תוספות על מנחות פ״ט א:י״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על מנחות פ״ט ע״א:ד׳ תוספות על מנחות פ״ט ע״א:י״ט »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פתח ↗

והדליקו ממנה נרות המערכה כו'. הנה מה דדייק רבינו וכתב המערכה הנה עיין בתו"כ פ' אמור פ' י"ג פי"ז מבואר כך דאף דקיי"ל ביומא ד' כ"ד ע"ב דהדלקה של המנורה כשרה בזר זהו רק בשאר נרות אבל נר מערבי צריך דוקא כהן והטעם י"ל כמש"כ רבינו בפ"ג מהל' תמידין ומוספין דלנר המערבי צריך דוקא שידליק מן המזבח וכמבואר ביומא ד' מ"ה וא"כ ע"כ צריך כהן דהיכן מצינו שזר קרב למזבח כמבואר ביומא שם. והנה זה הנר מערבי צריך להיות תמיד דלוק כמש"כ הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין ועיין חגיגה ד' כ"ו ע"ב דהוה מחלוקת בזה. והנה עיין בע"ז ד' מ"ג דבזמן חנוכה לא היה מנורה, ועיין בפסיקתא דרב כהנא דאמר שם דבנס חנוכה מצאו שמונה שפודין של ברזל ולמה לן שמונה וצ"ל כך דאז לא הדליקו רק נר מערבי לבד והשפודין הוה כמו גולמי כלי מתכות דלא מקבלי טומאה, רק כיון שדלק בו יום אחד שוב מקרי עליו שם כלי וכמו איסורו חישובו דבכורות דף י' וכ"מ ולכך למחר היה צריך שפוד חדש. ובזה א"ש מה דדייק רבינו וכתב לשון מערכה דזה קאי אנר מערבי, ועיין בשאלתות דר"א דהיה לוג שמן ומהו השיעור של לוג הא לנר אחד די בחצי לוג ולכל הנרות צריך ג' לוגין ומחצה ובזה א"ש דלנר מערבי כיון דצריך להיות דולק גם ביום לכן צריך לוג שלם ואף דהא לא חשיב במנחות ד' פ"ח וד' פ"ט רק ג' לוגין ומחצה נ"ל דלקדש בכלי שרת לא בעי רק להני דנדלקין בלילה, עיין תוס' מנחות ד' פ"ט ע"א ד"ה חצי וד' ק' ע"א ד"ה כל ותמורה ד' י"ד ע"א ד"ה וכל ע"ש, אבל של יום א"צ לקדש:

1 הגהות יעב"ץ על מנחות פתח ↗

תד"ה חצי לוג וכו'. נ"ב זה הדבור שייך למעלה בדף הקודם ע"ב כמ"ש שם:

1 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

חוץ לעזרה. וכ"מ לא כתב המקור ובבה"ז במנחות דף ע"ה כתב להוכיח ממנחות דף ע"ח דפליגי ר"י ור"ל באי הלחם חוץ לחומת העזרה דלר"ל לא קידש ולרי"ו קידש ואי אפייתן בפנים נפסול ביוצא והביא גם סתירה לדברי רבינו מדף פ"ח דקאמר דרביעית לתודה אין צריך דשחיטה מקדשו ולא אמר משום דחוץ הוא ואני אומר מכאן אין הוכחה ומהתם אין סתירה ולדעתי דבריו תמוהים וכי לא ידענו דתודה נאכלת בכל עיר ולא נפסל ביוצא א"כ מאי צריך להוכיח מפלוגתא דרי"ו ור"ל וע"כ שדעתו שבודאי לאחר שחיטה אין צריך פנים ולא נפסל ביוצא דדמי לבשר תודה גופי' דמותר ביוצא אבל בשעת שחיטה תיבעי פנים אי אפייתן בפנים כמו בבשר תודה דבעי פנים בשעת זריקה ופסול ביוצא הנה באמת גם בבשר תודה לפני זריקה שיצא פליגי רי"ו ור"ל בזבחים דף צ"א דלרי"ו לא נפסל ביוצא א"כ ה"נ לא נפסל בשהוא בחוץ בשעת שחיטה אף דבעי לכתחלה פנים כיון דאפייתן בפנים וכן הדבר מבואר בירושלמי פ"ו דיומא דרי"ו ור"ל לשיטתם בההוא דבשר שיצא לפני זריקה דלא נפסל משום דסופו לצאת ורבינו בפ"ח מפסהמ"ק פסק ג"כ דלא נפסל ביצא לפני זריקה א"כ אין הוכחה לשיטתם דאין אפייתן בפנים וכן להיפוך אין סתירה מדף פ"ח דיש לומר דל"ש לומר חוץ הוא דהרי צריך להניף ד' חלות בפנים כדאיתא דף פ': אולם נראה להוכיח דאפייתן בחוץ מפסחים דף ל"ז אמרינן עשאן למכור בשוק יוצא בהם ידי חובתן הרי דחולין הם קודם שחיטה דרק שחיטה מקדשתן ואין צריך לא קדושת תנור ולא קדושת כלי א"כ איך מכניסין חולין לעזרה דחולין גמורים הם בשלמא הא לא קשה הא כיון דאופין בתנור קודש א"כ תנור מקדש איך יוצא בהן די"ל דאין תנור מקדש שלא מדעת בפרט כיון דא"צ קדושת תנור אבל עכ"פ חולין בעזרה הן וע"כ אפייתן בחוץ אולם אכתי אין הוכחה דדוקא אפייתן בחוץ דיש לומר היכא דאופה למכור בשוק יכול לאפות בחוץ בתנור חול אבל יש לומר איה"נ באופה תודה לעצמו להביא עם הזבח אופה אותו בפנים וכ"כ רש"י פסחים דף מ"ז אבל תוס' מנחות דף מ"ו כתבו דאופה תודה בשל חול דכשאופה להביא עם הזבח דהתודה קדוש עכ"פ קד"ד אופין אותו בפנים ובזה ניחא ג"כ הוכחת הבה"ז מהא דנדה דשפחת ר"ג היתה אופה דאיירא בתודה שלא הפריש עדיין הזבח רק הכנה בעלמא וזה הי' דרכם לאפות בחוץ: והנה הקו' מפסחים הנ"ל כבר עמד ע"ז אדאמ"ו הגזצ"ל באו"ח סי' תנ"ט דמשם מוכח דאופין בחוץ ולכאו' ע"ז הי' אפשר ליישב כמוש"כ דהיכא דלא הי' בהן קד"ד איירא ע"כ אז אין תנור מתקדש כלל דאף אי תנור מקדש שלא מדעת היינו כשהוא קדוש קד"ד עכ"פ אבל חולין אין כלי שרת מקדש כמוש"כ תוס' מנחות ע"ט וכן מוכח מתוס' פ"ט שכתבו אמאי לא מדדו למנורה בשמן של חולין והרי מנורה כ"ש ומקדש לשמן כמוש"כ תוס' בדיבור הקודם וע"כ דאין מקדש כשהוא חולין אך אכתי קשה אי חולין הו' איך רשאין לאפות בתנור של קודש הא מועל וכן ראיתי שהקשה אדאמו"ר הגזצ"ל בחיור"ד בהשמטות אי נאמר דתנור אין מקדש שלא מדעת א"כ מעל ולפמש"כ קשה יותר דאף אי מקדש שלא מדעת חולין אין מקדש וא"כ הרי מועל כשאופה חולין בתנור של הקדש וע"כ כמוש"כ דהא דעשאן למכור בשוק איירא באפה בחוץ כיון שלא קדוש קד"ד: ואמנם מה שרצה אדאמו"ר הגזצ"ל ללמוד מכאן דאפיית לחמי תודה בחוץ בזה אין מתורצת הקו' לפירושם שם להדיא דהי' מסיקין התנור של קודש למנחות וללחמי תודה וא"כ עדיין הקו' עומדת על פירש"י א"כ מעל כשמוכר שלא לשם תודה: ולכן נראה שדעת רש"י דהתנור לא הי' כ"ש כלל ולא הי' ממעות ההקדש ולא הקדשיהו קד"ד וגם לא לקחו אותו רק משירי הלשכה דאין מועלין בשירי הלשכה והא דתנור מקדש היינו דוקא בשתי הלחם ולחה"פ דבעינן אפיי' בפנים ואפי' בכלי וכיון דתנור של מתכות הי' הוא מיקרי כלי דלא כתוס' מנחות ע"ה וכיון דנאפה בכלי מתקדש בשעת אפיי' בשעת קרימת הלחם כדאיתא בדף נ"ה אבל לא דהכלי מקדש אלא דעי' הקרימה נתקדש אבל תודה לא בעי כלי דלא מיקרי מנחה א"כ אי נאפה בפנים לא מפני שצריכה פנים או כלי אלא כיון שהתנור הי' בפנים ע"כ הי' אופין גם הלחמי תודה בפנים וכיון דל"ב כלי לא מתקדש בשעת קרימת הלחם ומעילה ל"ש דהתנור אין בו קדושה כלל ודו"ק היטב:

2 מלבי"ם על ויקרא פתח ↗

יערך אות מערב עד בקר: מה שכתב "מערב עד בקר" היינו שישער שידלקו עד הבקר. והם חצי לוג לכל נר, שאף שבלילות הקצרות ידלקו על היום, לית לן בה. וממה שכתב "יערך אותו" ולא אמר "יערכנו", בכינוי, וכלל אצלינו שמלת "אותו" נדרש תמיד דרש אותו יערך מערב עד בקר, לא זולתו. כן אמר ביומא דף טו ובפסחים דף נט שלימוד זה הוא ממלת "אותו". ובמה שכתב שלא תהא עבודה אלא הם פרש"י בפסחים שם ד"ה אותו מערב עד בקר שלא תהיה עבודה כשרה להתחיל. וזה כתי' התוס' במנחות דף פט ד"ה אין שהקשו מהקטרת איברים ותרומת הדשן ותירצו דהקטרת איברים מתחלת מבעוד יום. אבל ביומא שם ובזבחים דף יא פירשו אין לך עבודה מעבודות שהן כשרות ביום ר"ל מעבודת היום, ובזה תירצו קושיא זו באופן אחר.

3 רש"ש על מנחות פתח ↗

תד"ה ושיערו. ומיהו כששיערו כו' בינונית. לכאורה לשון ומיהו כו' אינו מדוייק. דהא לפ"ז ע"כ בחורף היה ג"כ בינונית והירושלמי שאומר דקה היינו נגד הגסה שהיה בקיץ. ואולי לישנא דומיהו שב על הא דכתבו דבקיץ היה גסה:

17 חצי לוג לכל נר ונר. תימה למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת:

18 אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בוקר אלא זו בלבד. צריך ליישב הקטרת אברין ותרומת הדשן ויש לפרש דלא דמי דהקטרת אברים מתחלת מבעוד יום כדאמר בפרק ר' ישמעאל לעיל מנחות עב. דחביבה מצוה בשעתה ותרומת הדשן לא מתחלא משקיעת החמה:

19 ושיערו רבנן חצי לוג מאורתא ועד צפרא. ואם משתייר מן השמן בתקופת תמוז לא חיישינן ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה ומיהו כששיערו מתחילה שיערו בפתילה בינונית:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

עכ"פ טומאה שמטמא הכהן הוא מטמא את צורת הבית ובאמת גם באדם אף דהוא בגדר הרכבה מזגיות מכ"מ יש בזה כמה סתירות אם הוא עצם אחד כמו נקודה דבר צמות או ג"כ דברים נפרדי' ועי' בהך מחלו' דב"ש וב"ה בעדיות ובאהלות פי"א ה"ג אם אדם מביא את הטומאה ע"ש בפי' המשניו' ועי' סוכה דף כ"א ע"ב גבי שורים ועי' בהך דיומא דנ"ד ע"ב במחלוקת דר"א ור"י עולם מאמצעיתו נברא או מהצדדים וכן הוה פלוגתא שם דפ"ה ע"ב גבי בריאת האדם, וזה ג"כ ר"ל אם הוה גדר נקודה הרכבה מזגיית או הרכבה שכוניית, ור"א מתלמידי ב"ש גבי אדם כמ"ש, ועי' בהך דב"ב דף ס"ז וקידושין דף כ"ז גבי גדר דסדנא דארעא חד הוא ור"ל דהחלוקה בגדר הסכם הדין, ולכך קיי"ל דאין קרקע נגזלת רק אם נשתקע שם הבעלים כמבו' ירוש' בכלאים הובא בתוס' סוכה ד"ל ע"ב ובב"ב דמ"ד ע"א, וזה הגדר מה דמבואר בסנהדר' דף מ"ז ע"ב קרקע עולם אינו נאסר, ועי' ע"ז דנ"ד ע"ב, ור"ל דכל הקרקע הוא מציאות אחת ואין בו תפוסת ידי אדם, ע"ז דף מ"ה, ועי' נזיר דף ז' ע"א גבי מכאן עד סוף העולם ע"ש ברש"י דהוה זה מציאות אחת רק התורה חלקה, ולכך גבי גט עי' גיטין דף י"ט ודכ"א וכ"מ גבי מחובר לקרקע ע"ש במה דמבוא' בתוספ' דלא שייך במחובר גדר נתינה אף דבכל מקום עי' ב"מ דף נ"ו ע"ב גבי ידו דגם בקרקע שייך זה, רק משום דלא הוה כריתות, ועי' בירוש' גיטין שם, אך ר"י סבירא לי' דזה הוה גדר הרכבת שכונית ולכך למד זה משלג וכמבו' בנידה די"ז ע"א דאין חיבור לשלג ולכך רבינו ז"ל בהל' מקוואות גבי העושה מקוה משלג דשם חיבור אדם לא מהני ולכך שאובים פסולים, עי' נזיר דף נ' ע"ב ותוס' זבחים דף ק"ה ואהלות פ"ב גבי תרווד רקב שגבלו ובתוספ' טהרות וכ"מ דאין חיבורי אדם חיבור, לכן כתב רבינו בפ"ז דמקוואות גבי שלג דדווקא אם ריסקו, וע"ש בפי' המשניו' בפ"ז דמקוואות, ועי' בהך דיומא דף מ"ז ע"ב גבי חפנים אם חלקו אי מהני, ור"ל אם זה הוה כמו מציאות אחת או דברים נפרדים, ובירוש' שם, וראי' לזה מהך במנחות דף כ"ה גבי שמאל דאמר שם דהותר ביוה"כ וביומא שם דמ"ח ע"ב, ואמאי לא יליף זה מחפנים, וע"כ דגבי חפנים הוה זה מציאות א' ובגדר מעשה עץ שימש בחולין דף קכ"ט, ובהך דגיטין דט"ו ע"ב גבי ידים טהורות לחצאין, ובחגיגה דף כ' ע"ב ודף כ"ג אם שייך גדר נטילה ביד אחת, וכן נ"מ לגבי סמיכה דצריך דווקא בשתי ידים בב"א, עי' מנחות דף צ"ג ובתו"כ פ' אחרי, ולקמן אי"ה אבאר זה, ועי' בחולין דס"ח ע"ב גבי מחלוקת אם יש לידה לאיברים ודף ע' ע"א, וכ"כ בזה גבי גדר דעיסה שגבלה במי פירות אי הוה חיבור כמבו' במס' טבול יום פ"ג בחלה פ"ב ותוס' זבחים דף ק"ה הנ"ל, ובמאי דפליגי גמ' דילן שבת דצ"ה וירוש' שבת פ"ז אם מגבן חייב משום בונה או משום לש ר"ל אם הוה מציאות אחת או רק קיבוץ נפרדים, ועי' רש"י שבת דקל"ד ובהך דשבת די"ח אין גיבול בחול, ושם דף קנ"ה גבי גובלין את השתית ובדברי רבינו בה' שבת פ"ח הט"ז ופכ"א ה' ל"ג ובפי' המשניו' אהלות פ"ב גבי תרווד רקב הנ"ל. ועיין נידה דף כ"ה כגבינה כו'. על כל פנים ר' אליעזר ור"י דיומא הנ"ל פליגי בזה אם הארץ מציאות אחת או קיבוץ נפרדים ועי' ב"ק די"ג גבי שלמים שהזיקו אם יש חילוק בהאברים וגם שם נקט רק לגבי אימורין ולמה לא נקט שם כנגד חזה ושוק דגם זה אינו גובה כיון דהוא שלחן גבוה קזכי וע"כ משום דרק בבני מעים י"ל דהוי פרטי כעין הך דאהל' וסוכה הנ"ל אבל חזה ושוק א"א לחלקם משאר הגוף ועי' בהך דפסחי' דכ"ז ע"ב במה דאמר שם חלב של שור הנסקל יוכיח ובאמת אינו מובן מה זה הגדר גבי חמץ החיוב כרת והאיסור הנאה הוא מחמת דבר אחד אבל חלב של שור הנסקל הם דברים נפרדים איסור הנאה מחמת שור הנסקל והכרת מחמת חלב וע"כ דהאיסור ההנאה שחל על שור הנסקל חל ג"כ על גדר פרטי ולא על המציאות שלו ועי' בהך בזבחים ד"ע ע"ב צריך שם ריבוי מקרא דחלב של שור הנסקל יהי' טהור חזי' דזה מציאות חדש לא מצד הכלל ועי' בהך בשבת דף פ"ג בשיטת רש"י ותוספ' שם דאבר מן החי של נידה וזבה אינו מטמא רק כמו שאר אברים מן החי דהטומאה שלהן לא חלה רק על הכלל לא על הפרט ועי' תוספ' כריתות דף י"ג ע"ש וכן נ"מ גבי הך דיומא דמ"ג דמבו' שם לגירסות שלנו דרק קטן שיש בו דעת אשה מסייע' ע"ש אבל אין בו דעת לא מחמת שיטת רבינו ורש"י דס"ל דהזאה צריך כונה לטהר לא כונה להזות בלבד ושם צריך דוקא יש בו דעת וכעין הך דיבמות דק"ה ע"ב אף למאן דס"ל דגבי אשה בחליצה א"צ שתהא גדולה אבל מכ"מ כונה בחליצ' צריך כמבו' שם דק"ב ע"ב ופליגי שם מהו הכונה אם כונה להחליצ' גופא או שצריך כונה להפעו' שהחליצ' פועלת דהיינו להתיר אותה לשוק ולזה לא מהני שיעור הפעוטות רק צריך שיעור שתגיע לעונת נדרים דהיינו לשי' רבינו בגדלות רק שלא הביאה שערות כשיעור דזה לשיטת' הוי עונת נדרים מן התורה ובזה א"ש מה דביבמות שם לא אצרכה רבי בדיקה אף לכתחילה וע"ש בתוס' ובכורות די"ט ע"ב אך באמת בתוספ' מוכח דלכו"ע לכתחילה לא, אך כיון דבאתה לשנים בזה סמכינן אחזקה דרבא וכן ס"ל גבי הבאת קרבן שבא על שפחה חרופה אף דחייב שיהי' בן ט' לשיטת רבינו כמבו' בה' אס"ב ובהל' שגג' מכ"מ כתב רבינו עד שיגדיל ויהי' בן דעת ור"ל ג"כ גדלות בלא סימנים כשיעור אך שם משום דפחות מזה אינו יכול להקדיש הקרבן דזה אינו ממחוסרי כפרה וצריך דעתו כמבו' בנדרים דל"ה, ועי' בתוספ' טהרות הובא בר"ש פ"ה מ"ט, ולכך צריך רק כה"ג דהוי מופלא סמוך לאיש ועי' מנחות דצ"ג גבי סמיכה ועי' בהל' קרבן פסח פ"ד ה"ט במה שכ' שם עד שלא הביא ב' שערו' והביא ולכאורה כבר היה מופלא סמוך כו' אך רבינו לשיטתו דס"ל דרק אם הגיע לשני גדלות אך שער' שלו לא הי' בהם כשיעור ועי' בירוש' תרומו' פ"א גבי קר"פ במופלא ובדברי רבינו פ"ב ה"ד ושוחטין על הקטנים שיהי' בכלל ור"ל בגדר התמנות ולא בגדר שה לבית אבות וראי' דהרי מבו' פסחים דפ"ח גבי אמה העברי' דמשכחת לה שהפרישה קר"פ לעצמה וע"כ לא הביאה ב' שערות ועי' בירוש' פ"ה דפסחים הדא אמרו שהקטן יש לו מנין ולכך אם שחט לשם קטן שלא מאותה חבורה יפסל אף דבעי' בר כפרה כמותו כמבו' בפסחים דף ס"ב ע"א וגם נ"מ דאף דקי"ל קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני צריך להביא פס' שני מכ"מ כתב רבינו דאם שחטו עליו בראשון פטור ורק כה"ג דהי' בו שער' רק לא כשיעור וכן מוכח בירוש' פסחים פ"ח דאמר שם דפסח לשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו ר"ל דע"י הפסח שהפריש עליו קודם שנתגדל לגמרי מועיל בו שהוא נפטר מפס' שני אף שאז יתגדל ובאמת הארכתי בזה דהיכא שהגיע לשני גדלות וגם יש בו שערות רק פחות מכשיעור אז לאחר שהביא הפעולה שנעשה הוי גדול למפרע וזה ר"ל רבינו ז"ל בהל' אישות פי"א ה"ו אין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעין שהביא סימנים כו' והוא תמוה דא"כ לא הוי קטן ועי' ב"ב דקנ"ו וכתובו' ד"צ ע"א אך ר"ל כך דלא נגמרו עדיין אצלו הסימנים ועי' שבת ד"פ ע"ב הגיע לפרק' וסנהד' דע"ו ע"ב ומו"ק ד"י ובפי' המשנ' שם ונידה ד"י ע"ב ודף מ"ט ע"א ובדברי רבי' בהל' איס"ב פכ"א הכ"ה ור"ל ג"כ כן ופירקן היינו השערו' וכן ר"ל הך דקידו' די"ט ובמחלו' בירוש' שם גבי יעוד אם דוקא לגדול או אף לקטן ובמכיל' מבו' בפר' משפטים דאף לקטן ור"ל כה"ג דוקא וזה ר"ל ג"כ הך דנידה דמ"ט ע"ש בתוספ' דר"ל דלא נגמרו השער' וביום האחרון ועי' ברש"י נידה דף מ"ז ע"ב דיש זמן בין נערות לבגרות וסימנים דהוי עלי' ב' רשויות רשות האב ורשות עצמה וכן הדין בקדושין דף ע"ט ואז גבי איש כה"ג אף דבזמן הקדושין לא נגמר עדיין מכ"מ אח"כ הוי קדושין למפרע ובזה אתי שפיר דברי הספרי בפר' תצא גבי מוש"ר דממעט שם קטן שהוציא שם רע ולכאורה איך משכח' לה הא צריך דוקא שיהא בה גדר חיוב מיתה עי' סנה' ד"ח ע"ב וכתובו' ד"מ ע"ב בתוס' וגבי יבום ממעטי' ממיתה עי' קידוש' די"ט ובאמת רש"י ז"ל ס"ל דגם ביבמה קטנה כן דאף שבא עלי' יבם גדול וקנאה לגמרי מכ"מ פטורה ממיתה דס"ל דגם יבם קטן הוי קנין גמור ולא כשיטת התוספות ועי' רש"י יבמות דף ס"ח ודף צ"ו ע"ב דלא משמע כן אך יש לדחות דס"ל כשי' הרמב"ן וכן שיטת רבינו דקטן בן ט' קונה יבמתו מן התורה רק רבנן עשו אותו כמאמר ורק התורה מעטה אשתו ממיתה וכן ס"ל להתוס' גיטין ד"מ ע"ב ועי' רש"י סנהד' דנ"ה ע"ב וכן ס"ל לרש"י גם בגדול שיבם את הקטנה ועי' ברש"י קדושין ד"י ונידה דף מ"ד דלא כתוס' ורש"י יבמות דף ס"א ע"ב ד"ה ואינה חולצת מוכח שם ג"כ דלא נגמר הדבר עד שתגדל וי"ל דגם ביבם קטן לא נאסרה על בעלה רק ע"י קנוי וסתירה כיון דליכא מיתה ועי' ביבמות דף צ"ה בזה אם האיסור והחיוב מיתה תליא בזה וזה ר"ל רש"י ביבמות דף נ"א ע"ב אבל ע"י קנוי וסתירה אז נאסרה מטעם גזירת הכתוב וכן נ"מ לשיטת בה"ג דס"ל דלא נאסרה רק כמכחול כו' וזה רק בלא קנוי וסתי' וזהו בעצם כונת הס"ד בכתוב' ד"ט ע"א אין האשה נאסרת כו' ור"ל דנ"מ אם היא נאסרת עליו או הוא אסור בה ונ"מ להך דנדרים דף ט"ו ע"ב גבי אין מאכילין לאדם דבר האסור ע"ש. ושוב יש לומר דכיון דמשועבד לה אין נאמן זה ר"ל. וזהו ג"כ גדר הך דברכות דף מ"ח ע"ב גבי קטן פורח ר"ל כה"ג ובירוש' שקלים פ"א גבי קטן אינו שוקל ע"ש ור"ל ג"כ כך דהיכא דהגיע לשנים אך לא נגמרו השיעור דהשערות אז לתבוע תובעין אבל אין ממשכנין. עכ"פ לשיטת רבינו ורש"י גבי הזאה המזה צריך כונה גם לטהר ואם כן נימא דאף דאשה פסולה להזות מכ"מ בת דעת הוי ותהי' כמו בגדר עומדת על גבו וע"כ דכיון דהיא פסולה להזות הדעת והכונה שלה פסולות להזות ולא מצטרף לזה ובעצם עיקר הגדר מה דאנו מכשירין בכמ"מ בעומד על גביו אם ר"ל דהוי כמו שהעושה יש בו דעת או כמו שהעומד על גביו עושה ובזה א"ש מה שהקשו התוס' גיטין דכ"ב וביבמות מחליצ' דיהי' מהני עומד על גביו וכ"כ בזה דיש ב' גדרי' כונה אם כונה להדבר בעצמו או כונה לפעולת הדבר ועי' בהך דכריתות די"ט ע"ב מה דמחלק שם בין כונה למחשבה וכן נ"מ גבי חליצה דצריך כונה אם די בכונה להדבר או להתירה ועי' בהך מחלו' בתוספ' דידים ספ"א הובא שם בר"ש גבי אם צריך מחשבה של הנותן והנוטל או די בחדא מינייהו ובהך דר"ה דכ"ט גבי שופר ס"ל ג"כ לר' יוסי דצריך כונת שניהם ואף דגבי הזאה די בכונת המזה בלבד אך שם הכונה עושה לשיטת רבינו ורש"י שיהי' חל עלי' שם הזאה לא מחמת טהרת הניזה רק מחמת עצם ההזאה ולכך מעכבה הכונה וכונת ניזה א"צ משום דמה שמתטהר הניזה וכן בטבילה בחולין מועלת הפעולה גם להמזה ולשאר בני אדם ונ"מ אם נגע לטהרות או באשה לבעלה וכדו' וזה ר"ל הך דחולין דל"א ע"ב כונת אחרים כונה מעליתא היא ר"ל דכיון דבלא הזאה אם נגע הוי מטמא להכל א"כ מועלת ההזאה לכל אדם ולכך מהני כונת המזה או המטביל בטבילה כמו הטמא בעצמו ולכך מבו' בנדרים דל"ה ע"ב דמחו"כ אינם צריכין דעת ויכול אחר להביא עליהם בלא דעתם משום דהם פוסלין קודש ונ"מ גם לאחרים וכן בהך דמבואר בכתובו' דף י"א גבי גר קטן דמטבילין אותו על דעת ב"ד, ע"ש בתוס' ובסנהדר' דף ס"ח ע"ב דהא צריך קבלת המצוות שיקבל עליו המצוות עי' תוס' שבת דף ס"ח ע"א ועי' בס' הלכות גדולות בה' מילה דמבו' שם גבי חש"ו דכיון דאין בו דעת אין מקבלים אותו רק בקטן עפ"י אבותיו דזהו כשיטת רש"י כתובו' די"א ע"א דדווקא שאמו הביאתו להתגייר ובלא זה לא וכן מוכח מרש"י יומא דפ"ה ע"א גבי תינוק שנמצא דאין מגיירין אותו עד אחר שיגדיל, ובאמת זה הוי מחלוקת בירוש' פ"ח דיבמות גבי קטן אם יכולים לגיירו בע"כ ורבינו פסק בהל' עבדים פ"ח ה"כ דמהני גבי קטן, ועי' בירוש' רפ"ד דקידושין במה שהקשו התוס' בסנהדר' דס"ח ע"ב גבי קטנה לר"ש פחותה מבת ג' אף דיכולה לחזור בה מ"מ אח"כ לכשנתרצית נעשית גיורת למפרע ע"ש, אך זה רק בלא זכה בה ישראל אבל אם תקף בה שוב איננ' יכולה לחזור וזה ל' רבינו בהל' עבדים הנ"ל וכהירוש' בפ"ח דיבמות הנ"ל, ועי' כתובות דמ"ד ע"א גבי גיורת שנתגיירה בתה עמה, אך שם כיון דגם אמה שנתגיירה מהני שפיר, וע"ש בתוס' וגם כיון שצריך לעשות ב"ד לכך מהני הב"ד שעשתה אמה בעבורה וזה ר"ל הך דכתובות דף י"א דניחא לי' במה דעביד אבוה ר"ל כיון שגם הוא בעצמו נתגייר, והך דרב הונא ר"ל שהאם הביאתה להתגייר אבל היא בעצמה לא נתגיירה, אך מ"מ כיון דצריכה כוונה וקבלה איך מהני, וצ"ל כאן ג"כ דזה נ"מ גם במי שגיירו אותו ומהני כוונת האחרים עליו כמו בהך דחולין דף ל"א ע"ב הנ"ל כיון דנ"מ גם לאחרים דב"נ פוסל בביאתו וא"כ יהי' נ"מ לר"י דס"ל בקידושין דע"ז דגם גר פוסל א"כ אין נ"מ ובזה י"ל דבזה פליגי בירוש' בפ"ח דיבמות הנ"ל וכן נ"מ גבי מילה דכבר כתבתי בזה דמצוות המילה צריך שיהא מדעת האב כמבו' בשבת דקל"ג ור"ל דבל"ז הוי רק מהול אבל מצוות המילה לא נתקיימה, וכבר כתבתי בזה דגבי אב צריך דווקא לשמה עי' בע"ז דכ"ז דקיי"ל דא"צ זה רק דהמילה כשירה אבל המצוה התלוי' על האב לא נתקיים כמ"ש התוס' פסחים ד"ז ע"א, ולכך ס"ל לרבינו ברפ"ג מה' מילה דאם אין שם אב ליכא ברכה דלהכניסו ע"ש, אך מ"מ לר"ע דס"ל בכ"מ יבמות ד"ע כו' דערל הוי כטמא, שוב י"ל דמהני כוונת אחרים ע"ז וכן הגדר שם דל"ו ע"ב גבי התורם משלו על של חברו דלשיטת רבינו למסק' מהני משום דכבר כ' דיש גבי תרומה ב' גדרים מה שמתיר הטבל והוא עצמו נקדש ועי' במ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"י דב"ק גבי גזלן דאף אם אינו מתיר מכ"מ חלה הקדושה ועי' בדברי רבינו בפי' המשני' בפ"א דתרומות במה דאמר שם ולא מן הפטור על החיוב ולא מן ההפקר ובאמת איך יוכל להיות שיחול שם תרומה על הפקר או על פטור ואך ר"ל כך דהנה מבואר בירוש' מעשר' פ"א והובא בדברי רבינו בהל' תרומות פ"ב הל' י"ב דאם הפקיר קמה וזכה בה אף דפטו' מן תרומה מכ"מ אם קרא שם תרומה חל שם תרומה עלי' דזה רק פטור ואם קרא חל אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש לא חל כלל וכמו דמבו' בכמ"מ דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אבל נראה ונדחה הוי דיחוי ר"ל דהיכא דהתורה פטרה יש ב' גדרים או משום דפטור או דהוי כמו שנעשה הדבר ולכן גבי קמה כיון דאם קרא שם תרו' במחובר לא חל שם תרומה כלל ולכן אף דהפקר פטור לא שייך למימר דהוי כמו שהפריש דאז לא שייך הפרשה כלל לכן אם עבר אחר כך והפריש לאחר תלישה וזכיה שפיר חל מה שא"כ בהפקיר שבלים דאז אם הפריש הוי חל גם פטור שפטרה התורה הוי זה כמו פעו' וכמו הפרשה ולכך אם לאחר זכיה הפריש לא חל כלל דרוב פטורי התורה הוי פועל לא העדר וכמו דקי"ל גבי עגלה ערו' עריפתה זוהי שחיטתה ומטהר מדנבילה כמבו' בזבחים ד"ע ובכמ"מ וכן גבי שעיר המשת' יומא דף ס"ד דחיתו לצוק זוהי שחיטתו ועי' בדברי רבי' בהל' בכורים פ"ז הל' ח' ט' החילוק בין שותפין עכו"ם שלשו עיסה על מנת לחלק ואח"כ נתגיירו והוסיפו עוד כל א' בפ"ע לאחר חלוקה חייבי' אבל בישראל כה"ג פטור דהוי כמו שנפרש מהן חלה וכה"ג כת' בשיטת רבינו תם ז"ל בכתובות דף נ"ג ע"ב וגם רבינו ס"ל כך בפי"ט מהל' אישות דהיכא דנישאת בחיי אביה ומת בעלה ואח"כ מת אביה אם לא נתבגרה לגבי מזונות נשאר התנאי כתוב' ושפיר אכלא אף דנישואים מוציאין מרשות אב כמבו' בכמ"מ ועי' כתוב' דף ל"ט ודף מ"ג ע"ב ונדרים דף פ"ט ע"ב גבי הפרת נדרים ובכמ"מ מכ"מ גבי מזונות כיון דבשעת שנישאת לא שייך כלל התקנה דהאב חי לא נידחה מה שא"כ בבגרות דלא דהבגרות דהיינו הגדלות הוא דבר הנעשה ונפסק רק הוא דבר הנמשך וכל רגע ורגע נתוסף הגדלות ולכך יצאה מרשות אביה לעולם אף בדבר דבזמן שנתבגרה לא הי' הדבר זה כלל מכ"מ לאחר מיתת האב הגדלות נמשך ועי' במה שכ' התוס' כה"ג במכות דף י"א ע"ב ועירכין דכ"ט ע"ב. עכ"פ לפי' רבינו בפי' המשניו' בפ"א דתרומות הנ"ל קמ"ל דאף דחל שם תרומה ע"ז מ"מ אינו יכול לפטור על תבואה שהוא חייב להפריש והארכתי בזה לפי מאי דקיי"ל דאשה בפסח שני הוה רק רשות לא חובה כמבו' בפסחים דצ"א ע"ב, וכן פ' רבינו בהק"פ פ"ה ה"ח אך משמע שם מלשונו דזה רק אם היו שוגגים או אנוסים אבל אם הייתה מזידה אז חייבת בפסח שני אך לא מגדר פסח רק קרבן, ונ"מ דלא דחי שבת כמבו' בפסחים דצ"א ע"ב שם, וכה"ג מבו' בכריתות דף ח' גבי מי שיש עלי' ה' לידות או ה' זיבות אף לגדר הכשר די בקרבן א' מ"מ יש חיובים בגדר חיוב, וכן גרס רבינו בה' מחוסרי כפרה פ"א ה"י ובזה א"ש מה שהקשו התוס' שבועות ד"ח ע"א ד"ה ואימא הא צריך להביא הכשר לקדשים אך ר"ל דנ"מ כה"ג ועי' נדרים ד"ד גבי בל תאחר אם עיקר הקרבן הוא בשביל הכשר או רק חיוב. עכ"פ זה ה"א דמכפר לו יוה"כ, ובאמת י"ל לגבי הני אם מתה י"ל דמוטל חיוב גם על יורשיה, ועי' מנחות ד"ד ע"ב דרק משום הכשר לכך אינו בא לאחר מיתה ועי' ברש"י בכורות דנ"א ע"א גבי עולת ראיה שהיורשים מחויבים להביא, עכ"פ גבי פסח האשה אם הזידה ולא הביאה קר"פ דמביאה פסח שני יש בגדר קרבן י"ל דלא נפטרה מכרת כמו באיש ועי' בכריתות דכ"ז ע"ב דהוה ס"ד שם דאף דעני שהפריש קרבן עשיר יצא מ"מ אם הפריש הקרבן בזמן שהי' עשיר והעני ידחה כיון דמתחילה הי' חובה ועכשיו רשות, וכבר כתבתי בזה גבי הך דזבחים די"ט גבי תפילין מהו שיחוצו דמבו' שם דזה רק למ"ד לילה זמן תפילין דאז י"ל כיון דזה חיוב תמידי שיהי' עליו תפילין לא הוי בזה כלל גדר חציצה, וכעין מ"ש התוס' קידושין דף ל"ו ע"ב גבי תנופה דכל היכא דהמציאות כן לא שייך בזה גדר חציצה ואף דמבו' שם דפטורים מחמת עוסק במצוה זה לא הוה כמו שאינו בר חיוב כלל ולכך אם רצה להניחם י"ל דלא חייצי, עכ"פ חזינן דהיכא דהתו' פטרה לא מחמת הדבר יש עליו גדר מציאת הדבר ולכך לס"ד לא חייצי, ועי' תוס' ע"ז דל"ד ע"א ע"ש גבי תענית אם היכא דהתענה בלא קבלה אם פוטר את נדרו או הוה כמו הך דמבוא' ב"מ דכ"ו ע"ב מתנה בעלמא ע"ש, ועי' ב"ק דק"ו ע"א דזה אם נתחייב בבית דין דהדין פוטר ע"ש גם י"ל גבי הך משנה דתרומות פ"א מ"ד ר"ל כגון אם הפקיר אחר מירוח ולא זכה בו ואף דמבו' בירוש' תרומות פ"א ה"א די"ל שיכול להפריש תרומה בהפקר לאחר מירוח זה רק מהפקר על הפקר, אבל מההפקר להפריש על שלו אינו יכול, וכן מוכח מהך דב"ק דקט"ו ע"ב גבי משתברות ע"ש ברש"י, והך דמבו' בירוש' דמאי פ"ג ה"ג משלך כו' שם ר"ל בגדר חיוב, וזה ר"ל המשנה דכאן, וכהך דאמרינן בב"מ ד"ו ע"ב פוטר ממונו כו' וכן ר"ל בהך בזבחים דס"ח אימר דאמר כו' ורש"י שם דפ"ב ע"א דאף היכי דאם עלה לא ירד מ"מ הקרבן לא יצא, דזה רק דין תוארי ולא מציאות, ועמ"ש רש"י סנהדרי' דקי"ב ע"א אם מהני אם שחט בהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבילה מחמת בזה גדר דין תוארי, ולא הוי כמו שור הנסקל, זבחים דס"ט וד"ע וב"ק דמ"א ואי אפשר שיפטור בזה חיובו והוה בגדר כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכה"ג פליגי רש"י פסחים דצ"ו ע"ב ותו"י יומא ד"נ ע"ב גבי תמורת פסח אם הקריבו לפסח אם יצא בו יד"ח וע"ש בתו"י דהוה כמו מציאות אחת עם הפסח, ועי' מעילה ד"ו ע"ב גבי שתי חטאות ותוס' זבחים דקי"ב ע"א כה"ג ועי' תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר כו' ור"ל ג"כ דמה שהתמורה קדושה הוא גזירת הכתוב דהרי גם בשוגג הוה תמורה, ועי' תמורה ד"ב ע"ב גבי קטן מהו שימור ע"ש, ור"ל ג"כ כך דר"ל דזהו מחמת דין לא מחמת פיו בלבד ובתוס' חולין דפ"א ע"א וכבר כתבתי בזה דבזה א"ש קושית הירוש' רפ"ו דיומא גבי תמורת חטאת דאיך מפריש לכתחילה למיתה, עי' מנחות דע"ד ומעילה ד"י ותמורה די"ז גבי מקדיש טריפה וכ"מ. ועי' מנחות דפ"ט ע"ב גבי אשם מצורע שהקריבו שלא לשמו, ובאמת נראה דהך דנקט במשנה אין תורמין מן המחובר על התלוש י"ל דמיירי כהך דמנחות ד"ע ע"א דהיכא דכבר נטבל בתלוש ואח"כ זרעו די"ל דחל עליו שם תרומה ע"ש מ"מ הוה כמו ב' מינים, ועי' נידה דנ"א ע"א דלגבי מעשר מהני מחשבת חיבור ע"ש, אך מהך דקידושין דס"ב לא משמע כן ובאמת נראה ג"כ דאף לשיטת התוס' ב"ק די"ב ע"ב גבי קדשים קלים דחלק הבעלים יש לו בהם קנין ויכול לקדש בהם אשה וגבי תמורת קדשים קלים גם חלק הבעלים הוי גדר שולחן גבוה כיון דזה הקדש דין כמו שכתבתי כיון דגם בטעות הוה תמורה, עי' תמורה די"ג ודי"ז ונזיר דל"ב וכן אין שאלה בתמורה כמבואר בירוש' דמאי פ"ז ונזיר פ"ה ובדברי רבינו בה' נדרים פ"ד ה"ז ולכך הוה כמו שולחן גבוה, ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' מנחות דס"ב ע"ב למ"ד דב"נ יכול להביא גם שלמים מה יהי' בחלק הבעלים, אם שייך לכהנים או הבעלים הב"נ יכול ליתנם לכל מי שירצ' ועי' מ"ש בזה בשיט' רבינו בפי' המשני' בהך דיבמות דף ל' ע"א גבי הגדר גבי יבמה היכא דלא הוי ערוה רק שנאסרה עליו שעה אחת דפטו' מן החליצה ומן היבום איך הדין גבי צרתה אם זה הוי כמו צרת ערוה או רק כמו צרת חלוצה דלשיטת רבינו הוי' רק בגדר שניה ע"ש בתוס' ובירוש' דלא ס"ל כן. וכה"ג יש מ"ד ביבמות די"א ע"ב גבי מחזיר גרושתו משנשאת דאף אם נימא דהיא פטורה מ"מ אין חשש בצרתה וכמ"ש רבינו בפי' המשניו' הנ"ל, ועי' מ"ש רבינו בפי' המשניות שם בפ"ה דיבמות דלר"ע לכך ס"ל דאין קידושין תופסין בחלוצתו משום דלאחר החליצה חזרה להיות ערוה כמו שהיית' קודם מיתת האח ועי' שם ד"י ע"ב דאמר שם מחמת חייבי לאוין והנה ר"ע ס"ל ביבמות דמ"ד דאחות חלוצתו אין קידושין תופסין בה משום דהכתוב קראו ביתו, חזינן דלר"ע החליצה פעלה פעולה בהחלוצה, והנה נ"מ במאי דפליגי ר"י ור"ל אם החליצה פעלה גם בהצרה פעולה, או רק פטור עי"ש ובירוש' שם ונ"מ לאחות צרת חלוצתו דלדידן מותרת כמבו' שם ד"מ ע"ב לר"ע מאי, ועי' בתו"כ פ' אמור מה דמרבה שם דחלוצה אסורה לכהן כמו גרושה מק"ו דהא גרושה מותרת לחזור לו ולחלוצה אסורה לחזור לו, ואמר שם דא"כ צרת חלוצה נמי תהי' אסורה לכהן ואמר דצרה לא נעשה בה מעשה משא"כ בגרושה וחלוצה נעשה בה מעשה, אך זה רק לר"ל דס"ל דהצרה נשארה כמו בתחילה אבל לר"י דס"ל דגם הצרה נשתנה ע"י החליצה ומסיק דמה שפוסל בכהן הוא מחמת שנעשה בה מעשה ע"י בעלה, משא"כ צרה אף שגבה פעלה החליצה ג"כ מ"מ הוי רק ע"י אשה ולא ע"י איש, עכ"פ עיקר הפסול של הגרושה לכהן הוא מחמת שנעשה בה מעשה גירושין ועי' במ"ש רבינו בה' איס"ב פ' י"ז ה"ג דלכך דאלמנה לכה"ג לוקה בלא קידושין משום דהוא חיללה משא"כ גרושה היא מחוללת ועומדת, ואף דגם גרושה נתוסף בה חילול שאם היא בת כהן ובא עלי' כהן אסורה לאכול בתרומה עי"ז , וצ"ל דזה רק חילול לא בעצם אבל מ"מ בגרוש' הגירושין עושה בה מעשה לפסול משא"כ באלמנה וכה"ג דאין פסול בגופה כלל, ונ"מ בביאה שני' דאלמנה לכה"ג צריך דווקא קידושין ואז לוקה, ועיין תמורה דף כ"ט ע"ב וכבר כתבתי בזה ונ"מ דזה ודאי לר' יוחנן דסבירא ליה בקידושין דף ס' דהיכא דקידשה ושייר בה זמן כמו מעכשיו ולאחר זמן כו' אפי' קידושי מאה תופסין בה, וע"ש בירוש' דאפילו אם השני לא שייר מ"מ תופסין בה עוד קידושין כיון דאינה מיוחדת לא', היכא דכהן קידשה מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקידשה ואח"כ גירשה השני וודאי אסורה לראשון הכהן, דלא גרע מריח הגט וגם הא אשתני גופא ע"י הגרושין וכמבואר ביבמות דנ"ט אבל גבי כה"ג שקידש בתולה מכאן ולאחר כו' ובא אחר וקידשה ואח"כ מת השני מותרת להראשון דזה לא הוי שינוי הגוף כמבו' בתו"כ וכן מבואר בירושלמי שם וכמ"ש רבינו דאין עלי' שם חללה אף דפסולה לכהן גדול. עכ"פ לר' עקיבא דסבירא ליה דהחולץ עושה פעולה ממש בהחלוצה דעי"ז נקראת ביתו הוא וודאי ס"ל דדרשה דתו"כ גבי חלוצה לכהן לא הוי אסמכתא כמו דאמרינן ביבמות דכ"ד רק אסורה לו מהתו', והנה מבואר ביבמות דנ"ב ע"ב דר"ע דריש מקרא דמחזיר גרושתו מלאו דלא יוכל כו' דגם יבם שנתן גט ליבמתו אוסרה עליו ואף דבגמ' דידן אמר שם דהוה רק אסמכתא אך בירוש' לא ס"ל כן רק דהוה דרשא גמורה, ועי' תוס' יבמות דנ"א ע"ב ע"ש והגדר הוא משום דבאמת ביבמ' יש בה שני כחות שני גדרים וכבר כתבתי דיש בזה כמה סתירות אם עיקר המציאות דיבמה משום דכן גזרה התו' כשאין זרע לבעלה ויש לו אח עדיין יש עלי' זיקת המת כי לא נפטר' עדיין מבעלה הראשון מכל וכל וכ"כ דזה מחלוקת תנאים ביבמות דק"ד גבי חליצה בלילה וכן אין קידושין תופסין יבמות דע"ט ועי' רש"י יבמות דמ"ח ע"ב וקידושין די"ד וגיטין דפ"ג וכ"מ. וגם יש בה מה שזקוקה להיבם, וכבר כתבתי מהך דיבמות דנ"ב ע"א ודנ"ו גבי ביאת שוגג כמזיד למ"ד דעדיין אינה אשתו גמורה מה"ת עי' תוס' סוטה דכ"ד ע"ב דלזה מהני אח"כ מאמר ר"ל קידושין שלו ונגמר האישות והביאה גמרה ונתבטל גדר מה שנשאר מבעלה המת, אך כיון דהוי ביאה גרוע אינה אשתו לגמרי ואז גמר בה המאמר שלו בגדר קידושין דשוב אינה עוד אשת אחיו וכ"כ בזה, וס"ל לר"ע דלגבי זיקה דידי' מהני הגט שלו אבל מ"מ זיקת הבעל המת לא פקע וחל עלי' וממילא זקוקה לו, והוי זה בגדר מחזיר גרושתו משנשאת אבל חליצה פועלת בה להפקיע שני הזיקות והוה זה כמו שבעלה הראשון נתן לה גט ולכך אסורה לו ואין קידושין תופסין בה, אך מ"מ אין בה כרת דע"י המיתה של הבעל נתבטל ממנה האישות דכרת ונשאר רק לאו, ורק ר"ע לשיטתי' דסבירא ליה אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, על כל פנים גבי תרומה יש ב' הגדרים מתקן הטבל ומקדיש התרומה ושניהם בעי דעת בעלים מה אתם לדעתיכם אך אם הפריש משלו על של חברו דדבר הנקדש לשם תרומה הוי שלו והתיקון אף דלא הוי שלו מ"מ לו ג"כ נ"מ בזה דפקע ממנו שם טבל לכן מהני. עכ"פ חזינן דלא מהני דעת של מי שאינו בר הזי' לצרף לקטן שהוא יכול להזות רק שאינו בן דעת והנה באמת עיקר המחלוק' מאי דפליגי רבינו והראב"ד גבי הזאה אם צריך כוונה לטהרה או כוונה להזות תלי' אם תיכף שיצאתה ההזאה מיד המזה אם אז פעולת המזה כבר נגמר, או כ"ז שלא באה ההזאה על הניזה לא נגמרה פעולת המזה, וזה תלי' בהך מחלוקת דזבחים ד"פ ודצ"ג אם מצטרפין הזאות, ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד בפט"ו מה' פרה ה"א וה"ח אם המים הניטפים לאחר שיצאתה ההזאה מיד המזה קודם שהגיע על הניזה אם הם מטמאים וע"ש פ"י ה"ח בהשגת וכן בזבחים דצ"ג גבי כיבוס בגד מדם חטאת דמביא שם ברייתא משהזה אין טעון כיבוס ע"ש בגמ' דמפרש שם דזה קאי על שירים שבאצבע, ואמאי לא מפרש הגמ' דר"ל ההזאה גופא קודם שבא על המזבח וכו', וע"כ דס"ל דזה לא נקרא עדיין גמר ההזאה כ"ז שלא בא, ועי' בזבחים דט"ו דאמר שם דאם נקטע ידו של מזה דצריך והזה כו' ונתן כו' וכ"כ דפליגי רבינו ורש"י אם רק נקטעה ידו אבל אם נעשה בע"מ באבר אחר לא איכפת לן דכבר נתבטל פרט מי שזרק, וכמו בהך דשבת דק"ב ע"א גבי נזכר וכתובו' דל"א, ובאמת זה ר"ל בהך דמעילה ד"ז גבי חישב לנשפכים ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל דחשב לאחר שכבר יצא' הזריקה מידו קודם שבא על המזבח כו', וכן אם חשב בשעת ההזאה שתבא הזריקה חוץ לזמנו, עי' תוס' זבחים ד"י ע"א, ועי' בה' פרה פ"ז הי"א גבי נפסק החבל ואז חשב עליו אם מהני המחשבה ע"ש, ועי' גיטין דע"ט ובאמת לשון הגמרא במעילה שם דייק חישב לנשפכים ור"ל דנ"מ בין הניתנים בשפיכה לניתנים בזריקה עי' זבחים דל"ז וסוף פסחי' וע' ברש"י זבחים דפ"ח ע"א ומנחות ד"ב ע"ב גבי הזאה, וכן נ"מ דאף דאנן קיי"ל דשלא במקומו כמקומו דמי כמבואר בזבחים דכ"ו ע"ב זה רק אם התכוין להזות שם אבל אם התכוין להזות במקומו ובא שלא במקומו י"ל דגבי קדשים לא מהני, וע' סנהדרין דע"ז ע"ב גבי רוצח כה"ג ובהך דפרה הובא בסוטה דל"ח ע"ב גבי נתכוון לפניו כו' וכבר כתבתי בזה דזה ר"ל הך דחולין די"ב ע"ב גבי כדרכה כו' וכמבו' בתוספ' שם