אור חדש א׳:י״ב

1 "ותמאן המלכה ושתי" פסוק יב. במדרש אסת"ר ג, יד "ותמאן המלכה ושתי", שלחה ואמרה לו דברים שהם נוגעים בלבו. אמרה לו, אם רואין אותי נאה, הן נותנים עיניהם להשתמש בי, והורגין אותך. ואם רואין בי ערוה, אם כן את מתגנת בי. רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ. שלחה ואמרה לו, אתה קומיס איסטבלטי של בית אבא היית, והיית למוד להיות מכניס לפניך נשים זונות ערומות, ועכשיו שנכנסת למלכות לא החזרתה מקלקולך. רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ, עד כאן.

2 ולמדרש הזה משמע כי מתחלה שלחה לו ברמז לרצותו שלא תבוא, והוא לא היה מקבל הדברים ששלחה אליו. ודרשו חכמים כך, כי לשון "ותמאן" משמע שלא היתה שולחת לו דברי בזוי, רק שלא רצתה לבוא. ומדכתיב "וחמתו בערה בו", אי אפשר לומר רק ששלחה לו דברי בזוי, כי מאחר שאין דרכה של מלכה לבא כך לפני המלך, ואפילו אם היה כנגד המלך, מכל מקום להיות "חמתו בערה בו" אין זה ראוי. לכך צריך לומר כי מתחלה לא שלחה לו כלל דברי בזוי, רק דברים שהם נוגעים בלבו של אדם. ואחר שלא נתרצה המלך בזה, שלחה לו דברי בזוי.

3 ובמדרש אסת"ר ג, יד, "ותמאן המלכה", רבי שמעון בר אבא אמר רבי יוחנן, כשהקב"ה דן את הרשעים בגיהנם, אין דן אותם רק ערומים. כלומר, הפסד גמור, אף לעולם הבא. כי ערומים הוא בטול כבוד הצלם אשר הוא מוכן לעולם הבא, כמו שכתבנו למעלה אצל ושתי, שהיתה מפשטת בנות ישראל ערומות, ועושה בהן מלאכה בשבת מגילה יב:, לומר שאין להם לא עולם הזה, ולא עולם הבא, כדלעיל. וכך נעשה לה, שנגזר לה שתשחט ערומה בשבת, ודבר זה הפסד לה לגמרי, עד שנאבדה מן העולם הזה ומן העולם הבא. וזה מורה שחיטתה ערומה, כמו שבארנו למעלה.

4 וקשה, אף כי אחשורוש רשע היה, מכל מקום היה מלך שמלך מסוף העולם ועד סופו מגילה יא., ואיך אדם עושה מעשה מגונה כמו זה להביא אשתו ערומה, וכי זה מעשה אדם בעולם, והלא גנאי הוא למלכותו. ומכל שכן כאשר היה עושה סעודה כמו זאת לכבודו ולתפארתו, יעשה בסעודתו אשר היא להראות כבודו, ויעשה מעשה מגונה כמו זה. ועוד קשה, הרי אמרינן שהיה אחשורוש צנוע, כדכתיב להלן ב, יד "בערב היא באה וגו'". לכך נראה לפרש ערומה מן בגדי מלכות, וזה מפני שאין ראוי שתבוא מלכה לפני הדיוטים בבגדי מלכות, כי זהו גנאי למלכות.

5 ובמדרש אסת"ר ג, יג, רבי פנחס ורבי חמא בר גוריא בשם רב אמר, בקשה לכנוס אפילו בצלצול כזונה, ולא הניחו אותה*, אמר לון וערומה. אמר, אכניס בלא כתר. הן אומרים, שפחה היא זו. תלבש בגדי מלכות ותכנס, אמר רב הונא, אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות. ויש להקשות, כי איך אמרו 'תלבש בגדי מלכות ותכנס', הרי לא היה כוונת אחשורוש רק שתהא ערומה. לכך מזה המדרש יש להוכיח שלא היה כוונתו של אחשורוש להביאה ערומה בשביל זנות להסתכל בה, רק היו רוצים שלא יהיו מלבושי מלכות עליה, כי אם יש עליה בגדי מלכות מחלישין מלכות המלך, אבל כאשר אין עליה בגדי מלכות אינם מחלישין כבוד מלכותו, ומצד הזה יכולה לבא לפניהם. שאין ראוי שתבא מלכה לפני הדיוט והיא במלכותה, והיינו כאשר יש עליה בגדי מלכות. ולכך אמרו שלא יהיה בגדי מלכות עליה, כי באותה שעה שאינה לובשת בגדי מלכות כאילו אינה מלכה, ולכך אין זה גנאי למלכות. אבל אם היה עליה בגדי מלכות, היה גנאי אף למלך אחשורוש שתהיה המלכה באה לפני הדיוטות, ולכל המלכות הוא גנאי כאשר היו נוהגים במלכות מנהג הדיוט. אבל כאשר היא ערומה מבגדי מלכות, אם כן אין המלכות עתה עמה, ולכך תבוא לפניהם. אף על גב שיש עליה כתר מלכות, אין הכתר מורה רק סימן שהיא מלכה, אבל אינה בכבוד מלכות, כי הבגדים הם כבוד המלכות, כדלעיל. כך יראה פירוש זה.

