין בו הסריסים, כי אלו השבעה לא עשו דבר רק כי דעתם כך הוא שתהיה נהרגת ושתי, לכך בטל הגזירה. ולכך לא אמר רק "וגזר למהוי צליבין", אבל לא נצלבו. אבל עיקר הפירוש כמו שאמרנו, שגם להמן היה כח מאדים, כמו ממוכן שהוא שביעי למשרתים הכתובים כאן, שהשביעי יש לו כח מאדים.

15 ונראה כי בשביל כך הוי"ו הוא אחר המ"ם הראשונה, שבא לדרוש שהוא מוכן לפורעניות, לכך בא הוי"ו אחר המ"ם הראשונה. ויש לך לדעת כי שני הכנות יש לרע; כי יש אדם כאשר יביאו לפניו דבר שהוא רע באמת, כמו שהיה מעשה ושתי, שודאי היה דבר זה רע, והוא דן מיד לרע. ואינו מהפך ומחפש באולי ימצא זכות, כמו שהוא המצוה לבית דין צדק שיהיו פותחין בזכות, וזה אינו עושה כך, לכך נקרא שהוא מוכן לרע. ויש שהוא יותר מוכן לרע, והוא מחפש החיוב, ורוצה תמיד לחייב, וזהו שהוא מוכן לרע לגמרי. ולפיכך מתחילה הכתוב מספר על אלו שהיו רואים פני המלך כתיב פסוק יד "ממוכן", שהיה מוכן לרע להיות מחפש חובה, ולא זכות, וזהו שהוא -מ-מוכן לרע לגמרי. אבל "ויאמר מומכן", שהיה לפניו דין ושתי שעשתה הרע, ואין זה הכנה לרע לגמרי, רק שהיה קופץ בראש ולומר מיד שהיא חייבת מיתה, ואין זה רק הכנה קצת לרעה, ולכן הוי"ו אצל המ"ם הראשונה, והוא קצת מן מוכן. וזה מורה על* קצת הכנה כאשר הוא קופץ בראש ומלמד חובה, ואינו מלמד זכות בתחלה כמו שראוי לבית דין צדק. ונמצא כי בשם "ממוכן" נרמז כי מ"ם והוי"ו הוא קצת מן "מוכן", ויורה זה שהוא מוכן לרע. ונשאר עוד "מוכן", והוא מורה על שהוא לרע לגמרי, וזה כאשר הוא מחפש יותר חובת הנדון.