תוספות על מנחות ק״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור מנחות ק״ג
1 אֶלָּא שֶׁקְּבָעָן בִּשְׁעַת נֶדֶר, אֲבָל בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה – לָא.
2 ״כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ״, וְלֹא ״כַּאֲשֶׁר הִפְרַשְׁתָּ״.
3 אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁקְּבָעָן בִּשְׁעַת נֶדֶר, אֲבָל בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה – לֹא, ״כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ״ וְלֹא ״כַּאֲשֶׁר הִפְרַשְׁתָּ״.
4 מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִים״ – יָבִיא מִן הַחִטִּים. ״קֶמַח״ – יָבִיא סוֹלֶת. ״בְּלֹא שֶׁמֶן וּבְלֹא לְבוֹנָה״ – יָבִיא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה.
5 ״חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ – יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, ״עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה״ – יָבִיא שְׁנַיִם, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִין.
6 גְּמָ׳ אַמַּאי? נֶדֶר וּפִתְחוֹ עִמּוֹ הוּא!
7 אָמַר חִזְקִיָּה: הָא מַנִּי? בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן, דִּתְנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵילָה״ – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.
8 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, בְּאוֹמֵר ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין נוֹדְרִין כָּךְ, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כָּךְ אֶלָּא כָּךְ״.
9 אָמַר חִזְקִיָּה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִים״, אֲבָל אָמַר ״מִנְחָה מִן הָעֲדָשִׁים״ – לָא.
10 מִכְּדִי חִזְקִיָּה כְּמַאן אָמַר לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּבֵית שַׁמַּאי, וּבֵית שַׁמַּאי מִשּׁוּם תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן הוּא. מָה לִי מִן הַשְּׂעוֹרִין, מָה לִי מִן הָעֲדָשִׁים? הֲדַר בֵּיהּ.
11 וּמַאי טַעְמָא הֲדַר בֵּיהּ? אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִים״? לִיתְנֵי ״מִן הָעֲדָשִׁים״!
12 אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, מִשּׁוּם דְּטָעֵי הוּא, בִּשְׂעוֹרִים טָעֵי, בַּעֲדָשִׁים לָא טָעֵי.
13 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִן הָעֲדָשִׁים. מִכְּדֵי, רַבִּי יוֹחָנָן כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּבֵית הִלֵּל, וּבֵית הִלֵּל מִשּׁוּם דְּטָעֵי הוּא. בִּשְׂעוֹרִין – טָעֵי, בַּעֲדָשִׁים – לָא טָעֵי!
14 לִדְבָרָיו דְּחִזְקִיָּה קָאָמַר לֵיהּ, אַתְּ מַאי טַעְמָא הָדְרַתְּ בָּךְ מִשּׁוּם דְּלָא קָתָנֵי ״מִן הָעֲדָשִׁים״.
15 דִּלְמָא ״לָא מִיבַּעְיָא״ קָאָמַר, לָא מִיבַּעְיָא מִן הָעֲדָשִׁים, דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִהְדָּר הוּא דְּהָדַר בֵּיהּ, וּתְפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן, אֶלָּא אֲפִילּוּ מִן הַשְּׂעוֹרִין נָמֵי, דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִיטְעָא הוּא דְּקָא טָעֵי, אֲפִילּוּ הָכִי תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן.
16 אָמַר זְעֵירִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״מִנְחָה״, אֲבָל לָא אָמַר ״מִנְחָה״ – לָא.
17 יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״קֶמַח״ – יָבִיא סוֹלֶת, לָאו דְּלֹא אָמַר ״מִנְחָה״? לָא, דְּאָמַר ״מִנְחָה״.
18 ״בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה״, יָבִיא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. מַאי לָאו דְּלֹא אָמַר ״מִנְחָה״? לָא, דְּאָמַר ״מִנְחָה״.
19 ״חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ – יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, מַאי לָאו דְּלֹא אָמַר ״מִנְחָה״? לָא, דְּאָמַר ״מִנְחָה״.
20 אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה – יָבִיא שְׁנַיִם, כֵּיוָן דְּאָמַר ״מִנְחָה״ אִיחַיַּיב לֵיהּ בְּעִשָּׂרוֹן, כִּי אָמַר ״חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ לֹא כְּלוּם קָאָמַר הוּא.
21 לָא צְרִיכָא דְּאָמַר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה חֲצִי עִשָּׂרוֹן וְעִשָּׂרוֹן״, דְּכֵיוָן דְּאָמַר ״מִנְחָה״ אִיחַיַּיב לֵיהּ בְּעִשָּׂרוֹן, כִּי אָמַר ״חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ וְלֹא כְּלוּם קָאָמַר, כִּי הָדַר אָמַר ״עִשָּׂרוֹן״ מַיְיתֵי עִשָּׂרוֹן אַחֲרִינָא.
22 אִי הָכִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִין, אַמַּאי? אָמַר רָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיטַת רַבִּי יוֹסֵי אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם מַתְפִּיס.
23 מַתְנִי׳ מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר ״הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן״ – מֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר ״הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד״ – מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן הַצִּיבּוּר מֵבִיא בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד.
24 דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁהוּא פָּחוֹת מִן הַצִּיבּוּר אֶחָד.
25 אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה! אֶלָּא עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִין לִיבָּלֵל.
26 אָמְרוּ לוֹ: שִׁשִּׁים נִבְלָלִין, וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִין?! אָמַר לָהֶם: כׇּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן – בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, וּבְאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן.
27 גְּמָ׳ שְׁאִיל שְׁאֵילָה לְמַעְלָה מֵרַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי: מִנַּיִן לְאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד״ מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד?
28 פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי, רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכׇל מָקוֹם, וְאָמַר: שֶׁכֵּן מָצִינוּ צִיבּוּר מְבִיאִין בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד, דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיִּפְחוֹת מִן הַצִּיבּוּר אֶחָד.
29 אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא אֵלּוּ פָּרִים וְאֵילִים, וְאֵלּוּ כְּבָשִׂים? אֵלּוּ בְּלִילָתָן עָבָה, וְאֵלּוּ בְּלִילָתָן רַכָּה, אֵלּוּ בְּלִילָתָן שַׁחֲרִית, וְאֵלּוּ בְּלִילָתָן בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְאֵין נִבְלָלִין מִזֶּה עַל זֶה.
30 אָמְרוּ לוֹ: ״אֱמוֹר אַתָּה״. אָמַר לָהֶם: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה״, כְּבָר אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא מִנְחָה שֶׁיְּכוֹלָה לְהִיבָּלֵל.
31 אָמַר לוֹ: בְּשִׁשִּׁים נִבְלָלִין, בְּשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִין?! אָמַר לוֹ: כׇּל מִדַּת חֲכָמִים כֵּן הוּא – בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל.
32 כְּבֵיצָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, כְּבֵיצָה חָסֵר שׁוּמְשׁוּם – אֵין מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה – מְטַמֵּא מִדְרָס, שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה חָסֵר נִימָא אַחַת – אֵינוֹ מְטַמֵּא מִדְרָס.
33 וְכִי אֵין נִבְלָלִין, מַאי הָוֵי? וְהָא תְּנַן: אִם לֹא בָּלַל – כָּשֵׁר! אָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.
34 אָמַר רַבִּי בִּיבִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַעֲשֶׂה בְּפִרְדָּה אַחַת שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁמֵּתָה, וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים אֶת דָּמָהּ בִּרְבִיעִית.
35 מֵתִיב רַבִּי יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא: הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל דַּם נְבֵילוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר, וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא: מַעֲשֶׂה וְהָיוּ נוֹחֲרִין עֲרוֹדְיָאוֹת לַאֲרָיוֹת בְּאִיסְטַרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ, וְהָיוּ עוֹלֵי רְגָלִים שׁוֹקְעִין עַד רְכוּבּוֹתֵיהֶן בַּדָּם, וְלֹא אָמְרוּ לָהֶם דָּבָר.
36 אִישְׁתִּיק, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זְרִיקָא: מַאי טַעְמָא לָא קָא מַהְדַּר מָר? אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי אַהְדַּר לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי חָנִין: ״וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד״ – זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.
37 ״וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם״ – זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, ״וְאַל תַּאֲמֵן בְּחַיֶּיךָ״ – זֶה הַסּוֹמֵךְ עַל הַפַּלְטֵר.
פירוש תוספות על מנחות ק״ג
1 הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון דתנן כו'. בפ' שני דנזיר דף ט. מפרש טעמיה דב"ש דסבר לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות לאיתשולי קאתי ב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות פי' כיון דאין אדם מוצי' דבריו לבטלה לא תימא מעיקרא כי אמר הריני נזיר היה בדעתו לגמור מן הגרוגרות ומן הדבלה אלא אמר דנמלך הוא והיינו לאיתשולי שרוצה לחזור בו וכיון דסברי אין שאלה כדתנן שם ל: בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש הכי נמי לא מצי מהדר אף בתוך כדי דיבור אע"ג דבעלמא כדיבור דמי ובית הלל אומרים אינו נזיר דסברי לה כר"ש דתנן ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין פי' בקונט' גבי הרי עלי מנחה מן השעורים דקאמר תנא קמא יביא מן החיטין דתפוס לשון ראשון ור"ש פוטר דאין זה כדרך המתנדבין דאין מנחה באה שעורין אלא מנחת העומר ומנחת קנאות והכי נמי בנזירות לא הוי נזיר דמעיקרא היה בדעתו לגמור מן הגרוגרות ואין זה כדרך הנודרים ואם תאמר ולימא טעמא דבית הלל משום דיש שאלה להקדש ובית הלל לטעמייהו דאמרי הקדש טעות לא הוי הקדש ולכך מצי למיהדר תוך כדי דיבור וי"ל דלמ"ד אין פותחין בחרטה נקט טעמא דב"ה דסבר כר"ש וטעמא דב"ש נקט לשנויי אפי' למ"ד פותחין דלמ"ד אין פותחין לא הוי צריך לפרושי טעמא דב"ש משום דאין שאלה להקדש ועוד יש לפרש דניחא ליה לפרושי טעמא דבית הלל כר"ש משום דהיינו נמי טעמא דב"ש לר' יהודה דקתני סיפא אמר רבי יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן פירוש כשבדקנוהו אח"כ למאי נתכוון אמר להיות מן הגרוגרות עלי נתכוונתי אז הוא נדור מן הגרוגרות כאילו אמר גרוגרות ודבילה עלי קרבן ואין זה דברים שבלב שלבו אינו משונה ממה שבפיו דהוצאת פיו לא משמע נזירות אבל לרבנן כי אמר הכי הוי נזיר דהוצאת פיו משמע להו לשון נזירות כדמפרש להו בגמ' דגרוגרות ודבילה לא פתח נדרו הוא ונזיר הוי ולא נדור הוי אפי' נתכוין לומר קרבן עלי דהא לרבי מאיר לא הוי נדור לבית שמאי וכי פליגי ר' יהודה ותנא קמא אליבא דב"ש פליגי ולא לבית הלל והשתא לבית שמאי כיון דאמרי אין שאלה בהקדש אמאי לא הוי נזיר אלא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי שמעון דלא נדר כדרך הנודרים ולהכי אמר טעמא דבית הלל בהכי דהוי השתא חד טעמא לתרוייהו ומיהו קשה לפי' זה דשמעי' ליה לרבי יהודה בסוף פ"ב דזבחים דף ל. דאית ליה תפוס לשון ראשון ולקמן מפרש טעמא דר' שמעון משום דבשיטת ר' יוסי אמרה דאף בגמר דבריו אדם נתפס ובמקום שנהגו נמי אמר ר"ש סבר לה כר' יוסי ואם תאמר דהשתא אמר לבית שמאי דאין שאלה בהקדש וכן מוכח בפ' נערה המאורסה נדרים דף עח. ובפרק יש נוחלין ב"ב דף קכ: ואילו בפ' בית שמאי נזיר דף לא: תנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר נשאל לחכם והתירו מונה משעה שנדר ואם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה אמרו להם ב"ה לב"ש ואי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר משמע שגם ב"ש מודים לב"ה דיכול חכם להתיר וי"ל דנשאל לחכם דהתם היינו לידע אם בלשון נזירות נדר או לא ולהכי נקט לשון ואסרו שאמרו לו יש בלשון הזה לשון נזירות ולהכי איצטריך לי' למימר כשאסרו דמונה משעה שנדר דלא תימא עד שידע שהוא נזיר לא יתחיל למנות ומיהו אין מזה ראיה דאיצטריך ליה לאשמועינן אע"פ שעבר ושתה יין בימי נזירותו אפילו הכי עולין לימי המנין כדמוכח התם בגמ' וא"ת מאחר דמפרשי טעמא דב"ש משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני נזיר היה בדעתו לגמור ולפרש מן היין אם כן קשה אמאי איצטריך למימר טעמא דב"ה משום דסברי כרבי שמעון לימא דקסברי אדם מוציא דבריו לבטלה ועוד קשה אטו רבנן דר"ש דאמרי יביא מן החטין מי סברי לה כב"ש דאמרי מן הגרוגרות הוי נזיר וכי תימא ב"ש תנו לה כדקאמר חזקיה ב"ש היא אכתי קשה מר' יוסי בפ' מקום שנהגו פסחים נג. דאמרי' לא סבר לה כר"ש מי קא רבי יוסי כב"ש וי"ל דרוצה ליישב דברי ב"ה ככולי עלמא אפי' כמאן דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והא דקאמר סברי לה כרבי שמעון לאו משום דפליג ארבנן דר' שמעון לענין מנחה אלא כלומר גבי נזיר הוי מסקי טעמייהו כר' שמעון גבי מנחות ומיהו רבנן גופייהו מודו גבי גרוגרות דלא הוי נזיר דדוקא גבי מנחה יביא מן החטין משום דשעורין שייכי גבי מנחה כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין ולמנחה מעליא איכוין אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו לנזירות כלל ולחזקיה דמדמי מנחה ונזירות אהדדי ההיא דמקום שנהגו דרבי יוסי לא סבר לה כרבי שמעון לאו ארבי שמעון דפירקין קאמר אלא אההוא דלקמן בפרק הרי עלי עשרון מנחות דף קט. דתנן הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יצא רבי שמעון אומר אין זו עולה דטעמא משום דלא התנדב כדרך המתנדבים וההיא דתודוס איש רומי דפרק מקום שנהגו פסחים דף נג: דמיא לה אבל גבי מנחה מן השעורים מודה דפטור כרבי שמעון דהיינו טעמא משום דגבי עולה כי אמר הרי עלי עולה שייך בקדושתה וכי אמר אחר כך להקריב בבית חוניו מכל מקום קדושה היא וכיון דחל עליה הקדש תו לא פקע אבל מנחה מן השעורים לא קיבל עליו מנחה מן החטין ומודה רבי יוסי דפטור:
2 הריני נזיר מן הגרוגרות. בתוספתא רפ"ב דנזירות תניא כינויי כינויים בית שמאי אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר ואיזו כינויי כינויים האומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ותימה מה שייכא הכא ורבינו תם פירש דבירושלמי מפרש דקרו אינשי לגרוגרות תירוש פי' כששואלין אותו אומר כך היה בלבי לשון רבינו תם:
3 לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ואית דגרסי אבל אמר מנחת פירוש משום דמנחת דבוק לשעורין ולא שייך כלל גבי בלא שמן ולבונה:
4 מאי לאו דלא אמר מנחה. וכגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך כו':
5 אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה כו'. בשלמא אי לא אמר מנחה מייתי תרי באומר אילו הייתי יודע אלא כיון דאמר מנחת עשרון ומחצה אמאי מביא תרי הא אמרת דהיכא דלא אמר מנחה אין כלום ואם כן משום אותו חצי עשרון לא לייתי כלום:
6 אי הכי רבי שמעון פוטר כו'. כיון דתפוס לשון ראשון ואיהו אמר מנחה הרי התנדב כדרך המתנדבים כך פירש בקונטרס וקשה הא אוקימנא לעיל רבנן כבית שמאי דתפוס לשון ראשון אם כן ר' שמעון דקאי כבית הלל לית ליה תפוס לשון ראשון וי"ל הא אסיקנא לעיל דחזקיה הדר ביה ועוד יש לפרש דקאי אהא דאמרן לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דבשלמא אי אמר עשרון וחצי עשרון אין זה כדרך המתנדבין אבל חצי עשרון ועשרון משמע תרי מילי ולכל הפחות עשרון דקאמר בסוף לייתי ומשני דסבר כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס בתמורת עולה תמורת שלמים דמשוינן לה חדא דיבורא אע"ג דמשמע תרי דיבורי מדקאמר תמורת עולה תמורת שלמים ולא קאמר תמורת עולה ושלמים ולא חשבינן ליה כנמלך ה"נ אע"ג דמשמע תרי דיבורי משום דאמר חצי עשרון ברישא מכל מקום חשבינן ליה חד דיבורא:
7 והא תנן לא בלל כשר. פירשתי בהקומץ רבה לעיל מנחות יח: ד"ה כי:
8 מעשה בפרדה אחת של בית רבי. איידי דאיירי בר' יהודה ראש המדברים על ידי קיסר כדאיתא בפ' במה מדליקין שבת דף לג: מייתי האי עובדא דרבי יהודה מוריינא דבי נשיאה דשמא מינהו קיסר ראש על בית נשיא ובקונט' פירש משום דאיירי בשיעורין: