תוספות על מנחות נ״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על מנחות נ״ה ע״ב:י״ט תוספות על מנחות נ״ז ע״א:ה׳ »

1 זבחים פתח ↗

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה׳ וְגוֹ׳״; ״חַטָּאתָם״ – אֵלּוּ שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, ״שִׁגְגָתָם״ – זֶה פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, ״חַטָּאתָם עַל שִׁגְגָתָם״ – אָמְרָה תּוֹרָה: חַטָּאתָם הֲרֵי הִיא לָךְ כְּשִׁגְגָתָם;

2 מנחות פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: תִּינַח לְרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

4 מלבי"ם על ויקרא פתח ↗

ושחט אותו: כבר בארנו באילת השחר כלל קן כי בעל הלשון יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי ולפעמים על ידי כינוי הדבק אל מלת "את" כמו "ושְחָטו" "ושחט אותו". וחז"ל יסדו יסוד מוסד שכל מקום שיציין הפעול על ידי כינוי הדבק למלת "את" בא לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא ולרוב בא למעט זולתו שיהיה עולה על הדעת. וכן פה שאומר "ושחט אותו" תחת "ושְחטו" בא למעט. וסבירא ליה לתנא קמא שבא למעט עוף כמ"ש במשנה ה' אותו בצפון ואין העוף בצפון שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו כהן למליקתו, מה ששחיטה כשרה בזר, כל שכן שקבע לו צפון. ודעת ר' אליעזר בן יעקב במשנה ו שבא למעט פסח שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו זמן לשחיטתו כל שכן שיקבע לו מקום. והנה תנא קמא שהוא ר' יהודה סתמא דספרא סבירא ליה כר' יוסי בר' יהודה לקמן משנה ט בשגם לגירסת הקרבן אהרן שם ר' יהודה דמחצי המזבח לדרום פסול לשחיטה. ור' אליעזר בן יעקב יש לומר דיסבור כר' יוסי שם דהלכתא כוותיה דכל המזבח כשר ודינו כצפון. ואם כן הלא מליקת העוף שהוא בראש המזבח כמ"ש בספרא ויקרא נדבה פרשה ז מ"ד הוא בצפון באמת דשם דינו כצפון. לכן אמר דבא למעט פסח. ור' יהודה וכן ר' חייא יסברו כפרכת הגמ' זבחים דף מט: מנחות דף נו מה לעולה שכן כליל ואין צריך מיעוט על פסח. ודעת ר' חייא משנה ז שבא למעט שאין השוחט צריך להיות עומד בצפון. וכבר בארנו למעלה סימן לו דממשמעות הלשון "ושחט לפני ה' " אין הכרח שהשוחט עצמו יעמד לפני ה' רק שפעולת השחיטה תהיה לפני ה'; רק ר' חייא אומר דהוה אמרינן כן על ידי מה מצינו מקבלה שדינו שגם המקבל יעמד לפני ה' והוא הדין בשחיטה. וזה שלא כדברי התוס' במנחות דף נו ד"ה אלא שיסברו בהכרח כתוס' זבחים דף מח ד"ה אותו דר' חייא יסבור כשמעון התימני, ולמה שכתבנו אין זה מוכרח, דר' חייא אומר שהיה טעונין על ידי מה מצינו מקבלה, רק כתוס' זבחים שם ד"ה אלא ופי' רק אותו ר"ל הפעולה הנעשית בו יהיה בצפון, לא הפועל. ובגמ' שם מבואר דיש עוד יתור "ושחט אותו" דגבי שעיר נשיא ושחד מהני תנאי דריש האי "אותו", ואין להאריך.

5 זבחים פתח ↗

וְכִי מִכָּאן אַתָּה לָמֵד?! וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעוֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״! הָא לְמָה יָצָא – לִקְבּוֹעַ לוֹ מָקוֹם, שֶׁאִם לֹא שְׁחָטָהּ בַּצָּפוֹן פָּסוּל. אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ יָצָא; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן, וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעוֹלָה״ – זֶה בָּנָה אָב לְכׇל חַטָּאוֹת, שֶׁיְּהוּ טְעוּנוֹת צָפוֹן. אַשְׁכְּחַן שְׂעִיר נָשִׂיא – בֵּין לְמִצְוָה בֵּין לְעַכֵּב; שְׁאָר חַטָּאוֹת נָמֵי – אַשְׁכְּחַן לְמִצְוָה; לְעַכֵּב מְנָא לַן? דִּכְתִיב בְּכִשְׂבָּה וּכְתִיב בִּשְׂעִירָה. אֶלָּא ״אוֹתוֹ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין שְׂעִיר נַחְשׁוֹן בַּצָּפוֹן. וְתַנְיָא: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״ – לְרַבּוֹת שָׂעִיר נַחְשׁוֹן לִסְמִיכָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְרַבּוֹת שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִסְמִיכָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבּוֹ לִסְמִיכָה – אִיתְרַבּוֹ נָמֵי לְצָפוֹן; קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: הָנִיחָא לְרַבִּי יְהוּדָה; לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב טָבִי לְרָבִינָא: וּלְרַבִּי יְהוּדָה מִי נִיחָא?! לְמַאי דְּאִיתְרַבִּי אִיתְרַבִּי, וּמַאי דְּלָא אִיתְרַבִּי לָא אִיתְרַבִּי! וְכִי תֵּימָא, אִי לָא מַעֲטֵיהּ קְרָא – הֲוָה אָמֵינָא תֵּיתֵי בְּבִנְיַן אָב; אִם כֵּן, סְמִיכָה גּוּפַהּ תֵּיתֵי מִבִּנְיַן אָב! אֶלָּא מִדּוֹרוֹת לָא גָּמְרִינַן; הָכָא נָמֵי מִדּוֹרוֹת לָא גָּמְרִינַן! וְאֶלָּא ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן? שׁוֹחֵט – מִדְּרַבִּי אַחִיָּא נָפְקָא! דְּתַנְיָא, רַבִּי אַחִיָּא אוֹמֵר: ״וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ עוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּמְקַבֵּל בַּצָּפוֹן, וְאִם עָמַד בַּדָּרוֹם וְקִיבֵּל בַּצָּפוֹן פָּסוּל; יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן, וְאֵין הַשּׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן. אֶלָּא ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין בֶּן עוֹף בַּצָּפוֹן. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בֶּן עוֹף טָעוּן צָפוֹן? וְדִין הוּא; וּמָה בֶּן צֹאן, שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן – קָבַע לוֹ צָפוֹן; בֶּן עוֹף, שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ״. מָה לְבֶן צֹאן, שֶׁכֵּן קָבַע לוֹ כְּלִי! אֶלָּא, ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין פֶּסַח בַּצָּפוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא פֶּסַח טָעוּן צָפוֹן? וְדִין הוּא; וּמָה עוֹלָה, שֶׁכֵּן לָא קָבַע לוֹ זְמַן לִשְׁחִיטָתוֹ – קָבַע לוֹ צָפוֹן; פֶּסַח, שֶׁקָּבַע לוֹ זְמַן לִשְׁחִיטָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ״. מָה לְעוֹלָה, שֶׁכֵּן כָּלִיל! מֵחַטָּאת – מָה לְחַטָּאת, שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת! מֵאָשָׁם – מָה לְאָשָׁם, שֶׁכֵּן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים! מִכּוּלָּן נָמֵי – שֶׁכֵּן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים! לְעוֹלָם כְּדַאֲמַרַן מֵעִיקָּרָא: ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן. וּדְקַשְׁיָא לָךְ מִדְּרַבִּי אַחִיָּא נָפְקָא לַן – לָאו לְמַעוֹטֵי שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן; אֶלָּא אֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן, אֲבָל מְקַבֵּל בַּצָּפוֹן. מְקַבֵּל מִ״לָּקַח״–״וְלָקַח״ נָפְקָא! ״לָקַח״–״וְלָקַח״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. אַשְׁכְּחַן שְׁחִיטָה בְּעוֹלָה – לְמִצְוָה, קַבָּלָה נָמֵי – לְמִצְוָה אַשְׁכְּחַן; שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה לְעַכֵּב מְנָלַן? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר שֵׁילָא: קַל וָחוֹמֶר; וּמָה חַטָּאת, הַבָּאָה מִכֹּחַ עוֹלָה – מְעַכֶּבֶת; עוֹלָה, שֶׁבָּאָה חַטָּאת מִכֹּחָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּעַכֶּבֶת? מָה לְחַטָּאת, שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת! אָמַר רָבִינָא: הָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה – כְּלוּם מָצִינוּ טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר?! אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: וְלָא?!

9 זבחים פתח ↗

מָה לְבֶן צֹאן, שֶׁכֵּן קָבַע לוֹ כְּלִי!

9 קידושין פתח ↗

דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִבֶּן צֹאן. וּמָה בֶּן צֹאן שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן לִשְׁחִיטָתוֹ – קָבַע לוֹ כֹּהֵן לְהַזָּאָתוֹ, בֶּן עוֹף שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן לִמְלִיקָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ לְהַזָּאָתוֹ?

13 זבחים פתח ↗

דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ, מַהוּ שֶׁיְּלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא לִכְתּוֹב צָפוֹנָה בְּאָשָׁם, וְתֵיתֵי מִבִּנְיַן אָב מֵחַטָּאת; לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ? לָאו לְמֵימְרָא דְּדָבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ אֵין חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב?

15 מנחות פתח ↗

אֶלָּא לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא, ״אוֹתוֹ״ בַּצָּפוֹן, וְאֵין הַשּׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מִדְּרַבִּי אֲחִיָּיה נָפְקָא – דְּרַבִּי אֲחִיָּיה לָאו לְמַעוֹטֵי שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן הוּא דַּאֲתָא, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֵין הַשּׁוֹחֵט בְּצָפוֹן, אֲבָל מְקַבֵּל בַּצָּפוֹן.

17 מנחות פתח ↗

וְחַיָּיב עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּיתָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפָאָהּ – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, אַחַת עַל עֲרִיכָתָהּ, וְאַחַת עַל אֲפִיָּיתָהּ. וְהָא אָמְרַתְּ: מָה אֲפִיָּיה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ?

18 תועפות ראם פתח ↗

הא דתניא בבכורות פ' כפה"מ, הוא תוספת דברי רבינו ולשון הת"כ הוא מכאן אמרו בכור כו' והסמ"ג כ' הא דתנן כו' דמתני' הוא שם ל"ג ב' ועיין מנחות נ"ו ב' תוד"ה ע"א ר"ש. שדקדקו בזה ואפשר שרבינו שכ' דתניא לא נחית לדקדק בזה דס"ל דמתני' וברייתא כולה חדא פלוגתא היא כמש"כ הלח"מ לדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורות הי"ג שלא כדה"ת עיי"ש וכן נראה מפיה"מ להרמב"ם בבכורות שם.

