תוספות על מנחות כ״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על מנחות כ״ח ע״ב:י״ג תוספות על מנחות ל׳ ע״א:א׳ »

3 מנחות פתח ↗

אָמַר רַב: גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה תִּשְׁעָה טְפָחִים. אֵיתִיבֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: אֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי מְנוֹרָה וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת.

10 מנחות פתח ↗

מַאי חִיבַּתְכֶם? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

13 גור אריה על שמות פתח ↗

מגיד שנתקשה וכו'. דאם לא כן למה הוצרך לומר "וראה ועשה בתבניתם". ואף על גב דבמשכן נמי כתיב להלן כו, ל "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר", אמרו בפרק הקומץ רבה מנחות כט. שם כתיב "כמשפטו", ו"משפטו" שייך לומר על שהיה מלמד אותו סדר הקמתו, ו"הראית" דכתיב שם כמו "אתה הראית לדעת" דברים ד, לה, דשייך בענין הידיעה לשון ראיה. אבל כאן דכתיב "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה", לא שייך בענין ה"תבנית" לומר ראיה, אם לא הראה לו הקב"ה תבניתם ממש. וקשה, דהרי כתיב למעלה פסוק ט גם כן "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", והתוספות בפרק הקומץ מנחות כט. ד"ה הכא הקשו זה, ותרצו דהכא כתיב "אשר אתה מראה בהר", מה הוצרך לומר "בהר", רוצה לומר בודאי שבהר ירד מנורה של אש, אבל לעיל דכתיב ר' פסוק ט "כאשר אני מראה אותך", יש לפרש אותו כמשמעו, על ידי למוד והודעה. אלא דקשיא לי על פירוש התוספות, דאם כן מה שכתוב ר' להלן כו, ל "והקמות את המשכן אשר הראית בהר", ורוצה לומר שהיה מלמד לו סדר ההקמה, אם כן "בהר" למה לי, כיון דלא קאי על משכן האש שירד מן השמים:ולי היה נראה לומר דלא דמי, דלעיל כתיב פסוק ט "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'", ורוצה לומר שהראה לו הקב"ה בלמוד את תבנית המשכן שיעשו בסוף, ו"תבנית" דכתיב בקרא קאי על המשכן שיהיה נעשה. אבל כאן דכתיב "וראה ועשה בתבניתם", אין לפרש שיהיה עושה אותם בתבניתם שיהיה להם בסוף, דאין לומר 'עשה כלי זה בתבניתו שיהיה לו בסוף', כי הבי"ת של "בתבניתם" לא יתכן לפרש כך, שהרי עושה תבניתם עצמו, לא "בתבניתם", ולפיכך צריך לפרש "וראה ועשה בתבניתם" שהיה מראה לו תבנית שלהם, ואמר לו "עשה בתבניתם", ופירוש ברור הוא מאוד:אבל על דברי רש"י יש לדקדק, שאמר 'מלמד שנתקשה משה במעשה המנורה', ואם כן איך יאמר "בתבניתם" לשון רבים, אבל בגמרא מנחות כט. קאמר 'מלמד שמנורה של אש ושלחן של אש וארון של אש ירדו מן השמים', פירשו "בתבניתם" על שלשתן. ואין להקשות מהא דאמר שם 'ג' דברים נתקשה משה עד שהראה לו באצבע; מנורה, שרצים, חודש'. דמשמע שלא נתקשה משה רק במנורה, ופירש הרמב"ן דרבי יוסי דקאמר כי ארון של אש ומנורה ושלחן של אש ירדו מן השמים פליג אהא דקאמר רבי ישמעאל דג' דברים נתקשה משה. ואין צריך לומר דפליגי, דלא קשה, דשאני התם שהראה הקב"ה למשה באצבעו, וזהו כי נתקשה במנורה עד שהוצרך להראות לו באצבעו כך תעשה וכך תעשה, כי כאשר מראים לאדם הצורה והוא מבין מיד – אין זה נקרא שהיה קשה עליו, אבל זה שהוצרך להראות באצבעו בענין זה וזה תעשה – נקרא בודאי קשה. אבל לפירוש רש"י שאמר כי משה נתקשה במנורה, ומביא ראיה מהא דכתיב "וראה ועשה בתבניתם", דזה הכתוב מדבר במנורה ושלחן וארון, כדמשמע "בתבניתם" ולא 'בתבניתו', קשה:ויראה כי דעת רש"י כי כל כלי המקדש הראה לו, ולא בשביל שהיה קשה על משה להבין את צורת שאר הכלים, רק בשביל שהוצרך להראות לו המנורה – הראה לו הכל, שכל כלי המשכן הם כמו כלי אחד, שהם צריכים זה לזה, ואין זה בלא זה, ולפיכך אילו היה מראה לו המנורה בלבד היה כאילו הראה לו חצי דבר, ואין זה ראוי כך לעשות להראות לו חצי דבר, שאין זה תבניתו שלימה, והכתוב אומר "ועשה בתבניתם" תבנית שלם, ולכך הראה לו כל הכלים. והשתא לא קשה גם כן מהא דלעיל, דג' דברים נתקשה – מנורה שרצים חודש, ואחר כך מביא שם מנחות כט. רבי יוסי אומר ארון של אש ומנורה של אש ושלחן של אש ירדו מן השמים, היינו דודאי שלא נתקשה רק במנורה, אך כי כאשר הראה לו המנורה היה מראה לו כל הכלים, כך דעת רש"י:

15 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שקלים פתח ↗

וה"ה ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו גרה כו'. עי' תוס' קדושין ד' י"א ע"ב דלא הוה מטבע רק משקל ועי' ר"ה ד' כ"ו ע"א דקשיטה הוא מעה ועי' תוס' ב"מ ד' ס' ע"ב ד"ה מאה בדנקי דדנקא לא הוה מעה והנה נ"מ כך דהנה בקדושין ד' י"ב ע"א אמר שם סבר ר"י למימר פרוטה כל דהו ע"ש ברש"י ועי' ביומא ד' פ' ע"א האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור ע"ש ועי' בירושלמי פ"א דפאה דהויא מחלוקת בזה והנה עיין בבכורות ד' נ' ע"א דצריך קרא שלא יאמרו שיהיה המטבע לפי הזמן ועי' מש"כ התוס' מנחות ד' ע"ו ע"ב ד"ה התודה ע"ש ומש"כ התוס' כתובות ד' י' ע"א ד"ה נותן לה דלא ס"ל כן רק דאף בלא קרא אזלינן בתר השתא ע"ש רק שצריך שתהיה ההוספה בכל העולם ועי' ב"מ ד' מ"ד ע"ב מה דאמר שם נ"מ לפדיון הבן ע"ש ברש"י דמשמע דלא אזלינן בתר ההוספה אך י"ל כמ"ש התוס' כתובות הנ"ל דדוקא בימי יחזקאל שתיקנו אז בכל ישראל אז אזלינן בתר עכשיו משא"כ כאן שלא היה רק במקום אחד, גם י"ל דנ"מ אם ההוספה היה על השקל או על הדינר דבימי יחזקאל היה ההוספה על השקל ובתורה כתיב ג"כ שקל משא"כ הך דב"מ דההוספה הוא רק בדינר אך באמת כך דזה ר"ל המחלוקת דירושלמי דפאה הנ"ל דאם למשל השיעור של זית אם כך נאמרה למשה שיעורים הוה כזית אז יכולים אנו לשערו בכל דור לפי אותו הזית שבאותו הזמן אבל אם נאמר כמו הך דיומא ד' פ' הנ"ל וכ"מ דזה רק אסמכתא רק שנמסר לנו מסיני שיעור ואנחנו שערנו כזית אז צריך שיהיה כמו בזמן משה ועי' בזבחים ד' ס"ב גבי מזבח ובלבד שלא יפחתנו משל משה ועי' בכורות ד' י"ז ע"ב ובמנחות ד' כ"ט ע"א גבי מנורת ביהמ"ק דהיתה יתירה על של משה ושם ד' צ"ח ע"א גבי אמות ועי' עירובין ד' פ"ג ע"א וכן הוא הדין לגבי מראות דמים באשה עי' נדה ד' כ' ע"ב וכן ר"ל הך מחלוקת דירושלמי דסוכה פ"ג גבי הירוק ככרתי אם ר"ל כצבע כרתי או כעשב שנקרא כרתי על שם שהוא ירוק ועי' במס' נגעים פ"ב מ"א בהך מחלוקת דת"ק ור"י וכולם פי"ז מוז"ח והנה נ"מ כך דאם נאמר שהיה בימי משה מטבע הנקראת גרה וכך נאמרה לו מסיני שצריך להיות השקל עשרים מטבעות אז בלא קרא הוה אזלינן כמו מטבע לפי הדור וכס"ד דר"י אבל אם נאמר שזה רק שיעור כמ"ש התוס' הנ"ל אז צריך כמו שהיה בימי משה. וזהו מה דאמרינן בירושלמי דשקלים הובא בתוס' מנחות ד' כ"ט וחולין ד' מ"ב כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה כו' ר"ל שני דברים אחד דדוקא כזה ר"ל כמשקלו וגם מטבע ונ"מ דאם יפחת אינו יכול ליתן פחות ואם יוסיפו צריך ליתן לפי ההוספה ועי' ב"מ ד' ק"ג ע"א גבי בית כזה אני משכיר לך ועי' ערכין ד' י"ט וב"ב ד' ע"ח גבי חמורך זה ע"ש ועי' בהך דנזיר ד' נ"א ע"ב גבי הך בעיא דנמלה שחסרה ע"ש ועי' בנדה ד' מ"ג ע"ב גבי אבר מן השרץ דאמר שם משום דהוא שיעור, לא דאבר אין צריך שיעור ע"ש וכן נ"מ אם יכול לומר לדידי שוה לי עי' קדושין ד"ח ע"א דנ"ל דזה רק במה שהוסיפו על סלעים של משה בזה יכול לומר לדידי שוה לי וכן לגבי כלי דהוה דבר חשוב זה רק על מה שהוסיפו על שיעור של משה ולכך נקט שם בקדושין הוספה ג' ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מעילה פ"ז ה"ו נוטל כו' או כלי כל שהוא ובהל' טוען ונטען דאמר שם ג"כ דכלי כל שהוא בפ"ג ה"ה דלא כשיטת התוס' אבל גבי קדושין אין הדין כן כמ"ש רבינו ז"ל בכ"מ עי' בהל' אישות פ"ד ה"ט והטעם משום דשם שיעורא גמירי ועי' בר"ן פ"א דקדושין ותוס' קדושין ד' ג' ע"א ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורים פי"א ה"ז ע"ש ועי' בהך דערכין ד' כ' ע"א מי איכא דלא שוה ד' זוזי ע"ש, גם נ"ל דזה דיכול לומר לדידי שוה לי זה רק בשוה כסף דכיון דצריך לשומו יכול לשומו יותר משויו אבל בכסף עצמו לא מצי אמר זה וכן נ"ל דנ"מ גבי הך דאמרינן בסוטה דף מ"ה ע"א שאפילו נמצא סמוך לעיר מצוה לעסוק במדידה ר"ל דנ"מ כך דאף אם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד כיון דמצוה במדידה מניחין זה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד אבל אם נמצא בעיר עצמה דאז אין שייך מדידה אז אם אין בה ב"ד אין מביאין עגלה ערופה ובזה א"ש שינוי הגירסות שם ד' מ"ה ע"ב בבבלי ובירושלמי שם דבירושלמי שם אמר לא היו עורפין עי' ב"ב ד' כ"ג ע"ב בתוס' ומכות ד' י' ע"ב ע"ש, ועי' בהך דשבועות ד' כ"א ע"ב גבי נמלה בריה שאני ועי' תוס' חולין ד' צ"ו וזהו ג"כ תליא אם בריה הוא במקום שיעור או בריה לא בעי שיעור, ועי' במה דפליגי באהלות פ"ב גבי דם נפל אם בעי רביעית דר"ע ס"ל דלא בעי ועי' תוס' יומא ד' פ"א ע"א דמוקי לה להך דר"ע דרביעית דם הבא מב' מתים בדם נפל ע"ש ואף דר"ע ס"ל דלא בעי שיעור וצ"ל דרק אם כל דמו של נפל ושעורו הוא ולמה לא יצטרף בלא פסוק וצ"ל כיון שחסר קצת בטל ממנו שם הטומאה ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות טומאת מת פ"ד הי"ג ע"ש:

15 כלי יקר על שמות פתח ↗

וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ. בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה נִזְכְּרוּ שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת, וּבְכֻלָּם הִזְכִּיר לְשׁוֹן קִיחָה, וּבְפָרָשָׁה זוֹ הִזְכִּיר בְּכֻלָּם לְשׁוֹן נְתִינָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ רז״ל מנחות כט, תוספות ד״ה שלשה שֶׁמֹּשֶׁה נִתְקַשָּׁה בִּשְׁקָלִים אֵלּוּ, מַהוּ הַקִּישּׁוּי? נִרְאֶה לִי כִּי לְשׁוֹן לְקִיחָה מַשְׁמַע שֶׁיִּקַּח מִכָּל אֶחָד בְּעַל כָּרְחוֹ, וְהָיָה מֹשֶׁה מִתְקַשֶּׁה בַּדָּבָר לְהַכְרִיחַ כָּל אֶחָד עַל הַנְּתִינָה, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וּכְדֵי לְתַקֵּן זֶה כְּתִיב בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר במדבר א, ג–ד ״תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן, וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה, אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא״. וְיֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן לָמָּה צִוָּה לִקַּח רֹאשׁ כָּל שֵׁבֶט אֶל הַמִּסְפָּר, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁלֹּא יְהַרְהְרוּ עַל מֹשֶׁה לֵאמֹר שֶׁלּוֹקֵחַ מֵהֶם בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת לְצָרְכּוֹ, כִּי כְּשֶׁיִּרְאֶה כָּל אֶחָד שֶׁרֹאשׁ שִׁבְטוֹ עוֹמֵד שָׁם וּמַסְכִּים עַל זֶה, אָז יִתְּנוּ מֵרָצוֹן טוֹב, כִּי כָל אֶחָד יַחְשֹׁב שֶׁרֹאשׁ שִׁבְטוֹ לֹא יַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת לוֹ עָוֶל. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, רְצוֹנוֹ לוֹמַר כְּשֶׁתִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שֶׁל כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט אֶל הַמִּסְפָּר, זֶהוּ שֶׁאָמַר ״לִפְקֻדֵיהֶם״, אָז ״וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ״ – מִסְתָּמָא יִתְּנוּ מֵרָצוֹן טוֹב וְלֹא תִצְטָרֵךְ לְכוֹפָם. וְהָיָה פָּסוּק זֶה כֻּלּוֹ תְּשׁוּבָה עַל מַה שֶּׁהָיָה מֹשֶׁה מִתְקַשֶּׁה בּוֹ, וְהֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״כִּי תִשָּׂא״ וְגוֹ׳, רְצוֹנוֹ לוֹמַר כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה אָז ״וְנָתְנוּ״ מֵעַצְמָם. לְכָךְ נֶאֱמַר ״רֹאשׁ״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, לְפִי שֶׁמְּדַבֵּר בְּרֹאשׁ כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט.

15 מלבי"ם על ויקרא פתח ↗

זאת תורת המנחה: מבואר אצלינו תמיד שמלת "זאת" בא על נרמז המבואר בענין ומוציא זולתו. ופה אמר "הקרב אותה לפני השם" - ולא בבָמה; דכל מקום שאומר "לפני השם" ממעט בָמה כמ"ש בספרא ויקרא דבורא דנדבה פרק ד מ"א, ובזבחים קיט:. וכן ממ"ש "אל פני המזבח" ממועט בָמה כמ"ש בזבחים שם. ודעת ר' יהודה סתמא דספרא דאין מנחה כלל בבמה, אף לא בבמה גדולה כמו שאמרו פרק יד דזבחים מ"י. וציין לימוד זה במלת "זאת" – רק 'זאת תורת המנחה' אם הוא לפני השם - לא בבָמה. וכמהו דריש לקמן פרשה ג מ"א על "זאת תורת החטאת" ובפרשה ד' פרשה ד מ"א על "זאת תורת האשם". עיי"ש. וריש פ' מצורע פרשה א על "זאת תורת המצורע".אהנה כינוי הרומז זה זאת מצאנום במקומות רבים שידמה שבאו למותר. למשל היום הזה אחל תת פחדך. היום הזה ה' אלהיך מצוך. שמלת הזה למותר, שמצאנוהו בלא מלת הזה. היום אתם יוצאים בחדש האביב. וכן מצאנו ביום הזה נקבעו כל מעינות תהום רבה בראשית ז׳:י״א. ביום ההוא באו מדבר סיני שמות י״ט:א׳, ביום ההוא כרת ה' את אברהם, והגדת לבנך ביום ההוא. ומה ההבדל בין הזה לההוא. וכן מצאנו הארץ הזאת. ולהעלותו מן הארץ ההוא. והי' בתת ה' לנו את הארץ. והמבואר כי שני מלות, הזה וההוא מובדלים, במה שכינוי ההוא מורה נרמז רחוק שאינו לפנינו, וכינוי הזה מורה נרמז קרוב. וכמו שפירש"י ז"ל עפ"י המד' בים הזה באו מדבר סיני שמות יט א הול"ל ביום ההוא מהו ביום הזה שיהיו ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו. וכן פי' עמ"ש דברים כו טז היום הזה ה' אלהיך מצוך, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולכן בכ"מ שבא מלת זה על נרמז בלתי קרוב, דרשוהו חז"ל. ודרשו פעמים שהיה הענין למראה עינים, כמ"ש במנחות דף כח ומכלתא פ' בא ורבה שם פט"ו ובהעלותך פט"ו ג"ד נתקשה משה מנורה ר"ח ושרצים. וזה מעשה המנורה, החדש הזה, וזה לכם הטמא, ועמ"ש שמיני סימן מב. ובספרי ס' קלו זאת הארץ אשר נשבעתי רע"א מלמד שהראהו הקב"ה וכו'. ובתוס' מנחות דף כט בשם מד' והוא במד' רבה פי"ב זה יתנו כמין מטבע של אש הראה לו. ובב"ר פ"ו לא ימוש ספר התורה הזה ספר משנה תורה היה סגנו מצאו עסוק בו וכו'. ובמד' רבה פט"ו כי זה משה האיש כזה אנו עושים לך. וברבה בשלח פכ"ג זה אלי באצבע הראו. ובהוריות יא כריתות ה ששמן שעשה משה קיים לעת"ל שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. ובספרי ס' ריט ובסנהדרין דף עח בנינו זה סורר ולא סומים. ובספרי פ' תצא את האשה הזאת לקחתי מלמד שאינו אומר דבריו אלא בעמידתה, וכן תמצא עוד דרושים רבים בדרך הזה. אולם במקומות שלא יכלו לדרוש כן היה להם קבלה איזה מיעוט באופן שמלת זה מורה התיחדות זה ולא אחר. וזה או שימעטו הענין המבואר בפי' לאמר שענין זה נוהג רק בזה ולא בדבר אחר. והוא או בזמן שימעט זמן אחר, כמ"ש ברכות י על החדש הזה ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן. ובמכלתא על בעשור לחדש הזה. וכן בספרא אמור פרשה יב מ"א בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה. ושם פי"א לחדש הזה חג המצות ואין חג הסוכות טעון מצה. ובספרא בהר פ"ב בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין שמטה מוציאה עבדים. עוד שם ובספרי ס' קיב וזה דבר השמטה שמטה משמט כספים ואין יובל וכו'. וכן בב"ב דף קך על זה הדבר, רק בדור הזה. והן בספרא לקמן פי"ח על זאת משחת אהרן. או שבא למעט שענין הנז' פה לא שייך במקום אחר כמו שדריש פה למעט במה ממנחה. ולקמן פרשה ג' זאת תורת החטאת שחטאת עוף א"צ כיבוס. ובספרא פ' זבין פרשה א' מי"ג על וזאת תהיה טומאתו בזובו. וכן בספרי ס' נא על זה קרבן נחשון. ובפ' שופטים על וזה יהיה משפט הכהנים. ובפ' תצא ס' רסג על כאשר יקום איש על רעהו כן הדבר הזה. ובערכין דף נא: על זה יהיה להם מגרשי הערים. שבכולם ממעט שדין הנאמר בענין זה לא שייך בדבר אחר. ולפעמים ימעט בענין שעומד בו, שרק דין זה שייך בו לא דין אחר. כמו שדריש בב"ק דף לג לרבנן כמשפט הזה יעשה לו שא"ח בארבעה דברים. ובהוריות דף ט זה קרבן אהרן זו באה חובה לו ולא אחרת באה חובה לו, ובסוטה דף יח זאת תורת הקנאות מלמד שאין האשה שותה ושונה. ובחולין דף קלו וזה יהיה משפט הכהנים למעט חולין מחזה ושוק. וכן בספרי פסקא סב ובחולין דף כד על זאת אשר ללוים, זאת פוסל בלוים ולא מומים פוסלים ובתוס' שם כתבו שדרך למעט באותו ענין וכבר הראיתי למעלה שממעט גם בענין אחר, ולפעמים ימעט דבר שאינו כתוב בפי' רק שנלמד ע"י א' מדרכי הלמודים ויציין במלת זה זאת רק זאת שלמדנו פה לא אחרת, או שמה שלמדנו פה לא שייך רק בענין זה לא בדבר אחר. וכמ"ש ביומא דף מ היינו טעמא דר"י כתיב זאת, חוקה אזאת כתוב, זאת חוקה ולא בגדי לבן בחוץ. ושם דף מב מנין לרבות שחיטתה וקבלת דמה שאין כשרים אלא ביום ת"ל תורת, יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ת"ל זאת. וכן דריש בכריתות דף ט על זאת תורת היולדת. ושם דף כח יומא מא. וספרא מצורע פ"ד על זאת תורת אשר בו נגע צרעת. ובספרא צו פרשה ה' מ"ג על זאת תורת זבח השלמים. ובפסחים דף סא על זאת חוקת הפסח. ולפעמים ימצא בכתוב שחושב שני דברים וידמה ע"י דרכי ההיקש את שניהם לענין אחד ובמלת זאת בא להודיע שבדבר אחד הם בלתי דומים. כמ"ש בספרא שמיני פ"ב מ"ה ובחולין דף כז זאת תורת הבהמה והעוף באיזה דבר שוותה בהמה ועוף מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה בהמה ברוב שנים אף עוף ברוב שנים ת"ל זאת. ובספרא סוף תזריע זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וכ' מקיש בגד צו"פ לבית וכ' אי מה בית טעון צפרים וכ' ת"ל זאת. וכן בספרא מצורע פרק ט משנה יוד ויא עיי"ש. ולפעמים דרשו מלת זה זאת לגז"ש, כמ"ש ברכות ט פסחים קך ומכלתא בא נאמר כאן בלילה הזה וכו', ובסנהדרין דף מה כתיב החדש הזה וכתיב זה אלי וכו'. ובספרא אחרי פ"ו ובספרי מטות נדרים עח ב"ב קך גז"ש זה הדבר. או ידרשו דרך גימטריא, כמ"ש הוריות דף יא כריתות ה זה גי' י"ב לוגין. ובתוס' ריש גיטין זה ספר גי' י"ב שיטין שבגט. ובב"ר פכ"ד זה ספר י"ב שבטים כמנין זה. וכן בב"ר פס"ג על למה זה אנכי. ובמדבר רבה פ"י ושה"ש רבה פסקא שוקיו שחטתם בזה גי' י"ד אצבעות של סכין. ובב"ר פס"ט וזה שער השמים י"ח מיל שבהמ"ק ש"מ מכוון כנגד של מטה, וכהנה רבות, גם תמצא שפי' מלת הזה כאלו כתיב כזה. כמ"ש בפסחים דף צו על בחדש הזה, ובערכין דף נא על זה יהיה להם מגרשי הערים. וכל אלה הדרושים ודומיהם יש להם כן ובסיס בעומק הפשט. שבכל אלה המקומות בא כינוי זה למותר, כמו בתחלת הפרשה שרובי הפרשיות אין מתחילין במלת זה. ובאמצע שבא מלת הזה למותר או תחת מלת ההוא. ובאמת במקום שיפול מלה זו כפי חוקי הלשון אין מקום לדרוש. וכמ"ש ביומא דף ג עמ"ש בזאת יבא אהרן בזאת במ"ש בענינא דמלואים וכו', מק' והא קרא קמבעיא לי' לגופיה בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ומשנה א"כ היל"ל בזה או באלה. מהו בזאת ש"מ תרתי. ר"ל כי פה הוא מאמר מיחד ומגביל אל יבא בכל עת כי אם בזאת יבא. ובזה בא מלת בזאת כפי חוקי הלשון ואין צורך לדרוש, ומשיב שהדרוש הוא מן הזרות של מלת זאת, שהיל"ל בזה בלשון זכר, כי הפר הוא זכר, ואם מוסב על הפר והאיל היל"ל באלה, לא זאת שהיא כינוי לנקבה, ודורש שרומז נרמז נקביי שהיא ענינא דמלואים. וכן בכינוי זאת שבא בסוף הפרשה אמר בספרי נשא פסקא כף על זאת תורת הקנאות ופסקא לח על זאת תורת הנזיר לדורות מנין ת"ל זאת תורת דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר כחותם הדברים. דעת ר' יונתן שבא כחותם את הענין והוא כפי דרך המליצה ולא ניתן להדרש, ודעת ר' יאשיה דאחר שהיה יכול לסיים הענין בלא זאת תורת. ניתן להדרש על לדורות. ובמ"ש כבר תמצא מעגלי חז"ל בזה בהלכותיהם, ויותר מזה תמצא שדרשו מלה זו במדרשים במקומות לא חקר ודעת לנפשך ינעם:

17 פסקי תוספות פתח ↗

לא עשה קוץ ליו"ד לא מצד ימין ולא לצד שמאל ולא לצד הגוף לא הוי אות ומכל מקום גט שלא עשה קוץ בצד שמאל אין להחמיר בו ולא יוציא לעז על ראשונות: זה אינו בתוס': ד"ה קוצו: דף כט:

17 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

31 אודות שאות יו"ד היא הקטנה שבאותיות, כן אמרו בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו, ב"ר מז, א, ועוד. ועיין קדושין טז: "יו"ד קרת כו'", וברש"י שם "יו"ד שהיא קטנה כו'", ומדרש אותיות דר"ע בבתי מדרשות ח"ב עמ' תו מה שדרשו על זה. ואודות שצורתה היא כמו נקודה אחת, כן מבואר באלפא ביתא לרי"ט ליפמן קובץ ספרי סת"ם הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם עמ' רנג. ועיין סנהדרין צה: ורש"י שם ד"ה עשרה, שכתב "עשרה - שהנער יכול להטיף טיפה של דיו, והיינו יו"ד". וכן תוספות מנחות כט. ד"ה קוצו כתבו: "'ונער יכתבם' ישעיה י, יט, דהיינו יו"ד, שאם השליך נער אבן בקיר, ועושה רושם, עושה יו"ד".

19 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פתח ↗

ויהרג חסר. ע' תוס' מנחות דכ"ט ע"ב וגיטין דפ"ו ע"ב ע"ש:

19 חדושי הלכות על מנחות פתח ↗

תוס' בד"ה זיל כו' כדת משה קטנה כמעט כמו יו"ד כו' עכ"ל כצ"ל:

23 פסקי תוספות פתח ↗

שעטנ"ז ג"ץ צריך ג' זיונות וכן צדיק כפופה וכ"ף פשוטה לתגין כל הזינין כזה שמע וטט ולטוטפת ג' זיוני תגין גדולים כעין מקלות גם בג' ראשי ש' וט' ויש שעושין תג גדול באמצע ומימין ושמאל תגין קטנים מהאות עצמו: עיין ד"ה שעטנ"ז: ע"ב:

23 לשכת הסופר פתח ↗

וגם תג קטן וכו'. בס"ק שלפ"ז הבאתי גמ' דמנחות אמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקני דבי רב דחטרי להו לגגי דחית וכו'. ופירש"י שעושין למעלה כעין חוטר כלומר הקב"ה חי שוכן ברומו של עולם חי"ת היינו חי עכ"ל. ובתוספות שם כתבו וז"ל פי' בקונט' שהגביה רגל שמאל של חית עד למעלה ור"ת פי' באמצע גגו של חי"ת גבוה מעט כמו חטרת' דגמל באמצע וכו' עכ"ל. ואנן עבדינין כתרויהו חטוטרת באמצע ותג כעין מקל בשמאל. ואמנם מדברי הפוסקים נראה דעבדינין את התג בראש קצה השמאלי של הגג ומדברי התוס' נראה שעושין אותו כנגד הרגל השמאלי שיהא נראה הרגל הזה גבוה קצת למעלה מן הגג. וע' בב"י בשם הס' יראים שכתב ובלבד שיעשנה להתג בסוף הגג לצד שמאל שתהא נדאה כמו ראש רגל שמאל ולא למעלה ככתר על גגה וכו' והובא גם במג"א סי' ל"ו ס ק"ג ומוכח דמנהגם היה לעשות רגל השמאלי בקצה הגג ממש כזה % אבל ספרי דידן נהיגי לעשות את הרגל באמצע הראש כמו זיי"ן ממש. לפי"ז נ"ל לעשות את התג כנגד הרגל שיהא נראה כאלו עולה מן הרגל: אם נמצא בס"ת קצת חתי"ן בחטוטרות וקצתן בלי חטוטרות. אין כאן תרתי דסתרי כי גם לדעת רש"י חי"ת בחטוטרת כשרה. חת"ם סופר סי' רנ"ח. וכ"כ בלבושי שרד למג"א סי' ל"ו סק"ג דגם לרש"י החטוטרת אינו מבטל צורת האות: ואם עשה חי"ת פשוטה בלי חטוטרת ובלי תג כתב הפרמ"ג שהוא ספק פסול ע"ש בפתיחה לסי' ל"ב. אבל בחידושי הגאון מהרע"ק איגר זצ"ל הוכיח במישור דכל ענין החטוטרת אינו אלא למצוה מן המובחר ובדיעבד אינו מעכב. אך כיון שהדבר נקל לתקן בתג יש לתקן כיון דהוי לכתחלה ע"ש. וע' בס"ק שלפ"ז:

29 מנחות פתח ↗

וְלִיעַיֵּיל בְּהָךְ, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִטָּהֵר – מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, בָּא לִטַּמֵּא – פּוֹתְחִין לוֹ. וּמַאי טַעְמָא אִית לֵיהּ תָּאגָא? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר – אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ קֶשֶׁר.

29 עירובין פתח ↗

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחְלְקוּ כּוּ׳. רַבִּי עֲקִיבָא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב אַחְלַי, וְאִיתֵּימָא רַב יְחִיאֵל. וְלָא מְסַיְּימִי. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָא אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּבָר זֶה, אֶלָּא אוֹתוֹ תַּלְמִיד אָמַר דָּבָר זֶה, וַהֲלָכָה כְּאוֹתוֹ תַּלְמִיד. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״לָא אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּבָר זֶה״ — אַלְמָא לֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: ״הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ תַּלְמִיד״! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אֲמָרָהּ רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא לְחַדֵּד בָּהּ הַתַּלְמִידִים. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: נִרְאִין אִיתְּמַר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא ״מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא״ — אֵינוֹ אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר, שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאֶת רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיִיתִי מֵטִיל קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. כְּשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אֲסָרָהּ עָלַי. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא הָיִיתִי מֵטִיל קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לִי: בְּנִי, מָה מְלַאכְתֶּךָ? אָמַרְתִּי לוֹ: לַבְלָר אֲנִי. אָמַר לִי: בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתֶּךָ, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא, שֶׁמָּא אַתָּה מְחַסֵּר אוֹת אַחַת אוֹ מְיַיתֵּר אוֹת אַחַת — נִמְצֵאתָ מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי וְ׳קַנְקַנְתּוֹם׳ שְׁמוֹ, שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ. אָמַר לִי: וְכִי מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ? וַהֲלֹא אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְכָתַב וּמָחָה״, כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לִמָּחוֹת. מַאי קָאֲמַר לֵיהּ, וּמַאי קָא מְהַדַּר לֵיהּ? הָכִי קָאֲמַר לֵיהּ: לָא מִיבַּעְיָא בַּחֲסֵירוֹת וּבִיתֵירוֹת דְּלָא טָעֵינָא — דְּבָקִי אֲנָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵיחַשׁ לִזְבוּב נָמֵי, דִּילְמָא אָתֵי וְיָתֵיב אַתָּגֵיהּ דְּדָלֶת וּמָחֵיק לֵיהּ וּמְשַׁוֵּי לֵיהּ רֵישׁ — דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי וְקַנְקַנְתּוֹם שְׁמוֹ שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ. קַשְׁיָא שִׁימּוּשׁ אַשִּׁימּוּשׁ, קַשְׁיָא אֲסָרָהּ אַאֲסָרָהּ. בִּשְׁלָמָא שִׁימּוּשׁ אַשִּׁימּוּשׁ לָא קַשְׁיָא: מֵעִיקָּרָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וּמִדְּלָא מָצֵי לְמֵיקַם אַלִּיבֵּיהּ — אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּגְמַר גְּמָרָא, וַהֲדַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וּסְבַר סְבָרָא. אֶלָּא אֲסָרָהּ אַאֲסָרָהּ קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רַבִּי מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר: לַכֹּל מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה. וְרַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב יִרְמְיָה: לִמְחוֹק לָהּ מִן הַתּוֹרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְהָנֵי תַנָּאֵי כִי הָנֵי תַנָּאֵי, דְּתַנְיָא: אֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה אָמַר: מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. אָמַר רַב פָּפָּא: דִּילְמָא לָא הִיא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא הָתָם — אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִינְּתִיק לְשׁוּם רָחֵל תּוּ לָא הָדְרָא מִינַּתְקָא לְשׁוּם לֵאָה, אֲבָל גַּבֵּי תּוֹרָה דִּסְתָמָא מִיכַּתְבָא, הָכִי נָמֵי דְּמָחֲקִינַן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, דִּילְמָא לָא הִיא: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה הָתָם — אֶלָּא דְּאִיכְּתִיב מִיהַת לְשׁוּם סוֹטָה בָּעוֹלָם, אֲבָל גַּבֵּי תּוֹרָה, דִּלְהִתְלַמֵּד כְּתִיבָא — הָכִי נָמֵי דְּלָא מֵחַקְיָנָן. וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה הָא דִּתְנַן: כָּתַב גֵּט לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ,

31 מנחות פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: הָנֵי תַּרְתֵּי מִילֵּי אָמַר רַב בִּסְפָרִים, וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵּיהּ. חֲדָא, הָא דְּאָמַר רַב: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּי טָעִיּוֹת בְּכׇל דַּף וָדַף – יְתַקֵּן, שָׁלֹשׁ – יִגָּנֵז.

32 פסקי תוספות פתח ↗

ס"ת שיש בו ד' צ"ל ג' טעיות בכל דף יתקן ולא יגנז ודוקא מעיקרא אבל אם תקנה לא: ד"ה תנא:

1 אבן היתה לפני המנורה. משנה היא במסכת תמיד פ"ג מ"ט. מ"ר:

2 סילוקו כסידורו. ולמ"ד אין תנור מקדש לקמן מנחות דף צה: לא היה חם בשעת סידורו אלא כלומר רך. מ"ר:

3 הכא כתיב כמשפטו והתם כתיב כתבניתם. ואם תאמר גבי משכן נמי כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וי"ל דהכא לא כתיב בהר והתם כתיב בהר דמשמע שמן השמים ירדו למשה על ההר. מ"ר:

4 שלשה דברים היו קשין לו למשה כו'. ואם תאמר וליחשוב נמי ההיא דאלו טריפות חולין דף מב. דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל ויש לומר דלא חשיב אלא הך דכתיב זה ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב זה יתנו ואמרינן שקלים דף ג ומ"ר כמין מטבע של אש הראהו למשה ויש לומר דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראהו. מ"ר:

5 קוצו של יו"ד. פירש בקונטרס רגל ימיני וקשה דהא פשיטא דאין זה אות ומפרש ר"ת דהוא ראשו כפוף כדאמרינן בסמוך מפני מה כפוף ראשו ואם תאמר דאמרינן בהגדת חלק סנהדרין דף צה: ונער יכתבם דהיינו יו"ד שאם השליך נער אבן בקיר ועושה רושם עושה יו"ד ויש לומר דכעין יו"ד קאמר ולא יו"ד ממש:

6 זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טפש כו'. מעשה היה בגט שהיה דלי"ת של כדת משה קטנה כמעט כמו יו"ד והביא רבי אליהו ינוקא דלא חכים ולא טיפש וקרא בו כדת והכשירו מהך דשמעתין. מ"ר:

7 ואי לא יהרג הוא ופסול. יש לדקדק מכאן דכתיב ויהרג חסר בלא וי"ו. מ"ר:

8 שעטנז גץ. יש מפרשים ג' זיונים השנים לצד שמאל אחד מלמעלה ואחד מלמטה והאחד לצד ימין כזה שעטנ"ז ג"ץ ובפי' שבת כתיבת יד רבי' ש"י צייר אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה כזה עוד פי' שיש שעושין שלשתן למעלה כזה מ"ר. כתיב בשימושא רבה דמשמע טט דלטטפות צריכה ג' ג' זיונין ור"ת כתב בתיקון ס"ת שלו שהוא שיבוש. מ"ר:

9 דחטריה לגגיה דחי"ת. פי' בקונטרס שהגביה רגל שמאלו של ח' עד למעלה כזה ור"ת פירש באמצע גגו של חית גבוה מעט כמו חטרתא דגמלא דבאמצע כזה ולפי' הקונטרס לא יתיישב כל כך הא דאמרינן בסוף הבונה שבת דף קד: כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין:

10 ומאי טעמא אית ליה תגא. פי' בקונטרס בסוף ה"י כזה ורבינו תם מפרש בתחילה כזה כמו תגא דד' בעירובין דף יג. ובסוטה דף כ. וכפירוש הקונטרס נראה שהכתר לצד פתח התשובה ותגא דקוף כיוצא בו דאמר בפ' הבונה שבת דף קד. מ"ט מהדר תגא דקוף לגב' רי"ש אמר הקב"ה רשע אם אתה חוזר בך אני אעשה לך כתר כמותי. מ"ר:

11 ותניא תיובתא. בחדא לאו תיובתא גמורה היא אלא דבדוחק מיתרצא. מ"ר:

12 תנא אם יש בו דף אחד כו'. ודוקא מעיקרא דאי יכול לתקן במה שיחזור ויכתוב דף שלם אמאי יגנז. מ"ר:

10 פרי צדיק פתח ↗

ונסמך לפ' זו פ' המקלל ואיתא בפירש"י מתו"כ מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר דרך המלך לאכול פת חמה שמא פת צוננת וכו' וצ"ב מה עלתה לו ללגלג ע"ז, ובזוהר הקדוש קו א נטיל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אימי' וכו' וה' בתראה היינו כנסת ישראל, והענין דבגמרא יומא כא. איתא נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סילוקו כסידורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו והוא לא האמין בנס זה. והנה התוס' מנחות כט. צו: כ' דהגמ' אתי כמ"ש אפייתו דוחה שבת דלמ"ד אינו דוחה שבת לא היה חם בשעת סידורו גם כן, ובחגיגה כה: כ' התוס' לתרץ דלמ"ד שנאפית בע"ש נשאר בתנור לשמור חומו עד השבת בבוקר. אך מ"מ תיקשה בחל ב' יו"ט של ראש השנה קודם שאז נאפה ביום ד' ער"ה כמ"ש מנחות ק: וא"א לשמור חומו ג' מעל"ע אף בתנור, והפ' אומר לחם חום ויתכן שבאמת נעשה נס גם בסידורו שהיה חם. אך זה אינו רבותא שאז היה לצורך עיקר המצוה כמו כל הקרבנות שנקרא לחמי שאמר ונעשה רצונו. וכיון שהיה אז סעודתא דמלכא לא היה זה רבותא יותר מכל העשרה נסים שנעשו בבית המקדש. אך מה שנשאר חומו לשבת הבאה שאז לא עשו ישראל שום פעולה ומצוה רק היה מונח מעצמו כל שיה"מ עד שיתקדש השבת הבאה ויהיה סעודתא דחק"ת כנז"ל ומ"מ היה חם בסילוקו כסידורו ווה הנס היה מצד קדושות כנסת ישראל, וז"ש בגמרא שמגביהין אותו לעולי רגלים וא"ל ראו חבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו ולמה הוזכר נס זה בפרט ולמה לא הראו להם הנס שנעשה בנר מערבי שממנה היה מדליק ובה הי' מסיים ועז"א שבת כב: עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, אך בזה י"ל דאפשר ימצא מי שאין מאמין שנותן בו שמן כמדת חברותי' מה שאין כן בשלחן שהיו מגביהין להראותם שזהו הלחם המתחלק, ואחר זה ראוהו בידי הכהנים שהוא לחם חם כסידורו, אבל הנס שהיו עומדין צפופין ומשתחוין רוחים כמ"ש יומא שם וזה היה יודע כל אחד בעצמו וטפי הו"ל להזכיר נס זה ראו חבתכם כו', אלא שמהנסים שנעשו במקדש לא אמרו להם, ועיקר הנס שהזכירו בלחם הפנים ראו חבתכם שהיה חם אף בשבת הבא שהיה מונח כל שיה"מ עד שיעבור עליו כניסת השבת סעוד' דחק"ת קדושת ישראל והנס שנעשה בו מורה על קדושת ישראל, וזהו ראו חבתכם לפני המקום, וגם הטומאה שהיה בהשלחן בסיבת הגבהה להראותו לעולי רגלים כמ"ש בגמרא חגיגה שם הוא גם כן ע"ד ששמעתי מהמעשה שהיה אצל רה"ק הרבי מלובלין זצוק"ל שנתנו לו לקידוש ע"פ טעות צלוחית מי דבש וכשהסתכל בכוס אמר שהוא כשר אבל אינו רואה בו הבהירות של כשר וע"כ לא רצה לקדש עליו ועז"א רבה"ק זצ"ל כי בדבר שנמצא גם ההיפוך מהקדושה באותו דבר יש בהירות הקדושה, ובדבר שאין בו ההיפוך אין בו גם בהירות ההכשר וכמ"ש ידים פ"ד מ"ו שהשיבו לצדוקי עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כה"ג טמאים. ולפי חבתן הוא טומאתן וע"כ גם בזה שעל ידי הגבהת השלחן היה השלחן מקבל טומאה זה בעצמו גם כן מראה חבתן דבאומות ליכא טומאת זיבה ונגעים והכל רק בישראל לפי חובתן ולכך כאן נקרא שלחן הטהור מכלל וכו', והנה המגדף לא האמין בקדושת כנסת ישראל שהוא נולד ממצרי שבא על אמו דקא שדי בה זוהמא כמ"ש יבמות קג: והוא נולד מאותו זוהמא כמ"ש בזוהר הקדוש קה סוע"ב כל מאן מזוהמא דזרעא כו' זוהמא דחולקא בישא דאית בי' דלית לי' חולקא בכללא דישראל. ועל ידי זה כפר בקדושת ישראל, ואמר מה נ"מ שנולד ממצרי כיון ששומר התורה הרי הוא כישראל, וזה שכפר בהנס שנעשה בלחם הפנים בסילוקו שמורה על קדושת כנסת ישראל ופמ"ש ראו חבתכם לפני המקום וכנז"ל, וז"ש בזוהר הקדוש נטיל ה' דשמא קדישא ולייט שכפר בקדושת כנסת ישראל שהוא ה' אחרונה משם הק' וז"ש לאגנא על אימי', ובשבת מניחין י"ב לחם לזכר לחה"פ שכל א' מישראל יכול לקבל מקדושת כל הי"ב שבטים:

15 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

שקלים. ובגמרא מנחות כט, א איתא שרצים. ותוס' שם הקשו אמאי לא תני שקלים:

15 ברית משה פתח ↗

צוה א הקב"ה את ב"ד שיקדשו את החדש כו'. המכילתא שהביא רבינו ז"ל היא בפרשת בא פרשה א' וז"ל החדש הזה לכם ר' ישמעאל אומר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה היו רואין וקובעין את החדש לדורות ר"ע אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה והראהו המקום את כולם באצבע וכו' עכ"ל ובלשון זה מובא בילקוט פרשת בא רמז קפ"ח, ומ"ש רבינו ובתלמוד שלנו כו' כוונתו על הגמ' מנחות דף כ"ט ע"א דאיתא שם תנא דבי ר' ישמעאל שלש דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח שרצים מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה ר"ח דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים כו' ועי' בתוס' שם, וא"כ לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע הביא את הא שנתקשה משה מהתלמוד שלנו דוקא הלא גם מהמכילתא שהביא הי' יכול להביא גם את זה כיון שהם דברי ר"ע שם ותו ק"ל דמדוע הביא כלל את הא דתלמוד שלנו בשלמא את הא דמכילתא הביא שפיר כיון דמשם למד שהפסוק זה מ"ע שיקדשו את החודש אבל מהדרשה דתלמוד שלנו מהנפ"מ לנו מזה, ועוד ק"ל דהיאך יכול להביא את הא דמכילתא והתלמוד שלנו הלא פליגי אהדדי דלהדרשה דמכילתא צ"ל שלא נתקשה משה על קידוש החודש וכ"כ המרכבת המשנה על המכילתא שם דר' ישמעאל חולק על ר"ע וסובר שלא נתקשה משה על קידוש החודש וא"כ מוכח גם להיפך שר"ע חולק על ר' ישמעאל וא"כ היכי הביא רבינו שני דרשות דסתרו זה את זה ובאמת היראים ז"ל סי' ק"ג שהביא ג"כ את הא דמכילתא לא הביא את הא שנתקשה משה כלל עי"ש:

15 הערות ותיקונים על מדרש לקח טוב פתח ↗

א״ר מאיר. פסיקתא שקלים דף י״ט ע״א, ונשנה בירושלמי שקלים פ״א ה״ו וכן מובא בתנחומא כי תשא ובתנחומא נשא, ומדרש שו״ט מזמור צ״א ובמדרש במ״ר פי״ב, ועי׳ תוס׳ מנחות כ״ט ע״א ד״ה שלשה, ותוס׳ חולין מ״ב ע״א ד״ה זאת.

17 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

30 אודות שאות יו"ד היא הקטנה שבאותיות, כן אמרו בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו, ב"ר מז, א, ועוד. ועיין קדושין טז: "יו"ד קרת כו'", וברש"י שם "יו"ד שהיא קטנה כו'", ומדרש אותיות דר"ע בבתי מדרשות ח"ב עמ' תו מה שדרשו על זה. ואודות שצורתה היא כמו נקודה אחת, כן מבואר באלפא ביתא לרי"ט ליפמן קובץ ספרי סת"ם הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם עמ' רנג. ועיין סנהדרין צה: ורש"י שם ד"ה עשרה, שכתב "עשרה - שהנער יכול להטיף טיפה של דיו, והיינו יו"ד". וכן תוספות מנחות כט. ד"ה קוצו כתבו: "'ונער יכתבם' ישעיה י, יט, דהיינו יו"ד, שאם השליך נער אבן בקיר, ועושה רושם, עושה יו"ד". לכך אות יו"ד מורה על עוה"ב שהוא עולם האחדות, ואינו עולם מחולק. ואודות שעוה"ב הוא עולם האחדות, לעומת עוה"ז, כן מבואר בנצח ישראל פמ"ב תשל:.

17 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

294 לשונו בנתיב התורה פ"א ל:: "היו"ד היא קטנה, עד שאין לחלוק היו"ד לשנים לקטנותה, שהיא כמו נקודה אחת". ובנתיב האמת פ"א א, קצט. כתב: "היו"ד שהיא ראשונה בשמו הגדול יתברך, מורה על שהוא אחד. כי היו"ד אין חלוק בעצמה, כי האותיות אפשר לחלקם, כי הוי"ו אפשר לחלק ולעשות ממנה שני יודי"ן, חוץ מן היו"ד שהיא אות קטן, א"א לחלקה לשנים". ובתפארת ישראל פמ"ט תשעה: כתב: "כי היו"ד מורה על התיחדות. וזה בשביל קטנות היו"ד, שהדבר שהוא קטן אין בו רבוי, וכולל רק המיוחד". ובדרשת שבת תשובה עט. כתב: "כי אות היו"ד של שם הויה מורה על שהוא אינו גוף, כי גדר הגוף הם הרחקים המתחלקים כאשר ידוע, והיו"ד אין אות קטן מאות זה, ואין לו שעור ברוחב ואורך שיתחלק, ולכך האות יו"ד מורה על בלתי גוף וגשם. לכך האות הזה הוא עשירי, שהעשירי הוא קודש לה' מן הגשם". וכן כתב בגו"א בראשית פי"ז אות ג רעג:, פתיחה לאור חדש קנא:, נר מצוה טו:, דר"ח פ"ג מי"ג שח:, שם מי"ח תסט:, ח"א לר"ה יא. א, צח., ועוד. ואודות שאות יו"ד היא הקטנה שבאותיות, כן אמרו בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו, ב"ר מז, א, ועוד. ואמרו חכמים קדושין טז: "יו"ד קרת כו'", ורש"י שם כתב "יו"ד שהיא קטנה כו'". וראה במדרש אותיות דר"ע בבתי מדרשות ח"ב עמ' תו מה שדרשו על זה. ואודות שצורתה היא כמו נקודה אחת, כן מבואר באלפא ביתא לרי"ט ליפמן קובץ ספרי סת"ם הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם עמ' רנג. וורש"י סנהדרין צה: ד"ה עשרה כתב "עשרה - שהנער יכול להטיף טיפה של דיו, והיינו יו"ד". וכן תוספות מנחות כט. ד"ה קוצו כתבו: "'ונער יכתבם' ישעיה י, יט, דהיינו יו"ד, שאם השליך נער אבן בקיר, ועושה רושם, עושה יו"ד".

19 פסקי תוספות פתח ↗

גט היה דלת של מדה קטנה כמין יו"ד והראהו לתינוק וקרא ד' והכשירוה: צ"ל שמראי' לתינוק כל השורה ד"ה זיל: ע"ב:

19 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה ואי לא יהרג הוא כו' ויהרג חסר בלא וי"ו עכ"ל היינו הוי"ו שבין רי"ש לגימל דאי הוה כתיב וי"ו בין רי"ש לגימ"ל ליכא למטעי כמחרף כלפי מעלה וק"ל:

23 רש"ש על מנחות פתח ↗

תד"ה שעטנז. כתיב בש"ר דמשמע ט"ט דלטטפות צריכה ג' ג' זיונין. ר"ל דט"ט דבפ' שמע ולאפוקי ט"ט דכי יביאך דכתוב שם קודם דצריכין ה' ה' זיונין והמהרש"א ואחריו הצ"ק ל"ד במחכ"ת ודע דהני זיונין שכ' הש"ר היינו תגין גדולים וזיונין דא"ר הכא המה תגין קטנים כמש"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין וע"ש בל"ח אות קל"ח בשם ס' התרומה עוד חילוק אחר. ובש"ר שלפנינו כתוב ד' ד' זיונין בט"ט דשמע. אך הטור בסי' ל"ו העתיק ג' ג' כמש"כ התוספות:

29 שבת פתח ↗

קוּ״ף — קָדוֹשׁ. רֵי״שׁ — רָשָׁע. מַאי טַעְמָא מְהַדַּר אַפֵּיהּ דְּקוּ״ף מֵרֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בָּרָשָׁע. וּמַאי טַעְמָא מְהַדַּר תָּגֵיהּ דְּקוּ״ף לְגַבֵּי רֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר בּוֹ אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי. וּמַאי טַעְמָא כַּרְעֵיהּ דְּקוּ״ף תַּלְיָא — דְּאִי הָדַר בֵּיהּ, לִיעַיֵּיל.

29 סוטה פתח ↗

הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא בַּחֲסֵירוֹת וִיתֵירוֹת דְּבָקִי אֲנָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמֵיחַשׁ לִזְבוּב דְּדִילְמָא אָתֵי וְיָתֵיב אַתָּגֵיהּ דְּדָלֶית וּמָחֵיק לֵיהּ וּמְשַׁוֵּי לֵיהּ רֵישׁ — דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ וְקַנְקַנְתּוֹם שְׁמוֹ.

« תוספות על מנחות כ״ח ע״ב:י״ג תוספות על מנחות ל׳ ע״א:א׳ »