6 וכך מוכח דלא קאמר ערומה רק מבגדים שלה, שהם בגדי מלכות, דאי רצה לומר ערומה ממש, מאי מהני צלצול קטן מבגדי מלכות, וכי דבר זה הוא כיסוי -הוא-. אלא רצה לומר ערומה מבגדי מלכות, ובקשה* שיהיה עליה צלצול קטן מבגדי מלכות, שיהא נראה עליה קצת בגדי מלכות. ולא הניחו אותה, כי לכך אמר* שתבוא ערומה, כי באותה שעה כאילו אינה מלכה, וראוי שתבוא לפני הדיוטים. ולכך אמרו שבקשה בצלצול קטן של מלכות, ולא הניחו אותה, רק שתהא ערומה ממלבושי כבוד לגמרי. גם כן בקש* -שלא- שתכנס בלא כתר, שאז נראה גם כן כאילו היא אינה מלכה כלל. ואמרו אם כן יאמרו "שפחה היא זאת", ודבר זה בודאי הוא בזיון כאשר אין בה סימן שהיא מלכה, רק הדיוטת גמורה. אז אמרו "תלבש בגדי מלכות" בלא כתר, וזהו גם כן כאילו אינה מלכה. ועל זה אמרו "אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות", וכאשר אין הכתר עליה כאילו היא הדיוטת, ואין ראוי לה בגדי מלכות, לכך אין לכנוס לה בלא כתר, רק שתכנס ערומה מבגדי מלכות, אבל יש כתר עליה, והוא סימן שהיא מלכה. ואין להקשות כאשר יהיה עליה כתר ולא יהיה עליה בגדי מלכות גם כן יאמרו "אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות". שזה אינו קשיא, כי כאשר יש עליה כתר בודאי מלכה היא, רק שהיא אינה בכבודה כאשר אין עליה בגדי מלכות. ולכך אין להקפיד גם כן אף אם תבא לפני השרים. והתבאר כי מה שאמרו "תכנס ערומה", לא היה כוונתם רק שלא יהיה עליה בגדי מלכות כמו שראוי למלכה, ודבר זה נקרא 'ערומה' כאשר היא ערומה מן בגדי מלכות.

7 ובגמרא מגילה יב:, "ותמאן המלכה ושתי", מכדי פריצותא הוא דהוי, דאמר מר שניהם לדבר עבירה נתכוונו, אמאי לא אתאי. אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שפרחה בה צרעת. במתניתא תנא, בא גבריאל ועשה לה זנב. "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו", מאי שלחה ליה דדלקה ביה חמתא ואזלה. אמר רבא, שלחה ליה, בר אהוריירה דאבא, אבא לקבל אלפי חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אשתטי ליה מחמרא. מיד "וחמתו בערה בו".

8 הוקשה להם למה לא באה, שאם היה הדבר הזה בלבד מפני שהיתה מדקדקת על חשיבותה ועל מעלתה, מכל מקום מאחר כי גם היא היה כונתה לפריצות ולזנות, למה לא באה. ובשביל שהיה זה למעט מחשיבותה לא היתה מונעת מלבא, שגם היא בודאי חפיצה בזנות, ובפריצות ניחא להן. על זה אמרו שפרחה בה צרעת. ודוקא צרעת, שהוא בא כהרף עין, כמו שמצינו בעזיהו שבהרף עין זרח הצרעת במצחו. ובירושלמי למד בגזירה שוה; דכאן כתיב להלן ב, א "אשר נגזר עליה", ושם כתיב דהי"ב כו, כא "וישב בית החפשית מצורע כי נגזר* מבית ה'", ולכך אמרו צרעת דוקא.

9 ובברייתא תנא מגילה יב:, שבא גבריאל ועשה לה זנב. פירוש "זנב" הנאמר בכאן שעשה לה מלאך כבידות הטבע, כי הזנב הוא כבידות הבעל חי, והוא תוספות הנגרר אחר הבעל חי. ולפיכך לא רצתה לבא משום הזנב הזה, כלומר כבידות הטבע שהיה לה באותה שעה. שכמה פעמים יש לאדם כבידות הטבע, ומבטל דבר זה תנועת האדם, שאינו רוצה לקום ממקומו.

10 ודע כי מי שאמר שפרחה בה צרעת, היא קלקול בצלם האדם, שזרחה הצרעת בפניה, שאדם יש לו צלם אדם בפניו. ומאן דאמר שעשה לה זנב, הוא כבידות הטבע, שהוא קלקול בגוף החמריי, וזה נקרא ש"עשה לה זנב". ומחלוקת שני החכמים האלו איזה הוא ראשון ויותר קרוב לקבל קלקול; למאן דאמר שפרחה בה צרעת, כי הצורה שהוא צלם אלקים, מוכן יותר לקבל קלקול. ולמאן דאמר שעשה זנב, סבר כי הגוף מוכן וראשון לקבל קלקול.

11 ויש לכל אחד ואחד סברא שכלית; שהדבר שהוא פחות ושפל בעצמו, כמו הגוף, ולכך הוא מוכן לקבל יותר. ולכך אמר ש"בא גבריאל ועשה לה זנב", רצה לומר שעשה לה כבידות הטבע, כי הזנב הוא כבידת הבעל חי, וצריך הבעל חי לגרור הזנב אחריו, שאין שום חיות, ולכך הוא כבידות הבעל חי. לכך גבריאל עשה לה כבידות, כמו שיש לפעמים לאדם שאינו רוצה לקום מפני הכבידות שיש לו. ואין להקשות, וכי בשביל כבידות הטבע היתה מונעה מלבא מלפני המלך. אין זה קשיא, כי בלאו הכי בודאי לא היתה נמשכת אחר המלך כמו שראוי לאשה. אלא דהוי קשיא "מכדי פריצותא כו'", וכאשר יש לו כבידות הטבע אז האדם מתאוה ומבקש מנוח, ודבר זה מבטל פריצותא, ומפני כך מאנה לבא.

12 ולמאן דאמר שפרחה בה צרעת, רצה לומר כי קלקול הגוף אינו ממהר כל כך לבוא כמו הקלקול של פנים שיש בו צלם אלקים, ודבר כמו זה ממהר לקבל קלקול, כי השיראין ממהר יותר לקבל קלקול מבגדי קנבוס. שכל דבר שהוא דק וזך, כאשר בא עליו שינוי מה, מתקלקל מיד. ולכך הצרעת ממהר לפרוח בפני האדם, שהוא צלם אלקים דק וזך. וזהו מחלוקתם, והבן הדברים האלו מאוד, והם דברים ברורים.

13 כלל הדבר, הזנב הוא בסוף הבעל חי, והפנים הוא התחלה. יותר מקבל קלקול ההתחלה מפני הדקות והחשיבות בו, שדבר הדק מקבל קלקול יותר. ומאן דאמר שעשה לה כבידות הגוף, כי הגוף מן בעל חי שהוא פחות יותר, מוכן לקבל קלקול מצד עצמו, שהוא פחת ושפל. ולכך אמר שבא המלאך ועשה לה זנב, כי חידש במזגה כבידות גדול יתירה חוץ מן השיעור.

14 אבל לפי הפשט נראה מה שלא רצתה לבא הוא כמו שפרשנו למעלה כי ושתי שהיתה בת נבוכדנצר הרשע, לא היתה רוצה להיות נגררת אחר המלך. ואילו היה המלך בלבד גם כן אפשר שלא היתה רצתה לבוא, אף גם זאת לבא אל השרים והעמים אשר יושבים עמו בסעודה, דבר זה הוא שפלות לה. וכן משמע הלשון "ותמאן המלכה ושתי לבא בדבר המלך אשר ביד הסריסים", שאילו שלח אחריה אחד משרי המלך משרתיו, לא היה זה רק -הודאה- הודעה בלבד שתבא אליו, ואינו רוצה בכח שתבוא לפני המלך. אבל כאשר שלח ז' סריסי-ם- המלך*, דבר זה היה כח המלך, שהוא רוצה בכח שתבא, ולכך הזכיר הכתוב אלו ז' משרתים, שהם כח המלך, ועם כל זה לא באה.