דר"ל דההליכה של הסכין הי' כדרכה ולא בצדדין ע"ש אך זה רק גבי זריקה אבל היכא דכתיב שפיכה לא איכפת לן בזה, ולכך דייק הגמ' במעילה שם בנשפכים כו' ועי' בירוש' פסחים פ"ה ה"ו דהוה שם מחלוקת אמוראים אם זריקה כהזאה או כשפיכה ע"ש בזה, ועי' במכילתא פ' בא ובירוש' פ"ט דפסחים דלחד מ"ד מתחילה הי' כל הדם של פסח מצרים על האסקופה לא בכלי ומ"מ לא אמרינן קלטי' מזבח כמו דזבחים דכ"ז דשם לא הי' כלי וע"כ דפסח שאני ועי' בדברי רבינו בה' ק"פ פ"א דמוכח שם דשם לכו"ע שלא במקומו לאו כבמקומו וכן מבואר בתוס' וזה ר"ל הך דפסחים דע"ז ע"ב דבעי שם קרא דזריקה מעכבת ולמה לנו קרא לזה אך ר"ל דכאן שלא במקומו לאו כמקומו כיון דעיקר הפסח הוא שיהא ראוי לאכילה, ושלא במקומו אינו ראוי לאכילה כמבו' בזבחים שם והך פלוגתא דידים הנ"ל דר' יוסי ורבנן דס"ל דשניהם צריך לכון לא כמו בהזאה ועי' בערובין דף נ"א גבי קנין תחום דמבו' שם דאם הי' אחד מכיר וא' אינו מכיר דמהני אם שאינו מכיר מוסר שביתתו למי שמכיר ואמר שם דר' יוסי היא ואח"כ חזר בו משום דר' יוסי ס"ל בידים בתוספ' דלא מהני כה"ג ועי' בהך דגיטין דט"ו ע"ב גבי ידים טהורות לחצאים ובתוספ' חגיגה פ"ג גבי טבילה בידים דלא מהני אם נטל אחד ונגבה ואח"כ נטל השני' וע"ש בבעל המאור בחגיגה שם ובהשגת הראב"ד עליו וזה תליא אם אז הוי ב' הידים כמציאות אחת או דברים נפרדים ובהך דסוכה דט"ז גבי הך מחלו' דר' אלי' ורבנן גבי מיטה אם מטהרת אברים ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל ג"כ אם זה הוי כמו מציאות אחת ובאמת כבר כתבתי דגבי הגדר דימין ושמאל אם הפסול משום דשמאל פסול אי משום דצריך ימין, ועי' בתוס' חולין ד"כ ע"א גבי מליקה בד"ה לא דנסתפקו בזה ובהך דבכורות דמ"ה ע"ב איטור יד ורגל ע"ש ברש"י דלא משום השינוי רק משום דבעי ימין בין הרגל ובין היד, וא"כ אמאי חשיב לי' בהדדי מומין דהוי רק משום שאינו שוה בזרעו של אהרן עי' בדברי רבינו בה' ביאת מקדש פ"ז וא"כ לא מחלל עבודה, ועמ"ש הר"ן ז"ל ר"פ ג"ה גבי הך מחלוקת דבכורות שם גבי שולט בשתי ידיו, ובמ"ש התוס' חולין דמ"ז ע"ב גבי שתי וורדות דאע"ג דהא שינתא מקומה חזינן דס"ל דהקפידא משום שהיא עומדת במקום שאינה מקומה כו' ועי' יומא דנ"ד ע"א דהיכא דהכניס שתי קטורת ביו"כ אחת חסירה וא' כתיקונה, ביאה כתיקונה הוה, אך מ"מ חייב משום הקטרה חסירה, ועי' זבחים דכ"ד גבי רגלו א' על הרצפה ורגלו א' על הכלי, דאמר שם רואים אם יכול לעמוד כו', ולכאורה הא הוה כמו נתלה ועבד, ע"ש דכ"ו ותוס' די"ד ע"א, ואף דכעת לא נתלה מ"מ זה נעשה ע"י דבר אחר, ועי' בהך דגיטין ד"כ ע"ב במאי דאמר שם ותיפוק לי' דה"ל שנים כו' ואף דכעת לא הוה כן כיון דעי"ז מתכשר וזה שייך למגרש לא הוי כריתות וכ"כ בזה דמ"ש בגיטין דכ"א ע"ב מחמת מחוסר קציצה י"ל זה רק לריה"ג דס"ל דבלא קציצה פסול הגט אבל לדידן דרק משום קפידת דבעל הוה רק סיבה ולא איכפת לן, ואף דרבינו בפ"א מה' גירושין ה"ו וכן בתוס' שם לא משמע כן מ"מ מלשון התוספ' גיטין שם משמע כמ"ש וכן נ"מ גבי ס"ת שם הקלף והדיו והכתיבה הם דברים נפרדים וכל א' הוי חלק מהס"ת לכך כולן צריכין שיהיו לשמן, משא"כ בגט אף דפשטות דקרא כמבו' בספרי הוה הדבר שהנכתב עליו והכתב הם שני גדרים ועי' בירוש' גיטין ובתוספ' בזה גבי דבר שאינו מתקיים ממעט שם משני דרשות, הכתב והדבר, אך למסקנא דסוטה דט"ז דההלכה עוקבת את המקרא ועיקר הדבר משום הכתב, ולכך כתבו על איסורי הנאה כשר דעיקר הנתינה הוא תואר הגט וזה נעשה רק ע"י ציווי הבעל וזה ר"ל הך דגיטין ד"כ נתינת גט ולא איכפת לן רק שזה לא יהי' נשאר ביד הבעל ובזה א"ש מה שהקשו התו' מנחות דל"ד על רש"י וכ"כ בזה וכן יהי' נ"מ לגבי גידין של הס"ת, אם התפירה גופא הוא חלק מן המציאות, או רק מחמת שא"א בלא תפירה, וכ"כ בזה אם גם זה צריך לשמה ובמ"א אבאר זה, עכ"פ מה דאמרינן בזבחים דכ"ד הנ"ל גבי רגלו אחת כו' י"ל דשם מיירי דשל ימין עומדת על הרצפה ובשל שמאל לא קפדינן אם הייתה עומדת באויר, ולקמן אבאר בזה אם צריך שיגע או רק שלא יהא הפסק, ועי' במקוואות פ"י מ"ד גבי בגדים ע"ש בפי' המשנה, ובחולין ד"ע ע"א וכ"כ בזה, ועי' בהך דחולין דע"ג ע"א גבי חיבורי אוכלין כמאן דמיפרסי דמי ור"ל שכל דבר הנמצא אינו נקודה א' רק הוא דבר המצטרף מכמה חלקים, ותו"כ פ' תזריע ופ' אמור במה דמקיש שם טבילת אדם לביאת השמש דמה שמש כולו כאחת אף טבילת אדם כולו כאחת, ובדברי רבינו פ"א מה' מקוואות ובירוש' ברכות פ"א, ור"ל דס"ל דשמש הוא נקודה אחת, ובדרוש הארכתי בזה בגדר הך מחלוקת בתוספ' דסנהד' פ"ז אם כל התורה ענין א', וזה נ"מ בלוחות הראשונות דנחצבו מן גלגל חמה ובין לוחות האחרונות דנחצבו מאהלו של משה רבינו ע"ה. וכן נ"מ גבי קידוש ידים ורגלים בהך מחלו' דזבחים דף י"ט ע"ב אם זה כמו מציאות אחת או נפרדים ונ"מ ג"כ גבי חציצה דקיי"ל דמן התורה רק רוב' אם נימא דהוי מציאות אחת לא חייץ עד שיהי' רוב בידים וברגלים אבל אם נימא דהם פרטים נפרדים גם אם רק רוב בשעור של יד א' ג"כ חוצץ וכ"כ בזה במקום אחר דזה ר"ל בחולין דק"ו ע"ב עד כאן כו' לחומרא וחד אמר לקולא ור"ל דאם השיעור גדול א"כ בחציצה הוי זה קולא ואם השיעור קטן הוי בחציצה חומרא וכן נ"מ דקיי"ל בידים דאם נטל חוץ לפרק וחזרו המים לפרק טמא א"כ אי נימא דצריך כל היד הוי זה קולא אם חזרו ועי' במה דפלי' רבינו והגאו' בהל' מקואות פ"ב ה' ט"ו גבי שער דחוצץ אם זה הוי מציאות בפ"ע או הוא חלק מהגוף וזה ר"ל בהך דב"ק דפ"ב גבי את בשרו את הטפל ע"ש ברש"י דנראה דס"ל דנ"מ בין גוף לשער דהגוף צריך שיגע במים והשער רק שלא יהי' חציצה ונ"מ דגבי בשר דאינו מקפיד בלבד לא מהני רק בגדר ביטול שמבטלין להגוף ועי' פסחים דמ"ו גבי בצק בעריבה ועירובין דף ק"ד וחולין דפ"ג ע"ב ושם דקכ"א גבי בשר שפלטתו סכין ודקכ"ט ועי' בהך מחלוקת בתוספ' הובא בר"ש סוף מקוואות גבי העושה קלקי אי הוי חציצה אי לא, ע"ש ובדברי רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ז ובמשנה במקוואות פ"ט מ"ב ומ"ג, ורבינו דייק בשער שעל הלב שנתקשר משמע רק מאיליו, אבל בכוונה בטל לגוף, והנה עי' בזבחים דע"ט ע"א במה דאמר שם גבי דלי דכיון דמן הדין א"צ תוכו טבילה לא איכפת לן אם יש גדר חציצה בתוכו, ועי' בתוספ' כלים הובא בר"ש פכ"ה משנה ה' גבי נטמאו אחורי רובע כו' הי' עליו דבר חוצץ לא עשה כלום כו' ר"ל דתלי' מהו זה החציצה אי הוה כמו שלא טבל כלל או רק חוצץ לטהרה, וזה ר"ל הך בעי' ביומא דל"א גבי טבילה דלר"י משום סרך אם יש שם חציצה, וע"ש בתוס' וכן גבי טבילת בע"ק לתפילה עי' רש"י יומא דפ"ח ע"א וברי"ף שם אם שם יש גדר חציצה וזה תלי' אם לא הוי טבילה כלל או רק שעדיין יש עליו הטומאה ושם רק בגדר מעלה וכן גבי מאי דקיימא לן גבי פרה עי' חגיגה דף י"ח ע"ב ובעדיות דגם מחמת ידים צריך לטבול כל הגוף אם יש חציצה על הגוף אם לא מהני כיון דבאמת ליכא טומאה כלל על הגוף, וכ"כ בזה די"ל הנ"מ במה דמבו' בעדיות פ"ג פלוגתא דר' דוסא ורבנן ושם נקט לשון אם נטמאו ידיו נטמא גופו, ע' פרה פי"ב והלא גם בסתם ידים כן כמבואר בחגיגה שם עיין שם בעדיות בפירוש הראב"ד ז"ל אך נפקא מינה דבסתם ידים הוי רק טבילת הגוף בגדר מעלה דאם נמצא חציצה על הגוף לא איכפת לן כמו הך דזבחים דע"ט משא"כ בנטמאו ידיו אז בפרה נטמא כל גופו וחוצץ אף בגוף ועי' בספרי פ' חוקת פסק' קכ"ד גבי כיבוס בגדים בכלים שבפרה דצריך דווקא במ' סאה ע"ש, ואף דבכל כלי מהני מה"ת אף ברביעית ע"ש, ובאמת בגמ' ב"ק דפ"ב משמע דכיון דצריך שלא יהי' חציצה צריך שנודע מתחילה דליכא חציצה, וכן מוכח בדברי רבינו בה' מקוואות פ"א דלזה גבי תרומה וקדשים מעכב זה מן התורה, וע' בחולין דף ל"א ע"ב גבי ירדה להקר ע"ש ברש"י ור"ל דצריך שירצה שיהא כולו במים ובתרומה וקדשים הוי זה מן התורה, וזה רק אי אמרינן דחציצה, הוה כמו שלא טבלה ועיין בחולין דף י"ז עמוד ב' גבי בדיקת סכין עיין שם, ושם רצה לומר גם כן לגבי קדשים דבלא בדיקת סכין הוי בגדר מתעסק, ועי' זבחים דק"כ ע"א, וכבר כתבתי במ"ש רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ט גבי רטי' וכן בלשון המשנה במקוואות ספ"ח גבי כאילו לא טבל דר"ל דעושה בכוונה שלא יכנסו שם המים אז גם מיעוט לא עלתה לו טבילה מה"ת ועי' בחולין ד"ע ע"א גבי נגיעה של בכור ע"ש בזה ובחולין דק"מ ע"ב גבי שילוח הקן ועי' יבמות דף ע"ח גבי היינו רביתיה ובזבחים דף י"ט וכמ"מ וכן בהך דזבחים דק"י גבי אומרין בבשר ור"ל לא מטעם דאינו מקפיד רק דזה מציאות אחת וכן הך דחולין דף ס"ז גבי תולעים ור"ה דכ"ז ע"ב גבי שופר, ומשום דיש ב' מיני חציצה אם יש על הגוף דבר המקפיד אז י"ל דהלכה דלא נטהר ע"י הטבילה אבל היכא דנותן דבר בכונה על איזה מקום בגוף שלא יגעו המים במקום זה אז הוי כמו שלא טבל כלל וכן מוכח מלשון המשנה דמקוא' ספ"ח גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאלו לא טבלה ור"ל כה"ג ושם אין נ"מ בין מיעוט לרוב ועי' בלשון רש"י קדושין דכ"ה גבי הכל מודים בלשון לענין טבילה דמשמע מרש"י דס"ל דהאברים הוי פרטים נפרדים ועי' בחולין ד"ע וזבחים דף ק"ה אם אזלינן בתר רוב אבר או רוב עובר ובחולין דף ס"ח ע"ב גבי הוציאה ידו אם מצטרפין אח"כ עכ"פ גם גבי אדם י"ל דיש גדר אברים חלוקים ובהך דחולין דק"ב גבי הך מחלו' דרבי וראב"ש גבי בהמה בחיי' אם לאברים עומדת ובהך דמכות ד"ח ע"ב במה דאמר שם דלמ"ד חנק חמור אם הרג אביו אינו גולה משום דיש בו חיוב משום מכה אביו ואין גלות מכפרת אף דזה ענינים נפרדים ועי' בירוש' ב"ק פ"ד אם יש ניזקין בכולו ואכ"מ, וכן לגבי בית המנוגע תליא אם הטומאה חל' על כל פרט ממנו או על כולו ובזה י"ל הנ"מ מה דבגמ' שלנו בשבת דכ"א ע"ב גבי חנוכה נקט וקבעו כו' ובד' רבי' הל' והתקינו ונ"מ אם הם מציאות א' או נפרדים ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' שבת דכ"ג ע"א גבי למוצאי שבת כו' אם ר"ל אף שהיתה מודלקת לנר חנוכה מ"מ צריך לכבות' כן סברת רש"י ז"ל אך התוס' שם לא ס"ל כן רק דמיירי שזה הנר הית' של שבת ובל"ז א"צ לכבותה ע"ש, ובאמת גם גבי מנורה הארכתי בזה מהך דבמנחות דפ"ח ע"ב לשיט' רבינו בה' תמידין ומוספין דבלבד בנר מערבי אם הי' דולק כסדר לא איכפת לן, ועי' בהך דזבחים די"א ע"ב ושם ר"ל גבי חינוך המנורה ובתוס' מנחות דפ"ו ע"ב והארכתי בזה במאי דפליגי רש"י ותוס' עי' פסחים דנ"ט בגירסא ומנחות ד"ק ותמורה די"ד אם זה הוי גדר קרבן או לא, ועי' רש"י מנחות ד"נ ע"א ד"ה כדקתני ומה שהקשו התוס' שם דפ"ט למה צריך לקדש השמן בכלי שרת משמע דלא הוי כלל בגדר קדושה ע"ש אך כ"כ די"ל דבזמן שנצרך לחנך המנורה ולקדשה אז הוי גדר עבודה וגם הדלקה כן וא"ש מה שהקשו הת"י יומא כ"ד ע"ב מקרא דבהעלותך וגם נ"מ באיזו זמן הי' הדלקת הנרות ועי' בהך מחלוקת בחגיגה דכ"ו ע"ב ובירוש' שם ותלי' אם טומאת ע"ה צריך הערב שמש, עי' חגיגה דכ"א בתוס' וזבחים צ"ח ע"ש, וגם למ"ד דס"ל בשקלים פ"ד דמנורה מעכבת את הקרבן ועי' במאי דפליגי רבינו והרמב"ן ז"ל אם כלים של מקדש הוו כאו"א פרט בפ"ע או נכלל עם המקדש ע"ש ואי נימא דזה מעכב למקדש וכיון דקיי"ל בשבועות דט"ו וכ"מ דאין בנין בהמ"ק בלילה ה"נ יהי' מעכב גם חינוך הכלים של מקדש ואימתי מחנכין את המנורה וע"כ קודם שקיה"ח, אך י"ל דזה ממילא וכ"כ בזה בהך דסוטה ד"כ ועי' בהך דזבחי' דכ"ב ע"א דאף היכא דלרביעית לא מהני ולמקוה מהני מכל מקום אם עשו מקוה כה"ג וקדח ממנו רביעית כשר דכבר חל עלי' גדר מקוה, ונ"מ ג"כ גבי הך דשבת דכ"ג גבי עששית דזה וודאי בכל ימי חנוכה לא מהני אם הדליקה ביום עי' תוס' מנחות ד"כ ע"ב, אך מ"מ בער"ש ע"כ המציאות הוא כן וא"א לחנוכה בלא שבת והו' היום הזמן, ועי' מנחות דף נ"א בתוס' וכ"מ, אך אם מהני זה ההדלקה לשאר ימים דזה ממילא עכ"פ זה הוי מחלוקת בין רש"י ותוס' אם זה שטח א' או נפרדים, ועי' בירוש' סוכה פ"ג דאמר שם דברכה של נ"ח הוי על הדלקת כו' ור"ל דאף דהדלקה עושה מצוה מ"מ הגדר שיהיו מודלקים לשם חנוכה, ועיין מה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות בסוף הל' ברכות וכן יהי' נ"מ לגבי גר שנתגייר באמצע חנוכה או קטן שהגדיל אם צריך להדליק וכמו גבי ראי' ועי' סוכה דכ"ז ע"ב וכן נ"מ כגון למהדרין מן המהדרין ביום שצריך ג' נרות ואין לו רק ב' כמה יהא מדליק ועי' מנחות דמ"ה ע"א וסוכה דמ"ז ע"א גבי פרי החג ופסחים דק"ד גבי סדר הבדלות, ובר"ן ר"ה פ"ד גבי פסוקי' ותוס' מנחות דל"ט גבי ציצית ובהך פלוגתא דעירוכין ד"ז ע"ב וכ"מ ועי' תענית די"ח ע"א ובר"ן פ"א דכתובות גבי חתן וזה רצה לומר לשון קביעות, ועיין בבא מציעא דף קי"ב ע"ב גבי תקנות קבועות שנו. נחזור לענינינו דבזה פליגי אם מטמאין האבנים של בית המנוגע לאחר שריפה אבל בהנאה אסור לכו"ע וכן אם צריך כזית לטומאה או בכל שהוא ועי' בחולין דפ"ט גבי אפר של עיר הנידחת דאסור בהנאה ע"ש ברש"י מחמת לא ידבק ר"ל דהוי כמו ע"ז אך באמת לפי מה דמבו' בדברי רבינו לקמ' בהל' ע"ז פ"ד ה"י גבי נכסי רשעים דאם נקבצו לשם נשרפים וע"כ דר"ל לאחר גמר דין גם נכסי צדיקים כן אם נקבצו שם דהוי אשר בה וע"כ צ"ל דס"ל דעיר הנידחת הוי דבר הנמשך לגבי רשעים דשם הטעם מחמת שללה ור"ל של מציאות העיר ולכך כל זמן שנקבצו לשם אסורין ועי' רש"י חולין דק"מ דמבו' שם דבע"ח דשם לאחר הריגה צריך לשורפם דאז חל עליהם שם שללה וזה רק בשל רשעים אבל של צדיקים הוי רק בגדר פרט ולכן לאחר גמר דין אם לא הי' שם אף דאח"כ באו לשם מותרין ועי' במ"ש התוס' ב"מ גבי מחיצות בדף נ"ג ע"ב, ושם אבאר זה, וכ"כ בזה גבי אפרן. ע"כ ממהדורא תניינא

1 תוספות יום טוב על משנה מנחות פתח ↗

חצי לוג וכו'. כתב הר"ב וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה כו' הוא דקדוש. גם בזה גרס רש"י חוץ הוא. ופי' שהיה משקה אותה בחוץ בשער נקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי. ע"כ וכן יראה גירסת הרמב"ם שכתב לא מן העבודה היא. אבל גי' ספרים דידן חולין הוא. וכן גי' התוס' ופירשו בתמיהה. וכי חולין הוו המים שיהא צריך לקדשן והא מים קדושים כתיב. ואמרי' בספרי אין קדושים אלא שנתקדשו בכיור. אלמא כבר קדשו להו. וא"ת הא פרישית בפ"ק והעתקתי דבריהם במ"ב פי"א דאחר שנתקדשו בכלי שרת. לא משמינן לה בכלי חול משום דמגניא מלתא. וי"ל דה"מ בדבר שקרב למזבח. ע"כ. ומ"ש הר"ב. ולא משום חצי לוג שמן של תודה הוא דקדשי דבשחיטת תודה הוא דקדשי. גמ'. ומ"ש הר"ב אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה. כך אמר ר' שמעון ברבי לרבי וקילסו וא"ל נר ישראל כך היה. והתו' דף פ"ט תמהו למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת:

2 הר המוריה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

כל נר וכו'. דע שבהלכה זו ובזו שאחריה כבר הארכתי בזה בחי' בפ"ב דמס' שבת ואמרתי יען כי כעת זיכני ה' לספרים יקרים מה שלא ראו עיני אז לכן אמרתי אעבור פרשתא דא ואתנייה. בתמיד פ"ג איתא במ"ט וז"ל מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיות ובמשניות שבש"ס שם ב' איתא נרות מזרחיות מערביות דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשן את השאר עכ"ל ושם בפ"ו מ"א איתא וז"ל מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיים ושם בש"ס ל"ג א' איתא מערביים והגיה הגאון ר"י ברלין על הגליון שצ"ל מזרחיים כמו שהוא במשניות דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדליקו ממזבח העולה עכ"ל וכן הוא בתו"כ אמור פי"ז יעו"ש היטיב והנה שתי המשניות הללו לכאורה סותרין זה את זה. ועיין בחי' רמב"ן לשבת פ"ב כ"ב ב' שהרגיש בזה וכתב כי התו"כ באמת פליג על המשנה דפ"ג דתמיד וסמי ברייתא מקמי משנה והלכה כמתניתין ומפרש לה למתניתין כך דהדין הוא כ"ז שהנרות לא כבו אסור לכבותן בבקר רק מוחט את הפתילות ומניחן כמות שהן דלוקין אבל אם כבו מדשנן את השמן והפתילות ונותן בהן פתילה חדשה ושמן חצי לוג ומניחן כך עד לפנות ערב ואז מדליקן ומפרש מאי דאיתא במנחות פ"ח ב' וז"ל נר שכבתה נידשן השמן נידשן הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה עכ"ל היינו שכבתה בשחרית אז נותן בה שמן אחר ופתילה אחרת ומדליקה לערב אבל נר המערבי והמזרחי לו היינו שני הראשונים ממזרח למערב אם מצאן דלוקים בוודאי שמניחן דלוקים כך אבל אם מצאן כבויים צריך להדליקן ואח"כ מדשן את השאר. והטעם בזה דהנר המערבי צריך שיהא דולק לעולם דכתיב לפני ה' תמיד ואם אין עוד נר מזרחי לו אינו מוכח שזה הוא מערבי לכן צריך להדליק שתים במזרחיים היינו נר המערבי והסמוך לו שהוא המזרחי. ויצא לו כן מהא דספרי בהעלותך פיסקא נ"ט וז"ל יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקין לעולם ת"ל מערב עד בקר אי מערב ועד בקר יכבה ת"ל לפני ה' תמיד הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר לפני ה' תמיד שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליקין את המנורה בין הערביים אלמא בבקר אינו מכבה ומדשן אלא אותן שכבו אבל בערב מפנה ומדשן ומדליק שאם לא תאמר כן נר מערבי לא הודלק אלא פעם אחת מעולם ונמצא שהטבה היתה בבקר לאותן שכבו והטבה היתה בערב לאותן שלא כבו בבקר או לאותן שני המזרחיות שהם לעולם היו דולקין כל היום ומטיבו בערב וזהו הטבת הנרות הנזכרות ביומא ע' א' זהו תורף דבריו ומה שנקרא בבקר הטבה והלא גם הדלקה היה שם שתי המזרחיות רק שלפי שלא היתה הדלקה לכל הנרות לא מיקרי הדלקה יעו"ש היטיב. והנה יפה תפס עליו הרשב"א בתשובה סי' ש"ט במה שדחה הברייתא דתו"כ מהלכה ואמר כי חולקת היא על המשנה דפ"ג דתמיד והא בפ"ו דתמיד מבואר כהתו"כ וא"כ יהיה מחלוקת בין שני הסתמות יחד ולכן יצא להשוות השני המשניות והנה בזה הסכים להרמב"ן דאותן המודלקין אינו יכול לכבותם רק מדשנן ורק שני המזרחיות אף שמצאן שכבו מדליקן בבקר וכדעת הרמב"ן ומפרש הסוגיא דמנחות פ"ח ב' דלהדליקן תיכף קאמר דאל"כ אלא מדליקה בערב וכפי' הרמב"ן א"כ מאי קמיבעיא ליה אי כמדה ראשונה או כמו שחסרה הא פשיטא דכמדה ראשונה היא אלא ודאי דמדליקו תיכף שיהא דולק עד בין הערבים ולכן נסתפק לו אולי שא"צ ליתן רק עד שיעור שידלק עד בין הערבים ורק הרשב"א מפרש דקאי על שנים המזרחיים ולא על השאר ומפרש למשנה דפ"ג כך אם מצא שני מזרחיים דולקין וה"ה לאינך אם מצא דולקין מדשן את השאר ואסור לכבות את הדולקין והא דנקט שני מזרחיים משום סיפא הוא דנקט מצאן שכבו ר"ל המזרחיים כבו ויתר הנרות מקצתן כבו ומקצתן לא כבו ה"ז מדליק את המזרחיים מאותן שלא כבו ומדשן השאר שכבו אבל אם כבו כל השאר אזי מדשן כל השאר ומדליק המזרחיים מאש שעל מזבח החיצון והא דנקט דתחילה מדליק השנים המזרחיים ואח"כ מדשן את השאר ס"ל דלא כאבא שאול ורבנן ביומא דמפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות דלא ס"ל דרשא דבבקר בבקר יומא ל"ג ב' וס"ל דהטעם דמטיבין וחוזרין ומטיבין הוא מטעם כדי להרגיש כל העזרה ולכן טפי עדיף לקיומי לפני ה' תמיד ודחי לטעם כדי להרגיש העזרה א"נ אף דס"ל טעמא דבבקר בבקר להפסיק בין ההטבות מ"מ כל שכבו השנים המזרחיים עדיף להקדים הטבת שתי נרות לחמשה וכן מצינו שתנא דתמיד חולק אתנא דסדר יומא כמבואר ביומא י"ד ב' יעו"ש היטיב. כ"ז הוא פי' דפ"ג דתמיד. אבל המשנה פ"ו דתמיד מיירי בתמיד של בין הערבים ולכו"ע מפסיק בין הדלקה והטבה בקטורת של ערב דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וע"כ בעידן העלאה יקטיר קאמר רחמנא דאי ידליק ואח"כ יקטיר הא אין עבודה לאחר העלאה כדאיתא בפסחים נ"ט א' יומא ט"ו א' זבחים י"א ב' מנחות פ"ט ב'. ותדע לך שמיירי בתמיד של בין הערבים מדקתני ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים ובפ"ג לא קתני כן אלא מדשן את השאר ומניח אלו במקומן ולא קיהיב טעמא שממנו מדליק משום דהשתא לאו זמן הדלקה דשאר היא ואינו מניחן רק כדי לקיים מצות לפני ה' תמיד והא דנקט כאן מי שזכה בדשון המנורה ולא נקט מי שזכה בהדלקה שהיא עיקר המצוה של בין הערבים י"ל מפני שהדישון הוא ההתחלה ועוד שהדישון הוא העבודה ועליו מפיסין אבל ההדלקה אינה עבודה כדאיתא ביומא כ"ד ב' וה"פ המשנה מי שזכה בדישון המנורה בערב נכנס ומצא שני מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי קודם שידשן את המערבי שבו מסיים לעולם וממנו מדליק בין הערבים ולא הזכיר כאן הטבת חמש נרות לפי שלא בא עכשו אלא ללמד איזה מאלו המזרחיים מדשן תחלה והיינו דלא איצטריך למיתני מדשן את השאר דזה פשוט שהוא מדשנן ומדליקן מן המערבי ולא שהוא מדשן את המזרחי ומניחו כך זמן מרובה קאמר אלא להקדים ולומר שאותו מדשן תחלה ומניח את המערבי כדי לסיים בו ולהדליק ממנו את המנורה יעו"ש היטיב והתימה עליו דעיין בירושלמי יומא פ"ב סוף ה"א וז"ל תמן תנינן הניח הכוז על מעלה שניה ויצא ונטל את הכוז ממעלה שניה ויצא אר"י ולמה היה נכנס לקטורת וגי' היפ"מ להטבת הנרות וכו' יעו"ש היטיב וזה שלא כהרשב"א ודו"ק היטיב. ועיין בתשובה הסמוכה לה שהקשה לו אחד והא במשנה איתא שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים ואי כהרשב"א הא המשנה מיירי רק בין הערביים ומינה איירי ולמה ליה למימר בין הערבים ולא הו"ל לומר רק שממנו היה מדליק את המנורה והשיב לו הרשב"א וז"ל דבין הערבים כאן משמש שני ענינים שממנו מדליק בין הערבים ומה שאמרנו היינו בין הערבים וכאלו אמר שממנו מדליק את המנורה וזה בין הערבים ותדע לך שאלו היתה משנה זו בשל בקר האיך היה תולה הנחת נר מערבי דולק בטענה זו שממנה מדליק את המנורה בין הערבים והלא אינו אלא לקיים לפני ה' תמיד עכ"ל ודע כי לגי' הש"ס שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים לכאורה אין הלשון מיושב כ"כ להרשב"א אבל גירסתו היתה כדאיתא במשניות דלא גריס תיבת של. וע"ע שם בסי' ע"ט מה שהאריך ליישב דבריו ממי שהשיג על זה יעו"ש היטיב. והנה האריך שם ליישב על מה שהשיג המשיג על מש"כ דבנרות של בין הערבים נמי היה הפסק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות ויישב הרשב"א דעתו דהכי מבואר ביומא ט"ו א' דקאמר בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת יעו"ש היטיב והיינו על כרחך באמצע הדלקה יעו"ש היטיב. לכאורה יש לדקדק ע"ז דבשלמא בשחר מדכתיב בבקר בבקר לחלק בין ההטבות וקאמר בהטיבו את הנרות והיינו על כרחך שתי נרות וקאמר דבהטיבו את שתי נרות תהא הקטורת מוקטרת והיינו על כרחך בין הטבה להטבה וכמש"כ תוס' בד"ה בעידן וכו' אמנם בערב דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בן הערבים יקטירנה וע"כ קאמר דבשעה שמדליק את הנרות תהא מיקטר קטורת כבר ועי' בפסחים נ"ט א' יעו"ש ואכתי אין לנו שום הוכחה ע"ז שיהא ההדלקה מופסקת. ועיין ברשב"א שם שהרגיש בזה וכתב דגילוי מילתא בעלמא היא דבערב נמי כן יעו"ש היטיב. ודע דבירושלמי יומא פ"ב ה"ב איתא וז"ל הכא את אמר מיטב ואח"כ מקטיר והכא את אמר מקטיר ואח"כ מיטב א"ר יוחנן תמיד דר"ש איש המצפה היא וכו' מ"ט דר"ש איש המצפה בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ר' אחא ר' חיננא בשם ר"ש בר ר' טעמון דרבנן מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר שלא יהא שם אלא הטבת נרות בלבד עכ"ל ומוכח לכאורה מזה כהרשב"א דבערב ובקר חד דינא אית להו דפליגי בשל ערב נמי דאל"כ מאי ראיה מערב לשל בקר אמנם כד דייקת אין משם שום ראיה דלכאורה קשה דהא בירושלמי לא מפליג בין הטבת חמש להטבת שתים וס"ל כתירוצא קמא דש"ס יומא י"ד ב' יעו"ש היטיב וא"כ יקשה מי איכא למאן דס"ל דבערב יקדם הדלקה להקטרה והא אין לך כשר מערב עד בקר אלא נרות בלבד אלא קאי הכל אשל בקר וה"פ דר"ש איש המצפה ס"ל מדכתיב בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה אלמא דהטבה קודם להקטרה אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דה"פ דקרא בעידן הטבה כבר תהא הקטורת נקטרת דהא בערב נמי כתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וע"כ התם הפי' דבעידן הדלקה תהא כבר מוקטרת הקטורת דהא כתיב מערב עד בקר וה"נ בבקר ומסכים למה דאיתא ביומא ט"ו א' והבן אבל בשל ערב כו"ע לא פליגי דברישא הקטרה והדר הדלקה. ודע דמאד תמוה לי מש"כ הרא"ש ביומא בסדר עבודה דיוה"כ וז"ל ואח"כ מקדש ידיו ורגליו וטובל ומקדש ולבש בגדי זהב ועושה כל המוספין ותמיד הערב והדלקת הנרות וחביתין כסדר כל הימים עכ"ל ותמוה למה איחר את החביתין אחר הדלקת הנרות ומשמע דנרות היה מאוחר לכל וראיתי ברבינו ירוחם נתיב ז' ח"ג וז"ל ואח"כ קדש ידיו ורגליו ופשט בגדי לבן וירד וטבל ועלה ונסתפג ולבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו בא להיכל להקטיר הקטורת של בין הערבים ומקטיר עשירית האיפה סלת למנחה ומקטיר חביתין ועושה ניסוך היין ומעלה הנרות עכ"ל וכן הוא בנוסח אתה כוננת וכ"ה בסמ"ג יעו"ש היטיב וזה שלא כדברי הרשב"א שכתב דהנסכים בערב היה אחר הנרות יעו"ש היטיב וע"ע בסמ"ג עשין קצ"ב בהלכות תמידין שכתב בהדיא דהנסכים היו קודם הנרות יעו"ש היטיב והנה בהא דנסכים שאיחר הרשב"א אחר נרות משום שהיא כשרה גם בלילה יעו"ש לכאורה נראה כן מרש"י יומא ט"ו א' ד"ה אין וכו' כלומר אין לך עבודת יום כשרה אחר הדלקתן וכו' משמע קצת דהנסכים שהיו עבודת לילה אה"נ דכשרה אחר נרות ועיין בתוס' מנחות פ"ט א' ד"ה אין וכו' וז"ל צריך ליישב הקטרת איברין ותרומת הדשן ויש לפרש דלא דמי דהקטרת איברין מתחלת מבעו"י כדאמר לעיל ע"ב א' דחביבה מצוה בשעתה ותרוה"ד לא מתחלת משקיעת החמה עכ"ל וכוונתם דלא דמי תרווייהו לנרות ובדבר שמתחיל מביום ונמשך לערב אין לך מאוחר מנרות דהקטרת איברים מתחיל מקודם לנרות ותרוה"ד עיקר זמנה בלילה ואין זמנה כלל ביום. וא"כ נסכים באמת קדמי לנרות אבל לרש"י ביומא שם אה"נ דלק"מ מהא דאיברים ופדרים ותרוה"ד כלל דלאו עבודת יום הוא הן אמת דבפ"ב דיומא כ"ז ב' איתא דאברים ופדרים מיקרי סוף עבודה דיממא ותרוה"ד מיקרי תחלת עבודה דיממא מ"מ כשרים להתחיל בלילה ונגמרים בלילה וה"ה נסכים אבל שאר עבודות דתחלתן דווקא ביום ונגמר עבודתן ביום אה"נ דנרות מאוחר להם. ועיין בתוס' ישנים ביומא שם שכתבו וז"ל אין לך וכו' ובמנחות פריך הרי אברים ופדרים שכשרין כל הלילה ומשני ליה ובתמיד נשחט נ"ט א' איכא מ"ד דלא איירי אלא בעבודת פנים כגון קטורת אבל פסח מאוחר הוא אחר נרות ולדידיה איכא למימר ה"נ באברים ופדרים עכ"ל והנה מש"כ דבמנחות פריך וכו' בפנינו במנחות ליתא לא שום קושיא ולא שום תירוץ ואולי כוונתו על מש"כ התוס' אמנם מש"כ בתירוץ השני דדווקא בעבודת פנים איכא קפידא יעו"ש כ"ה שם בפסחים וכן פסק רבינו פ"א מהל' קרבן פסח ה"ד יעו"ש היטיב ולפ"ז אפ"ל דה"נ בנסכים דעבודת חוץ הוא ולכן הוא מאוחר לנרות וה"נ נוכל ליישב דעת הרא"ש ביומא שם דלהכי חביתין מאוחרין לנרות דעבודת חוץ הוא אמנם משמע שם לכאורה דדווקא בע"פ הדין כן משום דפסח מאוחר לכלם משום יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים לבד אבל לשאר מילי י"ל דנרות מאוחר לכל וצ"ע בזה. והדרינא לכללין דהרשב"א ז"ל קאי בשיטת הרמב"ן דבבקר אסור לכבות שום נר ואם כבו מעצמן אזי מדליק את שני המזרחיים והשאר מטיבן ודע שעל מה דאיתא במשנה ומדליקן מן הדולקים ונדחק הרשב"א ז"ל בזה דלצדדין קתני וכמש"כ למעלה והנה ברמב"ן ז"ל איתא ומדליקן את הדולקין ואם לא ט"ס הוא י"ל דה"ק דמדשן ומדליק את שני המזרחיים שצריך להיותם דולקין תמיד וק"ל אך אולי ט"ס הוא וצ"ל מן הדולקין. והרע"ב יש לו שיטה אחרת בזה משום רבינו ברוך בר יצחק. והוא דהפירוש דמשנה ט' פ"ג דתמיד ה"פ דכל החמש נרות המערביים אף שמצאן בשחר דלוקות מכבן ומדשנן ומטיבן אבל השני נרות המזרחיים כשמצאן בשחר דלוקות מניחן דולקות עד אחר זריקת דם התמיד לאבא שאול ועד לאחר הקטרת הקטורת לרבנן ואם מצאן שכבו מדליקין שיהיו דולקות עד זמן הנ"ל ומדליקן מן הדולקים שיהיו דלוקות עד זמן הנ"ל אבל החמש נרות המערביים מכבן תיכף ומדשנן ומטיבן והא דקאמר מדשנן ומדליקן מן הדולקים אין הכוונה שמסיר דשן ופתילה ושמן שלהם כמו שאמר מתחלה ומדשן את השאר אלא ה"ק שמסיר הדשן שבראשי הפתילות הכבויים ומוחטן כדי שידלקו יפה עד זמן שיגיע הטבת שתי נרות הללו. ונמצא במשנה זו לא מיירי רק מהטבת החמש נרות אבל מהטבת שתי נרות הללו לא מיירי כלל. והטעם שהשאר מכבן תיכף ואלו השתים מניח דלוקות ואף כשכבו מדליקן עד זמן הנ"ל היינו טעמא כדי שיהיה ניכר ההפסק בין הטבת חמש נרות המערביים לאלו השנים. והא דפ"ו מיירי בהטבת השני נרות המזרחיים וה"ק כשבא אח"כ ומצא שנים אלו דולקים מדשן את המזרחי ומטיבו ומניח שיהא המערבי דולק ואינו מדשנו כלל ואע"ג דכתיב בהטיבו את הנרות ואין פחות משנים מ"מ הכי עדיף טפי כדי שיהיה ניכר הנס שאינו כבה כל הלילה וכל היום אע"פ שנותן בו שמן כמדת חברותיה. והדר קאמר מצאו שכבה והיינו לאחר שמת שמעון הצדיק בין שכבה עכשו בעת ההטבה ובין שכבה מתחלה בעת ההטבת חמש נרות והדליקו אז מדשנו ומטיבו ומדליקו ממזבח העולה שאין מדליקין נר המערבי אלא ממזבח העולה והא דאיתא בפ"ג דהיו מדליקין מן הדולקים י"ל דיש חילוק בין הדלקה להדלקה דבפ"ג דהדלקת הנרות אינן אלא לעשות היכר בין הטבה להטבה לכן די דמדליקין מן הדולקים לפי שהדלקה הזאת אינה אלא לזמן מועט אבל הדלקת הערב שהיא על כל הלילה וכן הדלקה זו שהיא על כל היום שממנה מדליק את המנורה בין הערבים י"ל דבעינן דווקא ממזבח העולה כדכתיב אש תמיד תוקד על המזבח וכדאיתא ביומא מ"ה ב'. והנה לפירושו ג"כ לא היתה הדלקה בבקר כלל רק לשל מערבי בלחוד ואדרבה כשמצאן דלוקות מכבן והא דכתב במ"א בפ"ג שם וז"ל והרביעי מדשן את המנורה ומדליק את הנרות י"ל דקאי על הדלקת השנים המזרחיים כשמצאן שכבו קודם הטבת החמש נרות וכן מצאתי בתשובות נוב"י מהדורא תניינא חאו"ח סי' קכ"ג יעו"ש היטיב. א"נ והוא העיקר בעיני דהא לתמיד הערב לא היו מפיסין כלל רק מי שזכה בבקר הוא זוכה נמי בין הערבים כמו דאיתא לקמן פ"ד ה"ח יעו"ש היטיב וה"ק והרביעי מדשן את המנורה בבקר ומדליק את הנרות בין הערבים ודו"ק היטיב. והנה הפי' הזה הובא ג"כ בתשובות הרשב"א סי' ע"ט והוא ז"ל השיב ידו ע"ז לבלע ולהשחית עד שלא ימצאו לו שרש וענף ואמרתי להציע השגותיו אחת לאחת ואשיב ידי ע"ז כיד ה' הטובה עלי. בראשונה כתב וז"ל ועתה ראה כמה מן התמיהות יש בפי' הזה אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי כלומר שמכבהו ומדשנו ומניח את המערבי עד הערב א"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש בכתוב והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך היה לו לומר ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד עכ"ל ואני אומר במחילת כת"ר ועפר אני תחת כפות רגלי אחד מתלמידי תלמידיו הקטנים כי השיטה הזו סוברת שאין מן הדין כלל שיהא דולק בבקר ג"כ ובכל היום ותמיד שנקרא על שם דבכל לילה היא דולקת ועיין חגיגה כ"ו ב' ברש"י ובתוס' שם ולקמן אי"ה יבואר עוד מזה וכל עיקר הטעם שמניח ואינו מדשן לנר המערבי הוא מפני מעלת הנס שבו היה נותן שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ויבואר אי"ה לקמן לכן תלה המשנה היטיב הטעם בזה והבן. שוב הוסיף שנית ידו וכתב וז"ל ועוד כשמצא את המזרחי שכבה למה מדשנו ומדליקו אחר שאין אנו צריכים עכשיו להדלקתו שהרי השני לו קרוי מערבי בין שיהא המזרחי דולק בין שאינו דולק כדעת בעל הפי' הזה ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת אין אלו אלא דברי תימה וכי עמידת הנר דולק מגלה אהפסקה אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה כצ"ל ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמש האחרים ועם כל זה מסלק ידו ממנו ואינו מדשנו כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק כסבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשו אלא מפני שהוא דולק אבל כשהוא כבה ואפ"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מחמת חיוב בהפסקה עכ"ל והנה מה אני להכריע בין הסברות הללו ולהכניס ראשי בין הרים גדולים כאלו. אך לסברת בעל הפי' הזה אזדא הקושיא אמאי מדליק נר המזרחי שהוא בקצה המזרח כיון שיש לעשות היכר בין הטבת שתי נרות להטבת חמש נרות וההיכר הוא שאלו השתי נרות דולקות כשמטיב את החמש נרות לכן מן ההכרח הוא שידליק שתי הנרות המזרחיים. וברור ופשוט זה מאד וק"ל. ועל השלישית שכתב וז"ל ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת היכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה ויחזור ויכבה לאחר זריקת דמים וידשן פתילה עכ"ל והנה בזה מבואר התשובה היטיב כי בהדיא כתב הרע"ב וז"ל מדשנן ומדליקן מן הדולקים לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות שהרי לעולם אין מטיבין שתי נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד כדי להפסיק הטבת חמש להטבת שתים אלא מדשנן היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה ומגביה ומדליקן וכו' יעו"ש היטיב והנה עכשו יצא כנוגה צדקת שיטה זו. ועל הרבעים שכתב וז"ל ועוד אם אתה אומר כן נמצא מדליק את המזרחי בערב בשמן ופתילה ישנים עכ"ל אזיל לשיטתו שכתב בהשגה השלישית שמדשן ונותן שמן חדש ופתילה חדשה ושוב מכבן בעת ההטבת שתי נרות ומדליקן לערב אבל לפי המתבאר שם שבשעת ההדלקה בבקר אינו נותן שם שמן ופתילה חדשים רק הפתילה הישנה היה מוחט ראשה ומדליקה ושוב בעת הטבת שתי נרות מכבה ומדשנה ונותן שם פתילה חדשה ושמן חדש ושוב מדליקין בערב א"כ היה מדליק בערב בשמן ופתילות חדשים. ועל החמישית שכתב וז"ל ועוד הרי שחסרה המדה לערב ממדת חברותיה כשעור מה שדלק בבקר משעה שמדשנו והדליקו עד גמר שחיטת התמיד וקבלת דמים והולכה וזריקה והעלאת איברים לכבש וזה שיעור גדול ומשמן מתחסר הרבה בשיעור גדול כזה וא"ת שידשן פעם שניה אחר שיכבנו זה לא נשמע לעולם ולא נזכר בשום מקום שידשן את המזרחי פעמיים ואין אלו אלא דברים המתמיהים עכ"ל וזהו לפי הבנתו שבשעה שנכנס להטיב את החמש נרות ומצא שכבו השתי נרות ג"כ מדשנן ומטיבן כדרך שאר הנרות ומדליקן ולכן שפיר הקשה קושיא זו אמנם לפי מש"כ ביישוב השגה ג' וד' גם זו מיושבת היטיב כי כל זמן הזה לא נדלק כלל רק משמן והפתילה הישנים ולא ניתן עדיין באלו השתי נרות שמן חדש ופתילה חדשה רק אח"כ מכבה הישנה ומטיבן ונותן בהן שמן ופתילה חדשים ומניחן כך עד הערב ואז מדליקן וכנ"ל. והששית כתב וז"ל ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השתים בתחלה ואנו דישון החמש צריכין לעשות תחלה דכיון דאתחיל עביד ליה רובא כדאיתא התם ביומא ל"ג ב' וזו היא שדחקתני בתשובתי הראשונה סי' ש"ט לומר מה שאמרתי עכ"ל ואני אומר כי גם זו אינה קשיא כלל דבשלמא לפי' שפירש שזה היה דישון גמור והטבה גמורה לכן הוכרח לפרש שם כי תנא דידן לא ס"ל דהיה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות וכמו שהבאתי לעיל באורך אמנם לפי' זה האי דישון דהכא לא הוי דישון גמור רק היה מחיטת הפתילות כדי להדליקן ולהפסיק בין הטבת חמש נרות שקודמת להטבת שני נרות שהיו מאוחרות והוא אזיל לשיטתו הקודמת אבל בעל הפי' הזה מפרש כנ"ל ולק"מ עליו. ובשביעית כתב וז"ל ועוד שיש תימה במה שאמר בעל הפי' הזה שאף כשהיו הנרות דולקות מכבן ומדשנן שהרי בספרי בהעלותך פיסקא תניא אי מערב ועד בקר יכול יכבה ת"ל יאירו שבעת הנרות והגי' שכתבת ת"ל לפני ה' תמיד אינה כן בספרים אלא כמש"כ ואפי' לאותה גי' שכתבת ופירשת דה"ק יכול יכבה כולם ת"ל לפני ה' תמיד כיצד הששה מערב עד בקר ואשר לפני ה' דהיינו נר המערבי תמיד אפ"ה אין הדברים מחוורים כי מאחר שמשמעו של מקרא דלפני ה' אותו שלפני ה' דהיינו נר מערבי כך היה לומר יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקין לעולם ת"ל לפני ה' תמיד כלומר שאינו מזהיר שיהיה דולק תמיד אלא אותו שלפני ה' ועוד מאין שחייב לכבות את השאר ואם לא חייב בעמידתן דולקין תמיד מ"מ לא חייב בכיבויין בבקר בבקר וגם אתה מצאת קושיא זו ומה שתרצת כדי שלא תהא המנורה מלאה שמן שריפה ופתילות מקולקלות זה זר מאד וכי לאותו שלפני ה' וחביב מכולן לא חששה התורה לדשנו משמן ופתילה ישנים ומדשן שבתוכו ולשאר חששה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואינו בדין שיהו השאר מיופין ומתוקנין וזה שלפני ה' מלא דשן ומוטב שישארו כלם דולקין והולכין כדרך שנר מערבי דולק והולך שא"א לדשנו משום עדותו ואם באנו לתלות בגזיה"כ שיהו השאר מתדשנין וזה עומד ודולק לא מצאנו מקום שחייב הכתוב כן ולא נתפרש בברייתא כן שיהא צריך לכבותה שכך אמרו יאירו שבעת הנרות יכול יהו דולקין לעולם כלומר שצריך שיהו דולקין ואפילו כבו חוזר ומדליקן ת"ל מערב עד בקר יכול יכבם כלומר אם רצה לכבות יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות כלומר שיהו מאירין והולכין עד שיכבו מעצמם הא כיצד יאירו שבעת הנרות בחיוב מערב ועד בקר ואפילו כבו מדליקן עד הבקר מכאן ואילך אם יאירו יאירו ואם כבו כבו ומדשנן שלא חייב הכתוב להיות דולק והולך תמיד אלא אותו אשר לפני ה' עכ"ל. והנה בהא דהתיר המפרש הזה לכבות אינו יחיד בזה ורבים אשר אתו בשיטה זו וע"כ מפרשים או דהספרי מיירי מהנר המערבי לבד או באופן אחר ולקמן נדבר עוד מזה אי"ה וס"ל לשיטה זו כיון דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אלמא דהוא מ"ע להטיב את הנרות דהיינו לדשנן וליתן בתוכם שמן חדש ופתילה חדשה וכיון שכן א"כ על כרחך אתה זקוק לכבותן כדי להטיבן ולהניחן כן דולקות א"א כיון שעל כרחך יכבו ביום דלא היה נס כי אם בנר המערבי וא"כ מוכרח הוא להטיבן וקבע הכתוב זמן ההטבה בבקר בבקר משא"כ בנר המערבי שדולק והולך אין זה מיאוס ואדרבה הוא הודו והוא הדרו שהיה עדות לכל באי עולם ושוב אחר הנס באמת היה מכבהו והיה מדשנו ומטיבו ומדליקו שיהא דולק כדי להדליק ממנו בין הערבים או משום לקיים מצות נר תמיד או מטעם שיבואר לקמן אי"ה ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה. כתב עוד וז"ל ומה שאמרו במנחות פ"ח ב' נר שכבתה נדשן השמן ונדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה ופרשת אותם בנרות של לילה כבר ראית בתשובתי הראשונה שאני דחיתי אותו פי' מפני שאינו נראה שיהא צריך להטיב ולדשן בלילה נר שכבה אלא חוזר ומדליקה באותה שמן ובאותה פתילה כשאר הנרות וכי מפני שכבתה תוך זמנה מחליף שמן ופתילה יתר על חברותיו ואני כבר פירשתי בשני המזרחיים כפי פי' ששניהם דולקין והולכין כל היום וכמ"ד מזרח ומערב היו מונחין א"נ שנר מערבי לבד למ"ד צפון ודרום הי' עומדין עכ"ל וכ"כ בסי' ש"ט ומבואר שם בארוכה. ותמוה מאד למה לא הביא דעת רש"י ז"ל שפי' שם בהדיא דכבתה בלילה באמצעה או קודם אור היום מחוייב לדשנה וליתן שמה שמן חדש ופתילה חדשה יעו"ש היטיב ואם באמת כי רב גובריה לחלוק על רש"י ז"ל אולם מהפלא מה שלא הביאו כלל. ועל התשיעית שכתב וז"ל עוד דבר מתמיה ראיתי מה שכתבת בשם בעל הפי' הזה וזה לשונך כשמצא שתי נרות מזרחיות דולקין מדשן את השאר היינו חמש הנרות שלצד מערב דכיון דאתחיל עביד רובא ומניח שתים אלו כשהן דולקין עד שישחטו את התמיד ויזרקו את דמו ואחר דם התמיד מדשן שתי נרות מזרחיים שהניחם דולקין שאין לו להניח להטיב באחרונה פחות משתים ע"כ וזה אי איפשר שהמערבי דולק הוא והולך לפני ה' תמיד וכל שאינו כבה מאליו אינו מכבה אותו כל היום עד הערב שמטיבו ולא שיכבנו עד שמדליקין ממנו הפתילה החדשה בערב ואח"כ כתבת מיד בהפך זה וזה לשונך וכיצד מטיבן מדשן את המזרחי כלומר מכבה ומדשן את המזרחי כדרך שעושה לחמש הנרות שהטיב בראשונה ומניח את המערבי שהוא השני דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים ע"כ פתחת בתרתי וסיימת בחדא אמרת חוזר ומדשן שני נרות מזרחיים שהניח דולקין ועוד אמרת כיצד מטיבן וחזרת ואמרת מדשן את המזרחי ומניח את המערבי והנה זה מעורבב עכ"ל והנה כל הרואה יראה שאין זו השגה לפי' הרע"ב ואם הכותב ערבב בלשונו מה לו לבעל הפי' בזה ובשגם שיש ליישב ג"כ לשון הכותב שמתחלה מיירי לאחר שכלה הנס דאז היה מטיב את שני המזרחיים לאח"כ ומש"כ שהיה מדשן את המזרחי והיה מניח את המערבי דולק מיירי בזמן שהיה הנס ויבואר עוד לפנינו אי"ה מזה. ובעשור כתב וז"ל עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפי' הזה מה ששנינו מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק ואנן שתי נרות בעינן באחרונה דכתיב בהטיבו את הנרות ואין נרות פחות משתים כדאיתא ביומא ל"ג ב' ותירצת שהמשנה נאמרה כל זמן שהיה הנר המערבי קיים שהיה דולק כל היום אבל בשאין הנס כצ"ל קיים היה מדשן את שניהם וזהו ששנינו מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ואפילו לא כבה כיון שאין הנר מתקיים מדשנו ומדליקו ע"כ ואין אלו אלא דברי נביאות חדא דאי מתניתין דפ"ו בשעת הנס האיך שנה בפ"ג מצאן שכבו וא"ת דפ"ג מיירי שלא בשעת הנס והא באותה משנה עצמה שבפ"ו שהיא בשעת הנס לפי דברי בעל הפי' קתני מצאו שכבה והיא שלא בשעת הנס נימא רישא וסיפא שלא בשעת הנס ומציעתא בשעת הנס ומי אמרינן להו למתניתין על כרחינו לצדדין כתביתו ולומר מניח את המערבי דולק בשעת הנס מצאו שכבה שלא בשעת הנס מדשנו ומדליקו זה דבר שאין השכל מודה לו ולא הדעת מקבלו ועוד מאי מצאו שכבה מדשנו ואי לצדדין היה לו לומר מצאן שכבו כמו ששנינו בפ"ג עכ"ל ואני בעניי לא ידעתי מה כל החרדה הזאת אשר חרד על הפי' הזה הלא לפי' זה מיירו אלו השתי משניות מדברים נפרדים ומה רישא וסיפא ומציעתא איכא כאן בפ"ג מיירי מהטבת חמש נרות וקאמר כשמצא שני המזרחיים דולקין וזה מיירי בין בשעת הנס ובין שלא בשעת הנס וקאמר דכשמצאן דולקים מניחן כך דלוקים ומדשן החמש נרות ואם מצאן כבויים מדליקן וע"כ מיירי בשעה שאין הנס קיים. ושוב קאמר בפ"ו דכשבא להטיב שתי נרות ובזמן שהיה הנס קיים היה מדשן המזרחי ומניח המערבי דולק אבל מצאו לנר המערבי שכבה היה מדשנו ומדליקו אבל ממזרחי לא מיירי כאן כלל כי ע"כ מכבו ומדשנו לעולם אף בזמן שהיה הנס קיים כי בו לא היה נס מעולם ולמאי נפק"מ ליתני כאן מצאן שכבו כיון דבמזרחי לא איכפת לן כלל וכתב ברישא דמצאן דלוקים מדשן את המזרחי אלמא שהמזרחי מדשן אפילו כשמצאו דלוק ולכן לא כתב רק בסיפא מצאו שכבה וקאי על נר המערבי בלבד דבו יש חילוק בין זמן הנס או לא. ואני מתעשת על השגה העשתי עשרה שכתב וז"ל ועוד מאי מצאו שכבה והלא מצאו דולק מכבה ומדשן ומדליק לפי פי' הזה ובהדיא הו"ל למיתני שלא בזמן הנס אפילו נכנס ומצא שני מזרחיים דולקין מכבן ומדשנן ומדליק את המערבי עכ"ל הנה גם בזה שיכל הרע"ב את ידיו לפרש וז"ל מצאו שכבה כגון לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס בין שכבה עכשו לאחר שחיטת התמיד בין שמצאו שכבה קודם שחיטת התמיד והדליקו כדאמרן לעיל בפ"ג אע"פ שעכשו מצאו דולק כיון שלא היה הנס קיים מכבהו ומדשנו כדי לגמור הטבת שתי נרות יחד עכ"ל והנה לפי זה ה"פ כל שמצאו שכבה בין שמצא מתחלה כשבא להטבת חמש נרות ובין כשבא להטבת שתי נרות לכל האופנים מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ולפי"ז אם בא בבקר ומצא כשהן דולקים וכן כשבא אח"כ ומצאוהו ג"כ דולק אע"פ שהיה לאחר מיתת שמעון הצדיק שוב לא היה מדשנו כלל שמא חזר הנס למקומו ולפי"ז מיושב שפיר היטיב מה שהקשה הרשב"א. בהשגה השנים עשר וז"ל ועוד מי דחקו לבעל הפי' הזה לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דילמא חזר הנס למקומו שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהיה עד לשאר עמו והמכבה הזה כובש עדותו עכ"ל ולפי מש"כ אתי שפיר דאימת מכבהו כשימצאהו כבוי בראשונה או בשניה וא"כ הרי עדותו עמו שלא חזר הנס למקומו דאם היה חוזר הנס למקומו לא היה כבה לא בראשונה ולא בשניה. ובאמת מה שחדשתי בפי' הרע"ב דאם לא היה כבה לא בראשונה ולא בשניה לא היה מדשנו אינו ברור לי כ"כ שכן דעתו ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה מ"מ לפי שיטת הרשב"א שכל זמן שאין הוכחה קיימת שלא חזר הנס למקומו אסור לכבותו השבתי כן ומדויל ידיו משתלם. ובאמת מוכרח כן לכאורה דהא ביומא ל"ט א' איתא דלא תמיד היה כבה רק לפעמים יעו"ש היטיב לכן לא יוכל לכבותו רק כשמצאו כבוי ופשוט. ועל השלשה עשר שכתב וז"ל ועוד האיך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד אלמא אשר לפני ה' לא יכבנו כלל עכ"ל י"ל כי מה שאסור לכבות היינו שיהיה כבוי כל היום עד לערב אסור אבל לכבותו ולדשנו ולהדליקו שידלק בטוב עד הערב י"ל דשפיר דמי ועלה קאי בהטיבו את הנרות שיטיב שתי נרות אחר הטבת חמש נרות וע"כ היינו בזמן שאין הנס קיים ועיין מש"כ ביישוב השגה הז'. אלה השלשה עשר מדות אשר מדדה ידי יד כהה להציל את הפי' הזה והצלתי ארי מפי ארי כיד ה' הטובה עלי ושוב ראיתי בס' באר שבע בפ"ג דתמיד הרבה דברים ממש"כ וכמה דברים אשר נטיתי ממנו והמעיין הישר יראה ויקריב את אשר יבחר ובפרט שמדברי הירושלמי מוכח ביומא פ"ב סוף ה"א כפי' זה דבפ"ג מיירי מהטבת חמש נרות והא דפ"ו מיירי בהטבת שני נרות יעו"ש. ומעתה אשים פני לדברי רש"י ותוס' לאין ולהיכן דבריהם נוטים. בשבת כ"ב ב' מבואר ממנו שדבריו מסכימים לפי' הרע"ב שנר המערבי בזמן שהנס קיים היה דולק כל הלילה וכל היום של מחרת עד הערב והא דמטיב שתי נרות המזרחיים היינו דווקא בזמן שלא היה הנס קיים אבל בזמן שהנס היה קיים לא היה מטיב רק את הנר המזרחי והנר המערבי נשאר דלוק עד הערב ומשמע שם שמותר לכבות את הנשארות אפילו במצאן דלוקות מדהביא המשנה אם מצאן כשהן דלוקין מדשן את המזרחי וכו' אלמא שמותר לכבות כשהוא דולק רק נר המערבי לבד אסור לכבות כשהוא דולק בזמן שהנס קיים אבל י"ל כי שם מיירי במצא תחלה כבויות והדליקן להשתי נרות וכשיטת הרע"ב ואז יוכל לכבות המזרחי אבל מצא מתחלה דלוקות ולא הדליקן הוא רק מצאן דלוקות מבערב י"ל דמודה דאסור לכבות וכשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל אמנם מ"מ מבואר מדבריו דמפרש לה למשנתינו דפ"ו בבקר וכהרע"ב ולא בערב וכהרשב"א ומ"מ במנחות פ"ח ב' בד"ה נפישי להו וכו' משמע שיוכל לכבותן יעו"ש היטיב אף שיש לדחוק בזה ומבואר שם ג"כ דכל היום לא היה דלוק רק הנר המערבי לבד ולא המזרחי עמו יעו"ש היטיב אמנם ביומא ל"ט א' מפרש דגם בשעת הנס לא היה דולק כל היום רק שהיה דולק כל הלילה והנס היה שאותו מדליק מבערב תחלה לכל הנרות וממנו היה מדליק לשאר הנרות ובו היה מסיים ההטבה בשחרית לפי שהיה מתאחר לכבות יותר משל אחרים יעו"ש היטיב ומכאן משמע קצת דכ"ז שהיו דלוקין אסור לכבותן ולהטיבן דאל"כ דאף כשהיו דולקין היה מכבן א"כ יקשה מאי היכרא לנס איכא במה שמאחר הטבתו דהא י"ל אם לא היה מטיב לשאר הנרות היו דולקין יותר מזה אבל י"ל דבלילות הארוכים שלא היו דולקים רק עד אור היום ומשם ואילך היה תמיד כבויות והוא היה דלוק תמיד בזמן שהיה מטיב לשאר הנרות אף דמדינא היה מותר לכבות מ"מ לא אירע מעולם שיצטרך לכבותם דתמיד מצאם כבויות רק נר המערבי לבד היה מוצא דלוק. ובפי' המשנה צ"ל שמפרש כהרע"ב דמה דאיתא שם בפ"ג מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים ואח"כ מדשן את השאר היינו שהיה מדשנן ומדליקן שיהיו דלוקים עד שעת הטבת שתי נרות הללו. אך איני יודע איך יפרנס לנו את המשנה דפ"ו כיון שלא היה דולק כל היום ועוד יש כמה עיקולי ופשורי בזה לכן נראה לענ"ד העיקר כמש"כ הרש"א שם דט"ס הוא וצ"ל בו היה מסיים הטבת נרות ערבית ומתאימים דבריו למש"כ בשבת שם יעו"ש היטיב. וע"ע חגיגה כ"ו ב' תוס' ד"ה מנורה וכו'. ובמנחות פ"ו ב' כתב וז"ל וממנה היה מדליק האחרות ובה היה מסיים כדתנן בפ"ו דתמיד בא ומצא שני מזרחיות דולקים שמנורה היתה עומדת מזרח ומערב מכבה הראשונה שמצד מזרח ומדשנו ומניח הראשונה שבצד אותה שבמזרח הוא נר מערבי ומניחה דולקת עד לערב ומדליק האחרות שכבו בשחר מטיבו וזורק מה שנשאר מן השמן ומן הפתילה לחוץ ונותן בה שמן ופתילה ומדליקה כדי לקיים בה מצות הדלקה ומסיים בה הדלקה שהיה מדליקה בתר כל הנרות עכ"ל כוונת דבריו למש"כ בשבת וה"ק דמניח נר המערבי דולק עד לערב ואז מדליק ממנה שאר הנרות שכבו בשחרית והטיבן בשחרית ואח"כ כשמדליק ממנה האחרות בין הערבים מטיב לנר המערבי וזורק שמן ופתילה ישנה וניתן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה וצ"ל ומטיבו וזורק וכו' שוב ראיתי כן בש"ס החדשים דפוס זיטאמיר והכל כמש"כ בשבת רק בזה סתר דעתו דאילו התם כתב דמטיבה תחלה ונוטל השמן והפתילה הישנה בידו או בכלי ומדליק ממנו את נר המערבי החדש ומהחדש מדליק שאר הנרות ואילו הכא כתב דמדליק האחרות מהנר המערבי הישן כשעודו בנר ואח"כ כשהדליק האחרות מטיבו לנר המערבי ונותן לתוכו שמן ופתילה חדשה ומדליקו וכשיטת התוס' שם בשבת ד"ה ובה היה וכו' יעו"ש היטיב וביומא מבואר שם כרש"י שבשבת שכתב וז"ל ואע"פ שממנו מתחיל להדליק ערבית בו היה מסיים הטבת נרות וכו' והבן היטיב ובתשובות הרשב"א סי' ש"ט מפרש ג"כ כמש"כ רש"י בשבת יעו"ש היטיב ועיי"ש בתוס' מנחות ד"ה ממנה וכו' יעו"ש היטיב. וע"ע שם בתוס' שכתבו וז"ל והכי תנן בתמיד פ"ג נכנס ומצא שני מזרחיות דולקות מדשן את השאר ומניח את אלו פי' שני נרות מזרחיות מניח עד לאחר דם התמיד כדנפקא לן ביומא ל"ג א' סידור מערכה משמיה דגמרא וכו' והדר קתני מצאו שכבה פי' דהיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס רגיל מדשנו ומדליקו מן הדולקין פי' ומשים חצי לוג שמן שתהא דולקת עד הערב להדליק ממנה את השאר ואח"כ מדשן את השאר דהיינו הטבת חמש נרות ובפ"ו קתני נכנס ומצא שני מזרחיות ובגליון כתוב מערביים צ"ל והיא הגהת הצאן קדשים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עכ"ל והנה על גירסתם ופירושם יש להקשות קושיית הרשב"א הששית שהבאתי למעלה במצאו שכבה למה מדשנו ומדליקו תחלה ואח"כ מדשן את השאר אדרבה הו"ל להקדים הטבת חמש נרות לאלו השנים וצ"ל דס"ל להתוס' דהאי תנא לא ס"ל דיש לחלק בין הטבת חמש להטבת שתים רק בין הטבת חמש לאחד וס"ל דיותר יש לקיים הדלקת הנר המערבי משום דכתיב לפני ה' תמיד או משום לעשות זכר לנס וכמש"כ בסה"ד יותר מלחלק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות ומכאן מבואר שס"ל שמותר לכבות כשמצאן דולקים מדכ' מצאו שכבה מדליקו מן הדולקים אלמא שעדיין השאר דולקים מדשנו ומדליקו ואח"כ מדשן את השאר. ובפי' המשנה משמע שמפרשים בזה כהרע"ב בפי' פ"ו ולכן לא נקט שם מדליקו מן הדולקין משום שאז ליכא שום אחר דולק כיון שכבר הטיב כל הה' נרות ומיירי שבפעם הראשון מצא לאלו ב' שדלקו דאז לא היה מכבן ומדליקן רק היה מטיב לחמש נרות ומניח לאלו השנים עד לאחר דם התמיד ואמר כשמצא שני אלו דולקין אחר דם התמיד אז מדשן המזרחי ומניח להמערבי דולק אבל מצאו שכבה ר"ל מצא שכבה נר המערבי ושוב אין לו להדליקו מהדולקין לכן מדליקו ממזבח העולה שידלק עד הערב. אבל יש לעיין דאכתי הו"ל למינקט מצאן שכבו לשון רבים דלישנא שכבה משמע אף דהמזרחי דלוק מ"מ כל שהמערבי כבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ואמאי והא יכול להדליקו מנר המזרחי ואולי י"ל זה א"צ להשמיענו דאם כשבא להטיב המזרחי מצא את המערבי שכבה שצריך להטיבו ולדולקו מנר המזרחי שזה פשיטא דאם כשמצאו כבה מתחלה מדשנו ומדליקו קודם הטבת חמש נרות וכמש"כ בפ"ג כ"ש כשבא ומצא לאחר הטבת שתי נרות ומצא המערבי כבוי והמזרחי דולק שבוודאי מדשן תחלה ומטיבו להמערבי ומדליקו ממזרחי קודם הטבת המזרחי ואח"כ מדשן המזרחי ומטיבו רק הכא מיירי שמתחלה מצא אלו שני המזרחיים דולקין והטיב אז החמש נרות והניח לאלו השתים עד אחר דם התמיד ושוב מצא לאלו השנים דולקין ולא היה יכול לכבות המערבי דילמא חזר הנס למקומו ודישן והיטיב המזרחי ושוב כבה המערבי אז מדשנו ומטיבו ומדליקו ממזבח העולה שיהיה דולק עד הערב ונמצא פי' זה הולך ע"ד פי' הרע"ב אבל לא כפי' לגמרי שאילו לפי' הרע"ב שם בפ"ג אם מצאן שכבו מוחט את ראשן ומדליקן לאלו שני המזרחיים ומדליקן שידלקו עד אחר דם התמיד משא"כ לפי' תוס' שם אם מצאן שכבו מדשן את המערבי לגמרי ומטיבו ונותן לתוכו שמן ופתילה חדשה שידלק עד הערב ושוב מטיב החמש נרות ומפסיק בדם התמיד ואח"כ מטיב למזרחי משא"כ לפי' הרע"ב וכמו שהארכתי למעלה. הרי כתבתי לך שלישים והמה פי' הרשב"א. ופי' רבינו יצחק בר ברוך שהובא ברע"ב. ופי' התוס'. ועתה אכתוב לך רבעים לבאר פי' רבינו בשתי אלו המשניות איך דעתו נוטה. בספ"ג דתמיד כתב וז"ל כבר נתבאר בגמרא יומא שהטבת נרות הוא נקוי הנרות והדלקתם מה

3 כלי חמדה על התורה פתח ↗

אמנם מחוורתא בכונת הב"י ז"ל כמו ששמעתי אומרים בשם אדמו"ר רבן של כל ישראל מרן מגור זצוקלה"ה. דהנה באמת זה ששיערו חז"ל שצריך חצי לוג שמן לכל לילה היינו בפתילה בינונית ובימות החמה בתקופת תמוז והי' באמת פתילה עבה כמו"ש התוס' מנחות דפ"ט בשם הירושלמי. אך לפי"ז אם יקח פתילה דקה מאוד מאוד דהיינו שיהי' שמינית מהפתילה שצריכה חצי לוג ללילה שלימה יוכל להדליק בשמינית שמן לכל לילה. וא"כ י"ל דזה כוונת הב"י ז"ל דמפני שלא הי' להם אלא פך אחד שלא הי' בו להדליק אלא ללילה אחת חלקו את השמן לח' חלקים ולקחו פתילה דקה מאוד שיהי' דולק בשמינית שמן כל הלילה ויתקיים בזה מצות התוה"ק בשלימות שיהי' דולקות המנורה מערב ועד בוקר והא דנעשה נס היינו כדי שיתקיים המצוה בהידור מצוה לגמרי שיהי' אור יפה וכיון דהי' עיקר הנס בהידור מצוה דאל"ה לא הי' צורך בנס כלל לכן יש במצוה זו מהדרין ומהדרין מן המהדרין משא"כ בכל המצות. אלו תוכן ד"ק ודפח"ח ושפתים יושק:

« תוספות על מנחות פ״ט ע״א:ד׳ תוספות על מנחות פ״ט ע״א:י״ט »