תוספות על מנחות כ״א

1 אפיק עצים ועייל נסכים. ונמעט נסכים במה מנחה מיוחדת כו' ודם מועל מנחתך וא"ת אימא איפכא וי"ל דלא שייך לומר איפכא כלל דהא כדי שלא נאמר משום צד של מתיר הוא דאיצטריכא למיכתב מעל מנחתך למעוטי דם דמתרבי מההוא צד ואילו נסכים ממעטי מיניה:

2 יצאו עצים שאין מקבלין טומאה. פי' בקונטרס דהא דאמר בפ' כל שעה פסחים דף לה. והבשר לרבות עצים ולבונה אסמכתא בעלמא ואי אפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בפ' שני דחולין דף לו: דחיבת הקדש דאורייתא מההיא קרא דוהבשר וכן מוכח בפ' כל הפסולין זבחים דף לד. גבי אוכל בשר לפני זריקת דמה דאמרינן אבל טומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה כו' והאי דקרי ליה בפרק בית שמאי זבחים דף מו: פסולא בעלמא לאו מדרבנן קאמר אלא מדאורייתא ופסולא בעלמא קאמר דלית ליה מלקות ועוד דהיא גופא משמע דלרבנן הוי דאורייתא דלר' ישמעאל דאמר פסולא בעלמא וההיא דקרי לה מעלה בפ' כל שעה פסחים דף לה. הכי נמי קאמר גבי מעלות העריב שמשו אוכל בתרומה דנפקא לן מקרא בפרק הערל יבמות דף עד: אלמא מעלה דאורייתא קאמר והא דקאמר הכא יצאו עצים שאין מקבלין טומאה בעצי עצים קאמר ולא בעצי המערכה וא"ת מנין לנו לרבות עצים לטומאה מוהבשר מאחר דיש להו פדיון מן התורה אפילו בתר דשפינהו לגיזרי כדמשמע בריש המנחות והנסכים לקמן מנחות דף קא לרבנן דפליגי עליה דרבי דלרבי ודאי ניחא דחשיב להו קרבן גמור וי"ל דההיא דמרבי עצים בכל מקום היינו לרבי וקצת קשיא מאחר דחייבים על העצים משום טומאה אמאי לא תני להו בפרק שני דמעילה דף י. דתנן הקומץ והלבונה והקטורת כולם הוכשרו ליפסל בטבול יום וחייבין עליהם משום נותר וטמא ופיגול אין בהם וי"ל בין לרבי בין לרבנן לא מצי תני דלרבנן לא מיחייב אעצים ולרבי יש בעצים משום פיגול לאחר שנקמצו ככל דבר שיש לו מתירין לאדם או למזבח כאיברי עולה שדם מתירן:

3 דם שבישלו אינו עובר עליו. והיינו הא דתנן בפ' כל הבשר חולין דף קט. ושם הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו דמיירי אחר בישולו מדמייתי הנך תרי מילי בהדי הדדי דם שבישלו ודם שמלחו משמע דתרווייהו חד טעמא כדפי' בקונטרס דמליח כרותח דלא חייבה תורה אלא דבר הראוי לכפרה וכיון דבישלו או מלחו נפקא ליה מתורת דם ומשמע הכא דסתם מליחה דקדשים היינו דאין נאכלין מחמת מלחן דהאי דמליח כרותח היינו דאין נאכל מחמת מלחו כדפרישית בפ' כל הבשר חולין דף קיב. ואסתם מליחה דקדשים הוא דדייק הכא הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחיה נפקא ליה מתורת דם דאמר זעירי דם שמלחו וכו' ובסמוך אמרינן וכן לקדירה לפיכך מדקדק ר"ת מכאן דמליחה לקדרה באין נאכל מחמת מלחו סגי ולא כמו שמפרשים כמו שאדם מולח להצניע וכמליח לצורך עיבוד או כדבעי ליה לאורחא ובפרק כל הבשר גם זה שם פירשתי גבי אינו נאכל מחמת מלחו:

4 כאן בחטאות החיצונות וכאן בחטאות הפנימיות. פרש"י דבחטאות הפנימיות אינו עובר עליו וטעמא כמו שמפרש לקמן ולא נהירא דא"כ בחטאות הפנימיות נמי משמע לפי שיטת רש"י שאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה יהא חייב עלה אם יאכלנו ואין הסוגיא מוכיח הכי דאמרינן לעיל כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם ולא יתחייב עליו ועוד דרבא דידיה אמר אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב ומשמע לפי' רש"י דרבא לית ליה דזעירי ולעיל קאמר יתיב רבא וקאמר להא שמעתא משמע דסבירא לרבא כזעירי לכן נ"ל דבזעירי היינו בבשלו באור כ"ע לא פליגי דאינו עובר עליו והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות לחיצוניות קאי אקפאו בחמה:

5 יתן בו טעם כבינה. היינו דלא חזי לאכילה בלא הדחה כמו שהבינה מתקנת האדם:

6 וכן לקדירה גרסי'. ובספר רבינו גרשם כתוב וכן לצלי וכן פי' רבינו חננאל בפ"ק דחולין דף יד. גבי אסורה בהנאה ליומא:

7 בלשכת המלח ששם מולחין עורות קדשים. תימה דבמסכת מדות פ"ה מ"ג דחשיב שש לשכות שבעזרה קתני לשכת המלח ששם היו נותנין מלח לקרבן לשכת הפרוה ששם היו מולחים עורות קדשים וי"ל דהא דקאמר הכא ששם מולחין עורות קדשים לאו דוקא אלא כלומר משם היו נוטלין מלח למלוח עורות קדשים בלשכת הפרוה והמלח לא היה נתון בלשכת המלח למלוח כי אם להצניעו שם והא דקתני עלה במסכת מדות גם זה שם ששם היו נותנין מלח לקרבן היינו כלומר הצניעו לצורך קרבנות כגון למלוח עורות וכל דבר וקשיא לפירוש זה דא"כ היתה מלח בד' מקומות והכא לא חשיב אלא שלשה:

8 והקטרת. ואם תאמר למה מולחין את הקטורת בראשו של מזבח יותר מעל הכבש והלא במזבח הפנימי היה קרב וי"ל לפי שעל הכבש היה מתלכלך בדם האברים אבל על המזבח היו מולחין דבר יבש קומץ ולבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ואע"פ שהיו מולחין שם עולת העוף היה מועט:

9 חולין פשיטא מאי בעו התם. פי' בקונטרס משום דמכניס חולין לעזרה ומשני אע"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה ופי' בקונטרס כלומר חוץ לעזרה יאכלו חולין ותרומה ויכניסו ויאכלוה על השובע ותימה הואיל והני חולין צורך אכילת קדשים הן ליתיב להו מלח לקדש ומיהו אפילו בעזרה מכניסים תבלי חולין דתנן בפ' כל התדיר זבחים דף צ: וכולן רשאין הכהנים לתת לתוכן תבלי חולין ותרומה ונפקא ליה בגמ' מדכתיב למשחה לגדולה ושמא באותן תבלין פשיטא שיכול ליתן מלח של קודש כמו בקדשים עצמן:

10 ת"ל ברית מלח עולם הוא. ר"ת גורס מלח ברית כדפרישית לעיל מנחות דף יט::

11 כל כהן ששוקל אינו חוטא. לבן בוכרי אפילו לוים פטורים כמו כהנים כדפריש טעמא במסכת שקלים כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד אבל רבן יוחנן בן זכאי דריש כל העובר עובר בים סוף אף על גב דכתיב בפרשת אלה פקודי מאת ככר ואלף ותשעה היינו לתרומת האדנים דשלש תרומות היו כדמפרש בקונטרס בפרשת כי תשא ובאותה של האדנים לא היה שבט לוי אבל באותה של צורך קרבנות היו והשתא ניחא טפי הא דכתיב כל העובר בים סוף משמע על הפקודים דהא והא דכתיב על הפקודים משום תרומת אדנים ומיהו בלא"ה יש לפרש כל העובר על הפקודים שנפקדו בין לבדם בין עם ישראל:

12 שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן. משמע דרבן יוחנן בן זכאי לא היה כהן והא דתניא בסיפרי גבי פרה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו מה שעשו ושרתו ידי שכחתי לאו דהוא עצמו קאמר אלא כלומר ע"פ הוראתו והא דמסקינן התם ויש אומרים הילל היה אלא שלא היה יכול לומר מה שעשו ושרתו ידי היינו טעמא לפי שלא שרפו פרה בימיו: