אור חדש א׳:א׳

1 "ויהי בימי אחשורוש" אסתר א, א. אמר רבי לוי מגילה יא., אחיו של ראש, ובן גילו של ראש. אחיו של ראש, אחיו של נבוכדנצר הרשע, שנקרא "ראש", שנאמר דניאל ב, לח "אנתה הוא ראשה די דהבא". ובן גילו של ראש; נבוכדנצר הרג, והוא בקש להרוג. נבוכדנצר החריב, והוא בקש להחריב. וכן הוא אומר עזרא ד, ו "ובמלכות אחשורש בתחלת מלכותו כתבו שטנה". ושמואל אמר, שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדירה. ורבי חנינא אמר, שכל אשר מזכירו אומר אח לראשו. רבי יוחנן אמר, שהכל נעשו בימיו רשים, שנאמר אסתר י, א "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ".

2 פירוש זה מה שאמר "אחיו של ראש", רצה לומר כי נבוכדנצר ואחשורש הם שוים ודומים בכח ממשלתן. ואומר אני שיש ראיה לזה מספר דניאל, אצל חיה שניה אמר דניאל ז, ה "וארו חויא אחרי תנינא", ובשלישי לא אמר "תלתאי", שמורה כי השניה היא דומה לראשונה, ולפיכך אמר "תנינא". ומפרש רבי לוי כי שם "אחשורש" מורה על עיקר מלכותו של אחשורש, שהיה מלכותו במאזנים שקול נגד מלכות נבוכדנצר הרשע, ולפיכך קרא אותם "אחים". ועל נבוכדנצר אמר דניאל ב, לח "אנתה הוא ראשה די דהבא", וכך מלכות פרס נדמה לכסף, וכסף וזהב הם אחים יחד בכל מקום. וזה ראיה כי המלך אחשורש, שהיה ממלכי פרס עזרא ד, ו, דומה לנבוכדנצר, ולפיכך אמרו עליו מגילה יא. שהוא "אחיו של ראש". והם מתנגדים אל ישראל, ודבר זה ידוע כי נבוכדנצר ואחשורוש מתנגדים לקדושת ישראל, לכך "זה החריב וזה היה מבקש להחריב".

3 ויש כאן ד' חכמים, שכל אחד דרש שמו של "אחשורש". והכל מסכימים כי שמו מורה שהוא היה יוצא מן הסדר הראוי למלך, כמו השם שהוא לצדיקים אשר מורה השם על הפלגתם* במעלה, ואצל הרשע יורה השם על שהוא יוצא מן הסדר הראוי. והשם בא על המהות, ופליגי מה הוא המהות של אחשורש.

4 לדעת רב, השם מורה על גודל מלכותו, ולכך דרש "אחשורש" 'אחיו של ראש'. ושמואל סבר כי עיקר השם של "אחשורש" הוא מורה על מה שכתוב במגילה הזאת, כי אין ספק כי מה שכתוב במגילה הזאת הוא דבר גדול מאוד, וראוי לבא השם על זה. ולכך אמר שהושחר פניהם של ישראל בצום ובתענית, וזהו עיקר המגילה שהוזכר בה גודל הצרה שהיה* לישראל. ורבי חנינא סבר, כי השם ראוי שיהיה מורה אם הוא צדיק אם הוא רשע, ועל דבר זה ראוי שיבא השם. ולכך דרש שנקרא "אחשורש" שהכל אומרים 'אח לראשו', שהיה רשע גמור. ורבי יוחנן סבר, כי עיקר השם הוא בא על הנהגת מלכותו, שהיה נוהג עם בני אדם. ועל זה אמר כי הנהגת מלכותו שהכל היו נעשים רשים בימיו, לפי שהיה מטיל מסים עליהם, כדכתיב אסתר י, א "וישם מס על הארץ", ולכך הכל נעשו רשים בימיו. וכמו שכתב רב סעדיה גאון בספר דניאל על החיה שראה דניאל שאמר לה דניאל ז, ה "אכולי בשר סגיא". ואם כן זה השם שנעשו הכל רשים הוא מהות מלכותו של אחשורש.

5 ועוד תבין, כי לדעת רב היה אחיו של הראש, הוא נבוכדנצר. ושמואל אמר שהשחיר פניהם של ישראל בצום ובתענית*, וזה הוא העדר האדם, ובזה היה מקולקל, ולכך נקרא "אחשורש". ורבי חנינא אמר כי לא היה ראוי לו המציאות כלל, ולכך אמרו "אח לראשו", כי הראש הוא עיקר המציאות, והכל אומרים "אח לראשו", שאין ראוי לו המציאות כלל. ורבי יוחנן אמר שהכל נעשו רשים בימיו, וזהו עניין רביעי, שהיה מביא העניות לבריות. ומעתה היה מקולקל בכל צד, כאשר* תבין. בארנו לך דברי חכמים האלו, שזכרו עניין מופלג בשם "אחשורש", מה שהיה פגום בכל צד.

6 ועוד הדברים הם עמוקים מאוד מה שבאו לפרש שם "אחשורש", כי השם מורה על ד' דברים, שהם כל הבחינות שהיו באחשורש, ואין לפרש יותר.

7 ויראה לומר כי אלו חכמים הוכרחו לפרש שם "אחשורש", מפני שקשה שהיה לו לכתוב 'ויהי בימי המלך אחשורש', ולא זכר אותו בשם "מלך". ולכך דרשו מגילה יא. כי שם "אחשורש" מורה על מהותו, שהוא יוצא מן הסדר הראוי, כי כל הדברים אשר נרמזו בשם "אחשורש" מורים על שנוי. ואם כן השם הזה הוא גנותו, ולכך אין להזכיר אצל זה שם "מלך", שהוא שם הכבוד.

8 ועוד, כי המעשה עצמו שעליו באה המגילה, מה שאירע לישראל, היה דבר שנוי, שאין ראוי למלך שיתן אומה שלימה להשמיד ולהרוג, והוא דבר שאינו לפי השכל, וכמו שאמרה אסתר להלן ז, ד "ואילו לעבדים וגו'". על זה אמר "ויהי בימי אחשורש", כלומר מעשה המגילה שהיה הכל יוצא מסדר הראוי, דבר זה היה ראוי אל "אחשורש", שהוא בעצמו היה יוצא מן הסדר הראוי, כמו שמורה עליו השם. ולא שייך להזכיר "מלך", אשר המלך הוא הסדר, ומסדר את הכל.

9 "הוא אחשורש" אסתר א, א. לפי פשוטו רצה לומר "הוא אחשורש", מפני שהיה עוד במלכי פרס ומדי מלך שנקרא "אחשורש", ולכך כתיב שם "הוא אחשורש המולך מהודו ועד כוש". אבל רז"ל מגילה יא. דרשו "הוא אחשורש", הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. ורצה לומר שכל מה שעשה אחשורוש טוב לאסתר להלן ה, ב ולמרדכי להלן ו, י ולישראל להלן ח, ח, הכל מן השם יתברך, שהיה גורם זה, כי הוא בעצמו היה רשע מתחלה ועד סוף. ודבר זה בא להזכיר בתחלת המגילה, להודיע כי כל הנעשה במגילה היה מן השם יתברך, כי הוא עצמו רשע מתחלתו עד סופו.

10 ובמדרש אסת"ר א, ב, "הוא אחשורש" אסתר א, א, חמשה לרעה וחמשה לטובה. חמשה לרעה; "הוא היה גבור ציד" בראשית י, ט, "הוא עשו אבי אדום" בראשית לו, מג, "הוא דתן ואבירם" במדבר כו, ט, "הוא המלך אחז" דהי"ב כח, כב, "הוא אחשורש". חמשה לטובה; "אברם הוא אברהם" דהי"א, א, כז, "הוא משה ואהרן" שמות ו, כז, "הוא אהרן ומשה" שם פסוק כו, "ודוד הוא הקטן" ש"א יז, יד, "הוא יחזקיה" דהי"ב לב, יב, "הוא עזרא עלה מבבל" עזרא ז, ו. רבי ברכיה בשם רבנן, אית לן חד דטב מכולהון, "הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו" תהלים קה, ז, שמדת רחמיו בעולם .

11 ופירוש זה, כי אלו היה מיוחדים בעולם, הן בצדקות, הן ברשעות. ולכך היו חמשה, כי הה"א הוא מורה על הידיעה, שכן נקרא 'ה"א הידיעה'. ולכך אותם שהם מיוחדים וידועים, הן ברשעות הן בצדקות, היו חמשה. ונראה כי מה שהה"א דוקא ה"א הידיעה, מפני שהשם יתברך ברא עולמו בה"א, ובה"א היה הכל נגלה ונמצא, כי כל העולם נמצא ונגלה בה"א. ולכך הה"א עושה כל דבר נגלה ונודע, והוא ה"א הידיעה.

12 ולכך גם כן ראוי להיות אותם שהיו ידועים וניכרים ונודעים -ברשעות- בצדקות חמשה; כי אברהם היה מיוחד בצדקות, כי הוא ראשון להכיר את בוראו, וקודם זה לא הכירו הבריות את בוראם. וכן "הוא משה ואהרן" שמות ו, כז, משה היה מיוחד כאשר ידוע, כי דברים לד, י "לא קם נביא כמשה עוד". ודוד הוא היה מיוחד, שראוי אליו המלכות. "הוא יחזקיה" דהי"ב לב, יב, מפני שהוא דרש את ה', כי הראשונים לא החזיקו בתורת השם, והוא היה מחזיק התורה אחר שהיו מבטלים התורה והמצות, ולכך נקרא "יחזקיה", שהיה מחזיק בתורת השם. "הוא עזרא שעלה מבבל" עזרא ז, ו, אף על גב כי יחזקיה המלך היה מחזיק בתורת השם אחר שסרו מן השם יתברך, מכל מקום לא הוסרו לגמרי. אבל כאשר גלו* בין האומות, והיה בטול לכמה מצות, ועזרא העלה אותם לארץ ישראל עזרא ז, ז, עד שחזרו למקומם להיות כמו בראשונה בארץ ישראל. ולכך אמרו ז"ל סנהדרין כא: ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, אלא שהקדימו משה רבינו עליו השלום. וכדכתיב עזרא ז, ו "הוא עזרא עלה מבבל", וכתיב שמות יט, ג "ומשה עלה אל האלקים". וכתיב עזרא ז, ו "והוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלקי ישראל". ולפיכך אלו היו מיוחדים.

13 והיו חמשה והפך להם, שהם לרעה, כי ידיעת ההפכים אחד. וכמו חמשה הם מיוחדים בעולם לטוב, כך חמשה הפך להם, שהם לרעה. ואף על גב שיש יותר מן אלו חמשה שכתוב אצלם לשון "הוא", מכל מקום חמשה נזכרו לרעה; כי "הוא החל להיות גבור ציד לפני ה'" בראשית י, ח, הרי הוא נזכר לרעה, וכתיב אצלו "הוא", מורה שהוא מיוחד לרעה. וכן "הוא עשו אבי אדום" בראשית לו, מג, נזכר לרעה בכמה מקומות, וכתיב אצלו "הוא", מורה שהוא מיוחד ברשעות. וכן דתן ואבירם, וכן מלך אחז, וכן אחשורש, בכלם נזכר בכתוב מעשיהם, וכתיב "הוא", לכן דרשינן שהם מיוחדים ברשעות. אבל בשאר מקומות דכתיב גם כן אצלם "הוא", לא נזכר בהם שום רעה בכתוב בפירוש, לכן לא משמע לשון "הוא" שום דבר. וכן באותם דכתיב "הוא" לטובה, נזכר אצלם טובה, וכתיב אצלם "הוא", בזה דרשינן לטובה, שהוא מורה על הטובה שהיו מיוחדים בו ומפורש בהם.

14 "המולך מהודו ועד כוש" אסתר א, א. לפי הפשט היה לו לומר 'אשר מָלַך מהודו ועד כוש', ולא לשון הוה, דמשמע שמולך עתה. לכך פירשו בגמרא מגילה יא. 'המולך מעצמו'. ובא הכתוב לומר כי כאשר הוא מלך בן מלך, אז אין כאן שנוי. וכאשר לא היה שנוי סדר, לא היה בא גם כן שנוי אחר, לבא על ידו פורעניות כמו זה, שהוא שנוי סדר העולם לכלות ולאבד אומה שלימה. אבל כאשר היה כאן שנוי, שהיה מולך מעצמו, וזהו שנוי בודאי, וכל השתנות מביא שנוי אחר גם כן, ולכך בימיו נתחדש מעשה המן, שהיה דבר שנוי לגמרי. ועוד מעשה ושתי, שהָרַגָהּ המלך רש"י להלן פסוק יט, וכן תליית המן להלן ז, י, הכל היה שנוי. ונמשך הכל ממה שהיה עצם מלכותו גם כן בדרך שנוי, שהיה מלך חדש שלא היה מזרע המלוכה, ודבר זה מורה על שנוי.

15 ומזה הטעם עצמו גם כן דרשו שֵם "אחשורש", שהיה שם העצם שלו מורה שנוי, כמו שהתבאר. וכן מה שאמרו במדרש אסת"ר א, א "הוא אחשורש", רבי יהודא ורבי נחמיה; חד אמר, הוא אחשורש שהרג אשתו מפני אוהבו, והרג אוהבו מפני אשתו. וחד אמר, הוא אחשורש שבטל מלאכת בית המקדש, הוא אחשורש שגזר לבנות בית המקדש. וכל זה מורה שכל עניין שלו בהשתנות משאר בני אדם. ובא ללמוד על שנזכר במגילה הזאת, שהיה גזירה כמו זאת על ישראל, ודבר זה דבר זר מאוד, כי ישראל הם אומה הקדושה, שיהיה דבר זה גזירה מן המלך עליהם, אף שלא יצאת לפעל. ולכך אמר שאין מביאין ראיה מזה, שהיה הכל אצל המלך הזה בהשתנות.

16 ובגמרא מגילה יא. שמעצמו מלך, אמרי לה לשבח, ואמרי לה לגנאי; אמרי לה לשבח, דלא הוי אינש דהוי חשיב למלכותא כותיה. ולמאן דאמר לגנאי, דיהיב ממונא יתירה. ולמאן דאמר לשבח, אין הכתוב בא לדבר במעלת הרשע, רק מפני שאמר שמלך על מאה ועשרים ושבע מדינה, מפרש הכתוב מפני שהיה חשוב מאוד, שהרי היה מולך מעצמו, ולכך היה מולך מהודו ועד כוש. כי התיבה של "המולך" דבוקה אל "מהודו ועד כוש", שהוא מדבר מתוקף וגודל מלכותו. ומאן דאמר לגנאי, התיבה דבוקה אל "הוא אחשורש", שמדבר בגנותו.

17 כלל הדבר; כאשר אחשורש יצא ממנו דבר זה, לאבד את ישראל מן העולם, אף כי לא נתקיימה הגזירה, אי אפשר לומר רק כי היה המלך הזה אדם זר לגמרי, ומפני כך אין מביאין ראיה ממנו כלל. ולכך דרשו כל ענינו* שמורה על זרות. גם שלא היה קיום ויסוד למעשיו, וכל מעשיו שלא כסדר, שהרי הרג אשתו מפני אוהבו. ואין לומר כי יותר היה נמשך אחר אוהבו, הרי גם כן הרג אוהבו מפני אשתו, ואם כן מלך הפכפך היה, ולא היה יסוד קיים בכל ענייניו ובכל מעשיו. ולפיכך היה גם כן ממנו הגזירה להרוג ולכלות ישראל, דבר שאין לו קיום ויסוד. והכל נרמז במלת "הוא אחשורש", שמורה כי היה יוצא מן הסדר של שאר מלכים, וגם משאר בני אדם.

18 "מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" אסתר א, א. לא הוי צריך לומר רק "מהודו ועד כוש", ולמה הוצרך לכתוב "מאה ועשרים ושבע מדינה". אבל בא לומר כי על כל המלכיות היה מולך בשוה, על הרחוקים כמו על הקרובים, ולכך כתב "שבע ועשרים ומאה מדינה", שהם מלכיות פרטים, וכלל אותם בכלל אחד. ואילו כתב "מהודו ועד כוש" בלבד, אין זה חשיבות מלכותו, אף שהיה מלכותו על כל העולם, אין זה חשיבות מלכות. אבל בזה שאמר "שבע ועשרים ומאה מדינה", ורצה לומר שכל מדינה ומדינה היה בה מלכות מיוחד, עד שכל מדינה מלכות בפני עצמה, ועל אלו היה מולך. ועוד אם כתיב "שבע ועשרים ומאה מדינה" בלבד, היה משמע שכל מדינה ומדינה היתה מיוחד בפני עצמה, ולא היה להם חבור ביחד, ואין זה חשיבות מלכות כאשר הוא מולך על שבע ועשרים ומאה מדינה שמחולקת כל מדינה בפני עצמה, ואין לאחת חבור אל אחרת. אבל אלו קכ"ז מדינות, בכל מדינה ומדינה בפני עצמה היה בה חשיבות מלכות, וגם היו מתחברים ביחד שהיו כמו מלכות אחת. ודבר זה חשיבות גדול להיות מולך על קכ"ז מדינות, שכל אחת היה לה שֵׁם מלכות בפני עצמה, ועם כל זה יש להם חבור ביחד, ומלך עליהם.

19 "שבע ועשרים ומאה מדינה". היה לו לכתוב 'מאה ועשרים ושבע מדינה', להזכיר מנין הרב קודם. וכן כתב אצל שני חיי שרה בראשית כג, א "מאה ועשרים ושבע שנים". ופירוש זה, כי מספר השנים אינם מחולקים, והכל למספר אחד עולה, ולכך מצרף המספר תחלה למאה מה שאפשר. אבל המדינות הם מחולקים בעצמם, אין צריך לחבר אותם למספר גדול, ולכך אמר "שבע" קודם. ועוד, כי אף אם אינו מלך רק על ז' מדינות גם כן הוא מלך, ולכך מזכיר תחילה ז' מדינות, אחר כך מספר יותר גדול. אבל חיי האדם, אין מספר חיי* האדם הוא ז' שנה, ולכך הוצרך לומר "מאה שנה ועשרים וגו'". ועוד, כי כאן בא לומר שכבש המדינות, ולענין כבוש המדינות מתחיל במעט ואחר כך היה מוסיף והולך. אבל חיי שרה הוא הפך, שהיותר רב קודם, ואחר כך מוסיף עוד, ואין התוספת כמו העיקר.

20 ובמדרש אסת"ר א, ז, "שבע עשרים ומאה מדינה", רבי יודא ורבי נחמיה; רבי יודא אמר, כיבש שבע שהם קשות כעשרים, כבש עשרים שהם קשות כמאה. רבי נחמיה אומר, נטל אוכלוסין משבע וכבש עשרים, נטל אוכלוסין מעשרים וכבש מאה. כי הוקשה להם כמו שאמרנו, שהיה לו להקדים מספר הרב, ולמה הקדים מספר המועט. אלא בא ללמוד דבר גדול; כי אחשורש היה מולך בכל עולם הזה התחתון, והעולם הזה התחתון מקבל מן האמצעי, ומן עולם העליון. כי הם שלשה, תחתון ואמצעי ועליון, והתחתון יש בו מכל השלשה. ולכך הישוב, והם המקומות שבו, יש בו מאה ועשרים ושבע.

21 וזה כי מספר מאה מתייחס אל עולם העליון, שהוא עולם ג'. וזה כי מספר מאה היא מדריגה השלישית, כי מספר אחדים* הוא מדריגה ראשונה, ומספר עשרה מדריגה שניה, ומספר המאה הוא מדריגה שלישית, ומפני כך המאה הוא כנגד עולם ג', הוא עולם העליון. ומפני כי עולם העליון אין בו פירוד וחלוק, ולכך כנגד זה מספר מאה, כי מספר מאה הוא כמו אחד נחשב, כי המאה הוא כלל אחד.

22 וכנגד עולם האמצעי הוא מספר עשרים, כי מספר עשרים מדריגה שניה כמו שאמרנו, כי הוא ממספר העשרות*, שהוא מדריגה השניה. ומספר עשרים הם שני פעמים עשרה, וזה ראוי לעולם האמצעי שיש לו מדריגה שניה, לא כמו עולם העליון שהוא אחד. ועוד, כי אינו נחשב העולם האמצעי אחד, כאשר יש בו חומר וצורה. ודבר זה הוא שנים, והם כמו דבר אחד. ולכך כנגד זה מספר עשרים, שהוא שני פעמים עשרה, ומכל מקום הוא מספר אחד, שהם כלל אחד.

23 ואחר כך מספר שבע, ומספר זה הוא כנגד עולם התחתון. ומפני כי עולם הזה הוא עולם הרבוי, והוא הפך העולם העליון, שהוא אחד לגמרי, וכמו שיורה עליו מספר מאה, שהמאה הם כלל אחד. וכך הוא עולם העליון, הוא עולם אין בו פירוד כלל, רק הוא כלל אחד לגמרי, ולכך כנגד זה מספר מאה. והעולם האמצעי שיש בו רבוי מה כמו שפרשנו, לכך כנגד זה מספר עשרים, שהוא שני פעמים עשרה. אבל עולם התחתון הוא עולם הרבוי והפירוד, ולכך יש כנגד זה מספר שבע. ולא תמצא מספר מורה על פירוד וחלוק כמו מספר שבעה, שכל מקום שרוצה להזכיר רבוי חלקים מזכיר שבעה, כמו דברים כח, ז "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", כלומר ברבוי דרכים ינוסו. וכן משלי כד, טז "שבע יפול צדיק וקם", כלומר הרבה פעמים יפול, וקם. וכן ישעיה יא, טו "הכה אותו והיה לשבעה נחלים", וכן הרבה מאוד.

24 ולכך תמצא כל מספר ומספר מן אלו ג' מספרים מורה על עולם מיוחד כמו שבארנו, ותדקדק בזה מאוד. כלל הדבר; כי העולם העליון אין בו חלוק כלל. והעולם הב' התחלת -ו-החלוק, כי הוא מחומר ומצורה, וזה נחשב הרכבה. ועולם התחתון יש בו פירוד לגמרי. וכנגד אלו ג' הם* מאה ועשרים ושבע, כאשר העולם הזה מקבל מן שלשה עולמות, ולכך יש בו מדינות מאה ועשרים ושבע.

25 וזה שאמר רבי יהודה אסת"ר א, ז כבש שבעה שהיו קשים כמו עשרים, וכבש עשרים שהיו קשים כמו מאה. ודבר זה כי לענין הקושי, הוא החוזק והקיום, הם שוים, כמו שזה קיים עומד, כך השני קיים עומד. ולכך אמר כי כבש שבעה שהם קשים כמו עשרים, וכבש עשרים שהם קשים כמו מאה, ואתה הבן הדברים שרמזנו דברים גדולים. ומפני כך מקדים תחלה לומר "שבע ועשרים ומאה", כי מתחיל בעולם התחתון. אבל רבי נחמיה אמר שם שנטל אוכלסין משבע וכבש עשרים, נטל אוכלסין מעשרים וכבש מאה. ורצה לומר גם כן כמו שאמרנו, כי כאשר עלה למדריגה* זאת לכבוש את שבע מדינות, אשר הם* כוחם מצד עולם הזה התחתון, אז עלה למעלה יותר לכבוש עשרים, אשר כח שלהם מצד עולם האמצעי. וכאשר עלה למדריגה זאת, והיה לו כח הזה, אז עלה יותר אל המדריגה העליונה, והבן הדברים האלו.

26 ובמדרש אסתר רבה א, ח, היה יושב רבי עקיבא ודורש, ונתנמנמו התלמידים. בעא לערערה יתהון, אמר, מפני מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים* ומאה מדינה. אלא כך אמר הקב"ה, תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה בראשית כג, א, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה. וביאור דבר זה, כי ראוי אל שרה שתהיה לה העולם הזה ואף עולם הבא, אף כי רוב הצדיקים אין להם עולם הזה, מכל מקום שרה היתה מוכנת אף אל עולם הזה, כי נקראת "שרה" שהיא שרה לכל העולם, כמו שנקרא "אברהם" על שם "אב המון" בראשית יז, ה, כך נקראת "שרה" שהיא שרה לכל העולם. ולכך היה חיי שרה כפי מה שראוי אל העולם, מספר קכ"ז. ותמצא בשרה מה שלא תמצא באמהות, שאין הכתוב מזכיר שני חיי האמהות, רק שני חיי שרה בראשית כג, א. וזה מפני שראוי היה לה עולם הזה בעבור כי שמה נקרא "שרה", שהיא שרה אל כל העולם, ומפני כך מזכיר שני חיות שלה בעולם הזה, שהיה לפי מה שראוי אל העולם הזה. וזה כי העולם הזה הוא מקבל מן העולם האמצעי ומן עולם העליון, לכך העולם הזה בשלימות הוא קכ"ז; הקו"ף מה שמקבל עולם הזה מן עולם העליון, ומקבל גם כן מן עולם האמצעי, ואל אלו שייך מספר קכ"ז. לכך שרה, שהיא שרה על עולם הזה, נתן לה השם יתברך חיים בעולם כפי מה שראוי אל העולם.

27 ואל תטעה לומר כי היה לרשע, כמו שהיה אחשורש רשע גמור, שיהיה לו חלק בעולם העליון. רק שאלו מדינות, שהם בעולם התחתון, מקבלים מן העולם העליון, כמו שאמרנו. והשם יתברך נתן לאחשורש שיהיה מלך בעולם הזה, ולכך הגיע לו המדינות בענין זה.

28 ויש לך להבין מה שאמר אסת"ר א, ח "תבא אסתר שהיתה בתה של שרה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה"; כמו ששרה שנתן השם יתברך לה העולם הזה, זכתה להיות קיימת בעולם הזה כפי מה שראוי אל עולם הזה כמו שאמרנו, כך זכתה אסתר להיות מולכת כפי מה שראוי אל העולם הזה. גם פירוש "בתה של שרה" רצה לומר שאסתר יש לה יחוס אל שרה כאשר חוט של חסד משוך עליה; שרה היתה נביאה ויפת תואר, וכן אסתר. ויש לך להבין דבר זה מאוד.

29 ובגמרא מגילה יא. אמרו, "שבע ועשרים ומאה מדינה", אמר רב חסדא, בתחלה מלך על שבע, ואחר כך על עשרים, ואחר כך על מאה. גם דבר זה שדקדקו מה שנזכר המספר קטון תחלה, לא כמו שהוא אצל שרה שנזכר הרב תחלה, ולכך אמר שמתחלה מלך* על שבע כו'. וזה גם כן כמו שאמרנו להודיע כי המלכות שלו היה מתעלה עד מה שאפשר. כי העולם הזה יש בו מעולם התחתון, ויש בו מענין עולם האמצע, ואף מן עולם העליון. ומן עולם הזה התחתון ראוי שיהיה לו מספר שבעה, ומן עולם האמצעי ראוי מספר עשרים, ומהעולם העליון ראוי מספר מאה, כמו שאמרנו. לכך אמר שהיה מתחיל לכבוש מה ששייך לעולם התחתון, שהוא קודם. ואחר כך מה שראוי מצד עולם האמצעי, ואחר כך מה שראוי מצד עולם העליון. והנה לפי זה הגמרא והמדרש הכל ענין אחד ושורש אחד למבין. והכלל בזה, כי אחשורש היה מולך על כל העולם, ולכך היה מלכות שלו כפי מה שהוא עולם הזה התחתון, שיש בו מעולם העליון, ומעולם האמצעי, ומעולם הזה התחתון בעצמו. והרי המדרש והגמרא מוכיח כך בפירוש.

30 ועוד אמר במדרש אסת"ר א, ז, "שבע ועשרים ומאה מדינה" אסתר א, א, כיצד כבשן, רבי יודא ורבי נחמיה; רבי יודא אומר, כחצי עטרה, שאת מכבש את החיצונות, הפנימות מאליהן נכבשות*. אמר רבי פנחס, העולם הוא עשוי כעטרה. ורבי אבין אמר, כאפי קבאי. ורבי נחמיה אמר, כאמת המים, אתה מכבש את החיצונים, והפנימים נכבשין מאליהם.

31 גם אלו החכמים באו לתרץ מה שכתוב שם "שבע ועשרים ומאה מדינה", והיה לו לומר 'מאה ועשרים ושבע מדינה', המנין המרובה קודם. ולכך אמר כי העולם עשוי כחצי עטרה, שהוא כמו חצי עיגול, וכך הוא העולם. שאין העולם מיושב בצד דרום אחר קו השוה, והעולם שהוא כמו כדור, אינו מיושב רק החצי, כי אחר הקו השוה אין העולם מיושב, לכך נשאר החצי, ונמצא הישוב הוא כמו חצי עטרה. וחצי עטרה הוא קצר במקום החיצון, והולך ומתרחב. ולכך קאמר "שבע ועשרים ומאה מדינה", מתחיל בקצר יותר. וכן למאן דאמר "כאפי קבאי", פירוש "קבא" הוא אהל, כדכתיב במדבר כה, ח "אל הקֻבה", ו"אפי קבה" לפניו הוא קצר, והולך ומתרחב. וכן למאן דאמר "כאמת המים", בתחלתו האמה קצר, והולך ומתפשט יותר. וכן העולם תחלתו קצר, והולך ומתפשט. וכאשר כובש החצון, הפנימיות נכבשין.

32 ואין חלוק בין ג' דעות אלו, רק כי כל אחד נותן טעם למה קצר העולם מלפניו, ואחר כך הולך ורחב. וקאמר מפני שהוא עשוי כעטרה שהוא עגול, והישוב הוא כמו חצי עטרה, כי חצי כדור אין בו ישוב כלל, כאשר ידוע. וחצי עגול מלפניו הוא קצר, והולך ומרחיב. למאן דאמר שהוא כמו קובא, שהוא אוהל, שהוא קצר מלפניו. וטעם זה מפני כי העולם הזה דומה לאוהל, וכל אוהל הוא הולך ומרחיב, מפני שאין הרוחב אצל הפתח כל כך, ולפיכך כל שהוא מתרחק מן הפתח, הולך ומתרחב. ולכך אצל העולם, כל שהוא נקרא לפנים, הולך ומתרחב, וכל שהוא לחוץ, הוא קצר. ומאן דאמר שהוא כאמת המים, אשר רוצה לומר כי אמת המים הוא הולך ומתפשט על הארץ, תחלה הוא קצר, והולך ומתפשט. וכך העולם שהושפע מן השם יתברך, התחלתו הוא קצר, והולך ומתפשט.

33 וכל אלו באו לתרץ מה שאמר "שבע ועשרים ומאה מדינה". ולדברי כולם מפני שזכר כאן שהיה מולך בכל העולם, והעולם הוא אחד, ויש לו התחלה אחת. וכאשר כובש ההתחלה, בזה כובש הכל. ולא פליגי רק למה הוא דומה; כי למר הוא דומה לעטרה, שיש לה חצון, ויש לה פנימי. ועל ידי שכבש החצון, נכבש הפנימי. למר הוא דומה לאוהל, שהוא קצר בפניו, והולך ומתרחב, וכאשר כובש הקצר, שהוא במקום הפתח, נכבש הרחב*. ולמר הוא דומה לאמת המים, שהוא הולך ומתפשט תמיד, כי העולם הזה יש לו התחלה אחת, מפני שהוא נברא מן השם יתברך שהוא אחד דברים ו, ד, ואחר כך הולך ומתפשט יותר, ובכלל דבר שהוא התחלה הוא הכל. רק שכל אחד בא לפרש באיזה ענין נברא מן השם יתברך; למר כמו חצי עטרה, שיש לה התחלה, והשטח הולך ומתפשט. ולמר כמו האוהל, שהוא בנין, והוא קצר במקום שהוא פני האוהל. ולמר העולם נברא מן השם יתברך כמו אמת המים, שהולך ומתפשט מן השם יתברך. ואלו שלשה דברים הם דברי חכמה מאוד. ויש לפרש כי אין כאן מחלוקת, רק שכל אחד בא להוסיף, ואין בזה מחלוקת.

34 "מהודו ועד כוש" אסתר א, א. בגמרא מגילה יא., רב ושמואל, חד אמר הודו בהתחלת העולם, וכוש בסוף העולם. וחד אמר, הודו וכוש גבי הדדי קיימי, כשם שמלך* על הודו וכוש, כך מלך בכל העולם כולו. כיוצא בדבר אתה אומר מ"א ה, ד "כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה", רב ושמואל, חד אמר תפסח בסוף העולם, ועזה בסוף העולם. וחד אמר, תפסח ועזה בהדי הדדי קיימי, אלא כשם שמלך על תפסח ועזה, כך מלך בכל העולם כולו.

35 וקשיא, ואיך יאמר הכתוב "כשם", דלא נזכר זה בכתוב, והרי יש לפרש הכתוב כפשוטו. ויש לומר, דעל כרחך צריך לומר כך, דכיון דגבי הדדי יתבי, אין נקרא זה "מלך" מי שמולך על ב' מקומות סמוכות* זה לזה. ועוד, הרי כתיב אסתר א, א שמלך על קכ"ז מדינות. אלא על כרחך פירושו "כשם שהוא מולך וכו'". ובסמוך יתבאר איך לדברי שניהם משמע בלשון "מהודו ועד כוש" שמלך מסוף העולם עד סופו. וכן בלשון מ"א ה, ד "מתפסח ועד עזה".

36 ואם תאמר, דסוף סוף קשה, לכתוב שמלך מסוף העולם עד סופו, ולמה מדבר בלשון זה. ויש לומר, דיש מלך שקרוב למקום מלכותו - הוא מולך, ורחוק ממלכותו - אינו מולך כל כך, מפני שאין האימה מוטל עליהם כמו שהוא מושל בקרוב למלכותו. ולפיכך אמר כשם שהיה מולך מהודו ועד כוש, על שני מקומות סמוכים, -ו-כך היה מולך מסוף העולם עד סופו.

37 ועוד יש לומר, דאילו הוה כתב "שבע ועשרים ומאה מדינה", הוה אמינא דכך קרה, שהיה מולך על קכ"ז מדינה. לכך כתב 'כשם שמלך וכו", כלומר שאין חלוק בין מרובה ובין מועט, לפי שהיה מלך כולל כל המלכות שהוא בעולם. ואם היו יותר מדינות בעולם, גם כן היה מולך עליכם, לפי שהשם יתברך נתן לו מלכות בעולם. ואם כתב שהיה מולך מסוף העולם עד סופו, אין משמע מזה שנתן לו השם יתברך שיהיה מולך בכל העולם, רק שכך קרה שהיה כובש כל העולם. אבל מלשון זה שאמר "כשם וכו'", ומזה ידעינן שהשם יתברך נתן לו מלכות העולם, לכך אין חלוק בין מעט ובין הרבה. וכן בשלמה אמר מגילה יא. כשם שמלך מתפסח וכו', כלומר שאין חלוק בין קרוב ובין רחוק.

38 ומי שסובר 'אחד בסוף העולם והשני בסופו', סבירא ליה דאף אם מלכותו שהיה מולך בכל* העולם, מה בכך, הכתוב מזכיר המקומות הרחוקות שהיה מלך. ואם תאמר, לחזי היכי יתבי המקומות, ולמה פליגי בהכי. ויש לפרש, ד"גבי הדדי יתבי" ומה שאמר "אחד בסוף העולם כו'", היינו שכל הארץ* כדורית, ו"מסוף העולם עד סופו" אי אפשר לומר, רק בשני מקומות סמוכים מאוד, שהאחד הוא התחלה והשני הוא בסוף. כגון הודו וכוש, שהם סמוכים יחד. ואם תסובב* את הכדור מן הודו ולדרום, ותסבב* כל הכדור עד כוש, שהוא אצל הודו בסוף העולם, והשני בסופו. ואם תסבב מהודו ולצפון ודרך כוש, הם זה אצל זה.

39 ויש לך לדעת, כי הארץ שהוא כמו כדור שלם, אין לומר בו שהאחד בסופו והשני בסופו, דלא שייך כזה בכדור שהוא שלם, והוא כדור אחד. ולכך סבר חד כי כך ראוי לומר, כמו שהיה מלך על מקצת, כך היה מולך על כולו. כי אל מקצת הכדור נמשך תשלום הכדור, כמו שהוא ידוע. ולכך פירשו כשם שהיה מולך על אלו שני מקומות הסמוכים כאשר הם על עיגול אחד, כך היה מולך על כל העולם, שהוא תשלום הכדור, ואין השאר רק השלמה, וצריך להשלים את הכדור כאשר מתחיל לסבב מקצת ממנו. ומי שאמר "האחד בסוף העולם והשני בסופו", סובר כי אף שהכדור הוא כדורי, ולא שייך בדבר שהוא כדורי לא התחלה ולא סוף, מכל מקום שייך התחלה וסוף כאשר מניח מקום אחד בכדור, ומשם מתחיל הסיבוב. ודבר זה הוא הקצה האחד, וגמר הסבוב הוא הקצה השני. וזה שאמר שהאחד הוא קצה האחד, והשני קצה השני. אבל בעצמו אינו שייך בכדור לא תחלה וסוף.

40 ואל יקשה לך, במאי פליגי, דמאי נפקא מיניה, דבין למאן דאמר "האחד בסוף העולם והשני בסוף העולם", ובין למאן דאמר "גבי הדדי הוי יתבי", הרי לפי דברי שניהם אלו ב' מקומות הם ביחד, ובמאי פליגי. דאין זה קשיא, דבפירוש הכתוב פליגי; דמי שסובר "האחד בסוף העולם והשני בסוף העולם" לא בעי למימר "כשם שמלך וכו'", דאטו "כשם" כתיב בקרא, לכך לא בעי למימר כך. ומאן דאמר ד"גבי הדדי הוי יתבי", לא בעי למימר "האחד בסוף העולם והשני בסוף", וכמו שאמרנו, כי "מן הודו ועד כוש" משמע כי הודו הוא התחלה וכוש הוא סוף, ובכדור אין כאן התחלה וסוף, כאשר הוא עיגול שלם אין כאן התחלה וסוף. ולכך יש לפרש "כשם שמלך מהודו עד כוש, כך מלך מסוף העולם עד סופו". והבן הדברים האלו מאוד.