19 ציון לנפש חיה על ברכות פתח ↗

ליקט מכולן כזית בזה נחלקו אבות העולם שרש"י פירש מכולן פתיתי המנחות וכן פירש רבינו האי וכן לדעת פירש הרמב"ם כאשר יבואר בדברינו והתוס' הקשו עליו דאיך קאמר אם חמץ הוא והרי כל המנחות באו מצה ורבינו יונה והרשב"א הוסיפו להקשות דאיך יוצא בה ידי מצה והלא אינה נאכלת בכל מושבות לכן פירשו הם דמכולן היינו מכל חמשת מיני דגן ואמנם לדבריהם קשה מה חידוש השמיענו תנא דברייתא ואף דבמה דקאמר דיוצא י"ח מצה אפשר שהוא חידוש לפי מ"ש רבינו יונה שהחזיק בפירוש חביצא כפירוש התוספת דהיינו שנדבק ע"י מרק וכתב שאביי הביא ראי' מלקט מכולן דקאי לפירושו על חמשת המינין היינו משום שאם אמרינן שנתבטל מתורת לחם בלא בישול אז אין חילוק בין נדבק או לא נדבק והי' מתבטל גם בלי מרק עיין ברבינו יונה וא"כ קמ"ל שאינו מתבטל מתורת לחם אבל אכתי קשה מאי קמ"ל אם חמץ הוא וכו' ואטו בחיוב חמץ בעינן לחם ואם אכל חטים שנתחמצו או קמח שירד עליו מים או קמח שבישלו אחר שנחמץ מי לא חייב כרת וראיתי לרבינו יונה שכתב דקמ"ל דלא בימא דלא חייבה התורה כרת אלא באוכל כזית חמץ ממין אחד וכן לענין מצה דלא בימא דאינו יוצא ידי אכילת מצה אלא באוכל כזית ממין אחד והנה מלבד שהדברים דחוקים ומהי תיתי לומר כן אלא שעדיין קשה סיפא דברייתא והוא שאכלן בכדי אכילת פרס מאי קמ"ל בזה דאטו משני מינין עדיף ממין אחד דשעורו בכא"פ ולכן אמרתי ליתן לב לקיים פירש רש"י ולסלק הקושיות מעל פירושו ומלבד מה שהקשו התוס' והרשב"א עוד קשה לי דבמס' פסחים דף ל"ו ע"א פליגי תנאי אי דרשינן לחם עני פרט לנילושה ביין שמן ודבש שהיא מצה עשירה או דרשינן עוני מי שנאכל באנינות והרי במנחה תרווייהו איתנוהו שנילושי בשמן וגם אסורה לאונן וממ"נ אינו יוצא בה וגם איך חייבים על חימוצה כרת והלא מי פירות אין מחמיצן עכ"פ להתחייב כרת ודוחק לומר דמיירי במנחת חוטא או מנחת קנאות דהא רש"י פירש מכולן פתיתי המנחות משמע שעל כל המנחות אומר כן ועוד דא"כ איך הביא רב יוסף ראי מברכת המוציא ודלמא במנחת סולת מיירי שנקמצת סולת ואין בסולת פתיתה וכן הרמב"ם בפ"ג ממע"ה בהלכה ה' במנחת סולת לא הזכיר פתיתה ולפי מה שכתבתי לעיל דותני עלה הוא על ברייתא דלעיל ניחא אבל רש"י שפירש ותני עלה כלומר ותנן וכו' א"כ קשה כנ"ל אלא ודאי דמן הסתם בכל המנחות מדבר. ועוד קשה לי על רש"י איך יוצא חובת מצה במנחה והא בעינן מצה המשתמרת לשם מצה או לשם מצה הנאכלת לשבעה לרבה ולרב יוסף לכל מר כדאית לי' בפסחים דף ל"ח ע"ב עוד קשה על רש"י כאן בד"ה והוא שאכלן בכא"פ וכו' ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת וכו' ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא והדבר יפלא למה שביק רש"י מצה שהרי גם אכילת כזית מצה אינו מצטרף אם שהה יותר מכא"פ ויותר ראוי' לפרשו על יציאת י"ח מצה דסמיך לי' והיינו מרווחים בזה שלא הי' קשה קושיית מהרש"א שהקשה דמרישא גופא דקתני לשון רבים ליקט ואכלן הי' לו לדקדק אי בשערסן ואכלו מבעי' לי' עיין מהרש"א ואני אמרתי דמרישא אין לדקדק בזה דהא דמוקמינן לי' בשערסן הוא רק על שיוצא ידי מצה דבמצה בעינן לחם אבל להתחייב ברת אם חמץ הוא לא בעינן שערסן דאטו בחמץ לחם בעינן וא"כ ברישא שאכלן על חיוב חמץ דסמיך לי' קאי ולכך תני שאכלן אבל מסיפא דייק שפיר דמסתמא על מצה דסמיך לי' קאי וא"כ שאכלו מבעי' לי' אבל לפי פירושו של רש"י שפירש הך בכא"פ רק על חמץ ודאי דשפיר דקדק מהרש"א ואמנם אין אנו עוסקים כעת לתרץ קושיית מהרש"א אלא שעכ"פ דברי רש"י צריכן הבנה דלמה שביק מצה ונקט רק חמץ. וליישב כל סוגיא נציע הוצעה אחת כי המנחה אחר שנתקדשה בכלי ונתקדשה קדושת הגוף וטרם שנקמצה נתחמצה שהיא נפסלה וזהו פשוט וא"צ ראי' ואעפ"כ אביא הדבר מפורש בתוס' במנחות דף נ"ו ע"ב בד"ה הכל מודים במחמץ אחר מחמץ וכו' והשתא מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי' וכו' עיין שם ואמנם צריכין אנו לידע מה דין מנחה זו אחר שנתחמצה לענין מעילה אם מועלין בה מן התורה ואומר אני דלענין מנחה זו אם עלתה לא תרד תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בזבחים דף פ"ד ע"א דכיון שנתחמצה לאחר שנתקדשה בכלי הרי פסולה בקודש ולכך לר"ש אם עלתה לא תרד ולר"י תרד דכיון שאין מנחה חמוצה כשירה אפילו בבמה לכך תרד ועיין שם ע"ב ואף שמצינו מנחה של חמץ בשתי הלחם ובחלות של תודה אין באלו חלק למזבח ובמעילה דף ב' בשחטן בדרום דסובר רב יוסף דלר"ש מועלין בהן מן התורה ולר"י אין מועלין ואף רבה דחילק שם היינו בשחטן בדרום שלא נתקדשו קדושת הגוף כלל וכמאן דחנקינהו אבל מנחה זו שנתקדשה בכלי מודה רבה דתליא בפלוגתא דר"י וריש ומעתה שזכינו לדין דלר"ש נשאר בה איסור מעילה מן התורה ואסורה מנחה זו באכילה ובהנאה מן התורה משום הקדש יש לנו לדין אם חל עלי' איסור חמץ ואומר אני דלפעמים הוא איסור חמץ על איסור הקדש איסור כולל ולפעמים הוא איסור מוסיף דאם נתחמצה מנחה זו בערב פסח קודם חצות והרי היא אסורה להדיוט וגם לגבוה להדיוט אסורה משום הקדש ולגבוה משום מנחה שצריכה להיות מצה ומעתה כשיגיע חצות שאז מתחיל איסור חמץ אין כאן איסור מוסיף שכבר אסורה משום הקדש בין להדיוט ובין לגבוה וגם לא שייך כאן מגו דאיתוסף עלי' איסור בל יראה אפילו אם נימא דב"י כקרא איסור מוסיף דעל מי חל כאן איסור ב"י והרי היא של הקדש ולא יראה לך כתיב שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה וממילא אין כאן איסור מוסיף אבל יש כאן כולל שעד שלא הגיע שעת איסור חמץ הי' אסור רק במנחה זו ומותר בשאר חמץ וכשהגיע שעת איסור חמץ מתוך שנאסר בשאר חמץ נאסר גם במנחה זו משום חמץ וכל זה כשנתחמצה קודם זמן חמץ אבל אם נתחמצה ערב פסח אחר חצות או בחוה"מ נהפוך הוא דכולל ליכא שכבר הוא אסור בכל חמץ שבעולם שקודם שנתחמצה מנחה זו ומנחה זו כבר אסורה עליו משעה שהקדשה הקרש דמים אבל יש כאן איסור מוסיף שעד שלא נתחמצה היתה אסורה להדיוט ומותרת לגבוה וכשנתחמצה ניתוסף בה איסור לגבוה ומגו דאיתוסף איסור חמץ לגבוה איתוסף כמי להדיוט ומעתה מאן דלית לי' לא איסור כולל ולא איסור מוסיף לא משכחת במנחה זו שיהי' חייב על חימוצה כרת ור"ש לית לי' איסור כולל ואפילו איסור מוסיף מספקא להו להתוס' בקידושין דף ע"ז ע"ב בד"ה פרט לכה"ג אם אי' לי' לר"ש איסור מוסיף ועיין בחידושינו בפסחים דף ל"ה ע"ב בד"ה שם אמר ר"ש עיין שם והכה בברייתא זו דתני ליקט מכולן ולפירש רש"י דקאי על כל המנחות והרי רובן נקמצות אחר אפייתן שהרי רק מנחת סולת לבדה נקמצת סולת וא"כ כיון דשאר ד' מיני מנחות נקמצת לאחר אפי' והרי לאחר אפי' שוב אי אפשר שתחמיץ וא"כ נתחמצה קודם אפייתן וקודם קמיצתן ולא הי' להם שעת היתר לכהנים ונשאר בהם איסור מעילה מן התורה לר"ש והי' מקום לומר שלא יחול עליהם איסור חמץ וקמ"ל ברייתא זו רבותא גדולה שחייב כרת משום חמץ וקמ"ל דאמרינן איסור כולל או איסור מוסיף ושוב קאמר אם מצה יוצא י"ח ודאי רבותא קמ"ל שלא נתבטל על ידי טיגון מתורת לחם ומה דסיים והוא שאכלן בכדי א"פ נלע"ד דלרבותא דאם חמץ איצטרך דהרי באכילה מלבד איסור חמץ יש בה ג"כ חיוב מעילה כמו"ש ובמעילה הדין שצירוף המעילה אפילו לזמן מרובה כמפורש במשנה סוף פ"ה דמעילה והי' מקום לומר דמתוך שמצטרפות אכילה אחרונה לראשונה לענין איסור מעילה תצטרף ג"כ לענין איסור חמץ ובפרט לרבי אם אמרינן דסבר מעלה בכזית עיין פסחים דף ל"ג ע"א ועיין בתוס' בד"ה אף מעילה וכו' וא"כ שיעור שניהם שוה ונימא שאף דבכל חמץ בעינן בכא"פ כמו בכל התורה כאן אגב דחייל על אכילה אחרונה חיוב מעילה אף לאחר שיעור כא"פ תחול ג"כ לענין איסור חמץ ודבר זה דומה קצת למה שכתבו התוס' בחולין דף ק"ג ע"א בסוף ד"ה דאיסור חלב וכו' שכתבו וי"ל כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עלי' וכו' ע"ש בתוס' ה"נ מגו דחייל מעילה יחול ג"כ חמץ קמ"ל ברייתא דלא אמרינן בזה מגו ובעינן שיאכלנו בכא"פ וכל זה איצטרך לענין חמץ אבל לענין אם מצה הוא שיוצא ידי חובת מצה פשיטא דבעינן בכא"פ ואין כאן שום רבותא לכן פירש רש"י הך דכא"פ לענין חמץ וכל זה הוא לר' שמעון דלדידי' מנחה כזו אם עלתה לא תרד אבל לר' יהודה דכבר כתבנו דלדידי' אפילו עלתה תרד הרי מנחה וזו פסולה גמורה והרי היא כקדשים שמתו שאין בהם דין מעילה מן התורה כלל כמבואר במס' מעילה דף ב' וע"ב דרב יוסף מודה אליבא דר"י ועיין בכ"מ ריש פ"ג מהל' מעילה ומעתה אליבא דר' יהודה אין כאן חידוש שצריך בכא"פ והוא הדבר אשר דברתי שהרמב"ם על כרחך מפרש כפירוש רש"י דלפירוש התוס' והא ודאי שברייתא זו איזה חידוש דין באה לחדש ויהי' כפי דברי רבינו יונה שלא נחשב שאין חיוב כרת כי אם באוכל חמץ ממין א' בין יהי' מאיזה טעם אחר שהוא גורם שהוצרכה הברייתא להודיע זה א"כ למה לא נמצא בכל הל' חמץ ומצה לרבינו דין זה בשלמא מה שלא ביאר שיוצא ידי אכילת מצה יש לומר שעקר החידוש שאינו בטל מתורת לחם כמו"ש רבינו יונה שאם הי' בטל ע"י דיבוק אפילו בלי בישול אז אפילו בלי דיבוק כלל הי' בטל מתורת לחם א"כ איכא למימר שכבר ביאר הרמב"ם דין זה בהל' ברכות לענין ברכת המוציא אבל הדין שאם חמץ הוא חייב כרת הי' לו להשמיענו אבל אם הוא מפרש בפירוש רש"י א"כ כיון שהרמב"ם בפ"ג ממעילה לה פסק בקדשים שנשחטו בדרום שאין בהם מעילה מן התורה וכתב הכ"מ שם שהוא מטעם דרב יוסף גופי' מודה אליבא דר"י וקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י לכן פסק כאן הרמב"ם שאין בו מעילה רק מדרבנן הן אמת שדברים אנו מרפסן איגרין ממה שפסק הרמב"ם בפ"ג מפה"מ הלכה ז' וע"ש בכ"מ ובלח"מ מ"מ יהי' הישוב לדברי הרמב"ם מה שיהי' לכל מר כדאי' לי' עכ"פ כבר ביאר הרמב"ם דעכ"פ אין בו מעילה מן התורה וממילא אין מקום לטעות שיתחייב במנחה שנחמצה כרת משום חמץ בפסח אפילו ביותר מכדי א"פ הואיל ומצטרף למעילה שהרי אין כאן חיוב מעילה ולענין שיחול איסור חמץ שלענין זה ודאי אנו צריכין לאיסור כולל ומוסיף דאף שאין בו מעילה מן התורה אסור באכילה מן התורה שכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו מ"מ כבר ביאר הרמב"ם דין איסור כולל ומוסיף בכמה מקומות בחבורו בפ"ח ממ"א ובפי"ז מא"ב ובפ"ד ופ"ו משגגות באר היטב לכך לא העתיק הרמב"ם דין זה שאם חמץ הוא חייב כרת בחבורו שמלתא דפשיטא היא ומעתה כיון שהחליטנו פירוש רש"י צריכין אנו לסלק הקושיות שעל פירוש זה והנה מה שהקשו התוס' הלא כל המנחות באות מצה ואיך קאמר אם חמץ וכו' אני אומר ואטו תנא בסדר עשיית המנחה קאי בברייתא זו תנא במקרה קאי שאם ליקט וכו' ומיירי שעבר והחמיץ או שנתחמצה מאליו שלא שמרה כראוי ומה שהקשיתי כי הלא מי פירות אין מחמיצין הרי כל המנחות היו בהם מים עם השמן ומי פירות עם מים מחמיצין ואפילו לדעת הסוברים שגם מי פירות עם מים ב"כ אינו חמץ גמור רק נוקשה אכתי משכחת לה בצריד של מנחות שלא הגיע שם השמן ונתחמץ ועיין כל זה בדברינו בנודע ביהודה חלק א"ח סימן ך"ב וא"כ ניחא הך בבא דאם חמץ הוא ענוש כרת ומעתה צריכין אנו לסלק הקושיות מהך אם מצה שיוצא י"ח בפסח והרשב"א הקשה דהרי אינה נאכלת בכל מושבות והפני יושע דחה קושייתו שזהו הוא פלוגתא דתנאי אי בעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ואני לא מצאתי שום תנא שיחלוק על זה ואף דבפסחים דף ל"ו ע"א פליג ר"ע מ"מ הא מסקינן התם דהדר בי' ר"ע ואולי יאמר הפ"י דברייתא זו ר"ע שנאה מקמי' דהדר בי' ואכתי קשה הרי מקמי' דהדר בי' הי' דורש מצה ומרור מה מרור שאינו בכורים וכו' ה"נ נימא מה מרור שאינו מנחה אף מצה שאינו מנחה ואני אומר ליישב דכמה משניות וברייתות היו שנויות להם מדורות הראשונים ובפרק כל הכלים אמרו בימי נחמי' נשנית משנה זו ואולי ברייתא זו מימי דוד ושלמה נשנית קודם שנבנה הבית ולמאן דאמר יש מנחה בבמה היינו אפילו בבמה קטנה והתוס' בזבחים דף ק"ו ע"ב בד"ה אין מנחה וכו' שכתבו דמנחה לא הוה דומיא דאינך וכו' רצונם דלמ"ד אין מנחה בבמה היינו אפילו בבמה גדולה אבל זה האומר יש מנחה בבמה היינו אפילו בבמה קטנה ומנחה הנעשית שם הי' יכול לאכלה בכל ערי ישראל דבבמה קטנה לא הי' שם קלעים דנימא שנאכלת לפנים מן הקלעים וכשם שכל יחיד הי' יכול לעשות במה בראש גגו בכל מקום שרוצה כך הי' הקרבנות שקרבו שמה נאכלים בכל מקום שרוצה ובהדיא אמרו בשלהי זבחים יוצא כשר בבמה ופרש"י שהרי כשרה בלא מחיצות ואז היתה נאכלת בכל מושבות ומה שהקשיתי אני דהרי מנחה זו היא מצה עשירה שנילושה בשמן וגם אינה נאכלת באנינות וא"כ ממ"נ אינו יוצא בה אי דרשינן עני הרי היא עשירה ואם דרשינן עוני הרי אינה נאכלת באנינות ג"כ נלע"ד דלפי מה שאני מפרש להך ברייתא במנחה הקריבה בבמה קטנה שם אין אנינות פסול בה וכן אמרו בזבחים דף ט"ז ע"א מאן לימא לן דאונן אסור בבמה ופירש"י דגבי איכן ומן המקדש כתיב עיין שם בסוגיא ואף דשם לענין הקרבה איירי אבל לענין אכילה אסור גם בבמה ואל תתמה שהרי כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אומר אני דהא ליתא דכה"ג שאינו אוכל אונן ילפינן מאהרן דכתיב ואכלתי חטאת היום וגו' וג"כ בקדשים הקרבים במשכן כתיב אבל בבמת יחיד לא שמענו איסור אכילה ואף דבזבחים דף ק"א ע"א ילפינן איסור אכילת אונן בקדשים ק"ו ממעשר הקל שאמרה תורה לא אכלתי באוני הרי באמת הקשו שם התוס' בד"ה ומה מעשר וכו' תימא מה למעשר שכן טעון כסף צירי וכה"ג פריך בפרק אלו הן הלוקין ונשארו בתימא ואמנם ביבמות דף ע' ע"ב בתוס' בד"ה דפסח גופי' ממעשר גמר כתבו דהיינו בג"ש וא"ת ושאר כל הקדשים מנין דכל הקדשים אסורים לאונן כדאמר בזבחים מק"ו ממעשר ואק"ו איכא למפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורי וכו' וי"ל דשאר קדשים גמרינן מפסח בהקישא דזאת התירה וכו' עיין שם בתוס' איברא שיש לנו אריכות דברים בזה אבל אין כאן מקומו ואמנם הצורך לדברינו כאן דאיסור אכילת אונן בקדשים מהקישא דקדשים לפסח ילפינן ומינה דהיינו קדשים דומיא דפסח שקרב בבית המקדש או אף בשעת היתר הבמות בבמה גדולה דהרי פסח לא משכחת לה בבמה קטנה כמפורש במשנה במגילה דף ט' ע"ב ובזבחים דף קי"ח אבל קדשים שמקריבי' בבמה קטנה אינן נכללי' בהיקש הזה ולכן קדשי במה קטנה מותרי' לאונן וא"כ שפיר יוצא ידי מצה במנחה שהקריבה בבמת יחיד ומה שהקשיתי דהרי מצה זו נשמרה לשם מנחה ולא לשם מצת מצוה ולא לשם מצה הנאכלת לשבעה נלע"ד דלא קשה דהרי בפסחים דף ל"ח ע"ב פירש רש"י בד"ה שאינה נאכלת לשבעה וכו' וחית לי' לרב יוסף הא דרשה דרבה דבעינן שימור לשם מצות ואהאי קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשמור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימיר לשם מצה כל שבעה עכ"ל רש"י ומזה הוכחתי שם בחידושי במס' פסחים דלרבה אם באמת שמרה מתחלה לשם מצת מצוה וגם לשם תודה שפיר נפיק בה והרי איתא שם ברייתא כוותי' דרבה וא"כ גם ברייתא דליקט מכולם סברה כן ומיירי ששמרה תכף לשם מצת מצוה ולשם מנחה ודע כי לדברינו כדמקשה שם בפסחים ותיפוק לי' מי שנאכל באנינות הוה מצי לשנויי דאיצטרך לאותן שהקריב בבמה קטנה אלא שכל זמן שהי' אפשר לו לשנויי לכל זמן ניחא לי' יותר ולבסוף כשהקשה ממושבות אז הוצרך לשנויי בנוב וגבעון זהו הנלע"ד ליישב שטת רש"י דרך פרט על כל קושיא ועוד נלע"ד לסלק כל הקושיות הן מטעם מצה עשירה והן מטעם אנינות והן מטעם מושבות והן מטעם שימור לשם מצת מצוה הכל בחדא ואציעה הוצעה אחת הנלע"ד דבר חדש אשר לא ראיתי שדברו בו הקדמונים והוא הלכתא למשיחא כשנזכה לעשות הפסח כהלכתו ויזדמן טמא או מי שהי' בדרך רחוקה ויעשה פסח שני ויאכלנו על מצת ומרורים אם כל פרטי תנאים הצריכים במצה של ליל חג המצות צריכים ג"כ במצה הבאה עם פסת שני כגון שלא תהי' מצה עשירה ושתהא נאכלת בכל מושבות ובאנינות ושימור דוקא לשם מצת מצוה ואומר אני שאינה צריכה כלום מכל תנאים הללו ודי שתהא מצה משומרת מחימוץ דבפסח שני עצמו אי לאו דכתיב ככל חוקת הפסח לא הוה מצרכינן בי' כל פרטי הפסח ובמצה של פסח שני לא כתיב ככל חקת המצה ותדע דלרב יוסף בדף ל"ח ע"ב דמפרש טעם של חלת תודה ורקיקי נזיר מקרא דשבעת ימים מצות תאכלו בעינן מצה הנאכלת לשבעת הימים ואטו שייך בפסח שני מצה לשבעת הימים וכי היכי דלרב יוסף לא אימעט מצה של פסח שני הה"ד כל הני דאימעוטי לכל הפרטים כולהו במצה של חג הפסח כתיבי ולא במצה של פסח שני ועוד דמלחם עוני שדרשינן למעוטי מצה עשירה לר' עקיבא ומודה ר"ע דקרינן עוני ודריש לי' שעונין עליו דברים הרבה כדאמרינן בדף ל"ו ע"א ואטו במצה שעם פסח שני בט"ו באייר עונין עליו דברים וכי יש ספור הגדה באייר והגדת לבנך ביום ההוא כתיב וא"כ כי היכי דהקרי שקורין עוני לא קאי על שני ה"נ הכתיב דכתיב עני למעוטי מצה עשירה ב"כ לא קאי על שני וכמו כן כל הפרטים לכל התנאים לכל מר כדאית לי' כולהו במצה של חג כתיבי ואולי כשם שאימעטי בפסח שני כמה פרטים כמפורש בדף צ"ה ע"א אימעטי ג"כ פרטי המצה רק דבסוגיא שם לא חשיב רק מה שהוא מצות עשה או מצות ל"ת ולא פרטים שאינם רק אופני הדבר ואעפ"כ בפרטים דעל מצות ומרורים אימעט מושבותיכם ולחם עוני ואם הי' זה עולה בידינו להלכה דפסח שני אין כל הפרטים הללו מעכבים במצה הי' ניחא דמה שתני כאן ואם מצה אדם יוצא י"ח בפסח היינו בפסח שני אבל באמת לבי נוקפי לחלק בפרטי המצה בין פ"ר לפ"ש דאם כן גם כן נימא שאדם יוצא י"ח בפ"ש במצה של כל שאר מיני דגן אף שאינו מחמשת המינין שהרי ה"א דאין יוצאין רק בחמשת המינין ילפינן בפסחים דף ל"ה ע"א מקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ והאי קרא במצה של חג המצות מיירי ועוד אם נימא דבאמת יוצאים בפ"ש בכל מיני דגן א"כ איך הוכיח אביי מדיוצאין ידי מצה מברכין עליו המוציא ופירש רש"י דהתם לחם בעינן דכתיב לחם עוני וכו' והרי לחם עוני בפסח ראשון כתיב אלא ודאי דעל מצות ומרורים דכתיב בשני אהדרי' לכללי' לכל דין מצות בראשון ומחוורתא כמו"ש מעיקרא דמשכחת לה במנחה שבבמה קטנה ובזה ג"כ ניחא שלא הזכיר הרמב"ם דין זה שכיון שנאסרו הבמות לא משכחת דין זה:

20 מנחות פתח ↗

בִּמְסָרֵס אַחֵר מְסָרֵס, שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״, אִם עַל כּוֹרֵת הוּא חַיָּיב, עַל נוֹתֵק לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא נוֹתֵק אַחַר כּוֹרֵת, שֶׁהוּא חַיָּיב.

24 מנחות פתח ↗

אֶלָּא, לְמַעוֹטֵי פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, בְּמוּמָם נָמֵי לִיתַּסְרִי לִיתַּסְרוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

25 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ועדיין יש לעיין גם לרבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן בסוגיא דבכורות שם דלרבנן דר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ לא מיתסר מדאורייתא ס"ל דריבויא דכל מום לא יהי' בו לרבות גרמא הוא דאתי. דתניא מום לא יהי' בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יביא דבילה או בצק ויניחנה על האוזן כדי שיבוא הכלב ויאכלנה ת"ל כל מום וכו' עיי"ש. והשתא נהי דקיי"ל כרבנן דשרי להטיל מום בבע"מ. אכתי הו"ל למנות לאו זה דכל מום לא יהי' בו משום שיש בו אזהרה לגרמא. דמשום עשה דוהבאתם שמה לא שמענו איסור לגרמא בעלמא. דמהיכא תיתי. דהרי גם במטיל מום אי לאו ריבויא דכל לא הוה אסרינן גרמא. וא"כ כיון שיש איסור נוסף בלאו דכל מום לא יהי' בו שאינו בכלל עשה דוהבאתם שמה הו"ל למנותו לאו במנין הלאוין. וראיתי להרא"ם ז"ל ביראים סי' שפ"ג דאחר שהביא שם סוגיא דבכורות כתב וז"ל. ור"מ דדריש לי' למטיל מום בבע"מ לית לי' איסור גרמא. הילכך לר"מ לקולא נמי דריש והילכך אע"ג דקיי"ל בכתובות הלכה כר"מ בגזרותיו. הכא כרבנן קיי"ל. דהא ר"מ להקל נמי דריש וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל מתמיהין לכאורה. דמאי ענין גזירות לכאן. הרי הכא בדינא דאורייתא פליגי. דמר מוקי קרא לאזהרה דמטיל מום בבע"מ ומר מוקי לי' לגרמא. וכמש"כ הרא"ם ז"ל גופי' שם. והי' נראה לומר דס"ל להרא"ם ז"ל דהך דרשא לאו דרשא גמורה היא. ובין מטיל מום בבע"מ לר"מ. ובין גרמא לרבנן אינו אלא איסורא דרבנן בעלמא משום גזירה אטו מטיל מום בתם לר"מ ואטו מטיל מום בידים לרבנן. וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא. ואע"ג דשקיל וטרי התם בהך דרשא ופריך ורבנן נמי הא כתיב כל מום וגו'. ומשני לגרמא הוא דאתי עיי"ש. דמשמע לכאורה דדרשא גמורה הוא. אין זה מוכרח. דאשכחן כיו"ב בכמה דוכתי כמו בריש פ"ק דיומא ג' ע"ב ובב"ב קמ"ז ע"א ובמש"כ התוס' שם עיי"ש. שוב ראיתי דזה ליתא. דהרא"ם לטעמי' אזיל דס"ל דהא דאמרינן הלכה כר"מ בגזרותיו היינו בחומרותיו. ולא שנא בדאורייתא. ול"ש בדרבנן אמרינן הכי. כמתבאר מדבריו בסי' קמ"ז עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רש"י ז"ל בעירובין מ"ז ע"א בד"ה ומאי קושיא וכו' שכתב וז"ל איצטריך למיפסק בהא משום דהוי ר"מ מחמיר ואמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו בכל מקום שמחמיר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל ג"כ כהרא"ם ז"ל דמה שאמרו הלכה כר"מ בגזרותיו היינו בכל מקום שמחמיר. ונראה מדבריו להדיא דהיינו בין בדאורייתא ובין בדרבנן. אבל בכתובות פרק אע"פ נ"ז ע"א בד"ה בגזרותיו פירש"י וז"ל בגזרותיו בדבר שהוא מחמיר על דבר תורה באיסור והיתר ע"י גזירת דבריהם עכ"ל עיי"ש. וכן לקמן שם ס' ע"ב פי' בגזרותיו בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן עיי"ש. אלא שראיתי באס"ז שם נ"ז ע"א שהביא בשם פירש"י מהדורא קמא דגם שם פירש בגזירותיו בחומרותיו עיי"ש. מבואר דהכי הוה ס"ל לרש"י במהדו"ק אלא דאח"כ חזר בו. וא"כ פירושו בעירובין שם היינו למהדו"ק קודם חזרה. ומ"מ הרא"ם ז"ל הכי ס"ל. וכן הביא בהגהות מיימוני ריש פ"ט מהלכות אישות בשם הרא"ם ז"ל ביראים דהלכה כר"מ בגזירותיו פי' בחומרותיו ואפי' בדאורייתא עיי"ש. דבדאורייתא מיירי התם. והביאו ג"כ הר"ב העיטור ח"א אות ק' קידושין ח"ב והשיג עליו. וכתב וז"ל וביראים פסק כר"מ בחומריותיו ולא נהירא לן עיי"ש. ונראה שיש מקום להביא ראי' לדעת הרא"ם ז"ל מדאמרינן בפ"ק דעירובין י"ג ע"ב אר"א ב"ח גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שאין בדורו של ר"מ כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו. שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים על טהור טמא ומראה לו פנים עיי"ש. וא"כ הא תינח להקל. אבל להחמיר ודאי יש לקבוע הלכה כמותו. דלא יהא אלא ספק יש להחמיר. ועפ"ז אפשר לפרש מה שאמרו הלכה כר"מ בגזרותיו ולא אמרו בחומרותיו. משום שהי' מקום לומר דוקא בדאורייתא משום דספיקא דאורייתא לחומרא. ולזה אמרו דאפי' בגזרותיו דמדרבנן הלכה כמותו לחומרא. משום שראוי לקבוע בכל מקום הלכה כמותו. אלא דלקולא לא קבעינן הלכה כמותו משום שלא יכלו לעמוד על סוף דעתו. אבל להחמיר נקטינן כוותי' אפי' בדרבנן. ויש להאריך בזה ואכ"מ. שוב ראיתי ביראים השלם סי' ז' ובסי' ע"ט דמפורש שם כן. עיי"ש. ועכ"פ מבואר דעת הרא"ם דלחומרא בין בדאורייתא בין בדרבנן קיי"ל כר"מ. אלא דהיינו דוקא היכא דר"מ מחמיר לגמרי. אבל היכא דהיא חומרא המביאה לידי קולא לא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן דפליגי עלי'. וזהו שכתב הרא"ם ז"ל כאן הכא כרבנן קיי"ל דהא ר"מ להקל נמי דריש. וא"כ אין ראי' לומר דלהרא"ם איסור גרמא במומי בכור אינו אלא דרבנן. אלא שראיתי בתשו' מהר"י ברונא ז"ל סי' קס"ב דדעתו נוטה לומר דגרמא לא מיתסר אלא מדרבנן. ומביא ראי' מדתנן בפרק כל פסולי המוקדשין ל"ה ע"א זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור. ומפרש בגמרא שם ל"ה ע"א לאתויי גרמא ומאי שנא גרמא מהטלת מום ממש. אלא עכצ"ל אסמכתא בעלמא הוא גזירה גרמא אטו מטיל מום ממש. עוד כתב שם וז"ל ואשכחן בפרק אלו עוברין דרבנן לא דרשי כל. דאמרי' בהדיא התם כל לא דרשי כי כל דרשי. ובכל התורה גרמא פטור. ולכל התירוצים בתוס' שם לא דרשינן כל לגרמא נגד כל התורה. כי היכי דלא דרשינן כל לחייב נשים נגד ההיקש. אלא ע"כ אסמכתא בעלמא היא עכ"ל עיי"ש. וכן ראיתי בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה שהאריך להוכיח גם לדעת הרמב"ם ז"ל דגרמא לא אסירא אלא מדרבנן. והביא ג"כ ראי' מסוגיא דפרק כל פסהמו"ק שם עיי"ש. ולא ראה שהקדימו בזה כבר הר"י ברונא ז"ל. אלא שהוא האריך והרחיב בראי' זו עיי"ש בדבריו. והראי' השניי' שהביא הר"י ברונא ז"ל דבריו תמוהים לכאורה. דאדרבה בדברי התוס' במנחות נ"ו ע"ב ד"ה אמר מום וכו'. מבואר דבההיא דרשא דכל מום לא יהי' בו לגרמא כ"ע מודו דדרשינן כל עיי"ש. וכ"כ התוס' בבכורות ל"ד ע"א. אלא דהתם לא ברירא להו הכי אלא כתבו כן כמסתפקים עיי"ש. וקצת נראה לי ראי' למהר"י ברונא ז"ל מסוגיא דשבת פרק כל כתבי ק"כ ע"ב דאמרינן התם מאן תנא גרם כיבוי אסור רבי יוסי. ורמי דר"י אדר"י דתניא הרי שהי' שם כתוב על בשרו וכו' ר"י אומר לעולם יורד וטובל כדרכו וכו'. שאני התם דא"ק ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם עשיי' הוא דאסור גרמא שרי. ופריך אי הכי הכא נמי כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי וכו' עיי"ש. דהכי הוא מסקנא דהתם דמדאורייתא גם הכא שרי גרמא. אלא דמדרבנן אסרו בשבת. והשתא קשה לכאורה מאי קושיא ודילמא התם במחיקת השם דלא כתיב כל לריבויי גרמא. אמרינן דעשיי' הוא דאסור גרמא שרי. אבל גבי שבת דכתיב כל מלאכה. מרבינן גרמא. כי היכא דמרבינן גבי איסור הטלת מום בקדשים מריבויא דכל דכתיב כל מום לא יהי' בו. אבל להר"י מברונא ז"ל ניחא שפיר דלא ניתא לי' לתלמודא לאוקמי לדרבי יוסי כמאן דדריש כל בכיו"ב דלא מסתברא. דבכל התורה לא מיתסרא גרמא. וכדאמרינן בסוגיא דפרק ואלו עוברין מאן תנא דדריש כל ר"א. מבואר דשאר תנאי לא דרשי כל בדבר שאין סברא לרבות. וכמו שפירשו התוס' שם. וזה מסייע לדעת מהר"י מברונא ז"ל דלדידן אין איסור גרמא מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ואין כמ"ל בזה. ועפ"ז הוה אתי שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל כאן כמבואר. אלא דצ"ע טובא בזה אצלי. ומדברי הראשונים ז"ל לא נראה כן. ויש הרבה לצדד בזה:

26 הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

שהנחת השאור וכו'. ואם לא נתחמצה חימוץ גמור ורק מצד אחד משמע מתוס' מנחות נ"ו ב' בד"ה ומעשה וכו' שפטור בלא היפך בה יעו"ש היטיב וי"ל דגם רבינו מודה בזה ולא מיירי רק שנתחמצה חימוץ גמור ועיין רש"י שם יעו"ש היטיב והבן.

1 לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. תימה תיפוק ליה מדאיתקוש לפר העלם דבר של ציבור כדאמרי' בפרק ב"ש זבחים דף מא. החטאת אלו שעירי עבודת כוכבים והתם מוכח דלרבי שמעון נמי אתיא וי"ל דההוא היקישא ליתא אלא לגבי הזאה דווקא אי נמי מהיקישא לא הוה ידעינן משום דכתיב החי והוה מוקמינן למעוטי שעירי עבודת כוכבים וכן מוכח לקמן פרק שתי מדות מנחות דף צב.:

2 לר' שמעון מאי איכא למימר. דלמעט שעירי עבודת כוכבים לא מסתבר לאוקמי כיון שהם כשאר חטאות דעלמא:

3 אלא שעה מדורות לא ילפינן. והא דמיבעיא לן בפ"ק דסנהדרין דף טו: שור סיני בכמה מי גמרינן שעה מדורות או לא התם גלויי מילתא בעלמא הוא:

4 שוחט מדרבי אחייה נפקא. תימה ההיא בעולה כתיב והכא בחטאת ואע"ג דתלא רחמנא חטאת בעולה מ"מ לא גמרי' דאיצטריך בפ' איזהו מקומן זבחים ד' מח: עיכובא בעולה ולא גמרינן מחטאת ומיהו לכולי טעמי דהתם ניחא דלמאי דמפרש התם טעמא שלא יהא טפל חמור מן העיקר ה"נ מהאי טעמא לא יהא שוחט חטאת בצפון ולמאי דמפרש נמי משום דכתיב העולה במקומה תהא מהאי טעמא נמי לא יהא שוחט בצפון:

5 מה לבן צאן שכן קבע לו כלי. וכן פריך בריש איזהו מקומן גם זה שם ותימה דלא פריך הכי בפ"ק דקדושין ד' לו: דיליף בן עוף מקל וחומר מבן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו וקבע לו כהן להזאתו וי"ל דגבי צפון שייכא הך פירכא דכלי אבל התם דבעי למילף כהונה לא דשמעינן שהצריך הכתוב בבן עוף יותר מבן צאן:

6 מחטאת שכן מכפרת כו'. חטאת גופה מהיקישא דעולה אתיא ובעיא היא בריש איזהו מקומן זבחים דף נ. אי דבר הלמד בהיקש שחוזר ומלמד בבנין אב:

7 אלא אין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון. השתא משמע דלא מצי למדרש אבל מקבל בצפון אלא משום דלא איצטריך למעוטי שוחט דנפקא מדר' אחייה א"כ תחילה אית לן למידרש אין השוחט בצפון מקמי דנידרוש אבל מקבל בצפון ותימה דמשמע לעיל בברייתא דלא איצטריך קרא למעוטי שוחט מצפון אלא לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון וא"כ לא ליכתוב אלא חד קרא ואנא ידענא דללמד על מקבל אתי דלשוחט לא איצטריך וי"ל דלית ליה השתא ההיא סברא אלא לעולם איצטריך קרא לשוחט ובברייתא נמי מצינו למימר דלפי שמצינו לאו דווקא דמסברא אית לן למימר כיון שהשחיטה בצפון הוא הדין שוחט וכן המקבל דמאי שנא:

8 אפאה לוקה שתים. פירש בקונטרס דאפייה גמר עריכה היא ופריך והאמרת מעשה יחידי ותימה מאי קמשני הא דערך הוא ואפאה הוא הא דערך חבריה ואפאה הוא אכתי מעשה יחידי מיהא לא הוי דאיכא עריכה בהדה ונראה לפרש דחייב שתים משום עריכה מועטת שעושה האופה בשעת אפייה ואינה גמר עריכה ופריך ממעשה יחידי דמשמע שאין מלאכה אחרת עמה ואין חייבין עליה אלא אחת ומשני דערך הוא ואפה הוא כלומר שעשה גמר העריכה שבשעת האפייה והא דקרי לה מעשה יחידי משמע דלא מיחייב אלא אחת בשערך חבירו שגמר הכל אפילו עריכה דבהדי אפייה דהשתא ליכא שום עשייה בהדי אפייה אלא מעשה יחידי הוא וקצת קשיא לפ"ז דחנם נקט הא דערך חבריה כו' דהכי הוה ליה למימר הא דעביד גמר עריכה הא דלא עביד גמר עריכה:

9 רבי שמעון אומר אף נשחט על אותו מום. פירש בקונטרס רבי שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשחוט עליו וקשיא דתנן במסכת בכורות בפ' כל פסולי המוקדשין בכורות דף לג: בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה לו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום ומייתי בגמ' ברייתא דשמעתין ומסקינן בסוף הסוגיא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' שמעון ופריך הי ר' שמעון אילימא ר' שמעון דמתני' עד השתא לא שמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר אלא הלכה כר' שמעון דברייתא אלמא לא שרי ר' שמעון בברייתא מטעם דבר שאין מתכוין אלא אפי' במתכוין נמי שרי ותדע דהא מפרש בשמעתין דפליגי במטיל מום בבעל מום דרבי מאיר אסר ורבנן שרו כדאמרינן יקיז אע"פ שעושה בו מום דתמים יהיה לרצון כתיב ובלבד שלא ישחוט עליו דגזרינן דלמא אתי לאערומי ולהקיז אפי' בלא אחזו דם ורבי שמעון מיקל טפי דלא גזר ושרי אף לשחוט עליו אע"פ שעשה מום במתכוין והא דמפרשינן טעמא דר' שמעון במתניתין משום דבר שאין מתכוין היינו טעמא משום דעל כרחיך מתני' לא איירי כעין ברייתא דבמתני' תנן וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ובברייתא קתני וחכ"א יקיז אף ע"פ שעושה בו מום אלא היינו טעמא משום דברייתא מיירי בשאין לו רפואה אא"כ יקיז במקום שיעשה בו מום כמו באוזן או בניב שפתים הלכך חשיב הך אחיזת דם כמום והוה ליה כמטיל מום בבעל מום ואפילו במתכוין נמי שרי מאחר דאין לו רפואה אלא אם יעשה לו מום אלא דגזרינן לשחוט עליו דלמא אתי לעשות בו מום כשיש לו רפואה בענין אחר ורבי שמעון לא גזר אבל במתני' כשיש לו רפואה בהקזת הגוף שאין עושה מום ואפי' הכי אסר ר' יהודה דגזר מקום שאין עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ורבנן שרו במקום שאין עושה בו מום דלא גזור רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום כלומר אף במקום שיכול לבא לידי מום ולא שיהא פסיק רישיה ושרי דר' שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והשתא ניחא ההיא דפ"ק דפסחים דף יא. דמייתי התם מתני' דבכורות ומפרש טעמא דר' יהודה מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום שעושין בו מום ורבנן כל שכן דאי לא שרית ליה אתי למיעבד והשתא מה צריך לטעמא דרבנן הול"ל דרבנן שרו משום דאפילו מטיל מום במתכוין ליכא איסורא דאורייתא כדדרשינן תמים יהיה לרצון אלא היינו טעמא כדפרישית דהתם מיירי בשיש לו רפואה ע"י הקזת הגוף שאין עושה בו מום וקצת קשיא מתורת כהנים דדריש התם קראי ומייתי עלה פלוגתא דמתני' דהוה ליה לאיתויי פלוגתא דברייתא והכי איתא בפרשת אמור אל הכהנים תמים יהיה לרצון אין לי אלא עשה לא תעשה מנין ת"ל כל מום לא יהיה בו יכול נפל מן הגג או נשבר יהא עובר עליו ת"ל לא יהיה בו מום אל תתן בו מום מכאן אמרו בכור שאחזו דם כו' כדאיתא בבכורות דף לד.:

10 הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב. הקשה הרב רבינו יעקב מאורליינ"ש מהא דאמרינן פ"ק דע"ז דף יג: גמרא עיר שיש בה עבודת כוכבים גבי מקדיש בזמן הזה דקאמרינן נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ופריך ונישוייה גיסטרא ומשני רבא שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מטיל מום מעלייא הוא ומשני כאן בזמן שבית המקדש קיים כו' ופריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ומשני בעל מום אע"ג דלא חזי לגופיה לדמיה חזי לאפוקי הכא דלא חזי לא לגופיה ולא לדמיה והשתא הרי מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לא לגופיה ולא לדמיה וחייב וי"ל דבזמן הזה יש לפטור יותר ועוד דבמחמץ מיחייבי טפי כדאמר הכא דאפילו מאן דפטר מטיל מום בבעל מום מודה במחמץ אחר מחמץ דחייב:

11 להביא נותק אחר כורת. פי' בקונטרס בא אחד וכרת את הביצים והניחם תלויים בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי ואי אפשר לומר כן דבבכורות פרק על אלו מומין בכורות דף לט: אמרינן דנתוק וכרות לא הוו מומין פירוש משום דאיתנהו בכיס ונראה דכורת היינו שכרתו ממקום חיבורו ולא שנכרתו לגמרי:

12 אלא למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. הוה מצי למימר למעוטי בזמן הזה דחשיב ליה בפ"ק דע"ז דף יג: נראה בעלמא ושמא לא צריך קרא להכי:

13 אמר מום ואמר כל מום. השתא דרשי כולהו תנאי כל ותימה דבריש אלו עוברין פסחים מג: דפריך ורבי אליעזר אימא כל לרבות את הנשים כי כל לרבות עירובו וכי תימא רבי אליעזר לא דריש כי כל והתניא כו' מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר מאי קושיא הא איכא תנאי טובא דדרשי כל וכן ר' עקיבא בפרק התערובות זבחים דף פב. גבי כל חטאת וי"ל דמ"מ קשיא ליה התם דלא משתמיט תנא בשום דוכתא שיסבור דתערובת חמץ בכרת ועוד אע"ג דלא דרשי רבנן התם כל יש מקומות דדרשינן כגון במרובה ב"ק דף סג. דאמר כל רבויא הוא ובפרק ב' דסוכה דף כז: דריש כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל יושבין בסוכה אחת ור' יהודה דריש הכא כל מום למטיל מום בבעל מום לא דריש התם כל בריש אלו עוברין פסחים דף מג: ובפרק קמא דכריתות דף ד: נמי דריש ר' יהודה כל דם לכך נראה דהתם כולה בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום היקש וכגון מקצתו דבל תקטירו הני דוקא שייך לדמות ועל זה קאמר כמאן כר' אליעזר דדריש כל לרבות דבר שאין סברא לרבות ועל זה נמי קאמר ורבנן כל לא דרשי לרבות דבר שאין סברא לרבות:

14 הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה. ואע"ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשייה כגון לישה ועריכה ואפייה וקיטוף הכי נמי לא תעשה קרינן ביה:

15 ומעשה שבת כי האי גוונא מי מיחייב כו'. אע"ג דהדביק פת בתנור מיחייב התם משום דדרכו לאפות כולו אבל כאן כשאדם מניח לפת שאור שלם ע"ג עיסה אין דרכה להתחמץ כולה אלא אותו צד לחודיה שנוגע בשאור ואותו צד עצמו אין דרכו להתחמץ חימוץ גמור דכי ה"ג לא בעינא חמץ נוקשה דדמי למאכל בן דרוסאי לפיכך מדמי לה מעשה צלי של שבת דהיפך בו חייב לא היפך בו פטור דכל בצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא:

1 מנחות פתח ↗

לְרַבּוֹת שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִסְמִיכָה.

5 מנחות פתח ↗

אֶלָּא, ״אוֹתוֹ״ טָעוּן צָפוֹן, וְאֵין הַשּׁוֹחֵט עוֹמֵד בַּצָּפוֹן.

9 מנחות פתח ↗

מָה לְבֶן צֹאן, שֶׁכֵּן קָבַע לוֹ כְּלִי.

13 מנחות פתח ↗

מֵחַטָּאת – מָה לְחַטָּאת שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת!

18 שלטי הגיבורים על שבועות פתח ↗

ונראה דאע"פ דמחיקת השם אסור גרם מחיקת השם שרי כדמשמע פרק כל כתבי ואין לומר דהא דשרו לגרום המחיקה היינו בכה"ג שהוא כתוב על בשרו דאינו מקומו וקי"ל דשם שלא במקומו לא קדיש כדאיתא בפ"ק דערכין ולחד פי' פרש"י שם ר"ל לא קדיש השם כלל והלכך כיון דלא קדיש השם שרי לגרום מחיקתו אבל בכה"ג שנכתב על הקלף וכתוב המקרא עם השם בכתיבתו אולי אסור זה אינו חדא דההוא פי' שהביא רש"י שם הוא בטל כמו שכתב רש"י שם וכן הוא דעת התוספות וכל המפרשים דודאי לעולם השם עצמו הוא קדוש אפי' נכתב שלא במקומו והוא שנכתב לכונת השם ותו דהתם בפ' כל כתבי קרא קא דייק עשיה הוא דאסור גרמא שרי ומדלא מחלק תלמודא משמע דבכל ענין גרמא שרי ל"ש נכתב במקומו או שלא במקומו ודעת הגהות מיימ' פ"ו מהל' יסודי תורה נראה דס"ל ג"כ דגרמא מותר שהביא הברייתא במסקנת התלמוד שם פ' כל כתבי אלא שמדבריו נראה דלא שרי אלא בדלא אפשר בע"א:ונראה דאפי' עושה מעשה אלא שמכוין לתקן שפיר דמי כדאיתא בהלכות סופרים וכן משמע בהגהות מיימ' פרק ו' מהלכות יסודי תורה ז"ל אבל דיו שנפל על הכתב מותר למוחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן ע"כ הרי דאע"פ שהוא מוחק שם השם להדיא אפ"ה שרי כיון דכוונתו לתקן ואין לומר דאותה מחיקה שהתיר שם ההגה"ה היינו היכא שהמחק גופו הוי תיקון דא"כ תקשי לך במאי עסקינן אי בטיפת דיו שנפלה אינה בענין שמחקה האותיות אלא שדבקו זה לזה ובא להתיר להפרידן מאי מחיקה שייך הכא ואי זה סלקא דעתין הוה לן לאסור בענין זה כיון שאינו נוגע באותיות השם וא"ת דמיירי שנפלה הטיפה בתוך אות השם והתיר לנו להסירה מתוכו אכתי אין כאן בכה"ג מטעם מחיקה אלא מטעם חק תוכות הוא דאיכא אלא ודאי דמיירי בענין שמוחק את השם להדיא ואפי' הכי שרי אע"פ שאין במחיקה ההיא תיקון ודכוותא פרש"י פ"ג דבכורות וכן מיי' פ"ק מהל' פרה גבי פרה אדומה שיש בה שערות ראשן משחיר ועיקרן מאדים שיכול לגזוז ראשי השחור במספרים ולא חיישינן לאיסור גיזה כיון שאינו מתכוין לגוז אלא לתקן הפרה ואע"פ שהוא גוזז בהדיא ותדע דכל ההגהה לא באה אלא ללמדנו דין מחיקה שהרי הביאה בהל' מחיקת השם ולא בדיני ס"ת וכן הובאה פ"ה ממסכת סופרים לגבי ענין מחיקה מיהו אפשר שיהיה חילוק בין היכא שמכוין לתקן אותו השם עצמו שמוחק ובין היכא שמוחק כדי לתקן שמות אחרים וא"ת אי מיירי שהדיו מוחק את השם פשיטא שיכול למחקו כיון שהוא מחוק וי"ל דאעפ"כ אצטריך סד"א כי היכי דאשכחן מחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס שחייב כדאי' פרק שמונה שרצים ופ"ה דבכורות ופ"ה דמנחות הכי נמי מוחק אחר מוחק לחייב קמ"ל. וא"ת ומנין שאינו כן ועוד אם אינו כן למה צריך תנאי זה שיהיה מכוין לתקן. וי"ל דטיפת דיו שנפלה על השם הוי דומיא דמטיל מום בבעל מום דאיתא בפ"ה דבכורות גבי בכור שאחזו דם דהתם אותו דם משוי ליה לבכור בעל מום הכי נמי האי דיו משוי ליה לשם מחוק וכי היכא דהתם אם אי אפשר לרפאות הבכור בלא הקזת דם במקום שעושה אותו מום ובעלמא שאינו בכה"ג מדאורייתא שרי להטיל מום בבעל מום ומדרבנן אסור והכא משום דאיכא פסידא שאם לא יקיזוהו במקום שעושהו בעל מום ימות שרינן ליה להקיזו במקום שעושהו בעל מום כדאיתא בתוס' פ"ה דבכורות דף ל"ג ול"ד ובתוס' מנחות פ"ה דף נ"ו הכי נמי גבי דיו שנפל על השם אע"פ שהשם מחוק ומדאורייתא שרי למוחקו מדרבנן אסור מיהו כשמכוין לתקנו אע"פ שמוחקו מדרבנן נמי שרי כיון דאין דעתו אלא לתקן אבל אין לדמות דיו שנפל על האותיות ובא אחר ומחקן למחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס דהתם שום אחד מנייהו לא עביד מעשה כמעשה שעשה הראשון אלא כל חד עביד מעשה חדש ומחדש דבר במה שלא היה עשוי כבר דמחמץ אחר מחמץ פירושו שלש הא' בחימוץ ובא אחר ואפה שהראשון לא עשה מעשה גמור והשני מסייעו כמו שפרש"י להדיא פ"ה דמנחות דף נ"ו וז"ל מחמץ אחר מחמץ כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך וכן הפי' במסרס אחר מסרס מה שאין כן במטיל מום בבעל מום דכשהבהמה בעלת מום ובא אחר והטיל בה מום אינו מחדש בה שום דבר שלא היה בה גם כן מתחילה ומעשה הראשון היה מעשה גמור וה"ה כשעולה טיפת דיו על האותיות ומחקם כולם והיינו טעמא דהמתיר להטיל מום בבעל מום מודה דאסור לחמץ אחר מחמץ ולסרס אחר מסרס כדאמר התם דהכל מודים במחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס דחייב אפי' מדאורייתא. ואינו נראה להוכיח מכאן דהכותב שם בכוונת השם בטעות שיהיה מותר למוחקו כיון שאינו מכוון אלא לתקן דעד כאן לא שמענו שיהיה מותר למחוק כשמכוין לתקן אלא היכא שהשם ההוא בעצמו לא היה מתוקן מתחילה כגון שנפל עליו טיפת דיו ודכוותה בשערות פרה אדומה מותר לגוזזן מפני שהם שחורות ופוסלות אותה ובגיזה זה מתקנן אבל היכא שהדבר ההוא כתקנו וזה בא למוחקו כדי לתקן דבר אחר נראה דלא שרי וכן נראה מהרא"ש ומביא דבריו הטור י"ד סימן ער"ה איני מתיר לתקן הפרשות פתוחות וסתומות שכתבן בטעות מפני שיצטרך למחוק מאותיות הנכתבים וחיישינן פן יפגע באותיות השם מיהו לתקן אותו השם עצמו אפשר דשרי למחוק מאותיות שכתבו לשם קדושת השם כדאיתא במס' סופרים פ"ה והגהת מיימ' בשם רבינו שמחה פ"ג מהל' תפילין שאם היה צריך לכתוב השם וכתב יהודה שהטיל בו דלית עושה מדלית ה"א ומוחק ה"א האחרונה והיינו טעמא משום שמתקן אותו השם בעצמו ואף גם זאת האחרונים מחמירים ועיי' בכתבי הר"ר ישראל ז"ל באורך וסופר שטעה וכתב ב' אלהים שצריכין להיות חול ואיהו כתבן לשם קדושת השם נראה דהכל תלוי בכוונת הכותב כמו שכתב סמ"ג לאוין ג' והוכיח מההיא דפ' הבונה ופ' הקומץ דכל שנתכווין לשם קדש אע"פ שבטעות היה אזלינן בתר כונתו והוי קדוש. וכן יש להוכיח ממס' סופרים פ"ה דאיתא התם היה צריך לכתוב יהודה וטעה וכתב השם אע"פ שהטיל בו ד' מעכבו וכותב יהודה אחר ואע"ג דהתם בשאר ספרים שאינן ס"ת מיירי מכל מקום למדנו משם דאזלינן בתר כוונת הכותב הכי נמי אותו אלהים שכתב בכונת קדש אע"פ שראוי להיות חול חייל עליה קדושה לענין מחיקה ולענין פיסול ס"ת. כד"ן:

20 בכורות פתח ↗

אֶלָּא, הָכָא בְּמוּמִים שֶׁבַּגָּלוּי קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ הָוֵי מוּמָא, דְּמִיכַּוְוצָן, ״נָתוּק וְכָרוּת״ הָוֵי מוּמָא, דְּהָא תַּלְיָין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי זִמְנִין דְּמִיכַּוְוצָן, ״נָתוּק וְכָרוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי זִימְנִין דְּתַלְיָין.

24 שו"ת חתם סופר פתח ↗

גי"ה הגיעני לנכון ונשאול נשאלתי מכבודך אם יש לסמוך אשטחיות לשון ש"ס ע"ז י"ג ע"ב דהטלת מום בקדשים בז"הז דרבנן בעלמא הוא וכן משמע שם מפירש"י ותוס' אמת שכן הוא ג"כ בתוס' בכורות ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום וכו' וכן עוד בתוס' מנחות נ"ו ע"ב ד"ה אלא וכו' וכן פסק הרא"ש להדי' במס' ב"מ פרק הפועלים סוף סי' וי"ו ונפקא מיני' דבספק בכור הי' מותר להטיל מום לכתחלה ולאכלו במומו וכמ"ש כעין זה פר"ח בא"ח סי' תס"ז ססק"ט לענין בל יראה דרבנן או לא דהרי הרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח פוסק שגם בז"הז הוא דאוריי' אלו דברי מעלתו והנה דברי רמב"ם בס' מצות ל"ת סי' צ"ז ק' ממ"ש שם סוף סי' צ' ע"ש וצ"ע לכאורה. וצריך לחלק דראוי לבוא בפנים לענין שחוטי חוץ ולא לענין מטיל מום:

26 רש"ש על מנחות פתח ↗

תד"ה ומעשה שבת. עי' תיקון דבריהם בצ"ק:

« תוספות על מנחות נ״ה ע״ב:י״ט תוספות על מנחות נ״ז ע״א:ה׳ »