תוספות על מנחות מ״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על מנחות מ״ז ע״ב:כ״א תוספות על מנחות מ״ט ע״א:ד׳ »

1 מנחות פתח ↗

וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָלוֹת בְּפִדְיוֹן. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הָא דְּלָא כְּרַבִּי.

3 זבחים פתח ↗

גְּמָ׳ מְנָא לַן דְּבָעֵי צָפוֹן? דְּתָנֵי רַבָּה בַּר רַב חָנָן קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת״ – מָה חַטָּאת בַּצָּפוֹן, אַף שַׁלְמֵי צִבּוּר בַּצָּפוֹן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְכִי חַטָּאת מֵהֵיכָן לָמְדָה – מֵעוֹלָה; דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ?! אֶלָּא מִדְּתָנֵי רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: ״עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם״ – מָה עוֹלָה קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, אַף זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים; מָה עוֹלָה בַּצָּפוֹן, אַף זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר בַּצָּפוֹן. אֶלָּא הֶיקֵּשָׁא קַמָּא לְמַאי אֲתָא? כִּי חַטָּאת – מָה חַטָּאת אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, אַף זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר לְזִכְרֵי כְהוּנָּה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, גַּבֵּי אֵיל נָזִיר דִּכְתִיב: ״וְהִקְרִיב אֶת קׇרְבָּנוֹ לַה׳ כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת, וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים״ – הָכִי נָמֵי נֵימָא דְּהִקִּישׁ הַכָּתוּב לְחַטָּאת: מָה חַטָּאת אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, אַף אֵיל נָזִיר נָמֵי אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה?! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל״ – מִכְּלָל דְּכוּלֵּיהּ בְּעָלִים אָכְלִי לֵיהּ. זְרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִיהָא לָא לִיתְאֲכִיל אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה! קַשְׁיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: קׇדְשֵׁי אִקְּרִי, קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים לָא אִיקְּרוּ. וְאֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ? אָמַר רָבָא: שֶׁאִם גִּלַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלׇשְׁתָּן – יָצָא. מַתְנִי' הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכׇל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכׇל הָעִיר, לְכׇל אָדָם, בְּכׇל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כְּיוֹצֵא בָּהֶן, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר״ – אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי רִאשׁוֹנִים בְּטוּמְאָה אֲכָלוּם?! אֶלָּא טָהוֹר – מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא; טָהוֹר מִטּוּמְאַת מְצוֹרָע, וְטָמֵא מִטּוּמְאַת זָב. וְאֵיזֶה זֶה? זֶה מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְאֵימָא טָהוֹר מִטּוּמְאַת זָב וְטָמֵא מִטּוּמְאַת מֵת – וְאֵיזֶה זֶה, זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה! אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״ – אוֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלֹא אַחֶרֶת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, אַפְּקַהּ לְמַחֲנֵה לְוִיָּה; הֲדַר כְּתִיב: ״בְּמָקוֹם טָהוֹר״ – אַפְּקַהּ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. רָבָא אָמַר: ״אוֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״ – וְלֹא אַחֶרֶת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, אַפְּקַהּ לִגְמָרֵי. הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא: ״תֹּאכְלוּ בִּמְקוֹם טָהוֹר״ – עָיְילָא לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְאֵימָא עַיְּילַאּ לְמַחֲנֵה לְוִיָּה! לַחֲדָא מְעַיְּילִינַן, לְתַרְתֵּי לָא מְעַיְּילִינַן. אִי הָכִי, אַפּוֹקֵי נָמֵי – לַחֲדָא מַפְּקִינַן, לְתַרְתֵּי לָא מַפְּקִינַן! וְעוֹד, ״לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״ כְּתִיב! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְאַבָּיֵי. מַתְנִי׳ שְׁלָמִים – קָדָשִׁים קַלִּים – שְׁחִיטָתָן בְּכׇל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכׇל הָעִיר, לְכׇל אָדָם, בְּכׇל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד; הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם, וְלִבְנֵיהֶם, וּלְעַבְדֵיהֶם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״; ״וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״; ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״ – לְהַכְשִׁיר אֶת כׇּל הָרוּחוֹת בְּקָדָשִׁים קַלִּים. קַל וָחוֹמֶר לַצָּפוֹן: וּמָה קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בְּכׇל הָרוּחוֹת – הוּכְשְׁרוּ בַּצָּפוֹן; קָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהוּכְשְׁרוּ בְּכׇל הָרוּחוֹת – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בַּצָּפוֹן?! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַכְשִׁיר צָפוֹן; שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה קָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהוּכְשְׁרוּ בְּכׇל הָרוּחוֹת – לֹא הוּכְשַׁר מְקוֹמָן אֵצֶל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים; קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ אֶלָּא בַּצָּפוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא הוּכְשַׁר מְקוֹמָן אֵצֶל קָדָשִׁים קַלִּים?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹהֶל מוֹעֵד״.

4 הר המוריה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

ואפייתן בפנים וכו'. משנה מנחות צ"ה ב' ומסיק שם בש"ס בקושייא דכיון דתנור מקדש ואמטו להכי בעינן אפייתן בפנים וא"כ יפסלו בלינה ואמאי אין דוחין את השבת יעו"ש היטיב וכתבו התוס' דתברא מי ששנה זו לא שנה זו יעו"ש היטיב וא"כ קשה על רבינו ז"ל דפסק כאותה משנה גם יש לעיין כיון דרבינו ס"ל דמדת יבש נתקדשה וכמש"כ רבינו לעיל פ"א מהל' כלי המקדש הי"ט וא"כ אמאי ס"ל דלישתן ועריכתן היה בחוץ הא בפנים הו"ל להיות וכן הקשה הלח"מ וכן יש להקשות אמש"כ לקמן בפ"ח ה"ז לענין שתי הלחם יעו"ש היטיב אמנם רבינו כ' שם בפי' המשניות וז"ל הסבה שמחמתה מותר ללוש מנחה חוץ לעזרה ולא יהא מותר לאפות אלא בעזרה לא נתבארה בגמרא רק נתקשה למה הוצרכו לאפות בעזרה ולא הוצרכו ללוש עכ"ל ומשמע דהדין דין אמת רק דלא ידעינן הטעם בזה אבל בלינה דלמה לא פסלה כיון דנתקדשו בתנור יש לעיין בזה. והנה בשתי הלחם י"ל דלא נתקדשו בקדושת התנור דשחיטת הכבשים הוא דמקדשי לה כדאיתא לקמן פי"ז מהל' פסולי המוקדשין הי"ח ועיין במנחות ט"ז ב' א"ל מי סברת לחם בתנור קדוש שחיטת כבשים מקדשי ליה יעו"ש היטיב דרבא ס"ל הכי אבל יש לעיין קצת דהא רבי גופיה דס"ל דשחיטת כבשים מקדשי ללחם ומ"מ ס"ל במנחות ע"ב ב' דתנור מקדש ליה ליפסל בלינה יעו"ש היטיב ואע"ג דלענין יוצא לא מיפסל עד שישחוט הכבשים מ"מ יש לחלק בין לינה ליוצא עיין תוס' סוכה נ' א' בד"ה ואי מייתי וכו' ובזבחים כ' ב' בד"ה יציאה וכו' ובמנחות ט' א' ד"ה ר"ל וכו' והא דמייתו התם ראיה מנסכים דבלא זבח משנתקדשו בכלי פסולים בלינה אבל הבאים עם הזבח לא נפסלו בלינה רק משנשחט הזבח והיינו כרש"י דמפרש כן במנחות ע"ט א' ודלא כמש"כ התוס' בעצמם שם ט"ו ב' ד"ה אפשר וכו' ושם ע"ט א' ד"ה אין וכו' ה"ק כמו שמצינו בנסכים נפק"מ לענין לינה ה"נ נפק"מ בשתי הלחם אפילו לרבי דס"ל דנפסל בלינה משנתקדשו בתנור מ"מ לענין יוצא לא מיפסל עד שישחט עליהן הזבח וכן מבואר שם מדנקט במעילה ט' א' גבי מנחות ושתי הלחם קרמו בתנור הוכשרו ליפסל במחוסר כפורים ובלינה וביוצא לא קתני יעו"ש ועיין בתוס' מעילה ח' א' בד"ה קרמו פניה וכו' מבואר מזה דס"ל לתוס' דתנור מהני ליפסל בלינה ולא ביוצא וע"ע בתוס' מנחות מ"ו א' ד"ה ואיזו וכו' וא"כ אזדא זה התירוץ מעיקרו לדעת התוס'. אמנם לכאורה יש ליישב על פי המבואר ביומא כ"ט ב' ובמנחות ק' א' דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן וא"כ אינו נפסל בלינה כיון דלא חל ע"ז כלל שם קדושה. והנה זה תלוי בשני תירוצים של התוס' במנחות נ"א א' בד"ה אפי לה וכו' דלתירוץ קמא דתירצו כיון דלא דחי שבת א"כ מאתמול הוי זמנן יעו"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהוי בזמנו ושוב כתבו דא"נ דמיירי שהיה בלילה ולילה אין מחוסר זמן יעו"ש היטיב והנה לתירוץ בתרא א"ש דאף דאופין בתנור קדוש כיון דאופין בע"ש ובעיו"ט אין התנור מקדש כל שבלילה אין מונח בכלי שרת ותירוץ זה י"ל ג"כ בלחה"פ שמוציאו מהתנור ומהדפוס כל הלילה א"נ דס"ל דהדפוסים לא היו קדושים עיין תוס' מנחות צ"ד א' ד"ה וכשהוא וכו' יעו"ש היטיב דלחד תירוץ הקערות לא מיקרי כלי השלחן יעו"ש היטיב והא דס"ל לרבי במנחות ע"ב ב' דקדושת תנור מהני למיפסל בלינה י"ל דס"ל כתירוץ קמא דתוס' דע"ש נמי זמנה הוא אמנם המשנה דידן לא ס"ל כן וס"ל כתירוץ בתרא וע"ע בתוס' שבועות ט"ו א' ד"ה בשחיטת וכו' שכתבו דלמ"ד תנור מקדשי ליה אי איפשר לאפותן מאתמול דמיפסלי בלינה יעו"ש אפ"ל דאתי כתירוץ בתרא וה"ק דאי אפי לה בתנור דמקדשי באופן שיהני להו הקידוש דהיינו שלא יוציאנה מכלי שרת כל הלילה א"כ איפסילא בלינה אבל יש לעיין דא"כ בלא"ה לא ניחא דאיך אפ"ל שנקדשין ע"י תנור דהא מ"מ בעיו"ט לא קדשי דאין כלי שרת מקדשים אלא בזמנם ואימת קדשי בלילה והוא לאו זמן קידוש דאין בנין ביהמ"ק בלילה ועוד דאין בנין ביהמ"ק ביו"ט ועל כרחך צ"ל דס"ל כתירוץ קמא בתוס' דס"ל דעיו"ט זמנה ודו"ק. וא"כ גם בלחה"פ ניחא בזה וכנ"ל. א"נ י"ל לפי מאי דפסקינן לקמן בסי' ס"ו סעיף כ' דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והכא הא אין דעתו לקדש דאכתי לא מטא זמנייהו ובשלמא רבי דס"ל דתנור מקדש וצריך לקידוש התנור א"כ דעתו לקדשינהו בתנור ולכן מיפסלי בלינה אבל לדידן דלא ס"ל בהא כרבי ובזה ס"ל דא"צ תנור לקדש וא"כ לא בעי כלל קידוש תנור ומכוין שלא לקדש וזה עדיף טפי מאין מקדשין שלא לדעת דהתם מיירי בסתמא והכא מיירי במתכוין שלא לקדש ועי' בברכות י"ב א' שם חילקו הראשונים כעין זה לענין מצות א"צ כוונה עיי"ש בתוס' ובתר"י ובחי' שם כתבתי מזה וי"ל דלתירוץ זה נתכוין רב אשי דהתם דתירצו מאי מבפנים במקום זריזין ר"ל הא דנאפה בפנים לא משום שצריך לקידוש תנור דהא אדרבה איהו רוצה שלא יתקדש בתנור והא דאופה בפנים היינו משום דצריך להיות במקום זריזין והנה בלחם הפנים דטעון לבונה א"כ בלא"ה הלחם לא נתקדש וכדעת ר' חנינא דס"ל כן במנחות ח' ב' ועיין מש"כ לעיל פי"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ה דאין זה קדוש בלא זה אבל יש לעיין מהא דלקמן הלכה י"ב וברש"י ק' א'. והנה בזה יש ליישב הסוגיא דזבחים צ"ו א' דשם איתא דתנור מקדש שתי הלחם ולחה"פ יעו"ש היטיב משום דשם אזלא אליבא דרב דס"ל בתנור מועיל היסק וא"כ קשיא לדידיה אמאי לא סגי בתנור של חרס ורב לשיטתיה דס"ל במנחות שם ח' א' דזו קדושה בלא זו וס"ל נמי דכלי שרת מקדשה שלא לדעת עי' מנחות צ' א' יעו"ש היטיב אף שידעתי כי באמת יש להשיב ע"ז דהא רב לאו מדנפשיה קאמר דמועיל היסק בתנור דהא ברייתא מפורשת שם צ"ה ב' ובפסחים שם סוף דבר הא דמתרץ רב אשי במקום זריזין איתא לא כדפירש"י דלאו היינו בעזרה אלא היינו בעזרה ממש רק מפרש הטעם דלאו משום דהתנור מקדש דבאמת אינו מועיל קידוש התנור או משום דהוי קידוש שלא לדעת או משום דהוי שלא בזמנה או משום דאין כאן לבונה ואמטו להכי אין קשיא מהא דכתב רבינו דכלי יבש נתקדש דמ"מ הכא לא מהני לאפסולי בלינה מכל הנך טעמי ועוד טעם נוסף בזה דכלי שרת אין מקדשין אלא בפנים בעזרה והכא מיירי שמודד בחוץ ועי' מש"כ בפי"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ה ועי' מנחות כ"ט א' ד"ה סילוקו וכו' ובתוס' חגיגה כ"ו ב' יעו"ש. וע"ע תוס' מנחות מ"ח א' ד"ה לעולם וכו' יעו"ש. נשאר עוד לבאר דאמאי בעי טפי זריזות באפיה יותר מלישה ועריכה אשר ע"ז נשאר בקושיא בש"ס. והיה לי לכאורה טעם נכון כי בלישה ועריכה כלם זריזין בזה והוי דומיא דשאר מצות אבל באפיה דבעינן דווקא עצים יבשים ותנור של מתכת וחם כדאיתא בפסחים ל"ז א' וכל הדברים הללו לא שייך רק בפנים ולא בחוץ אבל לישה ועריכה הא כל זמן שעוסקין בבצק אינו מחמיץ כדאיתא שם מ"ח ב' משא"כ באפיה ואע"ג דל"ד דכאן היה נילושות בפושרין כדאיתא לעיל פי"ב ממעה"ק הכ"א משא"כ בשאר מצות כבר כתבו התוס' שם במנחות נ"ה א' דציבור שאני ויכולין ליזהר בזה משא"כ כשהוא בתוך התנור לא נשתנה ציבור מיחיד וק"ל. אך טעם זה לא יתכן אשתי הלחם ועוד דגם בלישה ועריכה הא בשאר מצה בעינן שיאפה פחות משיעור חלה כדאי' שם בפסחים משא"כ הכא דהיתה כל חלה שתי עשרונים ודוחק לומר דגם ע"ז יועיל הטעם דציבור שאני ואולי מחמת זה נשאר הש"ס בקושיא ומ"מ לא אידחי מהלכתא והבן. וראיתי בתו"כ אמור פי"ח וז"ל והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש מלמד שאכילתה במקום קדוש אין לי אלא אכילתה במקום קדוש מניין אף לישתה ועריכתה במקום קדוש ת"ל והיתה יכול אף שתי הלחם לישתם ועריכתם במקום קדוש ת"ל כי קדש קדשים ר' יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ר"ש אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחה"פ כשרות בעזרה וכשירות בבי פגי עכ"ל והנה דעה הראשונה היא תמוה ביותר שמחלק בין לחה"פ ובין שתי הלחם לענין לישתן ועריכתן והנה ראיתי בקרבן אהרן שהרגיש בזה וכתב להגיה שכצ"ל מניין אפייתה במקום קדוש ת"ל והיתה יכול אף לישתה ועריכתה במקום קדוש ת"ל הוא יעו"ש היטיב אבל עלובה העיסה שהנחתום מעיד עלי' דהוא בעצמו הקשה על גי' זו דמהוא הו"ל למעט קדש אחר ולא נמעוט לישתן ועריכתן יעו"ש היטיב אמנם ראיתי באדרת אליהו שהעתיק בזה"ל מניין אף לישתן ועריכתן במקום קדוש ת"ל והיתה ומניין אף שתי הלחם לישתן ועריכתן במקום קדוש ת"ל כי קדש קדשים דברי ר' יהודה שר"י אומר כל מעשיהם בפנים וחכ"א אפייתן בפנים ולישתן ועריכתן בחוץ ר"ש אומר לעולם הוי רגיל לומר וכו' יעו"ש היטיב ובלי ספק שכן הגיה בלשון התו"כ שלפנינו אף שלא הרגיש בזה המגיה שם כדרכו שם להרגיש בדברים כאלו אמנם רק מה שקשה לי על הך גי' דהא מסקינן בש"ס מנחות צ"ה ב' דר"י ור"ש בגמרא איפלגו ולפי גי' הגר"א ר"י נפיק טעמיה מקרא ואפ"ל דר"י נפיק טעמיה מקרא רק דר"ש ס"ל מגמרא וה"נ משמע מדמסיק דיקא נמי דקתני רש"א וכו' א"כ לא מייתי סייעתא רק מר"ש ולא מר"י והבן. וא"כ כיון דזה גזיה"כ א"כ פשיטא דלק"מ ודו"ק. ועכשו אראה מה דברו האחרונים בזה. והנה עיין מש"כ בזה הלח"מ ובמש"כ בזה בס"ד לעיל נתיישב היטיב בעזר ה' וע"ע בתוס' יו"ט שחתר להשיב אל היבשה יעו"ש בד"ה ואפייתן וכו' יעו"ש היטיב דלא מצא מענה ועיי"ש בד"ה לישתן וכו' שכתב דרבינו היה לו גי' אחרת בזה דלגי' שלנו הא דלישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים אתי שפיר רק דהא דאינו דוחה שבת נשאר בקושיא אלא ודאי דלרבינו היה גי' אחרת יעו"ש ולענ"ד לפי מש"כ לעיל א"צ לזה דמתחלה היה ס"ל דהתנור מקדשן ממש לאפסולי בלינה רק דהעשרון לא מקדש והקשה ע"ז הש"ס מאי שנא תנור מעשרון והשיב עלה מאי קושיא דילמא ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה ותנור מקדש שפיר ושוב הקשה דהא קשה ליה כיון דהתנור מקדש איפסל ליה בלינה והשיב עלה רב אשי דגם התנור לא מקדש והא דבעי אפייה בפנים הוא לא משום דבעי קידוש תנור רק כי היכי דליהוי אפיה במקום זריזין ואהכי מקשה א"כ ליבעי נמי לישה ועריכה במקום זריזין ונשאר בקושיא א"כ שפיר לא נתברר אמאי נשתנה אפיה דבעי במקום זריזין מלישה ועריכה דלא בעי במקום זריזין ושפיר אתיין דברי רבינו בפי' המשניות לגי' דילן ודו"ק היטיב. ונשאתי עיני וראיתי בתשובת נודע ביהודה חלק או"ח שדבר קצת מזה אבל לא נחית למש"כ בזה מ"מ דבריו נכונים מאד לס"ד דש"ס דהא דבעי אפייתן בפנים הוא משום קידוש תנור א"כ שפיר קאי קושיית הש"ס אתרוייהו. אבל מ"מ י"ל דרש"י ס"ל דאשתי הלחם וודאי גם מתחלה אסיק אדעתיה דלא נתקדש בקדושת התנור דהא שלא בזמנה הוא ובלילה באמת לא היה בתנור אבל עיקר קושייתו היתה משום לחה"פ דהיה מונח בדפוסים בלילה וס"ל דהדפוסים נתקדשו כך היה נ"ל לכאורה וכן ראיתי בס' חתם סופר או"ח סי' קכ"ה יעו"ש היטיב אבל באמת יש לעיין א"כ איך היה ניחא ליה על שתי הלחם מעיקרא דאמאי בעי אפי' בפנים ולא לישה ועריכה בפנים וזה שכתב הנוב"י בעצמו דאיך ניחא לי' בזה יעו"ש היטיב ועי' בחתם סופר שנדחק בזה מאד ומה שהביא ראיה מרבי דס"ל דשתי הלחם אין התנור מקדש רק בשחיטת הזבח יעו"ש שהביא כן מהש"ס דמנחות ע"ב ב' יעו"ש ותמה תמה אקרא הלא שם מפורש דרבי ס"ל דתנור מקדשם לענין ליפסל בלינה יעו"ש היטיב וכמש"כ למעלה ומה שרשם לעיין ברש"י דפסחים י"ג ב' בד"ה כשרות וכו' לא ידעתי מה מייתי מלחמי תודה שלא היו נאפות בתנור של קדש כמש"כ התוס' במנחות מ"ו א' ד"ה ואיזו וכו' יעו"ש היטיב ומה שהביא מד"ה שתי הלחם וכו' יעו"ש היטיב גם זה לא יתכן דהתם מיירי לענין הוקבעו או לא הוקבעו לפירש"י לענין דהכבשים אבד ולהתוס' לענין יוצא יעו"ש בתוס' ד"ה ואיזו וכו' מ"ו א' ושם ע"ב ב' סוף דבר דבריו תמוהים לי מאד יעו"ש היטיב. ומצאתי עוד בס' דרך חיים על יו"ד בסופו מחותנו של המחבר ודודו שכתב בשתי הלחם אינם נפסלין בלינה מטעם דתלוי בזבח וכסברת התוס' לעיל ט' א' יעו"ש וכבר דברתי ג"כ מזה וכתבתי שהתוס' מחלקים בין לינה דמיפסל בכלי ובין יוצא דאינו מיפסל רק בשחיטת הזבח וכמש"כ לעיל מזה ורש"י ס"ל דאפילו ביוצא מיפסל ואולי ס"ל דרש"י לא ס"ל כסברת התוס' שם והוא ס"ל דקדושת כלי מהני למיפסל ביוצא ג"כ ובמקום שיש זבח לא מיפסל אפי' בלינה ודחוק יעו"ש היטיב כי התוס' כ"כ לרש"י דאפשר לחלק בין יוצא ללינה יעו"ש היטיב ואמנם מש"כ נ"ל יותר ודו"ק היטיב ולא רציתי להאריך עוד בזה.

9 הר המוריה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

מושך שנים וכו'. עיין תוס' מנחות מ"ח א' ד"ה מושך וכו'.

14 גליון הש"ס על מנחות פתח ↗

מתני' בשיריה של חבירתה כו'. עיין לקמן מח ע"א תוס' ד"ה חטא בחטאת:

15 הר המוריה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

במחשבת הזמן וכו'. עיין מרן שכתב שצ"ל במחשבת שינוי השם והיינו האיבעיא דמנחות מ"ז ב' יעו"ש היטב ומה שהקשה מרן דהא שם אסיקנא דליכא מידי דפסול לשמו וכשר שלא לשמו יעו"ש ועיין תוס' מ"ח א' ד"ה או ששחטן וכו' והנה לכאורה לק"מ דהא רבינו לא ס"ל כן דר"ז דפריך הכא קאי בשיטת רב הונא דמקשה הכי בזבחים קי"ד ב' ועיין לעיל פי"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"י יעו"ש היטב דפסק כרב חלקיה בר טוביה יעו"ש היטב והבן. ודברי רבינו יהושע הנגיד שהובא בדברי מרן יעו"ש היטב יש לעיין בהם חדא דלא הוזכר ענין זה בגמרא ולמה לא הביא דין המפורש בש"ס ועוד כיון דהוי כחולין א"כ אמאי הותר באכילה ליהוי כחולין שנשחטו בעזרה דליתסר מיהת באכילה מדרבנן אם נימא דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכמש"כ לעיל פ"ו הי"ח יעו"ש היטב ויש צ"ע רב בזה.

18 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

שדה שהגיעה חצי' כו'. כ"כ בזה לעיל אם נימא טעם דלא מהני בפיאה משדה על חברתה משום דהחיוב הוא בא ע"י התחלת הקצירה כמבואר בחולין דף קל"ח ובירוש' רפ"א דכאן ואם התחיל לקצור בשדה זו לא נתחייבה האחרת לכן לא מהני פיאה מזו לחברתה דהוו כמו שני מינים וא"כ נ"מ דכל הני דמפסיקים הוה נ"מ גם לקולא ועיין בירוש' כאן דמספקא לו אם זה הוה דבר ברור מה שמפסיק ולכך החצי שלא הביא שליש לא חל עליו החיוב בהקצירה שקצר בה חצי שהביאה שליש אך זה קשה איך מהני הקצירה שקצר בהני שכבר נתחייבה אהני שלא נתחייבה עדיין נימא כמו דאמרינן במנחות דף כ"ד שבעה לה טומאה וכ"כ בזה וכעין זה נראה במה דס"ל לרבינו בהל' אבל פ"ג ה"ו דאינו חייב משום לאו דלא יבוא עד שיבואו בב"א עם לאו דלא יטמא כגון שבא בשידה תיבה ומגדל משום דהוה מחולל ועומד אך זה רק אם מתחילה לא הי' טמא רק עכשיו נטמא אבל אם הי' טמא כבר שוב לא יחול עליו הטומאה חדשה במה שנכנס מקצת דכבר נטמא ושבעה לה טומאה ושוב חייב משום ביאה כשנכנס כולו ועיין זבחים דף צ"ג ע"א בהך מחלוקת אם דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה ע"ש ותוס' שבת דף צ"א ע"ב. וגם יהי' נ"מ למה דמבואר ביבמות דף ע"ח ע"ב דלכך מהני הטבילה גם לעובר משום דהיינו רביתי' ור"ל דהוה כמו שגם העובר בא במים לא משום דלא הוה חציצה כמ"ש רש"י דהא בעי שיהי' במים ונ"מ כך דהנה מבואר בחגיגה דף כ"ב ע"א דאם שני הכלים טמאים מטבילין זה בתוך זה ולא הוה חציצה והך דשבת דף נ"ז ע"א דאמר שם דלא תטבול בהם עד שתרפם אף דהא גם התכשיט נטמא י"ל דמיירי דאין בהם שיעור ועיין בתוס' שם בע"ב ד"ה ואין ובזה י"ל כונת הגמ' שם כל שהוא אריג לא גזרו ר"ל משום דאריג כ"ש ג"כ טמא כמבואר שם דף ס"ג וא"כ הוה שניהם טמאים רק היכא דטניפים דאז קפדי שפיר הוה חציצה וכמ"ש שם רש"י בשם רבותיו ועיין במרדכי סוף ע"ז גבי טבילת כלים ע"ש וזהו באמת הטעם דמבואר בביצה דף י"ח ע"א דנדה יכולה לטבול בבגדיה ולא הוה חציצה עיין יבמות דף מ"ו ע"א גבי ארפי לו וע"ש ברמב"ן במלחמות אך כאן שאני מחמת דמועלת הטבילה לשניהם ולא חייץ וי"ל דזהו ג"כ הטעם מה דמבואר בזבחים דף ע"ח הובא בדברי רבינו בהל' מקואות פ"ג הי"ח גבי כלי שהי' מלא משקין טמאין דלא מהני הטבילה ומים מהני והטעם משום דשניהם נטהרים לא הוה חציצה משא"כ במשקין ויהי' נ"מ למה שכ' רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הכ"ה גבי קדרה דנקט היתה מלאה מים כו' ע"ש בהשגות דיהי' נ"מ לשיטת רבינו דס"ל דכלי חרס מטמא מגבו ואז אם נגע טמא בהמים במקוה נטמאו המים דלא מהני מה שהמים הם במקוה כיון שהכלי חרס טמא ואין לו טהרה ומיירי שטמא רק מגבו דתוכו טהור ובמ"א אבאר זה וא"כ יהי' נ"מ למה דמבואר בשבת דף קל"ה ע"ב אם לקח שפחה חוץ מעוברה דנמצא העובר לא נתגייר וכמו הך דגיטין דף כ"ג ע"ב דאמר הרי את שפחה וולדך בר חורין אם מהני הטבילה שתטבול להולד שיהי' גר או בן חורין ועיין בנדה דף כ"ו ע"א דמבואר שם דאף כשהתחיל הולד לצאת ואז ודאי הולד לא יהי' גר במה שהיא טובלת ומ"מ לא הויא חציצה ועיין תוס' נדה דף מ"ד אם הוה כמונח בקופסא ובמ"ש הר"ש מקואות פ"ח מ"ד אם ש"ז הויא חציצה ועיין נזיר דף נ"א ע"ב אם זה מיקרי רביתי' ובנדה דף מ"ג גבי מי רגלים ובזבחים דף ע"ח ע"ב אם שייך במ"ר השקה וא"כ קשה מהך דמקואות פ"י מ"ח דמשמע שם דמים שבתוך הגוף מהני להם טבילת הגוף אך י"ל דכ"ז שלא יצא לחוץ אין עליהם שם מים לכ"ע ולא דמי לשם דכבר היה עליהם שם מים ועיין תוס' חולין דף פ"ז ע"ב וכ"מ ובמ"א אבאר זה. עכ"פ אם נימא דכיון דבה לא שייך טבילה אין שם טבילה עליה כלל איך יועיל שיהיה הולד גדר גר ובן חורין וע"כ דמהני מהך דגיטין הנ"ל ומתמורה דף כ"ה דמשמע דהולד נעשה בן חורין גמור אף דצריך טבילת שחרור ומעכב לשיטת התוס' ביבמות דף מ"ז ע"ב אך יהיה נ"מ לשיטת הגאונים הובא בדברי רבינו פ"ב מהל' מקואות הט"ו גבי שער שבראש דהוה דבר בפ"ע לענין חציצה ע"ש ולשיטתייהו יהי' דאם כל השער קשור אך אם אינו מקפיד חוצץ כמו בהך דיבמות דף ע"ח הנ"ל והטעם כמש"כ דהא בעי שיהיה במים ומה שאינו מקפיד לא מהני רק שלא יהא חוצץ וכ"כ בזה לעיל ולכך מבואר בירושל' פסחים פ"ג ה"ב דלענין הזאה גרע מחציצה לענין טבילה משום דעכ"פ הזאה לא נגע בגוף הכלי ועיין בתוספ' פ"ג דכלים ובר"ש שם פ"א מ"ג ופי"ב דפרה מ"י בר"ש בשם תוספ' רק היכא דמבטל להדבר דאז הוה כהדבר עצמו וכמו דמבואר בחולין דף פ"ג ע"ב ושם דף קכ"ט ע"א גבי חיבורי אוכלים ועירובין דף ק"ד גבי מלח ותוס' יומא דף מ"ד ע"ב גבי נשתיק וסוכה דף ל"ז ע"א כיון דחברי' כו' וכ"מ בזה ואף דמלשון רבינו בהל' פרה פי"ב ה"ד לא משמע כן. וכן משמע מלשון המשנה מקואות פ"ח מ"ה דנקט שם גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאילו לא טבלה וע"ש בדברי רבינו ובר"ש שם ובסוף פ"י והטעם לא משום חציצה רק משום דזה לא בא במים כלל ועיין קדושין דף כ"ה ע"א דשפתים הוה כגלוי ומה דמבואר בהל' נגעים פ"ו ה"א דאודם שבשפתים הוה בית הסתרים שם ר"ל שבפנים ועיין בכורות דף ל"ט ע"א תורא ברא דשפתים ושם דף ל"ה ע"א ולענין הך פלוגתא גבי הזאה דקדושין שם לס"ד י"ל דיהיה נ"מ אם הזאה צריכה שיעור דשמא יהיה מקצת הזאה בפנים ועיין זבחים דף צ"ד ודף פ' ובזה א"ש לשון הגמ' בקדושין שם. עכ"פ הטעם משום דבעי שיהיה במים וזה לא שייך כלל לגדר שאינו מקפיד ויהיה נ"מ לגבי מעוברת היכא שהיא עצמה אין צריך טבילה רק משום הולד אם הי' החציצה כנגד הולד ברוב או כולו ולגבי האשה עצמה הוה רק מיעוט אם זה חוצץ או לא ועיין זבחים דף ע"ט ע"א הב"ע כו' לפי' רש"י שם דהיכא דא"צ להטביל את כולו מצד טומאת כולו לא איכפת לן אם יש עלי' דבר חוצץ ע"ש ובכלים פכ"ה מה דמבואר בר"ש בשם תוספ' להיפך דשפיר חוצץ וזה ודאי ביאת מים בעי כולו ונראה דכן יהי' נ"מ לגבי הך דחגיגה דף י"ח ע"ב גבי נטמאו ידיו נטמא גופו ובעדיות פ"ג בפלוגתא דרבי דוסא ורבנן ע"ש בפי' הראב"ד גבי סתם ידים אך נ"מ דגבי נטמא טמא כל הגוף וגבי סתם אז בעי כל הגוף טבילה רק משום טומאת ידים ונ"מ לענין חציצה על הגוף לשיטת רש"י בזבחים הנ"ל. ובאמת בהך מחלוקת דחולין דף ק"ו גבי עד הפרק עד כמה ע"ש והא יהי' נ"מ להיפך דאם נימא כמ"ד דכל הפרק ושם ג"כ צריך רוב וא"כ נפקא מזה קולא וע"כ צ"ל דמ"מ משערין בכל היד ובאמת גבי קידוש ידים במקדש לא כ' רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה אם צריך ג"כ קפידא וי"ל דכאן לא תליא בדעתו של כהן כיון דהוה שלוחא דרחמנא ועיין מנחות דף כ"ד ע"ב גבי קומץ ותוס' שם דף ע"ו ע"ב וע"ש דף י' ע"א גבי דם האשם משמע דזה הוה גדר דין לא דעת כהן וזבחים דף מ' ע"ב גבי אמין שבאצבע ועיין בזבחים דף י"ט ע"א גבי אבק דהוה שם בעיא דלא איפשטא אם חוצץ ולפי שיטת רבינו גבי טבילה אינו חוצץ כמבואר בפ"ב מהל' מקואות ה"י ושם פ"ג הי"ז וע"כ כמש"כ ועיין בדברי רבינו בפיהמ"ש פ"ב דמס' זבחים דקודם הקידוש צריך שישפשף וכן הוא בתוספ' פ"א דמנחות ואף דהא מבואר בירוש' פסחים פ"א ופ"ב הובא בתוס' נדה דף ס"ו ע"ב ותוס' חולין דף ט' ע"א דדבר דאינו שייך רק בכהנים לא נתקן חפיפה צ"ל דעבודה שאני ועיין יומא דף ל"א ע"א דמבעי שם גבי טבילת סר"ך אם יש שם חציצה וע"ש בסוף יומא ברש"י ותו"י דגם טבילת בע"ק לדידן צריך חפיפה משום חציצה אך נ"ל דהך דדף ל"א ר"ל להני דלא חייצי רק לטהרות ולא לאשה לבעלה עיין נדה דף ס"ז ברש"י ותוס' ומה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מקואות פ"ב הכ"ב גבי טבילת דין לא משום טומאה אם הוה כמו לבעלה או לטהרות והתוס' ביבמות דף מ"ז ע"ב ס"ל כשיטת הר"א דלא חייצי גבי גר ולשיטתם מדוייק לשון הגמ' שם דלא חשיב גם טבילת עבד לעבדות משום דשם י"ל דחוצץ הני דחייצי לטהרות משום דטבילה של עבדות נ"מ ג"כ לענין עבד כהן שיאכל בתרומה ולכך חוצץ. עכ"פ פליגי בזה אם טבילת דין חייצי הני דלטהרות ומיבעי ביומא שם אם טבילת סר"ך הוה כטבילת דין או לא וכן יהי' נ"מ להך דחולין דף ק"ז ע"ב וירוש' פ"ח דברכות ופ"ג דחגיגה דאוכלי תרומה זריזין הן ובירוש' פ"ח דשביעית וכ"מ אם גם גבי עבדים כן בשעה שהם אוכלים בתרומה דאל"כ גם גבי כהנים יהי' צריך נטילת ידים ולא די במפה כעין גבי חפיפה כמבואר בירוש' הנ"ל ועיין מ"ש התוס' יומא דף ע"ט ע"ב גבי הך דר"צ דרק בכהן בשעה שאוכל תרומה וראי' לזה דהא בחולין דף קכ"ג מבואר שם דגבי כהנים לא חיישינן דילמא לא ימלקו הרוב ומ"מ כ' התוס' ביומא דף ל"ג ד"ה למה דחיישינן שמא לא יגמור השחיטה אף דשם בכהן וצ"ל משום דשחיטה כשרה בכל אדם גם גבי כהנים גזרו. ובאמת עיקר הגדר בטבילת כל הגוף אם ר"ל דלא מצטרפי או משום דאין שם טבילה לחצאין כלל וזהו כונת התו"כ פ' שמיני כולו כאחת מביאת השמש ר"ל דכ"ז שלא שקעה כולה אין עלי' שם שקיעה כלל ועיין ברש"י קדושין דף כ"ה ע"א בד"ה אף כל דמשמע ממנו דהטבילה בעי שיהא לכל האברים בפרטיות לא לכל הגוף דאל"כ מה שייך לומר דכל הלשון א"א להטביל וטבילה למקצת לא אשכחן ומה זה הא זה בגדר הגוף ומה שייך זה לפרטיות האברים היכא דאין נ"מ לדין ועיין חולין דף ע' ע"א וזבחים דף ק"ה גבי רוב עובר ורוב אבר ורוב גוף ע"ש. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב"ש וב"ה באהלות פי"א מ"ג אם אדם הוא דבר מצטרף או דבר עצמיי ועיין בסוכה דף ט"ז ע"א גבי מיטה אם מהני טבילת חצאין ובגיטין דף ט"ו ע"ב גבי ידים טהורות לחצאין ובתוספ' חגיגה פ"ג מוכח דמה דאמר במשנה שם דף כ' ע"ב דבקודש מטבילין שניהם ר"ל דלא מהני רק בב"א דשניהם הוה דבר אחד ואין טבילה לחצאין וע"ש בהשגות הראב"ד ז"ל על בעהמא"ו דכל היכא דבעי שניהם בגדר אחד הוה זה דבר אחד וכן נ"מ לגבי חפינה ביומא דף מ"ז ע"ב גבי חפן בזו ובזו כו' ור"ל אם אז ב' הידים הוה כמו דבר אחד והוה כמו קומץ שחלקו דלא מהני כמבואר במנחות דף ז' ובזה א"ש מה דלא פירשו בהך דמנחות דף כ"ה דשמאל הותר מכללו ביוהכ"פ דר"ל החפינה אך שם לא שייך כלל ימין ושמאל דשניהם הם ד"א. וכן נראה דנ"מ גבי ריאה בבהמה וגבי ביצים אם הביצים או האונות הוה שם בפ"ע והפסול או הכשרות הוא מחמתם או הם פרטי הדבר ונ"מ אם בעל ג' ביצים נקרא יתר וכ"כ בזה בח"א פ"ו מהל' שחיטה ה"ו ובאמת נראה דגם לענין שני אברים אם הם דומים יש נ"מ דנ"ל דאף דמבואר בירוש' ב"ק פ"ח דאם סימא שני עיניו כאחת יוצא לחירות וא"צ לשלם זה רק בשני עיניו אבל שן ועין כאחת י"ל דחייב אף בב"א וזהו כונת הגמ' ב"ק דף ע"ד ע"ב סימא את עינו כו' ולכאורה קשה הא מסתמא זה אתיא כמ"ד דא"צ גט שחרור עיין גיטין דף מ"ב ע"ב ואיך ס"ד זה ודוחק לומר משום הך דכ' התוס' ב"ק דף ל"ג קודם גמר דין ועי' תוס' כתובות דף מ"ב ע"א ובזה יש ליישב מש"כ התוס' גיטין דף מ"ב ע"א ד"ה יום דאיך מהני מה דהקנה לבנו קטן הא יצא ממנו י"ל דמיירי קודם גמר דין ועי' ב"ב דף ק"מ ע"א וכ"מ בזה אך באמת נראה דכונת הגמ' דב"ק הנ"ל היכא דאתא בב"א ואז התשלומין יהיה רק עבור שן ובזה מדוייק הגמרא דגיטין דף מ"ב ע"ב דמייתי מהך דהכה שנו וסימא עינו ור"ל דזה מיירי לענין זה אחר זה דאל"ה היה צריך לשלם רק דמי השן ושוב י"ל דאתיא כמ"ד דצריך גט שחרור ועיין בירוש' גיטין פ"ד. עכ"פ זה הוה מחלוקת אם הגוף הוה בגדר צירוף או בגדר עצם ועיין שבת דף פ"ג ע"ב גבי נדה ישנה לאברים ובדברי רבינו בהל' משכב ומושב פ"ח ה"ד ובהשגות שם ושם אבאר זה וא"כ יהיה נ"מ גבי מעוברת לזה ועיין מה שפי' רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו הי"א גבי התליע רוב חטה אם זה הוה כמו דבר בפ"ע ופסול או אזלינן בתר השיעור ועיין זבחים דף ק"ח ע"ב גבי אבר ולפי גירסת התוספ' פסחים פ"ז מבואר שם דריב"ב ס"ל דפסח שיצא ממנו אבר אחד בטל מכולו הך דין דלא תשברו בו עצם ודלא כגירסא גמ' דילן דף פ"ד ע"ב ובאמת י"ל דזהו כונת הגמ' דחולין דף י"ז ע"ב פגימת עצם בפסח כמו חגירת ציפורן ר"ל אם חסר מהאבר כדי חגירת ציפורן שוב פקע שם אבר ממנו דהנה רש"י ס"ל בפסחים דף ע"ד ע"א ע"ש בד"ה נחתך דמקולס מעכב לגבי פסח ע"ש וכן נראה מלשון רבינו בהלכות ק"פ פ"י הי"א ובלבד שלא יחסר בו אבר ולכאורה קשה הא מבואר פסחים דף ס"ב ע"א ומובא בדברי רבינו פ"ד ה"ב דנטמא מקצת אברים יכול לאכול השאר ודוחק לומר דמיירי כגון שחלקו אותו לשני חבורות וכמו הך דמנחות דף י"ד לר"י דפלגינה הוה כמו ב' גופים וע"ש בתוס' דף י"ג ע"ב גבי לחה"פ דאם נטמא חלה אחת נטמא כל הסדר ובירוש' חגיגה פ"ג גבי הך דכלי מצרף ועיין ברש"י זבחים דף כ"ח ע"ב ד"ה במקדש ותוס' שם דף מ"ה ע"ב ד"ה שכן ובתוספ' פ"ד דקרבנות ובתו"כ פ' צו פ"ט פי"ג דלא נטמא כולו דזה אינו דהא קודם זריקה עדיין אין להם זכות בהבשר וא"א לחולקו לשתי חבורות. ועיין פסחים דף ע"ז ע"ב ובספרי פ' קרח וכ"מ ובדף ס"ב מבואר דיכול לזרוק הדם על שאר האברים ועיין בספרי פרשת ראה פסקא קל"ד דהוה מחלוקת דר"י ור"י שם אם צריך שיהי' האברים שלמים ובתוספ' רפ"ז דפסחים מחלוקת דב"ש וב"ה וספ"ה שם ושבת דף כ' ע"א האי לא מינתך ובירוש' שם ספ"א ע"ש וס"ל דאם נשאר אברים שלמים די בזה וקמ"ל דלא נימא כמו גבי אבר מן החי דאם נחסר משהו מהעצם בטל שם אבר ממנו עיין בדברי רבינו פ"ב מהלכות טומאת מת ובנדה דף מ"ג ע"ב וכ"מ קמ"ל דרק כדי חגירת ציפורן אך מירוש' פסחים פ"ז ה"י מבואר דאין הפי' כן. גם י"ל דנהי דמעכב זה רק היכא דלא נטמאו אבל היכא דנטמאו אז לא מעכב וכמו גבי הקטרת אימורים עיין פסחים דף נ"ט ע"ב ודף ע"ז ע"ב וכ"מ בזה ואף לרש"י דס"ל דצריך שיהא מחובר משכחת דנטמא מקצתה כמו הך דחולין דף קכ"ז ע"ב גבי אוחז בקטן ובירוש' נזיר פ"ו גבי זרוע בשלה דדי שהוא מחובר כשעורה ובירושלמי פסחים פ"ז הי"א כל הדברים טהורים ברובם ושם פ"ג ה"ב גבי אבר מדולדל ובתוספ' פ"ג דכלים וכ"מ. עכ"פ מוכח דאבר יש עליו שם שלם. ויהיה ג"כ נ"מ למה דמבואר בחולין דף ל"ג דדם שחיטה מכשיר אם ר"ל משום דין שחיטה או רק משום דם שחיטה ויהיה נ"מ לב"פ לדידן דס"ל דלא כר"ש בחולין דף ל"ג ודף ע"ד ע"ב דשחיטה מכשרת וא"כ לא הוכשר וכן לענין אם שחט ב"פ אם דמו מכשיר לעלמא כיון דשחיטה לא בעיא אם מיקרא דם שחיטה ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מאכלות אסורות פ"ו ה"ד אם גבי שליל חייבים על דם שחיטתו כרת ע"ש בה"ה וכן נ"מ גבי דם שחיטה סימן שני של עוף אם הוא מכשיר כיון דהוא א"צ שחיטה אם יש עליו שם של דם התמצית ועיין חולין דף כ"א ע"ב בפלוגתא דרש"י ותוס' שם אם סימן שני הוה בגדר שחיטה בעוף ושם דף ט' ע"א בתוס' ד"ה כולהו דאף אם נעקר בעוף סימן אחד לא מהני השחיטה בשני והטעם משום דשחיטת סימן אחד בעוף פועלת כאילו נשחט גם השני וא"כ צריך שיהיה ראוי לשחיטה ועיין בהך דשם דף ל"ב ע"ב מה דהקשה דאמאי אמרינן דפסוקת הגרגרת כו' הוה טריפה והא הוה נבלה ואמאי לא משני דמיירי בעוף וע"כ משום זה ובאמת הך מחלוקת דחולין דף כ' אם יש עיקור סימנים בעוף ר"ל רק לענין שלא תהיה נבלה אבל טריפה הוה וכשיטת רש"י שם ועיין יבמות דף כ"ט ע"ב גבי מאמר ע"ש. ועיין במה דמבואר חולין דף קכ"א דאף ישראל השוחט בהמה טמאה לעכו"ם או להיפך גוי ששחט כו' מ"מ דמו אינו מכשיר אף דיש שם שחיטה עליו לענין טומאת אוכלין ובהך דבכורות דף י' ע"ב גבי שוחט עורב להתלמד בו מחלוקת דר"י ור"א ע"ש ובאמת ר"א ס"ל במשנה דסוף מכשירין דדם שחיטת טמאים ג"כ מכשיר וא"כ י"ל דפליגי להיפך דר"י ס"ל דרק עורב משום סימני טהרה ומשום דין שחיטה ור"א ס"ל דכל דם שחיטה של טמאים מכשיר וכ"כ בזה בהך מחלוקת דמכשירין שם אם דם הנדה מכשיר ועיין בנדה דף י"ט ע"ב דמכשיר ע"ש בתוס' אך ר"ל אם מטעם טומאה או מטעם משקה ומעיין ונ"מ לדם טוהר אם נימא דמעיין אחד הוא או אפילו למ"ד דהם ב' מעיינות מ"מ בא ממקור כמ"ש התוס' דף ל"ד ע"ב בנדה ודף ל"ו ע"ב וע"ש דף מ"א ע"ב גבי דם היוצא דרך דופן למאן דאמר מקור מקומו טמא והאי דדם טוהר אינו מטמא עכ"פ מחמת מקור מקומו כו' צ"ל דהטבילת יולדת מועלת גם להמקור עצמו שיטהר ואז אם נעקר המקור ונפל לארץ אינו מטמא אף טומאת ערב וזהו כונת רבינו בהלכות מטמא מו"מ פ"ה ה"ג והטבילה מועלת לכל הדם כו' וזהו מהך דנדה דף מ"ב ע"ב מיגו דמהניא טבילה לדם דאיכא מגואי ר"ל דגם המקור בעצמו נטהר ולא הוה כמו דם טהרה של מצורעת לדידן וכ"כ בזה ועיין בירוש' נדה פ"ב דאמר שם דם טהור אינו מכשיר כצ"ל. אך באמת כך דהוה לפי המבואר בחולין דף ל"ו ע"א כך דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אף אם נתקנח הדם בין סימן לסימן מ"מ הוכשר ורבינו ז"ל בפ"י טומא"ו ה"ג לא פסק כן וצ"ל כך דהא מבואר בחולין דף פ"ז ע"ב וב"ב דף צ"ז ע"א ובדברי רבינו בפי"ב מהל' טומא"ו ה"ב דצריך להחשיב גם המשקין ע"ש וגם שיפול ברצון ועיין שבת דף ע"ה ע"ב דניחא לו בדם ע"ש והנה אם נימא דהדין של שחיטה עושה להדם משקה אף אם נימא שישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ אם לא יגמור השחיטה ודאי לא יהי' שם משקה על הדם כמבואר בחולין דף כ"ט ע"ב ולכך אינו מועיל המחשבה ליפול על האוכל כיון דעדיין לא נגמר השחיטה והוה כעין הך דחולין דף קכ"ח ע"א גבי הכשר קודם מחשבה ע"ש והנה גבי טמאים לא שייך הך טעמא דניחא לו בדם השחיטה המבואר בשבת הנ"ל אך י"ל כמבואר מס' טבול יום ספ"ב ובתוס' כריתות דף י"ג ודף ט"ו ושבת דף י"ז דמשקין טמאין א"צ רצון וכמו הך דב"ב דף צ"ז גבי שמרים ע"ש ודברי רבינו פי"ג מהל' טומא"ו הי"ז וכמש"כ התו"י כריתות דף י"ג דמעיין א"צ מחשבה וזהו כונת המשנה מכשירין פ"ו מ"ה גבי מי רגלים לדעתו ושלא לדעתו ובאמת זה הוה מחלוקת דאמוראי בירוש' חגיגה פ"ג ה"ה גבי האוכל דבלה ע"ש אך זה רק להחשיב המשקין אבל הנפילה על האוכל צריך לדעת. ובאמת הך מחלוקת דחולין שם גבי אם שחיטה בעצמה מכשרת ע"ש ברש"י דהטעם משום דעשאו אוכל וזה תליא אם מה דבעי הכשר הוא משום דיש חסרון בהאוכל כעין דמבואר בחולין דף קי"ח ע"א או משום דזהו גדר התחלה לטומאה וזה תליא בהך מחלוקת דרב ור"י בחולין שם אם יש יד להכשר דהכשר הוה אתחלתא דטומאה ע"ש וא"כ שוב לא שייך לומר דנגמר להיות אוכל ולכך מבואר בחולין דף ל"ו ע"ב עשאוהו כהכשר מים מדרבנן ר"ל דלא משום דהאוכל נגמר רק משום דהוה כבא במים מדרבנן ובאמת לפי המבואר בחולין דף ע"ד ע"ב דלר"ש הב"פ איתכשר בשחיטה דאמו ואם נימא דהוה משום גמר אוכל אף אם נימא דהא דב"פ אינו טעון שחיטה משום דהוה כאילו נשחט רק משום דאינו צריך וזה תליא בהך דשם דף ע"ד ד' סמנים אכשרי בי' רחמנא וכבר הארכתי בזה בח"א מ"מ גמר מהני אפי' מאליו עיין כלים פ"ה מ"ד אבל אם נימא דעשאוהו כהכשר מים אז ודאי בעי מעשה ועיין חולין דף קכ"ח ע"א דר"ש ס"ל אין יד להכשר וא"כ י"ל דהטעם הוא משום גמר באוכל אך בחולין דף ל"ו לא אמר כן. ובזה יש לפרש דברי רבינו בפי"א מהל' טומא"ו ה"א דכ' שם ועוד מפני שאינו מקפיד ע"ש בהשגות אך ר"ל כך דהנה רש"י ז"ל בע"ז דף נ"ה ע"ב ד"ה אבל כ' דרק היכא דודאי הי' עליו משקה אז הוכשר גבי בוצר לגת אך רבינו ז"ל כ' להיפך דאף שלא נפל כו' ור"ל הטעם דכיון דבאמת זה אינו משקה רק משום גזרה עשאוהו כהכשר מים אף שלא הוכשר והטעם משום כיון דאינו מקפיד זה גופה עושה פעולה שיהי' משקה ואם הוא משקה הוא מקפיד וא"כ ממילא הוה הכשר וכן הטעם גבי חיבת הקודש דהוה כמו בא במים לא משום דנעשה אוכל גמור ולכך הוה ס"ד בבכורות דף י' דאיסורו חישובו גם לענין הכשר ועיין בירוש' סוטה פ"ט דמבואר שם דדם עגלה ערופה מכשיר והוה כדם שחיטה וע"כ משום דקי"ל דעריפה הוה כשחיטה לטהרה כמבואר בזבחים דף ע' ע"ב ועיין במה דפליגי בתוספ' תרומות פ"ה גבי סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין דתעלה דר"י ס"ל שם דאם היו החולין מוכשרין דשוב ע"י מגען בתרומה נטמאו לא תעלה גם איסור תרומה ועיין בכורות דף כ"ב ע"ב ברש"י ותוס'. והנה שם אמר הטעם דתתחלק לעיסות רק לר"א על החולין ואמאי לא קאמר זה הטעם דעולא גם לר"א אאותה סאה ע"ש בתוס' ד"ה ובלבד אך באמת כך דהנה עיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות ספ"א פסק שם כך דמשום שאפשר כו' והשיג עליו הר"א ז"ל דזה לר"י אך רבינו ז"ל ס"ל כך דטומאה לחודא לא בטלי דמטמא לאחר ודוחק לומר דהך שחוטה ר"ל בשחיטה יבשתא דלא הוכשרה רק דס"ל דהיכא דיש גם איסור אז מתוך שבטלה איסורו בטלה גם טומאתו ועיין בירוש' נזיר פ"ו ה"א דמבואר שם כה"ג גבי אבר מן החי וזהו הכונה מה דמבואר בירוש' ערלה פ"ב ה"ג עד כדון דבר שיש בו איסור כו' ר"ל כך דטעמא דשמאי דדבר המחמיץ מטמא הוא רק אם הוא גם כן דבר האסור כיון דלזה לא בטל לזה גם כן לא בטל אך דבר שיש בו טומאה בלבד לא שייך זה אך מ"מ אם להראשון הוה גם איסור דאז מטמא אותו ג"כ שוב אם חימץ ממנו למקום אחר שאין בה רק טומאה לבד ג"כ מטמא וכעין הך דירוש' ספ"י דעירובין וכ"מ ובמ"א הארכתי בזה ואח"כ אם ביטלו אז הראשון שיש בו איסור וטומאה נתבטל כמש"כ והשני לא כיון דאין בו רק טומאה לא נתבטל ושוב א"א שיתבטל הראשון שמתוך שזה לא בטל גם זה לא בטל וא"כ נעשה עיקר טפלה וטפילה עיקר וכה"ג אמרינן בירוש' נזיר פ"ד ה"א גבי אחד שאמר הריני נזיר סתם ואמר השני ואני ק' יום וחזר הראשון ואמר ואני נעשה עיקר טפילה כצ"ל שם ובאמת הטעם דטומאה לא בטלה דהוה כמו עולין דלא מבטלי ר"ל משום הך קרא דזבחים דף צ"ז דיקדש דהרי הוא כמוהו ולכך לא בטל רק היכא דיש נ"מ לגבי איסור כמו גבי פיגול ונותר עיין בערלה פ"ב ובדברי רבינו בהל' מעה"ק פרק י' הלכה י"ב וכ"כ בזה בח"א ובזה א"ש מה דבזבחים דף ע"ח ע"א נקט הפיגול והנותר והטמא עיין בתוס' שבת דף פ"ט ע"ב ובירוש' חלה פ"א אמאי לא נקט גם פסול יוצא דטמא ג"כ רק לאו משום דס"ל כהך מ"ד דהיכא דמטמא ג"כ לא בטל וכאן מיירי בקדשים דיש גם רביעי אך טמא ההכשר הוא בסתמא בחיבת הקודש עיין חולין דף ל"ו ע"ב וכ"מ וא"כ למנות בו ראשון ושני הוא רק מדרבנן כמבואר בחולין שם ובמנחות דף ק"ב ולקמן בהל' אה"ט ופיגול ונותר בל"ז יש בו טומאה דרבנן וא"כ לא אהני כלל הטומאה משא"כ ביוצא דהוה זה בעיא דלא איפשטא פסחים דף פ"ה הובא בדברי רבינו בפ"ח מהל' אה"ט ועיין בהשגות הר"א ז"ל פ"א מהל' פהמ"ק ובירוש' ספ"ג דפסחים ובהך דפסחים דף ט"ו ע"ב. ובזה יש לבאר ג"כ הך דיבמות דף פ"א ע"ב גבי לחה"פ ובתוספ' תרומות פ"ה ופ"ח דנ"מ בין לחה"פ טמא שנתערב בלה"פ טהור או בחולין דמן הסתם הוכשר בחיבת הקודש לדידן עיין בדברי רבינו בפ"י מהל' טומא"ו הט"ז אך י"ל משום לתיתה עיין פסחים דף ל"ו ומנחות דף ע"ו דהא היו מביאין אותו חטים לא סולת אך מדברי רבינו משמע דרק של עומר היו לותתין ונ"מ להטעם דצבור שאני בפסחים שם ע"ש ברש"י וע"ש דף מ' ע"א די"ל דחטים גריעי משעורים וא"כ זה לא הוה רק שני דרבנן ועיין פסחים דף י"ד ע"א גבי אוכל מטמא אוכל בקדשים מה"ת. והך דמבואר בפ"ב דטבול יום מ"ז ע"ש בר"ש דרק משום דטבול יום הוא רק פוסל וכזה מחלק גם בתוספ' פ"ה דתרומות הנ"ל ועיין בדברי רבינו פ"ב מהל' טומאו"כ הכ"ו מה דמחלק שם בין אם נפלו טמאים לתוך טהורים ובין טהורים לתוך טמאים ועיין בתוספ' דטהרות פ"ה גבי כוס ששתה ממנו זב דהוה פלוגתא דר"ש ורבנן אם נתבטל הרוק או לא ועיין במ"ש רבינו בהל' טוא"ו פט"ז ה"ד מה דמחלק שם בין מים לשאר משקין ולכך כ' שם רבינו נתערבו במים ר"ל שהמי פירות נפלו על המים ורבינו לשיטתי' אזיל והתוספ' שהקשה הר"א ז"ל שם מיירי להיפך שנפלו מים לתוך מי פירות ובזה פליגי רבנן וזה ר"ל הירוש' תרומות פי"א ה"ב ר"מ וראב"י אמרו ד"א אך רבינו ז"ל שם דזה רק במי פירות וכמו ציר חגבים דשם משקים עליהם רק דאינם מטמאין אבל היכא דהוה רק זיעה בעלמא כמו ציר דגים אז גם מים בטלים שם. ובזה א"ש הך מחלוקת דמכשירין פ"ד מ"ט ר"ש ורבנן דר"ש אמר דהמשקה היוצא מבטל המשקה שבלעו ע"ש בר"ש והטעם משום דר"ש לשיטתי' אזיל בנדה דף ח' אם קטף הוה פירי או רק זיעה וס"ל דהוה רק זיעה וגם הולך לשיטתי' דס"ל בתוספ' דטהרות הנ"ל דבטל אף להיסט ובזה י"ל מ"ש התוס' בכורות דף כ"ג ע"א ד"ה הניחא דאמאי לא הקשה מהך דר"ש אך י"ל דר"ש לשיטתי' דס"ל דבטלה כמש"כ וגם הך דסוף פ"ד דמכשירין הנ"ל תליא בהך מחלוקת דר"א ורבנן בפ"ב דערלה מי מוציא את מי הראשון את האחרון או אחרון את הראשון וכן הוא בתוספ' תרומות ע"ש ועיין בר"ש שם ובהך דמנחות דף כ"ג ע"א גבי שמן הנבלע בעצים אם הוה בלוע או בעין ע"ש. עכ"פ י"ל דהיכא דנ"מ שיטמא לא בטלה גם האיסור ולכך גבי סאה שעלתה כיון דהוה גדר תרומה לדידן וא"כ אף שני עושה שלישי. וגם למ"ד דאוכל מטמא אוכל גבי תרומה שוב גם האיסור לא בטל משא"כ במדומע עיין נדה דף מ"ז ע"א ובתוספ' דטהרות פ"א לכך צ"ל הטעם של עולא דאף אם נימא דמיירי דהטמא הי' שני מ"מ כיון דטומאה עוררת טומאה שוב יש שם תרומה טמאה ואסורה ולא משום דמטמא אך באמת זה צ"ע די"ל דסאה תרומה העולה מתוך מאה לא עדיף מגידולין וממדומע דאין טבול יום פוסל בה ואין שני עושה שלישי וכמבואר בירוש' פ"ו דתרומות ובתוספ' פ"ט דתרומות ע"ש ועיין בהל' טומאת מת פ"ט ה"ט בהשגות ובהל' תרומות אבאר זה ועיין תוס' סנהדרין דף ל"ג ע"א גבי טיהר את הטמא מש"כ שם וע"כ דהוה מוכשרין דאל"כ לא הוה מזיק בידים כמבואר שם. עכ"פ חזינן דמקום שיש איסור וטומאה מחשיב אחד לשני ובזה יש ליישב דברי התוס' שבועות דף כ"ג ע"א מה שהביאו ראי' בשם הירוש' דשתי' הוה כאכילה מדם דכתי' בו אכילה וליכא לאוקמי בקרוש דהא קי"ל דהוה לא אוכל ולא משקה ואף דבירוש' דחה זה שם דרק לענין טומאת אוכלים אך כך דהא זה מבואר בחולין דף ק"כ דהיכא דאקפי' בידים הוה שפיר אוכל א"כ נימא דאיסורו יהי' חישובו כמש"כ אך זה שייך רק דהאיסור הוא על זה אבל אם האיסור הוא סתם וממילא זה אסור בזה לא שייך לומר איסורו חישובו לענין טומאה די"ל כמ"ש התוס' מנחות דף ס"ט ע"א דאיסור שאני וגם דמחשיבה במה שאוכלה. ועיין בטהרות פ"ג מ"א גבי רוטב שקרש דמשמע שם דשם לא אמרינן כמו בפסחים דף י"ח וסנהדרין דף מ"ח ע"א גבי כיפה דיש עליו גדר טומאת מגע מחמת שנגע בעצמו דא"כ למה צריך דוקא שיהי' כביצה ועוד הא נגע בעצמו ובאמת לשיטת רבינו בהל' טומא"ו פ"ב הי"ד והכ"א דמשקין אם סרוחים קודם קבלת טומאה אין מקבלין טומאה ע"כ צ"ל דהך דפסחים דף י"ח הוה כמו קבלת טומאה מחדש לא שיהא בו זו הטומאה גם מתחילה עיין חולין דף ע"ב ע"ב בתוס' שם דאל"כ במאי פרחה טומאתה ולשיטת הר"א ז"ל שם צ"ל דכיון שנכנסו לתוך הבהמה הוה כמו פנים חדשות ולכך פסקינן בהל' טומאו"כ פ"י דמי רגלי בהמה לא מכשירין ומדברי רש"י חולין דף פ"ח ע"א בד"ה שרץ מוכח דאף אם עדיין לא יצאו חוץ המר"ג מ"מ בטל שם מים מעליו ולא מכשיר ועיין תוס' בכורות דף ז' ע"ב גבי דג מה דחלקו שם בין אם נמצא בפנים בין אם יצא לחוץ ובדברי רבינו בהל' טומא"ו פ"י ה"ח ובהשגות וכ"כ בזה ועיין תוס' מנחות דף כ"ב ע"ב דנ"מ בין אוכל למשקה דאוכלין שנסרחו לא בטל רק האיכות שעליו אבל הכמות נשאר אבל משקה נעשה כפנים חדשות ואין זה הדבר ועיין בר"ש כלים פ"א מ"ד דאמר שם להיפך דנבלה אין שמו עלי' אם נסרח אך י"ל דר"ל דלא דהוה דבר חדש רק שם נבלה פקע ממנה לא דהטומאה פורחת. נמצא דיש ג' חילוקים אחד היכא דהטומאה פרחה ממנה וזה נטהר לגמרי ואחד היכא דהשם שיש עליו פקע ממנו וזהו כמו גבי נבלה וזה החילוק ר"ל כמו בהך דזבחים דף מ"ג ע"ב דאין טומאה פורחת ממנו ע"י מקוה וכשהוא שלם ר"ל דלא דהטומאה פרחה ממנו רק שנעשה שינוי בהדבר ומ"מ הכמות בעצמו לא נעשה פנים חדשות אף דנעשה לחמו של מזבח ושייך בו לומר נגע בעצמו ופסול לסכך בשברי כלים וכמבואר בסוכה דף ט"ז ודף כ' ע"ב בתוס' ודף י"ב ע"ב בתוס' ובזה אמרינן בע"ז דף כ"ט ע"ב אטו משום דאחמיץ פקע איסורא ממנו ועיין שם ברש"י דף ו' ע"ב גבי קמח וכ"מ ויש אשר נעשה ברי' חדשה וכמ"ש התוס' פסחים דף מ"ד ע"ב גבי ערלה שאם סבכה בזקנה וזבחים דף צ"ה ע"א גבי כלי מתכות ובגד אם הפכו דנעשה דבר אחר וכן בהך דשם דף צ"ו ע"ב גבי החזירו לכבשן האש דהוה כמו כלי חדש וכמבואר בע"ז דף ע"ה ע"ב ור"ל דזה הוה ברי' חדשה וכעין הך דתמורה דף ל"א גבי אפרוח ביצה דגם גבי ביצת ע"ז מבואר בירושלמי פ"ג דע"ז לחד מ"ד דשרי וכ"כ בזה. ועיין בדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ד הי"ב דבשר השרץ אף דגבי אם סרוחה מעיקרא טמא ולא הוה כמו נבלה עיין ע"ז דף ס"ח ע"ב ושם דף כ"ו ע"ב וב"מ דף ס"א ע"ב דהוא מאוס מ"מ אם נפסל מאכילת כלב טהור ומשמע אף אם שלדו קיימת ולא הוה כמו יבש ושרוף דאם שלדו קיימת טמא כמבואר שם ועיין בדברי רבינו בהל' מא"ס פ"ב הכ"א ע"ש וצ"ל דרבינו ס"ל כשיטת רש"י בכורות דף כ"ג ע"א דמ"ד טומאה קלה עד לכלב ר"ל טומאת מגע ע"ש בתוספות והטעם נראה דיליף משרץ וכמ"ש התוס' שם ובשרץ רק מגע וא"כ משמע דאם נפסל מאכילת כלב גם בשרץ טהור והטעם משום דהוה כמו דבר חדש ועיין תוספתא נדה פ"ד דעור הבא כנגד פניו של אדם מותר בהנאה אף אם שניהם מתים חזינן דפרש של מת מותר ועיין ע"ז דף כ"ט דאמר שם דזבח איתקש למת ע"ש וע"ש דף ל"ד ע"ב גבי פרש ע"ז ובדברי רבינו בהל' אבל פי"ד הכ"א דכתב שם כולו אסור משמע אף עור ודלא כהתוס' בכ"מ וצ"ל דזה שאני עיין תוס' חולין דף ס"ד ע"ב דעור של פניו של אדם הוא בא ממקום אחר ורבינו ס"ל דאינו שליא דשליא אסור כמ"ש בהל' מאא"ס פ"ד ה"ה ופ"ה הי"ג וכן ס"ל בהל' פסוהמו"ק פי"ח הכ"ג דחייב עליו משום פיגול וכתב שם דהוה כאוכל משאר בשר הזבח ואף דהא בפ"א מהל' אה"ט הט"ו כתב דהוה כפרש ועיין חולין דף קי"ג ע"ב גבי בשר בחלב. והנה רבינו אף דבהל' אה"ט פ"א ה"ט פסק דרק על עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות בזה אמרינן דיחידאה היא ולא פסקינן כן ע"ש וגבי עור בית הפרסות י"ל דר"ל משום דבזבחים דף כ"ח גרס רק עור בית הפרסות של בהמה דקה וכן הוא בתוספתא פ"ח דחולין ע"ש עכ"פ בעור בית הבושת ובעור השליל ס"ל דהוה כבשרן וגבי פיגול מבואר בפי"ח מהל' פסוהמו"ק ופי"ד דאף אם נתפגל הזבח מ"מ אין חייבין עליהם משום פיגול רק בשליל עצמו ובשליא והטעם משום דגבי קדשים מחמת למשחה לא הוה כבשר כמבואר בזבחים שם וע"ש דף ל"ה ע"א גבי שליל דאיכא אינשי דאכלי ובאמת לכאורה י"ל כך דהא דאמרינן בזבחים שם דאם פיגל בשליל לא הוה פיגול אם זה רק כשיש זבח והוא חושב לאכול שליל או שליא חוץ לזמנו אז פלגינהו מהזבח ואין שמם עליהם וכהך דמנחות דף י"ד ע"ב ובחלה פ"ב הובא בשבת דף ע"ו ע"ב גבי סובין דאם ניטלה מהקמח וחזרה לתוכו אינו מצטרף ובתרומות פי"א הובא בתוס' זבחים דף פ"ו גבי עצמות קדשים ע"ש אבל אם נאבד כל הזבח ולא נשתייר רק כזית משליל או משליא אם זורקין את הדם עליו וגם אז אם שייך מחשבת פיגול ועיין זבחים דף ק"ט ע"ש וכן אם חשב להאכיל מבשר השליל או מהשליא לכלבים למחר אם הוה פיגול עיין זבחים דף ל"א ועי' תוס' מנחות דף מ"ח ע"א דדבר שאין דרכו לאכול לא מיקרי זכות ע"ש. או די"ל דרק אם יש בשר זבח ונתפגל כולו חל גם על השליא והשליל שם זבח דבטל לגבו וכעין שיטת רבינו גבי לבונה דאף דס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ו הלכה ח' דהוה רק בגדר מעלה לגבי טומאה זה רק לבונה הבא בפ"ע אבל לבונה שבמנחה מבואר בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"ח הי"ב דאם אכל מלבונת המנחה שנטמא לוקה דיש שם מנחה עליו וכעין מעשה עץ שימש דחולין דף קכ"ט ועיין מנחות דף י"ג ע"ב היכא דאיקבע בחד מנא ע"ש וה"נ גבי שליל ושליא ועיין חולין דף ע"ה ע"א וכ"מ אבל אם ליכא רק שליל או שליא אין זורקין עליו את הדם ולא חל שם זבח וליכא פיגול ובאמת זהו כונת הר"א ז"ל בהשגות בפי"ח מהל' פסוהמו"ק הכ"ג דרק בשפיגל הזבח לאפוקי למש"כ וכן אם חישב שיאכלוהו כלבים השליא למחר דאז אינו בכלל זבח כלל לא משום דאין דרך לאוכלו, אך באמת נ"ל דרבינו ס"ל דגבי אדם לא בטל הפרש לגבו ולכך מותר בהנאה ועיין נזיר דף נ"א דהוה בעיא דלא איפשטא אם פרש הוה גלגלין לענין רקב וזה תליא אם הך דמבואר בסוף מכשירין דמר"ג מכשירין אם משום מים או משום מעיין וזה ר"ל הך לדעתו ולא לדעתו משום דמעיין א"צ דעת עיין תו"י כריתות דף י"ג ובירושלמי פ"ג דחגיגה גבי הי' אוכל דבלה ע"ש דהוה זה מחלוקת דר"י וחזקי' גבי רוק. ובהל' טומא"ו אבאר זה. אבל אם נימא דשתי' לא שמו אכילה וא"כ האיסור אכילה שכתבה התורה הוא על קרוש ושייך לומר איסורו חישובו עכ"פ חזינן דזה תליא במחלוקת אם במקום דלא צריך זה ועשה אם יש על זה שם הפעולה וה"ה לכאן גבי פיאה וכן נראה במ"ש רש"י ביצה דף כ"ו ע"א ע"ש בתוס' דמשמע שם דנ"מ דאין מתירין אותו לכתחילה ביו"ט אך באמת כך דכל היכא דהדבר תלוי בפי המומחה וכגון מום שאינו מובהק ולזה צריך דוקא רשות כמבואר יומא דף ע"ח וסנהדרין דף ה' ובירושלמי ספ"א דחגיגה אז אם החכם התיר שלא כדין בטל ההיתר שלו וכהך דיבמות דף צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה דלזה לא נתן לה רשות ואפשר דרק אלמנה לכה"ג או חלוצה לכהן הדיוט דזה נעשה ע"י מה שאמרה מת בעלי דתנשא או תחלוץ דבשעת תקנה שתקנו דנאמנת כה"ג לא הי' בכלל תקנה זו ועליו לא הי' ההיתר משא"כ בגרושה דלא שייך זה וכה"ג כתבתי בהל' אס"ב במה דמבואר בירושלמי ספ"ט דסנהדרין דרצו לנדות את פנחס ר"ל משום דדין דקנאין פוגעין בו י"ל דגבי כהן לא הוה בכלל תקנה זו וא"כ יש בו חיוב מה שהרג ולא עבד ברשות. ולכך מביא הירושלמי בפיאה פ"ה ראי' דהפקר ב"ד הפקר מהך דעיברוה בשביעית מעוברת משום דשם ע"כ מיירי שעפ"י חשבון א"צ להתעבר כמבואר בירושלמי שם וכן כתב רבינו בהל' קידוש החודש פ"ד הט"ז ואז צריך דוקא ב"ד הגדול לד"ה ובזה א"ש מה דבעי שני קראי למומחין עיין נדרים דף ע"ח ור"ה דף כ"ה ע"ב דנ"מ דהיכא דעפ"י חשבון כן אז די רק בסמוכין והיכא דמפני הצורך אז צריך דוקא סנהדרי גדולה ונשיא ועיין בס' המצות לרבינו ותוס' ר"ה דף כ"א ע"א וכ"כ בזה בהל' קה"ח. עכ"פ י"ל דאז לא שייך הך דין המבואר בתו"כ פרשת אמור דגם גבי עיבור החודש שייך אתם אפי' מזידין כו' דזה רק אם עשו כדין אבל היכא דעברו על דין י"ל דלא עיין תוס' ר"ה דף כ"ב ע"ב ד"ה להטעות כו' וכן נראה בהך דין המבואר בבכורות דף מ' הובא בדברי רבינו פ"ג מהל' בכורות ה"ה אבל אם לא נמעך אעפ"י כו' ונראה דר"ל דאף אם לא מצאו כלל ביצה דבוקה בכסלים כיון שלא נמעך א"כ עשה שלא כדין ולא הוה היתר שלו היתר והוה כמו שנשחט שלא עפ"י מומחה אך זה רק במום שצריך דוקא מומחה. והנה באמת למה לא הביא רבינו זה בהל' ביאת מקדש פ"ז ה"ח ולכאורה י"ל דזה ראי' למש"כ לעיל בהל' ט"ז דגבי קדשים לא בעינן גדר ראית חכם להתיר ולכך בבכורות דף ל"ז ע"ב ודף מ"א ע"א פשוט לו יותר פדיון קדשים בע"מ משחיטת בכור בע"מ משום דקדשים לא בעי ראית חכם ובכור מעכב ראית חכם והנה באמת לר"י דאמר שם דף מ' דאם יש לו שני כיסים בידוע שיש לו שני ביצים מה ר"ל אם ר"ל דודאי ישנו בכסלים ולא מהני המיעוך אבל אם אינו שם י"ל דגם לר"י הוה בגדר מום או לא ובאמת לפי גירסא דידן שם דף מ' ע"ב דאם ביצה אחת גדולה רק כפול ג"כ לא הוה מום או י"ל דיש נ"מ בין אם מתחילה לא היתה או נימוק אח"כ עיין יבמות דף ע"ה והנה רבינו ז"ל ס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ב דזה קאי אאוזן ומשום דס"ל דאוזן בעצם לא הוה אבר עיין נדה דף כ"ג ע"ב גבי צורת פנים ולכך מוכח בגמרא וכן ס"ל לרבינו בהל' ביאת מקדש פ"ז ובהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ז דרק הני ד' מומין עוברים יש עליהם שם מום עובר דאף דאינם נפרדים עליהם מ"מ הם פסולים ואם הקריבם לוקה עליהם כמ"ש רבינו בפ"א מהל' איסורי מזבח ה"ה והנה רבינו שם דייק דרק אם הקריבו אז עובר אבל אם הקדישו לא וכעין זה מבואר בירושלמי נזיר פ"ה ה"א דעל הקדש של בע"מ עובר אינו מחוור למלקות ובזה א"ש מ"ש עליו הרמב"ן ז"ל בס' המצות למה מנה זה ללאוין מיוחדין ע"ש במצות ל"ת צ"ה אך רבינו ז"ל מדייק שם ג"כ לשון הקרבה דוקא ועיין יומא דף ס"ד ע"א דיש שם קרא אחרינא על זה אך מדברי רבינו בפיהמ"ש ספ"ח דמנחות לא משמע קצת כן ובאמת נ"ל דכונת הגמרא תמורה דף ז' ע"א במה דאמר שם מתקיף לה ר"ל כו' אלא בתם ונעשה בע"מ ועובר כו' ר"ל כך והני חיובים לא משכחת אלא בתם ונעשה בע"מ דחייל עלי' קדושת הגוף מעיקרא או בבע"מ עובר דחייב ג"כ ועליו חל קה"ג כמבואר חולין דף ק"ל ודחה שם דשרוע וקלוט כתי' דזה הוה מום מעיקרא וקבוע וא"כ נמצא לפי"ז גם בבע"מ עובר חייב ג"כ משום מקדיש אך יש לחלק בין מום עובר מעצמו או ע"י רפואה עיין תוס' זבחים דף י"ב ע"ב ובכורות דף ל"ח ע"ב דמחלקים שם בין גדר נסיון או גדר רפואה והנה גבי ניקב ונסדק העור של אוזן מבואר בבכורות דף ל"ז ע"ב דהטעם דאינו מום משום דעובר ע"ש וא"כ לפי"ז יפסול וזה מוכח בגמרא שם דלא פסול דשם אמר דאסור לרצוע בעבד כהן משום דפוסלין אותו וע"ש בתוס' דאף לפסול לפי שעה אסור וא"כ איך אמר שם ראי' דלא מהני רציעה באלי' מזה וע"כ מוכח דבעור אף לפסול לא וכן נראה גבי חוטם דמבפנים גם מום שבסתר לא הוה ובזה א"ש מה דגמרא דף ל"ז ע"ב מקשה רק מחוטין מבפנים ותירץ משום דבעינן מום רע ור"ל כך דבתוספתא בכורות פ"ד ובירושלמי גיטין פ"ה יליף זה מן פסח דוקא גלוי רק הגמרא מקשה כיון דחזינן דאיפסול מיהו מיפסל לדידן גבי חוטין מבפנים כמבואר דף ל"ט ותירץ דמ"מ רע לא הוה וגם שם מחוסר אבר מבפנים ג"כ ליכא עליו ונ"מ למ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ח דאם הקריבום הורצו וגם נ"מ דאין לוקין על הקרבתם אבל גבי אוזן אין הפסול כלל משום האבר עצמו וכן גבי החוטם ועיין בתוספתא בכורות פ"ד דאמר שם דאף אם אין לאזנים כלל ג"כ כשרים לקרבן ועיין בכורות דף מ"ד ע"א ולכך ג"כ אפי' למ"ד בכורות דף מ' ע"ב גבי עינו אחת גדולה דפסולה משום שרוע כמבואר דף ג' ע"ב ורש"י דף ל"ו ע"ב מ"מ ס"ל לרבינו בפ"ח ה"ג דלא פסול גבי אוזן רק אם משונה במראה ולא בגודל כן מפרש שם אך רבינו ז"ל לא פסק כן דס"ל דזה רק לרחב"א שם אבל חכמים ס"ל דגבי עין רק אחת כשל אוז ואחת כשל עגל בב"א ואף דמגמרא דבכורות דף ג' ע"ב מוכח כמו שפי' רש"י ותוס' שם דף מ"ד ע"א ד"ה מחווי ס"ל לרבינו דזה רק לרחב"א ולא לדידן ולכך גם הך דאוזן לא הביא רבינו רק במומי אדם ולא גבי בהמה וכמש"כ אך מ"מ גבי אוזן וכן גבי ריס של עין הפסול דנסדק וניקב הוא רק בגדר חרוץ עיין בכורות דף מ"א ע"א ועיין בתו"כ פרשת אמור ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ז ה"ד וכמו דגבי חרוץ אמרינן דבמקום בשר לא הוה מום כלל וגם י"ל הטעם משום דבשר גיזעו מחליף עיין נדה דף נ"ה ועצם אינו מחליף וגבי עור יש שם מחלוקת אי גיזעו מחליף או לא וזהו כונת התוס' חולין דף כ"ח ע"ב דאין לך מום גדול מזה ר"ל משום חריץ ועיין במה דפליגי רבינו והתוס' בהך דזבחים דף כ"ו ע"א גבי היא בפנים ורגליה בחוץ אם נשחטה כך אם כשרה דרבינו ס"ל בפ"א מהל' פהמו"ק דפסולה והתוס' ס"ל דכשרה וטעם רבינו דלמה לא מוקי שם כס"ד דאף קודם שחיטה חותך עד שמגיע לעצם כמו קודם קבלה והתוס' ס"ל דנהי דמום לא הוה לענין שלא יקרא שלם לענין קודם קבלה מ"מ קודם שחיטה פסול. וכיון דגבי עור אוזן הדר לברייתו ושם אבר אין על האוזן כמש"כ לעיל לכך כשרה וכן גבי חוטם והנה גבי ביצה מבואר בבכורות דף ל"ט ע"ב דאם אינו ניכר מבחוץ לא הוה מום ואף דלמה לא נימא שיהי' כמו מחוסר אבר מבפנים ונפסל מיהו וי"ל משום דביצה אחת לא הוה אבר רק שניהם אבר אחד ובזה י"ל דלכך בבכורות דף מ' לא פליגי ר"י ור"ע רק בשני כיסין וביצה אחת משמע דאם יש לו שני כיסים ובלא ביצים כלל גם ר"י מודה והטעם משום דאז הוה כמו מחוסר אבר דאף מבפנים שמו חסרון ופסול וזה רק כשנימוק אבל לא הי' לו מתחילת הבריאה שוב ע"כ אין לו כיסין וזה הוה בגדר מרוח אשך ויהי' נ"מ אם יש לו שלש ביצים בב' כיסין אם הוה בע"מ דבגמרא מוכח דאף היכא דחסר מתחילת ברייתו כשרה מ"מ יתר פסולה וה"נ משום דהוה כניטל עיין בכורות דף ל"ט ע"א ונ"מ ג"כ להך דשם דף מ' גבי שני ביצים בכיס אחד אם המום מחמת דחסר הכיס או מחמת דמונח בכיס אחד ב' ביצים ונ"מ היכא דיש לו שני כיסים רק הביצים מונחים בכיס אחד או שבכיס השני יש עוד ביצה ועיין תוס' חולין דף מ"ז ע"ב גבי שינתה מקומה דמוכח שם דלא דהחסרון הוא משום דאינו במקום שצריך שיהי' רק משום דישנו במקום שאינו צריך ונ"מ אם יש לו ב' וכ"כ בזה במ"א. ועיין תוס' בכורות דף מ"ג ע"א ד"ה הא ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ח הי"ב דס"ל דהך נמרחו אשכיו דר"י בכורות דף מ"ד ע"ב ר"ל הכיס של ביצים ואם לא הי' לו מתחילת הבריאה אז הוה אף בבהמה והטעם דאז הוה חסרון הניכר וגם י"ל כמ"ש התוס' ב"ק דף צ"ח ע"א דדי שיהא האבר שהחסרון בו בגלוי וכ"כ בזה בהל' כלאים גבי הך דקדושין דף כ"ה ועיין בתוספתא כאן פ"ה דחשיב שם סריס אדם וסריס חמה במומין שבאדם ולא בבהמה והיכי משכחת לה וי"ל כגון שנפצע או ניקב ביצה אחת וכשיטת רבינו דס"ל דהני שמיוחדים רק באדם אף שמפורש בקרא כמו גבי מרוח אשך מ"מ לא מחלי עבודה ולכך גרס בבכורות דף מ"ג דלאו יש דהא מפורש בקרא ומ"מ לא מחלי עבודה ועיין תוס' ע"ז דף ו' ע"א. והנה באמת לכאורה הא דאמרינן בגמרא דבכורות דף מ"ד ע"א דמרבינן מעיור חורוור והמים הקבועים הא זה קאי על אדם ובאדם אין נ"מ בין עובר לקבוע ואין לומר כמ"ש התוס' כתובות דף ע"ה ע"א ד"ה כאן הא רבינו בהל' ביאת מקדש ספ"ז כתב דאם עבד בזיהום חילל עבודה ובפ"ו ה"ד לא חשיב מום עובר גבי אדם רק גרב או ילפת ר"ל הני דמבואר במתני' דף מ"א ובהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ז חשיב גם חורור והמים שאינם קבועים וצ"ל דגבי אדם כיון שאח"כ עבר שוב בטל ממנו שם מום למפרע וכעין הך בעיא דפנחס בכורות דף ל"ט ע"א משא"כ גבי בהמה דנקרבת אין שייך זה וכעין מ"ש התוס' חגיגה דף ד' ע"א גבי חציו עבד וחציו בן חורין אך יהי' נ"מ לענין הקדש ואז מום עובר כמו החורור וכדומה אז אם אח"כ נתרפא שוב אינו עובר על הקדשו משא"כ גבי גרב וילפת אף שאינם קבועים ולא דמי לזיעה דשם אח"כ הזיעה חוזרת וכה"ג ס"ל לרבינו גבי הך דמבואר בר"ה דף כ"ח גבי עתים חלים עתים שוטה ועיין יבמות דף קי"ג וכתובות דף כ' וכ"מ ובירושלמי תרומות פ"א. והנה רבינו ז"ל בכל דוכתא שמביא זה עיין בפכ"ט מהל' מכירה ובהל' עדות פ"ט נקט כגון הנכפים ר"ל משום דס"ל דכיון דהוא פעם אחת שוטה בלא סיבה שוב אין הדעת שלו חשוב גדר דעת כלל לדין ועיין תוספתא שבועות פ"ג במה דאמר שם ר"ע אך נ"ל דזה רק להני סימנים המבוארים בחגיגה דף ג' ע"ב דזה הוה בגדר שטות הלכה למשה מסיני ובהם לא חיישינן להך חששא דיבמות דף פ' שמא הבריא בינתיים ועיין רש"י נדה דף מ"ה ע"ב במשנה ואע"ג דחריף בשאר דברים דזה הוה בגדר גזיה"כ אבל בשאר סימני שטות אז יש לחלק בין קנינים דלא הוה בגדר גזה"כ ובין גיטין וקדושין ועיין מנחות דף צ"ג ע"א גבי סמיכה דממעט להו משום דלאו בני דיעה וגם קטן כן ומיירי במחוסרי כפרה דאל"ה בל"ז לאו בני הפרשת קרבן הם ועיין נדרים דף ל"ה ע"ב ובדברי רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"ג ה"ו ע"ש ועיין ב"ק דף פ"ו ע"ב דמבואר שם דחרש עדיף מקטן לענין דעת וב"מ דף ח' ע"א ומוכח מדברי רבינו פכ"ט מהל' מכירה דהוה בגדר פעוטות לענין קנין ונ"מ למ"ד ביבמות דף ק"ה ע"ב דאשה חולצת קטנה אם הגיעה לעונת הפעוטות שוב חרשת אם לאו טעמא דאמר ואמרה היתה ג"כ חולצת והך דשם דף ק"י ע"א דר"ל דחרשת מעיקרא בת חליצה היא ואח"כ דחה שם מטעם דאינה ראוי' לקריאה שם מיירי דהנשואין שלה הי' ג"כ מדרבנן אבל בל"ז ודאי דלא מהני דלא ס"ל כר"י. ובזה יש ליישב דברי התוס' בכורות דף י"ט ע"ב דכתבו שם דגבי חליצת קטנה הוא רק גזרה משום יבום והוא תמוה דמבואר ביבמות דף ס"א ע"ב דקטנה מתיבמת ואינה חולצת ע"ש רק דר"ל כגון עד שלא הגיעה לעונת הפעוטות או לעונת נדרים דאז מתיבמת ולא חולצת ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ט ה"ג ובהל' ק"פ פ"ב ובסוכה דף מ"ב ע"ב דמבואר שם לר"י דהוה כמו עונת הפעוטות ועיין יומא דף מ"ג ע"א דמבואר שם דר"י ס"ל דקטן עדיף מחרש ושם יש שני גירסות אם בעי דוקא קטן שיש בו דעת או אין בו דעת וזה תליא אם בעי כונה לטהרה או לא עיין בתו"י יומא דף מ"ג דס"ל דלא בעי ורש"י שם דף י"ד ע"א וסוטה דף ל"ט ורש"י סנהדרין דף ע"ז ע"ב ד"ה והזה וכן ס"ל לרבינו בפ"י מהל' פרה ה"ז דבעי כונה ע"ש. עכ"פ כך דגבי שוטה דיש לו סימנים המבוארים בגמרא אז אף אם פעם אחת הוא שוטה גמור וסימני שטות אחרת אז אם גם אז הוא שוטה ובזה יש ליישב מה דמבואר בבכורות דף מ"ה ע"ב ותוס' שם דף ל"ז ע"א דמשמע שם דלא מחללי עבודה וי"ל כה"ג וע"ש דף מ"ד ע"ב גבי רוח קצרית כו' ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ח הט"ז אך רבינו ז"ל מחלק כך דכל היכא דהשטות בא לו ע"י איזה סיבה אז כשתסלק ממנו הסיבה הרי הוא פקח גמור וכעין דאמרינן ביבמות דף ס"ו פומייהו הוא דכאיב לו וכ"מ בזה אבל בלא סיבה אז הוא שוטה לעולם אך בהל' חמץ פ"ו ה"ג שם דייק רבינו דרק שנתרפא אז צריך לאכול מצה משמע אבל בל"ז פטור אף שנסתלק ממנו הסיבה שגרמתו להיות שוטה וצ"ל כמש"כ דכיון דנתרפא איגלאי מילתא למפרע דהוה בר חיובא ולכך לא אמרינן גבי' גדר דיחוי ועיין תוס' חגיגה דף ב' ע"א ד"ה תשלומין ותוס' ב"מ דף קי"ב וכ"מ בזה ונ"מ אם הדיחוי הוא בגדר פטור או בגדר אריא הוא דרביע עלי' ובמ"א אבאר זה. עכ"פ לגבי ביצה אחת הוה רק כמו חסר מקצת אבר ולית עליו שם חסרון מבפנים ועיין תוס' חולין דף י"ז ע"ב ד"ה פגימת ובאמת י"ל דלכך לר"י אף אם לא נמצא הביצה לא הוה בע"מ משום דזה הוה כמו מומין שבסתר משום די"ל דהביצה דבוקה בכסלים גם לדינא אין נ"מ כיון דאסור לשחוט לר"י שמא ישנו בכסלים וא"כ לא שייך בה פדיון גם בקדשים וגם לא הוה דומיא דפסח וכ"כ בזה בח"א בהל' יו"ט וכן נראה דגבי זובן המבואר בבכורות דף ל"ח ע"ב דמבואר שם דדוקא נפגם ולא ניטל וכן גבי זכרות דגם נפגם לא הוה מום זה כשר אף להקריב דכיון דהדר בריא לא הוה מום כלל וכמו גבי אוזן וי"ל דזהו הכונה דהתוספתא דסריס אדם פסול רק גבי אדם ולא גבי בהמה ר"ל כה"ג ועיין יבמות דף ע"ה ע"ב ע"ש ובאמת מדברי רבינו נראה דהיכא דהוה טעם דחרוץ לא בעי כלל השיעור דחגירת ציפורן ולכך בפ"ז מהל' ביאת מקדש ה"ד גבי ריס ובפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ד וה"ג לא כתב שם שיעור דחגירת ציפורן ודלא כרש"י חולין דף י"ז ע"ב וגבי ריס דייק בכ"ש והך דין דדף מ' ע"ב גבי נפגם עצם ידו כו' זה לא הביא כלל רבינו ודלא כמ"ש הכ"מ בפ"ז מהל' ביאת מקדש ה"ד משום דס"ל דאנן לא קי"ל כרחב"א רק גבי זנב פסק כן משום משנה דדף ל"ט ע"ב ונשבר הוא מהך דדף ל"ה ע"א דמבואר שם דהוה מום ובתו"כ פרשת אמור יליף לה מאו שבר וי"ל דפגימת עצם ג"כ הדרא בריא וכעין מ"ש התוס' נדה דף נ"ה ע"א ד"ה בשר ע"ש ועיין רש"י זבחים דף ע"ד ע"ב ד"ה נקובת הקוץ ע"ש דכתב ג"כ משום דהדר בריא לא הוה מום ומשמע דכשרה להקריב מיד וכמש"כ כיון דאין על זה שם אבר רק משום חסרון ולקמן בהל' ביאת מקדש אבאר זה. והנה רש"י ז"ל פי' בבכורות דף ל"ד ע"א ד"ה הצורם בכהן קמיירי והנה לכאורה קשה דהא מבואר בירושלמי פיאה פ"ה גבי המגדיש על מתנות עניים אף אם אחרים גדשו שלא מדעתו מכל מקום קנסינן וכן כתב רבינו לקמן פרק ד' ה"ז ועיין בירושלמי פ"ח דיבמות גבי משוך דמבואר להיפך ועיין רש"י ביצה דף כ"ז ע"א וכ"כ בזה בח"א אך באמת רש"י כאן קאי רק אר"א דקנסו אותו עולמית על הבכור לא על המום דס"ל דלחכמים הוא מן הדין דלא ישחוט ומטעם הספרי שכתבו התוס' ולכך פי' שם ובגיטין דף מ"ד על הך דלא קנסו בנו אחריו זה רק לר"א וס"ל כמו שפסק רבינו בהל' פהמו"ק פי"ח ה"ה גבי קדשים והטעם דא"א לעשות היתר חכם והעמדה והערכה על דבר שנעשה על ידי איסור דעל זה לא נתנה לנו התורה רשות וכן ר"ל בכורות דף ל"ה דנכרי אתי לאחלופי בגדול לא ר"ל על הטלת המום דזה אין חשש כלל למיעבד איסורא עיין תוס' עירובין דף מ' ויבמות דף צ"ב ע"ב בתוס' גבי מזיד ורש"י בכורות דף ט"ו ע"ב וכ"מ בזה רק דר"ל דאף דגבי עכו"ם לא מקרי נעשה איסור וגם גדר גרמא לא שייך משום דלדעתא דנפשי' קעביד כמבואר בשבת דף קכ"א וכ"מ מ"מ חיישינן דילמא יתירו בכור ע"י מום שיעשה בו ישראל ולא קאי על איסור הטלת מום וכה"ג כ' בח"א על הך דשבת דף קל"ט גבי כשותא בכרמא בהל' מאא"ס ע"ש ושם דף קנ"ג. אך כל זה במום דבעי דוקא חכם וכן הדין גבי נדרים היכא דבעי רק חכם כמו בלא פתח וכמש"כ בח"ב בהל' שבועות אם התיר שלא כדין ג"כ לא הוה היתר ועיין בנדרים דף כ' ע"א ודף ס"ה ע"א גבי שלא בפניו וכן נ"ל גבי הך דין דנגע המובא בבכורות דף ל"ד ע"ב דאם קצצה מתכוין שם ר"ל ג"כ דכיון דקי"ל דגבי נגע כ"ז שלא טיהרו הכהן הוא טמא עיין ירוש' פ"ו דפסחים ובדברי רבינו בהל' טו"צ פ"ט ה"ג ע"ש המחלוקת דתנאי אם יכול הכהן לטהר אותו וכן מה דבעי שם ר"פ אי טהור תנן כו' ר"ל אם הכהן יוכל לטהר אותו תכף או ימתין ודלא כדמשמע שם מתוס' ד"ה מקמייתא ע"ש ולפי"ז אם עבר הכהן וטיהרו י"ל דלא מהני וכמש"כ ובזה יש לפרש דברי הירוש' פ"ו דפסחים הנ"ל ובתו"כ פ' תזריע יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהי' טהור כו' ואיך ס"ד לומר כן רק דר"ל כה"ג דבאמת אין עליו טומאה רק דחכמים לא נתנו לו רשות לראות אותו וי"ל דגם מן התורה כן ושוב אף בדיעבד לא מהני הטהרה שלו ולכך פי' רש"י דהך דקנס דהיינו לר"א קאי אכהן דוקא דלאסור לעולם דוקא שלו וכן גבי משוך דכיון דמשוך ס"ל לר"י דלא ימול לעולם כמבואר ביבמות דף ע"ב ע"א והוא דבר שבגופו אם אחרים משכו אותו לא קנסוהו. ובמש"כ לחלק בין דבר דהוא ממילא ע"י הדין ובין דבר דבא ע"י סיבה י"ל ג"כ הא דמבואר בבכורות דף י"ב ע"ב גבי בהמת שביעית דפטורה מן הבכורה וגרס רבינו שם הטעם משום דהוה כמו סחורה בפ"ה מהל' בכורות ה"ט ר"ל משום דעי"ז הולד דנפטרת מן הבכורה ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר"ע ור"ט בבכורות דף י"ט ע"א גבי בכור לד"א ושם דף י"ז גבי יצאו שני ראשים וע"ש דף ט' ור"ל אם הפטור מה שקדמו אחר או מה שהוא אינו ראשון ובפרט למה דס"ד שם דף ט' דריה"ג אף דס"ל א"א לצמצם מ"מ לא קדוש רק אחד הרי חזינן דאף במקום שיש אחר שהוא כמוהו מ"מ יש עליו דין בכור ועיין הוריות דף י"ב ע"ב גבי מלכי יהודא ומלכי ישראל דשניהם יש עליהם דין דאין על גביו כו' וכן נ"מ למ"ד בב"ב דף ק"ל ע"א דגם בת במקום בן דבריו קיימין רק במקום דאיכא בכור לא אם הי' לו רק בן ובת והבן הי' הבכור אם יש עליו שם בכור כיון דאין אחריו בן ויהי' נ"מ להך דין אם אמר שתורישנו בתו ועיין מש"כ הרשב"ם ב"ב דף קכ"ה ע"ב ד"ה אמר ר"פ דמשמע שם דגם אז יש עליו שם בכור ועיין תוס' סנהדרין דף ס"ד ע"ב דאם אין לו אלא בן אחד מיקרי כל זרעו ע"ש. ובאמת זה תליא במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' בכורות פ"ד הי"ד אם דבר שאינה קדוש בקדושת בכורה אם פוטר מן הבכורה ע"ש וא"כ נמצא דהוה כמו סחורה דע"י הראשון נפטר השני ואמאי גבי חלה ג"כ אין עלי' שם סחורה דע"י החלה נפטרת השאר ודוחק לומר דדבר הגורם להטבל הוא החלה דהרי דבר שאין בו מציאת הפרשה אין עליו שם טבל עיין פסחים דף ל"ג גבי אחמיץ במחובר וכבר הארכתי בזה לעיל אם טבל איסור עצמיי או לא אך באמת כך דגבי בכור דהוא מאליו שפיר שייך לומר דהתורה לא תעשה דבר שיהי' גורם לעקור דין משא"כ גבי חלה דהוא עושה זה לא שייך זה וכעין הך דסוטה דף ו' ע"א מי קרמינן עלי' בע"כ ובהך דגיטין דף פ"ג ע"א גבי גורם לעקור דבר מה"ת ע"ש ובירוש' שבת פי"ג ה"ג את גרמת לו ע"ש וה"נ כן ועיין תוס' נזיר דף כ"א ע"ב ד"ה אלא אם יכול לגרום שיבוטל נדרו ע"ש ושם דף כ"ב אך באמת לשיטת רבינו דס"ל בהל' נדרים פי"ג ה"ב דצריך שהוא יכוון לעקור הנדר מעיקרו אף לדידן דס"ל מגז גייז ע"ש א"ש וזה מהך דנדרים דף ע' וכ"כ בזה בח"ב. עכ"פ כאן איך מתחייב המחצה שלא הביאה מתחילה שליש במה שהתחיל לקצור התבואה שכבר נתחייבה תחילה וצ"ל כמש"כ לעיל דמ"מ אף שכבר נתחייב זה רק אח"כ לכשיקצור ולכך מועיל שפיר לענין שיחול עלי' שם קצירה לענין שיתחייב המחצה השני וכעין דאמרינן בזבחים דף ס"ט ע"א אם הועילה שחיטה להתחייב כו' ועיין תוס' ב"ק דף ע"ו ע"א ד"ה שחיטה ע"ש ועיין חולין דף פ"ה ע"ב במה דאמר ש

18 פסקי תוספות פתח ↗

אין אומרים לאדם חטא כשיזכה כדי שיזכה חבירך כשפשע: ד"ה חטא: דף מח:

18 שורשי הים על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

שורש איסור שלא כדרך הנאתו במד"א כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין רטיה או מלוגמה מחמץ כו'. דברי מרן כ"מ בזה תמוהים כמ"ש הר"ב מ"ל ז"ל בדף ב' ע"ד ד"ה וראיתי כו' אמנם דברי רבינו מבוארים הם במ"ש ה"ה בפ"ח מהלכות מ"א הל' ט"ז ע"ש ומשמע ליה לה"ה בדעת רבינו שהוא אינו מפרש כפי' רש"י בההיא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוארקיה דערלה אעפ"י שהיה חולי שאין בו סכנה ויהיב טעמא לאיכא דאמרי משום דלאו דרך הנאתו הוא דהיינו לפי שהיה בוסר אלא לדעת רבינו הוא משום דכיון דהיה דרך סיכה ולא היה דרך אכילה משו"ה קאמר דלאו דרך הנאה הוא וכן העלה הר"ב מש"ל בד"ג ע"ב דאין בכל איסורי מאכל כי אם ב' חלוקות הא' היא דרך האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אלא איסור תורה ואין חילוק בין אם הוא כדרך הנאתו או לא אלא ההנאות שוות דאין בהם לאו אך איסורו ד"ת יע"ש. וראיתי למו"ה בספר שער המלך ד"א ע"ב שתמה ע"ז מהא דגרסינן בפסחים דכ"ו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז שהיה יושב ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוין ושרי ורבא אמר לך שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש"י ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והשתא אם כשלא דרך הנאתו איסור' דאורייתא איכא היכי הוה עביד הכי ריב"ז דבשלמא אם אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר היכא דלא אפשר כגון הכא שהיה צריך לדרוש לרבים לא אטרחינהו וכדאמרי' התם בסמוך ותסברא כו' וכמ"ש הרב בסמוך ד"ד ע"ב אלא ודאי מהך סוגייא מוכח בהדייא דשלא כדרך הנאתן אין איסורו אלא מדרבנן עכ"ל. ולע"ד אפשר לומר דה"ה ז"ל מפרש שאני היכל דלתוכו עשוי דלא כפי' רש"י שפירש משום דהוי שלא כדרך הנאתן אלא הכוונה כיון דלתוכו עשוי כי אקדישו הבנין מעיקרא הכי אקדישו שלא יחול קדושתו אלא מה שבתוכו לא על ההנאה הבאה מחוצה לו וה"ט כדי שלא יכשלו בו רבים שעוברים דרך שם וכ"כ מו"ה גופיה לקמן ד"א ע"ג ד"ה ומעתה ליישב דברי התוס' ר"פ הנשרפין דע"א ד"ה בשיר דס"ל דשלא כדרך הנאתו במוקדשי' איכא איסור תורה וזה היפך הך סוגייא דאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי יע"ש. עוד ראיתי למו"ה שם ד"ה ודע דהא דאמרינן התם שאני היכל דלתוכו עשוי כו' שהביא דברי התוס' ומה שהוק' להרב ח"ה ז"ל בתירוצם ומה שיישב וכתב עליו שדבריו דברי נביאות ושלכן נראה דלרבא ל"ק ליה ברייתא דליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דאיכא למי' דאיסי ן' יהודה ס"ל כר"ש דאמר כל שהוא למכות וכי היכי דלקי בכל האיסורין אכל שהוא ה"נ לקי אשלא כדרך הנאתו וכמו שנראה מדברי התוס' דפ"ג דשבועות ד"ה דמוקי וכמ"ש מוהריב"ל ורש"ל שם יע"ש. ועל זה מצאתי כתוב עוד למו"ה ז"ל וז"ל וק"ל שמדברי התוס' בפרק כל שעה דכ"ד ע"ב ד"ה פרט לאוכל חלב חי נראה איפכא שהרי הקשו מההיא דאמרינן בפרק ג"ה אכל צפור טהור חי בחיה בכל שהוא והוצרכו לדחוקי דשאני עוף דרכיך ואם איתא לדברי רש"ל ומוהריב"ל מאי קושיא הא כיון דלקי אכ"ש ה"נ דלקי אשלא כדרך הנאתו עכ"מ ועיין במ"ש עוד ע"ד רש"ל הללו בד"ב סע"ד וד"ג ע"א. וראיתי להר"ב מש"ל בד"ג ע"ג שהביא ראיה לדעת רבינו דס"ל דאינו חייב מלקות בנהנה ואפילו בבשר וחלב מההיא דפרק כל הבשר דקי"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם מסוגייא דלכ"ע אין איסור בב"ח חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור בב"ח איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא"כ אמאי לא חייל איסור בב"ח על איסור חלב ולסברת רבינו ניחא דע"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלקי על ההנאה אבל בב"ח דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אף לסברת החולקים עליו וס"ל דבכל איסורי הנאה לוקין על ההנאה וכ"ש בב"ח לא ידעתי טעם נכון למה לא ילקה האוכל חלב שבישל בחלב שתיים משום איסור מוסיף וצ"ע עכ"ל. ודין גרמא ליה שלא ראה דברי הר"ן בחי' לחולין דקי"ו עלה דאמרינן קסבר רבי עקיבא אחע"א וז"ל כבר כתבתי למעלה דאחע"א דבב"ח איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי"ל בעלמא אחע"א באיסור מוסיף נקטינן כר"ע ואע"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר"ע אלא כת"ק כדאמרי' לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ופירוקא בתרא דאמר הא דידיה הא דרביה אפשר דלדידי' ס"ל אחע"א וחלב ומתה לא צריך קרא ולעיל בדקי"ב ע"ב עלה דפריך תלמודא וסבר שמואל אחע"א כו' כתב וז"ל איכא למידק מאי קושיא הא אחע"א דבב"ח איסור מוסיף הוא שהרי בתחיל' לא נאסר אלא באכילה והשתא ניתוסף בו איסור הנאה ובמס' כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא כו' לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבא דאמר במס' שבועות דאפילו למאן דלית ליה איסור כולל מוסיף אית ליה מבוארין דבריו דלדידן דקי"ל אחע"א באיסור מוסיף חלב ומיתה מחייב בבב"ח מסברא משום דאי' מוסיף הוא ולפ"ז עכ"ל דר' אמי ורבי אסי לדעת ר"ש דס"ל אחע"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס"ל דאחע"א באיסור מוסיף ולקי ב' וכבר הארכתי בזה בפי"ז מה' א"ב שורש אחע"א יע"ש. עוד ראיתי להר"ב מש"ל בדף ה' ע"א ד"ה יש לחקור עלה ונסתפק בהא דקי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וק"פ אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י"ח כו' וסיים וכעת לא ראיתי דין זה בפי' במ"ע עכ"ל ועיין למו"ה בספר שער המלך שהוכיח בראיות ברורות דגם במ"ע אין יוצאין בו י"ח באוכל שלא כדרך הנאתן יע"ש. ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט ליה למר כן ממ"ש התוס' דנזיר דכ"ג גבי מה שאמרו זה שאכלו אכילה גסה פושעים יכשלו בם כו' והביא דבריה' הר"ב מ"ל לעיל מזה ד"ה נסתפקתי והוא ז"ל סובר דאכילה גסה שלא כדרך הנאה חשיב וצ"ע ועיין בספר מוצל מאש ח"ב סי' יו"ד יע"ש ועיין בס' חיים שאל ח"א סימן ד' ד"ז ע"ד. והן עתה ראיתי להרב תורת חיים בפ' העור והרוטב דק"ך ע"א אההיא דאמרינן התם בשלמא אם מצה היא אינו יוצא בה י"ח לחם עוני אמר רחמנא כתב וז"ל נראה דלא מצי למימר אכילה כתיב ביה דהא דקאמר גבי חלב וחמץ ונבילה אכילה כתיב ביה כו' משום דכשהמחה את החלב גרועיה ואין דרך הנאתו בכך וקי"ל בכל האיסורים דאין חייבין עליה' עד שיאכל אותם דרך הנאה כדאיתא בפרק כ"ש כו' אבל גבי מצה דלאו בהנאה תלייא מילת' דמצוות לאו ליהנות ניתנו דאפי' בלע מצה קי"ל דיצא אע"ג דלא נהנה ממנו והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ"ל אע"ג דלא כתיב ביה אכילה משום דלא אסרה תורה אלא בדרך הנאה עכ"ל. הנה פשיטא ליה להרב כביעתא בכותחא דבמ"ע יוצא בו אפילו שלא כדרך הנאה היפך מאי דפשיטא ליה להרב מ"ל מסברא וממה שהוכיח מו"ה בראיות ברורות והוא פלא: ומ"ש משום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אין ענין לזה כלל כמובן גם מה שהביא ראיה מבלע מצה יצא אע"ג דלא נהנה ממנו לית' דס"ס הרי גרונו ומעיו נהנין ממנו וחשיבא דרך הנאתו וזה מוכרח דלפי דבריו אם בלע כזית מאיסו' כגון נבילה כו' אין לוקין עליו דהוי שלא כדרך הנאתו והא ודאי ליתא דבהדייא אמרינן בפרק אלו נערות ד"ל ע"ב זר שאכל תרומה פטור לאביי ומוקמי' לה כגון שתחבו חבירו בבית הבליעה דמיתה ותשלומין באים כאחד יע"ש ועיין בפרק ג"ה דק"ג ע"ב וזה פשוט. גם מ"ש והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ"ל כו' משום דלא אסרה תורה אלא כדרך הנאה כו' דבריו תמוהים דבהדייא אמרינן בפרק כ"ש ה"מ בכלאי הכרם דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וצ"ע. מיהו מהא דתנן פי"א דמנחות משנה ז' חל יה"כ להיות בע"ש שעיר של יה"כ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותה כשהוא חי כו' נראה דקשה לזה שהרי האוכל חלב חי אמרינן דלא מחייב משום דהוי שלא כדרך הנאתו וההיא דאכל צפור חי תירצו בתוס' דשאני עוף דרכיך משמע דכל מין בהמה אפילו בהמה דקה כל שאוכלו חי מיקרי שלא כדרך אכילה וא"כ קשה דמאי אהני להו לבבליים לאוכלו כשהוא חי כיון דאכתי לא מקיים מצות אכילת קדשי' כיון דהוי שלא כדרך הנאתו ואפשר ליישב דאע"ג דלא מקיימי מצות אכילת קדשי' אהני להו אכילה כזו שלא להביאו לידי נותר שעובר עליו בכרת אלא דאכתי קשה מהא דגרסינן בפסחים פרק אלו דברים דע"א ע"א אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי רגלי' חי נאכלין צלי אינן נאכלין ושמחה בחי ליכא ופירש רש"י חי נאכלין אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי כו' והשת' ק' דהיכי מצי לאוכלו בשבת כשהוא חי הא קא מבטלי מ"ע דאכילת קדשים כיון שיכול לאוכלו כשהוא מבושל למוצאי שבת גם מאי קאמר דשמחה בחי ליכא ת"ל דאפילו שבשאר קדשים דלא אתו משום שמחה לא מקיים מ"ע. ועיין בתוס' מנחות דמ"ח ע"א ד"ה חטא בשבת שכתבו וז"ל תימה למה אין אומרים חטא כדי שיזכו לאוכלן חיים דכה"ג אמרינן בפרק התודה. וי"ל דאין זה זכות כו' ודוק היטב בדבריהם. ועיין עוד במנחות ד"ק ע"א ד"ה ששונאין כו' שכתבו וז"ל אע"ג דמצוה קא עבדי שלא להביאו לידי נותר אפי"ה כל קרו להו בלשון גנאי לפי שהיה דרכם כמו כן לאוכלן בשאר ימות השנה וע"ש וקשה דבשאר ימות השנה היכי מצו אכלי הכי וקא מבטלו מ"ע. ואולי נאמר דהבבליים הללו כיון שדרכם לאכול כמו שהוא חי לגבי דידהו חשיבא אכילה כדרכה ולפי"ז זכינו לדין דלגבי בבליים בשאר איסורים נמי דינא הכי דמחייבי אם אכלו חי אלא דלפי"ז ק' דמאי ק"ל להתוס' בפסחים מההיא דאכל צפור חי ומההיא דהקפה את החלב ואמאי לא תירצו דההי' מיירי במי שדרכו לאוכלו חי כמו בבליים ועדיין אני נבוך בזה והדבר צ"ת. ועיין במ"ש עוד בפ"א מהלכות עיוה"כ הל' א' יע"ש. עוד ראיתי להר"ב מש"ל בד"ה ע"ד ד"ה עוד הביא דברי התוס' דפרק כ"ש דכ"ד שכתבו וז"ל הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא למ"ד חשב"ע לאו דאורייתא ומשמע מדבריהם דלמ"ד דאורייתא לוקה תמה ע"ז דאף למ"ד דאורייתא ליכא מלקות ואפילו באוכל דרך אכילתו כיון דאזהרתיה מדכתיב וזבחת ואכלת כדאמרי' בפ"ב דקידושין דז"ן מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקרוב מקום וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו כו' וא"כ היכי הוה מצי למימר הכל מודים בחשב"ע דלוקין עליו שלא כדרך הנאתן כיון דאפילו באוכל דרך הנאתן אינו לוקה וצ"ע עכ"ל. ולעד"ן דהתוספו' משמע להו דחשב"ע למאן דנפ"ל מקרא דוזבחת ואכלת שלא התיר הכתוב אכילה לידי זביחה אלא בזביחה שהיא ברחוק מקום כדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת כל ששחט בעזרה שהיא בקרוב מקום הוייא ליה שחיטה פסולה ואהדרי' קרא לאיסור נבילה ולקי על אכילתן משום נבילה מידי דהוי אשוחט שחיטה פסולה שכתב רבינו בפ"ג מהל' שחיטה הל' ח"י דכל מקום שאמרנו שחיטה פסולה הר"ז נבילה ולקי עליו משום נבילה כמו ששנינו בחולין דל"ב כלל אמר רבי ישבב משם ר"י כל שנפסלה בשחיטתה נבילה יע"ש שמעי' מינה דכל שאסר רחמנא בענין השחיטה אהדריה לאיסור נבילה ולי' למי' דהתם שאני שהשחיטה פסולה לא הותרה כלל בשום מקום להכי אמרינן דאהדריה לאיסור נבילה אבל הכא שהשחיטה הותרה בחוץ כי אסיר רחמנא בפנים לא הדרא לאיסור נבילה אלא ללאו הבא מכלל עשה וכמ"ש התוס' בפ"ק דביצה די"ב ד"ה השוחט וכו' דכל דהותר בהדייא לא אמרינן כי אסרה אהדרה לאיסורא קמא יע"ש דלא דמי דהתם התיר הכתוב בהדייא איסור מלאכה ביו"ט באוכל נפש כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ומינה נמי הותרו נדרים ונדבות מטעם מתוך כמ"ש התוס' שם וכי הדר ואסר נדרים ונדבות ממילת לכם ולא לגבוה ודאי דלא אהדרי' לאיסור מלאכה אלא ללאו הבא מכלל עשה אבל הכא דקאמר קרא כי ירחק ממך המקום תזבח ואכלת דלא התיר הכתוב תחילה הזביחה ואח"כ אסרה בעזרה אלא תכף כשבא לצוות על השחיטה ולאסור הנחירה ושאר מיתות הבהמה כדאיתא בפ"ק דחולין די"ז ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה וכמ"ש רבינו בס"פ ד' מהלכות שחיטה לא התיר לנו השחיטה אלא בריחוק מקום אם כן כי היכי דנחירה ושחיטה פסולה אהדריה רחמנא לאיסור נבילה בצוותו על הזביחה הכי נמי שחי' בעזרה שהיא פסולה אהדריה לאיסור נבילה ועיין להתוס' בחולין דצ"ט ד"ה רבא אמר כו' במה שחילקו התוס' בענין זה דאהדריה לאיסורא קמא וכמ"ש הר"ב מש"ל בס' פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס"ט ע"ב ועיין להר"ב דברי אמת דנ"ח ע"ב יעו"ש. עוד ראיתי למוהר"י כולי ז"ל שכתב בהגהה וז"ל ועיין להתוס' בפרק התודה ד"פ נקטו דרשא זאת דמה שלי בשלך ולא ידעתי למה דהא איתות' ר"י עכ"ל. ולא ידענא מאי קא קשי' ליה דלא איתותב ר"י אלא במאי דהוה בעי למילף איסו' חשב"ע מהיקשא דמה שלי בשלך אסור כו' דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת אבל אכתי שפיר מצינן למילף דמה שלי בשלך אינו אסור אלא כעין עבודה אף שלך בשלי אינו אסור אלא כעין עבודה דלהא ליכ' למיפרך מידי וברור.

21 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

האשה שנדרה בנזיר כו' שאין אדם מקדיש כו'. הנה לשון רבינו כאן צ"ע. וע' מה שפסק רבינו לק' בהל' שגגות פ"ו ה"ו דכל קרבנות שהאשה כו' ע"ש ומשמע דס"ל דקי"ל כר"י גם בנזיר. אך נ"מ דאף דהוא נותן לה הבהמה מ"מ צריכה שתתרצה בהקדישו וגם י"ל דמיירי שהיא הקדישה אותם בלא דעתו ולא דמי לסוטה דשם הוא המתחיב להביא קרבן ולא היא וגם לא משכחת בענין אחר רק אם יש לה בעל וע' תוס' סוטה דף כ"ג ע"א מש"כ בשם הירוש' אך הירוש' ס"ל שם בסוטה דאף לרבנן גם בקרבנות נזיר הוא מחויב וא"כ למה מוקי כאן בירוש' פ"ד במשליטה על נכסיו וצ"ל דרק בחד קרבן לזה משועבד אף לרבנן כיון דתגלחת תלוי בה משא"כ שאר קרבנות ע"כ צריך שיתן לה רשות ובמשנה חשב כל הקרבנות גם י"ל דיש נ"מ בין אם נזרה קודם שנשאת וזה תליא בהגירסות כאן דף כ"ד ונדרים דף ל"ה ע"ש ואף אם נימא דהחיוב של הקרבנות בא ממילא וזמן הגילוח היה בשעת שהיא אשתו וגם הא אינו יכול להפר אך י"ל דמשכחת לה כעין הך דנדרים דף פ"ט ע"א ע"ש וגם י"ל דכיון דהוא יכול להפר ולא הפר לכך הוא מתחייב דהוא גרים לה כעין הך דכתובות דף ע"א וכ"מ וא"כ נמצא כשהפר לה שוב לא נתחייב כלל בזה וא"ש. ובאמת לכאורה ל"ל למימר בהך דנדרים דף ד' ודף פ"ג ונזיר דף כ"ח דלכך יכול להפר נזירות משום עינוי נפש תיפק לה למש"כ התוס' ב"מ דף ק"ד ע"א דהיכא שעי"ז מפסיד הבעל ממון הוה כמו דברים שבינו לבינה ובאמת בירושלמי דנדרים פי"א ה"ב גבי נתנה עיניה ביפה אמרי שם ר"ז ור"ה משום עינוי נפש שלו ר"ל שהיא תאכל היפה ונמצא נפסד וא"כ לר"י לכך יפר הנזירות כדי שלא יהא צריך ליתן לה קרבנות אך לפמש"כ א"ש דאדרבא החיוב הוא בשביל שלא הפר. אך באמת לפי המבואר בגמ' דילן הוא כך דדבר שמכשירה לכ"ע החיוב מוטל על הבעל והוה בגדר מזונות וע' בהך דכתובות דף פ"ז ע"א דגם מס מוטל על הבעל ועל יורשי הבעל ליתן בשביל האשה ע"ש ברש"י ותוס'. וע' בהך דכתובות דף מ"ח ע"א גבי צדקה ודף נ' ע"ב בתוס' ובהך דב"ק דף נ"ט ע"א גבי חיה ע"ש. אך י"ל דזה הוה בגדר רפואה ומ"מ ס"ל לרבנן דאין צריך להביא קרבן עשיר דלא שהוא מחויב בקרבנה רק שהוא מחויב ליתן לה מה שהיא צריכה והוה זה בגדר חוב וכעין זה פליגי בהך דתרומות פ"ו ה"ג גבי פועלים אם עיקר הסעודה הוא לבעה"ב או לפועלים וכן טורח הסעודה וע' בכתובות דף נ"ח ע"א דפליגי שם רשב"ג גבי טורח סעודה על מי גבי אשתו ע"ש. וע' בירוש' מעשרות פ"ג ה"א דאף שאין ב"ד פוסקין לאשה פירות שביעית דאסור לפרוע חוב. מ"מ ניזונת משל בעלה פירות שביעית דאז לא הוה כפורע חובו. וכן יהי' נ"מ להך דקדושין דף ל"ב ובירוש' פ"ה דפיאה גבי מתנות עניים דלאשתו ודאי אסור ליתן ומשמע דלמסקנא דקדושין אף להעדפה מה שאין הבעל מחויב ליתן לה לאשתו אסור. ואף למ"ד דאין יד אשה כיד בעלה כמבואר בתוספתא פ"ד דמעש"ש דאף אם יכולה לפדות מעש"ש מ"מ אסור ליתן לה מעשר עני אך י"ל דרשב"א ס"ל שם כר"י דהיא ג"כ נקראת עשירה אך באמת אינו כן רק כמש"כ דלר"י הוא נתחייב זה ולא בשבילה וי"ל דזה תליא כעין הך מחלוקת דערכין דף י"ז ע"ש בתוס'. והנה אפשר לומר כך דע' בזבחים דף ו' ע"ב ויומא דף ס"א בתוס' לכא' נראה דס"ל דנתינת השמן על הבהונות מעכבו מלאכול בקדשים וליכנס למקדש ע"ש וע"ש דף ל"ג ע"א דאמר שם רק דם אשמו ודם חטאתו וע"ש דף מ"ד דמשמע שם ג"כ דלא מעכבו בקדשים. וע' בהך דמנחות דף כ"ח ע"א מה דמקשה דאמאי לוג שמן של מצורע פסול שלא לשמה ואמאי לא תירץ דזה ראיה לרב דס"ל שם דף ד' דאשם מצורע פסול שלא לשמו משום דבא להכשיר ולא הכשיר וכה"ג מקשה התוס' שם דף מ"ח ע"ב ד"ה כבשי ע"ש וע"כ משום דאין זה מעכב להיות מחוסר כפרה וע' פ"ה מהל' מחוסרי כפרה ה"ז דנקט והוכשר ושם פ"ד דמשמע דאף דגבי מצורע אשם קודם לחטאת מ"מ גבי הלוג לא איכפת לן אם תקדם החטאת וע' בזבחים דף צ' ע"ב בתוס' ד"ה חוץ ובערכין דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה ר"י. והנה מבואר בזבחים דף ל"ג דגבי אשם מצורע לא הוה תיכף לסמיכה שחיטה ע"ש משום דאסור לכנוס וא"כ קשה גבי חטאת נמי נימא כן וא"כ לתירוץ הראשון שם משום דתיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא יהי גם בזה כן. אך באמת כך דהנה המעין בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ג ה"ט ופ"ד ה"ד ובהל' פסולי המוקדשין פ' י"ח ה"ד מבואר דס"ל דגבי קדשים טבו"י ומחוסר כפורים בלאו וגבי ביאת מקדש ט"י במיתה ומחו"כ רק איסורא בעלמא לבד מן יולדת דמשמע מדברי רבינו בפ"ה מהל' מטמא מו"מ דחיבת ע"ש בה"ד וע' מש"כ רבינו בהל' סנהדרין פי"ט ה"ב ע"ש שכתב להיפך וע' בהך דיבמות דף ע"ד ע"ב בתוס' שם וסנהדרין דף פ"ג. ובאמת זה תליא כך ע' בהך דפסחים דף ל"ה ע"א דקרי לה מעלה ר"ל דלא נשאר עליהם שם טמא רק הוה דין חדש וע' בירוש' חלה פ"ג ה"ז דזה הוה מחלוקת ר"י ור"ל אם עדין נשאר עליו שם טמא או הוא דבר חדש וזהו כונת רש"י חולין דף קכ"ח ע"א ד"ה ומהדר ור"ל כך דגבי טבו"י כ"ז שלא נגע בהדבר אין שום טומאה עליו ובזה א"ש מה דמבואר במס' טהרות פ"א מ"ח גבי היתה שלישית והשיך כו' דכולן טהורות ע"ש בר"ש שכתב הטעם דכיון שאם פירשו לא נשארה בהם טומאה גם עכשיו הן טהורות והוא תמוה דהרי מבואר במס' כלים פי"ט מ"ז גבי כרע להיפך דמ"מ בשעה שהוא מחובר טמא הכל וכן שם פי"ט מ"ה גבי מיטה ע"ש אך באמת הטעם משום דמבואר בנדה דף ז' וכ"מ דטבו"י הוי כמו שלישי וכמו דמבואר גבי טבו"י דנשוך אינו חיבור ה"נ גבי שלישי וע' בסוטה דף כ"ט ע"ב וכ"מ. וע' בירוש' פ"ג דמעש"ש ה"ב דמשמע דמעש"ש שלקח בדמיו תרומה ונטמא בטבו"י דאין עליו שם טמא וכן מבואר בירוש' סוטה פ"ה ה"ב ע"ש. והנה גבי מחוסרי כפרה י"ל דתליא בזה. אם לכך יש עליו שם איסור משום דצריך להביא קרבן או להיפך משום שיש עליו שם איסור לכך מביא קרבן להכשירו וכפשטות הגמ' בנדרים דף ד' ובזבחים דף מ"ד ע"ב ומנחות דף ד' ע"ב ושבועות דף ח' וכריתות דף כ"ה ודף כ"ו דנקט שמכשירתה לאכול בקדשים. אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דכריתות דף ח' גבי ר"ע וריב"נ דמר מדמי לה לטבילות ומר מדמה לה לחטאת ר"ל דהקרבן הוא הטהרה והקרבן הוא התיקון ולכך הוא מתוקן בקרבן אחד ומר סבר דאדרבא ע"י שאינו מביא הקרבן לכך אינו מתוקן וכמו גבי חטאת דרק עכשיו שהתורה חיבתו חטאת עי"ז כל זמן שלא הביא החטאת יש עליו שם חטא אף בשוגג וע' בהך דשבועות דף ח' ע"ב להגין עליו מן היסורים וע' רש"י מעילה דף י"א ע"ב דלכך חטאת שמתו בעליה תמות משום דמיתה מכפרת ואף דיוהכ"פ לא מכפר היינו משום דיכול להביא הקרבן. וע' בהך דכריתות דף כ"ו דהוה גדר ממונו ור"ל דנהי דעל החטא כיפר יוהכ"פ מ"מ על הציווי שציותה התורה להביא חטאת לא כיפר ונ"מ דהנה בכריתות דף ז' למ"ד דאם אמר לא יתכפר לי חטאתי אינה מכפרת ומ"מ נראה דהחטאת כשרה ולא הוה כמו שלא לשמה וראיה מהך דזבחים דף מ"ו ע"ב דאם בעלים מחשבים גם בחטאת ואשם לא איכפת לן ואמאי הא לא גרע מלא יתכפר לי וע"כ דהקרבן כשר רק דלא כיפר על העבירה וזהו מה שצריך להתודות על קרבנות כמבואר ביומא דף ל"ו ורש"י ערכין דף כ"א ע"ב ע"ש. וע' בהך דברכות דף כ"ג ע"א אל תהיו ככסילים שמביאין כו' ולכך מבואר בתוספתא הובא בדברי הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' שגגות פ"ב ה"ד דאם שכח באיזה חטא אז אף דהקרבן כשר מ"מ לכשיודע לו צריך שיביא חטאת אחרת לכפר על העבירה ובזה אם עבר יוהכ"פ אח"כ שפיר מכפר דהקרבן כבר הביא והחטא נתכפר ביוה"כ אך זה יהי' תליא בשני התירוצים דכריתות דף כ"ה ע"ב ע"ש וזהו ג"כ מה דר"ל בגמ' דזבחים דף ו' כיפרו על מה שבאו ר"ל עולה שמכפרה על חייבי עשה אם ג"ז כיפר על העשה ולק' אאריך בזה ולכך מבואר בסנהדרין דף מ"ז דאם אכל חלב כו' ונשתטה דאין אנו יכולים להביא קרבן בשבילו וע"ש ברש"י דכ' משום לרצונו וקשה דהא אדרבא בנדרים דף ל"ו ע"א אמרינן דלכך אינו יכול להביא קרבן חלב על חבירו שלא מדעתו משום דשוטה איננו יכולים להביא קרבן בשבילו. אך באמת הטעם דעיקר החיוב שעליו הוא משום הקרבן וכאן כיון דאינו בן דעת אין עליו החיוב והנה ע' בדברי רבינו ז"ל בהל' מחו"כ דס"ל דאינו יכול להביא קרבן על יולדת תוך מלאת של ולד אחר והטעם דהרי מבואר בנזיר דף מ"ה ע"א ובתו"כ פ' תזריע ופ' מצורע גבי זב ובירוש' פ"ח דנזיר ה"י גבי נזיר עד אימתי יכולין להביא קרבן בזמן שהן ראוין לבוא אל פתח אהל מועד וע' בירוש' נדה פ"ג ה"ד גבי סנדל דמבואר ג"כ כן וע' נזיר דף ס"ד ע"ב ותוס' שם דף מ"ז ע"ב ד"ה וחכמים. וא"כ אם נימא דהקרבן מעכב לטהרו ר"ל דהטומאה היא ע"י הקרבן א"כ הוה כבתוך מלאת וע' בהך דכריתות דף ט' ע"ב דלדברי חכמים מנינין מאחרון וה"נ בהך דשם דף ח' ע"א אינה יכולה להביא הראשון קודם שתביא האחרון ולכך אומרת על האחרון כמבואר בגמרא שם. וכיון דזה רק שתהי' ראויה לביאת מקדש וזה הוה רק גרם משום חיוב הקרבן ולכך ס"ל לרבינו דפטור אם נכנס דזה לא הוה רק מעלה ודבר חדש משא"כ באכילת קדשים אדרבא הקרבן מתקן הטומאה שעליה ולכך לוקה אם אכלה הקדשים ולכך א"ש לשון רבינו שכ' בהל' מחו"כ פ"א ה"ה שהרי אדם כו' ומאכילן בזבחים ור"ל כך דלביאת מקדש אדרבא האיסור מה שלא הביאה קרבן וזה לא שייך גבי קטנים ושוטים משא"כ גבי אכילת קדשים דהקרבן בא לתקן הטומאה שעליהם לכך שייך זה גם בהן ולכך הוא מביא עליהם וכן הוא בירוש' פ"ב דסוטה וכע' הך דחולין דף ל"א ע"ב גבי כונת חברתה כונה מעליתא היא ע"ש. ולכך גבי מצורע דיש אשם וחטאת ואשם הוא מכשירו לביאת מקדש והחטאת מכשירתו לאכילת קדשים אך כ"ז שלא הביא אשם פסולה החטאת כמבואר במנחות דף ה' ע"א וכ"מ ולכך מוכרח להביא אשם תחילה גם י"ל עוד טעם משום דלא חזי לפתח אהל מועד על החטאת וע' בערכין דף י"ז ע"ב דס"ל לר"י דלמיקבע בעניות ועשירות אזלינן בתר אשם מפני שהוא מכשירו וא"כ לר"י דמרבה מן זאת תורת המצורע בנדרים דף ל"ה ע"ב דמביא על קטנים ועל אשתו גם אשם מרבה והוא ס"ל דהוה קרבן שלו וא"כ הוה כמו עני והעשיר דהוא ס"ל דאשם קבע ולכן צריך להביא קרבן עשיר. ולכך ג"כ גבי חטאת מצורע לא אמרינן דאין בה תיכף לסמיכה שחיטה משום דבחטאת העיכוב רק באכילת קדשים ולא ליכנס למקדש וכמש"כ. אך ר"ש ס"ל דאזלינן בתר חטאת למיקבע בעניות והוא ס"ל דהמכשיר הוא חטאת ג"כ וס"ל ג"כ דמחוסר כפורים דזב כזב דמי וע' בהך דכריתות דף י' ע"א והאשם הוא רק משום דכ"ז שלא בא האשם עדיין אינו יכול להקריב החטאת וכמבואר בהך דמנחות הנ"ל והחטאת מעכבת מלאכול בזבחים וזה מביא על אשתו ועל בניו הקטנים ולכך לא שייך בזה לאמר דהוה כמו עני והעשיר ומ"מ יכול להקריב שניהם בלי דעת הבעלים וכמבואר בנדרים הנ"ל ע"ש. אך כל זה בקרבנות המכשירים אבל בקרבן חיוב בזה פליגי ר"י ורבנן דלר"י ג"ז בעלה מביא עליה ולרבנן לא אך בקרבן נזיר פליגי הבבלי וירושלמי פ"ב דסוטה דהירושלמי ס"ל דג"ז מקרי מכשירה ואף לרבנן מוטל על הבעל והבבלי ס"ל דרק לר"י חייב הבעל ומ"מ אף לשי' הירושל' לא הוה כמחוסר כפרה דמביא ומקדיש שלא מדעתה והטעם דהחיוב ע"כ מדעתה דכ"ז שלא קבלה עליה נזירות אינה חיבת וגם בהך דמדיר את בנו בנזיר כ"כ דשם גם חיוב הקרבן מוטל על האב וגם הא הבן יכול למחות וגם לפמש"כ לעיל דיש נ"מ בין אם החיוב בא ע"י הקרבן ולגבי נזיר ג"כ האיסור של הני ג' דברים הוא מחמת הקרבן ובאמת זה הוי מחלוקת בהך דכריתות דף ח' ע"ב בהך דראב"י אם נזיר מקרי מחוסר כפרה וזה ג"כ כונת הגמרא בנדרים דף ד' ע"ב מה דמחלק בין יולדת לנזיר וא"צ לחלק בין רשות למצוה כמש"כ הר"ן שם. אך הבבלי לא ס"ל כן וס"ל דלרבנן א"צ להביא וי"ל דזה תליא בהך דזבחים דף קי"ז ע"ב אם נזירות הוה חובה או לא לענין הקרבנות ע"ש וכ"כ בזה. אבל בנדרים ונדבות לכו"ע פטור הבעל כמש"כ התוס' וע' בתוספתא רפ"א דערכין ובתוס' שם דבערכין הבעל פטור ואף אם נימא דערכין לא הוה בגדר נדר רק דין וראיה מדנידון בהשג יד וכמש"כ רבינו לקמן בהל' ערכין ומ"מ פטור הבעל. ובאמת לפמ"ש אתי שפיר מה דלכאורה סתרי אהדדי הך דמנחות דף צ"א ע"ב דמבואר שם דחטאת מצורע באה לכפר ובסוטה דף ט"ו מבואר דלאשתרויי בקדשים אתי ולא לכפר וע' בשבועות דף ח' ע"א וזבחים דף ט' ע"ב אך באמת כך דלפמש"כ דאשם מצורע בא להכשירו ליכנס למקדש והוא הגורם להאיסור וחטאת דמצורע להכשירו לאכול בקדשים והוא מתקן האיסור וזה ר"ל לכפרה וזהו כונת רבינו ג"כ בפ"א מהלכות מחו"כ ע"ש והנה נ"ל דהא דמרבינן בהך דנזיר דף כ"ט ע"א חטאת העוף הבאה על הספק זה הוה כמו גדר קרבן בפ"ע ע' תוס' שבועות דף ח' ע"א ד"ה ואימא ותוס' זבחים דף ס"ח ע"א דהפסוק הוא שיהא מחויב להביא וע' רש"י כריתות דף ז' ע"ב ודף כ"ו ע"ב ועי' במש"כ הר"א ז"ל בהשגות בהלכות מעה"ק פי"ח ה"ו משמע שם מדבריו דהתורה הקילה להביאה על הספק משום דאין למזבח אלא דמה ולכך מבואר בהך דכריתות דף ח' והובא בדברי רבינו פ"א מהלכות מחו"כ ה"י דלא יצא בקרבן של לידה ודאית על לידת ספק משום דזה הוי כמו קרבן בפ"ע רק בתורת ספק וראיה דהא מבואר בתוספתא דקרבנות פ"ו דאם אכלו מטמא בבית הבליעה בספק ע"ש וע' מש"כ רש"י חולין דף קל"ד ע"א ד"ה קרבן ובדברי רבינו בהלכות שגגות פי"א סה"ב דהטעם רק משום תיקוני גברא וע' בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ג גבי זרק דם חטאתו ואשמו בהש"מ כיפר ובהך דהוריות דף ד' ע"א דנקט חטאתו ובירושלמי שם פ"ג ה"ב ע"ש ובתוספתא כריתות פ"ב מבואר דאם היו מחוסרי כפרה מביא חטאת העוף ספק אם זרק בהש"מ אך י"ל דלכך נקט מחוסרי כפרה משום דאל"כ הא פסול משום אחר תמיד של בין הערבים ע' בתו"י בהוריות שם ובפסחים דף נ"ט ע"א ובכ"מ וע' פסקי תוס' כריתות סוף פרק דם שחיטה אם לאחר שהביאה חטאת העוף הבאה על הספק נודע לה שילדה ודאי יצאה בזה ע"ש. לכן נ"ל דכה"ג אין מעכב האשם לחטאת העוף הבאה על הספק דזה הוי גדר קרבן אחר וכמש"כ ובזה ליכא עיכובא דמנחות הנ"ל ובזה יש לישב הגירסא דפסחים דף נ"ט ע"א וא"ש לשון רבינו בהלכות מחו"כ פ"א ה"ג דנקט שם גבי קרבן עני חטאת קודמת לאשם משום דמשכחת לה כה"ג וע' בהך דנדה דף ע' וא"כ לפ"ז יכול' לאכול קדשים משום חטאת העוף הבאה על הספק וליכנס למקדש אינו יכול בלא אשם וכמש"כ. והנה הא דאמרינן בנזיר דף ס' ובכ"מ והא בעי אשם הוא משום מה דאמרינן בירושלמי כאן פ"ח דגבי נזיר כתיב וגילח פתח אהל מועד דכ"ז שאינו ראוי לבוא אל אהל מועד אינו ראוי לגלח אך זה רק אי ס"ל דמחוסר כפורים דזב כזב דמי גם בביאת מקדש משא"כ רבינו ז"ל דפסק דלענין ביאת מקדש מחוסר כפורים הוה רק איסורא בעלמא שוב לא איכפת לן וא"ש דברי רבינו לקמן פ"י ה"ח ט' וע' מש"כ רבינו בהלכות שגגות פ"ג הי"א ומש"כ התוס' כאן דף מ"ז ופסחים דף פ' ע"ב דקרבנות נזיר אינו יכול לשלחם בטומאה לד"ה ע"ש:

21 גליון הש"ס על מנחות פתח ↗

גמ' תיובתא דרב. ע' לקמן דף מח ע"ב תוס' ד"ה כבשי:

21 הר המוריה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

שלא לשמן וכו'. נזיר כ"ד ב' מנחות מ"ח ב' תוספתא דנזיר פ"ד ורבינו מפרש כפרש"י דשלא כמצותן היינו שלא לשמן עיי"ש בתוס' שם ושם וע"ע בתוס' מנחות ד' ב' בד"ה ואין טעונין וכו'.

22 זבחים פתח ↗

אֶלָּא הֶיקֵּשָׁא קַמָּא לְמַאי אֲתָא? כִּי חַטָּאת – מָה חַטָּאת אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, אַף זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר לְזִכְרֵי כְהוּנָּה.

24 זבחים פתח ↗

מַתְנִי׳ פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיב בַּחוּץ – פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ – כֹּל שֶׁאֵין רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו. הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהַמְּחִיר, וְהָאֶתְנַן, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵיפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן; שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳״ – כֹּל שֶׁאֵין רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין – בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין; שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – פָּטוּר, בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – חַיָּיב בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – פָּטוּר, וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחוּסַּר זְמַן – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַעֲשֶׂה; שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן – הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת – אֵין בּוֹ לֹא תַעֲשֶׂה. מְחוּסַּר זְמַן – בֵּין בְּגוּפוֹ, בֵּין בִּבְעָלָיו. אֵיזֶהוּ מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו? הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְּצוֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ – פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיבִין.

24 תמורה פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: כֹּל מִידֵּי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ — לָא נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף, דְּתַנְיָא: אָשָׁם בֶּן שָׁנָה וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שְׁתַּיִם, בֶּן שְׁתַּיִם וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שָׁנָה — כְּשֵׁירָה, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה.

28 מנחות פתח ↗

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה.

1 הא דלא כרבי. משמע דלרבי אלעזר ברבי שמעון לא מקדשא שחיטה כלל אלא זריקה דאי מקדשא היאך מושך אחר שחיטה דילמא הני לא קידשה השחיטה ונראה שמקדשת הכל ולא כמו גמר קדושה אבל לרבי שהוא גמר קדושה אי אפשר לקדש זה בלא זה:

2 כיון דכתיב לפני ה' אפסיל ליה ביוצא. אע"ג דגבי לחמי תודה נמי כתיב לפני ה' ויקרא ז ונאכלין בכל העיר הכי קאמר כיון דכתיב לפני ה' אלמא בעינן פנים ומיפסיל ביוצא מדאיתקש לחטאת כדאמר באיזהו מקומן זבחים דף נה. ופרק התערובות שם עז. מייתי כה"ג וגרסינן אי אבראי איפסילו ביוצא:

3 לעולם כרבי. ואין התנור מקדש כיון דלא קדשי כולהו כדפרישית אי נמי כמאן דאמר לעיל מנחות דף ז. אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת:

4 מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמה. תימה הא כיון דהוזקקו בשחיטה אבד הלחם אבדו הכבשים אבדו הכבשים אבד הלחם וי"ל דשחיטה דהני כבשים לא קבעה כיון דלא נתברר מי הם המוקדשין וכולהו לא חזו:

5 חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן. ואפילו היה עובר דומיא דעולה דעובר בלאו דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ופ' כיצד צולין פסחים ד' פה. אין עשה דואכלו את הבשר דוחה לאו דועצם לא תשברו בו ולא אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה באכילה לא דומה אכילה להקטרה דאיכא תקנת קרבן ועדיפא ואפילו היכא דאיכא תקנת קרבן לא אמרינן אלא היכא דנשחט כדאמרינן לעיל מנחות דף מז. אבד הלחם אבדו הכבשים ולא שרינן לשוחטן שלא לשמן וגבי תודה שנתערבה בתמורה דחבירתה אין לה תקנה אע"ג דליכא אלא איסורא דחולין בעזרה פ' התודה לקמן מנחות פ: וטובא איכא מיהו קצת קשה דבפרק התערובות זבחים עח. אמרינן נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ולא אמרי' חטא בדם התמצית בשביל שתזכה בדם הנפש וי"ל דמשום גזירה הוי כדמסיק התם והא דתנן בהקומץ לעיל מנחות כג. נתערב קומצה בשיריה לא יקטיר דאע"ג דגופה דמנחה היא לא אמרינן חטא בשירים בשביל שתזכה בקומץ כיון שיש להן שני שמות:

6 או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן. ונ"ל דאפי' לשמן כשרין דהא אין לך דבר שכשר שלא לשמן ופסול לשמן ונראה לי דאתיא כתנא דבי לוי דסמוך דלמאן דפסל בהו שלא לשמן אם כן מאי שנא מחטאת יולדת דהויא מחוסר זמן קודם זמנה:

7 חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת. תימה יזרוק כדי לאוכלן חי דכי האי גוונא תנן פרק שתי הלחם לקמן מנחות דף צט: וי"ל דאין זה זכות ואין לחטא בכך ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב שבת שבת ד' ד.:

8 כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין. פירש בקונטרס שלא לשמן והא דתנן זבחים דף ב. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח והחטאת ולא מפיק כבשי עצרת דלא פסיק ליה לאפוקי שלמים אי נמי כי קתני באין בגלל עצמן באין בגלל לחם לא קתני והא דלא ממעטינן להו מאותה לחטאת כי היכי דממעטינן אשם כיון דאיתקוש לחטאת ואתו בהדיה דכתיב ויקרא כ״ג:י״ט ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים ותימה מנא ליה דטעמא משום היקישא דלמא הואיל ובאים להתיר חדש במקדש ולא התירו ואמאי איתותב רב בפ"ק לעיל מנחות ד. וי"ל דא"כ ליחשוב נמי רב כבשי עצרת והכא נמי ליחשוב מנחת העומר ואשם נזיר ומצורע אי נמי הלחם הוא המתיר וכבשים דמתירין לחם לא איקרו מתיר אי נמי לחם נמי לא מיקרי מתיר היא כיון דקודם לשתי הלחם אם הביא כשר ומיהו קשה לפי זה דכי פריך בסמוך ליפרוך מההיא דאייתינן לעיל כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל וכל"א שפירש בקונטרס נראה שלא כמצותן בן שנה והביאו בן שתים והא דלא נקט לשון הבאה דשייכא גבי בן שנה והביא בן שתים משום דהוי שלא בזמנו ומחוסר זמן בכלל ובתוספתא דנזיר קתני בהך דבסמוך שהביאן שלא כמצותן:

9 תעובר צורתן. האי תנא דרבה בר אבוה הוא דאפי' פיגול בעינן צורה דבפ"ק דזבחים דף ד. קרינן לשינוי קודש פסולו בגופו ואיכא דאמרי כל שפסולו בגופו ישרף מיד:

10 ותנא דבי לוי. לא מקיש להו לחטאת להא מילתא אבל כולי עלמא אית להו לענין זכרי כהונה פ' איזהו מקומן זבחים דף נה. לגבי כבשי עצרת אבל לענין הא לית ליה דהא שלמי נזיר איתקשו לחטאת ואפי' הכי סברי דכשרין:

11 איתיביה אשם בן שנה. הא דלא פריך ממתני' דפ' בתרא דזבחים דף קיב: דקתני בה עולת נזיר ועולת מצורע קודם זמנו ששחטן בחוץ חייבין והיינו טעמא משום דחזיא לעולת נדבה בפנים וקודם זמנו לא חזי לנזיר ומצורע לא דמי כלל להכא דהתם אינהו גופייהו חזו לעולה אבל הכא מייתינן דגמר חובה מנדבה תימה דבפ' אלו קדשים תמורה דף יט: תנן אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה רבי שמעון אומר כל עצמן אינם קדושים והשתא האי דקתני הכא פסולין לא כרבי שמעון ולא כרבנן ויש לומר כדמשני פרק בתרא דזבחים דף קטו. דפריך מהא דתני לוי אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן מחוסר זמן בבעלים שחטן בחוץ חייב ומשני כאן לשמן כאן שלא לשמן פירוש שלא לשמן כשרין לשמן פסולין ומיהו קשה לרב הונא דאית ליה התם דליכא מידי דפסול לשמו וכשר שלא לשמו ומאי משני מהא ואין לתרץ בהפריש שתי אשמות לאחריות כדמשני ארב דימי דמדקתני לא עלו משמע דאין מצוה בכך ותו אמאי איצטריך למיתני לא עלו לבעלים לשם חובה פשיטא דלא עלו כיון דשלא לשמן איתעביד:

12 אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרין. מהכא לא מצי לאוכוחי דילפינן אשם משלמים מדמכשר בהו שלא לשמן דאותה דגבי חטאת הוא דממעט ליה ולא דמי לשלמי ציבור דלא ממעטינן מאותה אלא קרבנות יחיד והא דלא עלו לבעלים לשם חובה מסברא הוא ולא מטעם מילף ואי שלא כמצותן דלעיל לאו היינו שלא לשמן ניחא טפי והא דכי אמרי לעיל האי תנא דבי לוי הוא לא בעי למיפרך מגופה אמאי פסולין דדלמא האי דמכשר עולה דחזי לנדבה אבל אשם דלא חזי לנדבה מיפסל ותנא אחרינא הוא אבל מלוי אלוי פריך שפיר דשלמי נזיר נמי לא חזו לנדבה דטובא איתפליגו:

3 מנחות פתח ↗

אִי דְּפָרֵיק לְהוּ מֵאַבָּרַאי, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״לִפְנֵי ה׳״, אִיפְּסִיל לְהוּ בְּיוֹצֵא. אִי גַּוַּואי, הָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה.

14 גליון הש"ס על זבחים פתח ↗

מתני' ישפך לאמה. עיין מנחות דף מח ע"א תוס' ד"ה חטא:

18 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

ואנשים אוכלים כו'. הנה בגמ' פסחים ד' ק"ט ע"א משמע דלא בעי תרווייהו רק משום דהנה מבואר בגמ' מו"ק ד' ט' ע"א דאין שמחה בלא אכילה ושתיה ועי' סוכה ד' כ"ה ע"ב אין שמחה אלא במקום סעודה רק לזה לא בעי בשר ויין רק אכילה ושתיה ועי' מו"ק ד' י"ד ע"ב דאמר שם דעיילי ואכלי ושתו כו' וסנהדרין ביום שדנין ד"נ אסורין לשתות יין כמבואר בסנהדרין ד' מ' וד' מ"ב ע"ש ועי' תוס' מו"ק ד' כ"ב ע"ב ד"ה ולשמחות ע"ש וגם אכילה יוצא בבשר עוף. ובאמת בזה פליגי ר"א ור"י אם שמחת יו"ט רשות או חובה דלר"א ג"כ מודה דבעי לאכול ביו"ט רק לא משום שמחה וזהו דאמר בירושלמי פ"ו דפסחים ה"ב דלר"א רשות ר"ל דיכול לאכול שאינו מבושל אף דבחי ליכא שמחה השמטה ועי' בירושלמי בחגיגה פ"א דס"ל דגם בחי יוצא בשמחת יו"ט ע"ש בסוף ה"ד דהכהנים יוצאים בשעיר ודלא כבבלי פסחים דף ע"א ע"א וזהו ג"כ כונת הירושלמי שם בה"ב דשמחה יוצאין ג"כ בדבר שאין דרכו לכן ר"ל חי ועי' תוס' מנחות ד' מ"ח ע"א דס"ל דאכילת חי לא הוה קיום מצות אכילת קדשים ע"ש בד"ה חטא ושם ד' ק' ע"א בתוס' ד"ה ששונאין דרק הוה מה שלא נשאר עי"ז נותר לא מצות אכילה ועי' בירושלמי פ"ג דעירובין ה"א דיליף מכאן דמערבין בבשר חי אף בלא מלח ועי' בהך דביצה ד' כ"ה ע"א גבי כזית חי לגבי יו"ט וע"ש ברש"י ד' ל"ג ע"א גבי בני מעים דהוי מוקצה ביו"ט אך י"ל דקדשים שאני משום דבעינן למשחה כמבואר בזבחים ד' כ"ח ע"א גבי עור האליה ועיין בירושלמי פסחים פ"ו ה"ב רצה בישל רצה לא בישל ע"ש ע”כ השמטה ולכך ס"ל לר"א בסוכה ד' כ"ז דשייך השלמה גם ביו"ט ראשון משום דלא הוה גדר שמחה רק משום גדר דין ועי' תוס' חגיגה ד' ו' ע"ב ד"ה יש בו שמחה ועי' רשב"ם ב"ב ד' צ"א ע"א דכל ז' ימי המשתה הוה יום אחד וכן גבי יו"ט הוי ג"כ כן עי' זבחים ד' צ"ז ע"א. הכתוב עשאה לכולם לינה אחת. והנה באמת נ"ל כך דיש חילוק בין שבת ליו"ט כך דהשבת הוא בעצם נקרא עונג וכיון שנקרא עונג ממילא צריך לאכול כדי לענגו ועי' בספרי על וביום שמחתכם ע"ש ועי' ברכות ד' מ"ט ע"א דמספקא ליה על ר"ח אם בעיא שמחה ועי' שבת ד' כ"ד ע"א ואין בהם קדושה על הכוס ועי' סנהדרין ד' ע' ע"ב אטו בבשר ויין ועי' במס' סופרים דבר"ח היו מברכין על היין ע"ש ועי' ברכות ד' מ"ב ע"ב. ועי' תוס' מו"ק ד' כ"ג ע"ב גבי אבילות בשבת כו' ולכך ס"ל בירושלמי דמעשרות פ"ג כר"י דהיום קובע למעשרות בשבת ואף שלא הזמינו לצורך סעודת שבת וזהו מה דאמר בפסחים ד' ק"ה ע"א כשם שהשבת כו' אבל יו"ט אף דמוכח בכ"מ דקבע למעשר זה רק הסעודה עיין בירושלמי פ"ד דדמאי ה"א ונזיר פ"ה גבי מנחות ע"ש ולכך צריך לאכול ולשתות ועי' ביבמות ד' מ"ג ומו"ק ד' י"ח ע"ב דלגבי נשואין בלא סעודה איכא ג"כ שמחה אבל ביו"ט אינו כן ועי' בסוכה ד' כ"ה ע"ב ועי' בירושלמי דסוטה פ"ח גבי יין קוסס ע"ש דאמר דמקדשין בו האשה ועי' פסחים ד' מ"ט וכ"מ בזה ועי' במנחות ד' כ' ע"א אם הנסכים הוא משום שמחה או משום שתיה ונ"מ ליין מגתו דשמחה ליכא ושתיה איכא ועי' ב"ב ד' צ"ז ע"ב ומנחות ד' פ"ז מה דפליגי בזה רש"י ותוס' ונדה ד' ח' ע"א ע"ש ברש"י ותוס' ועי' סנהדרין ד' ע' ע"א גבי בן סו"מ ועי' זבחים ד' צ"א ע"ב וסוכה ד' מ"ט ע"ב דיש שני מיני נסכים אחד משום שתיה ואחד משום אשה ע"ש ובזה א"ש ואכמ"ל:

18 שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

שורש איסור אכילת בשר קודם הקטרת אימורין ואין הכהנים זוכים בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין כו'. וראיתי בס' אור יקרות בקונט' אחרון די"א ע"א שכתב וז"ל והנה מבואר מדברי התוס' דהכא ודיומא דכ"ט ע"א ד"ה אלא דפסיקא להו דכי היכי דכהנים לא אכלי חזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין כדאמרינן בפסחים דנ"ט ע"ב ה"נ בעלים לא אכלי בשר וקשה דהא הך מלתא גבי כהנים דוקא נכתב וראיתי להרמב"ם ז"ל בהל' מע"הק שכתבה גבי כהנים עכ"ל ונראה דאשתמיט מיניה מ"ש רבינו בפ' ח"י מהל' פסולי המוקדשים ד"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ"ל דכל אדם נמי לא שרו באכילת בשר עד לאחר הקטרת אימורין וכ"כ הרמ"ל בפי"א מה' מע"הק ד"ד על מ"ש רבינו כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפי' קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה וז"ל המש"ל ומ"מ איסורא איכא אפי' קודם הקטרה וכן גבי קרבנות אע"ג שאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ"מ איסורא איכא לאוכלן קוד' הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט דנ"ט יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת"ל כו' ונראה דה"ה לחטאות ואשמות וכן הבעלים אינן אוכלים בשר השלמים קודם הקטרה כמ"ש רבינו בפח"י מהלכו' פ"המ ה"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ"ל וכן מבואר בפ' כיצד צולין דע"ז ע"ב ק"ו היא ומה אימורין דכי ליתנהו כו' ואם איתא ק"ו פריכא הוא ונימא דיו מה אימורין דוק' חזה ושוק אף דם כן להכי איצטרי' קר' א"ו דהקטר' אימורין מעכב אפי' אכילת בשר לבעלים וזה שכתב דה"ה בחטאות ואשמות כו' לא זכיתי להבין למה תלה הדבר במראה עיניו והלא מאותה סוגיא דפרק תמיד נשחט דנ"ט שהביא הרב מבואר כן בהדיא דלאו דוקא בחזה ושוק דה"ה בחטאו' ואשמות וקא"ל רבינא בריה דרב נתן לרב פפא והא כמה דלא מקטרי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר וכמה דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי כו' וכמ"ש רש"י ז"ל וצ"ע. עוד ראיתי בספר אור יקרות הנז' שכתב וז"ל עוד הק' כת"ר ע"ד התוס' דמאי קו' דאי אמרו בחזה ושוק יאמרו בשאר בשר כו' י"ל דהתוס' ס"ל מסברא שאין לחלק דמכיון דכהנים לא מצו אכלי קודם הקטרה והקטר' מעכב לאכילתן ה"נ מעכבת לאכילת הבעלים שאין טעם לחלק דאע"ג דקרא דילפינן מיניה מיירי בחזה ושוק י"ל דמהתם ילפינן גם לאכילת בעלים דמעכבת ההקטרה לאכילתן עכ"ל ולע"ד לפי מ"ש הר"ב ק"א בפרשת צו ד"מ ע"ד בטעם הדבר שאין הכהנים רשאים בחזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין והסיבה בזה מבוארת היא והוא דמאחר דמשלחן גבוה קא זכו דכתיב חלקם נתתי אותה מאישי שירצה שאינן זוכים אותם מהבעלים אלא ממה שניתן למזבח זכו בה א"כ א"א שיזכו בחלק זה עד שיזכה בו המזבח בה ראשונה בהקטרת אימורין עכ"ל. הנה לפי טעם זה נראה בהדיא דאף הבעלים נמי דמשלחן גבוה קזכו כדאמרי' בפ"ב דביצ' אבל נדרי' ונדבו' אסו' לשוח' בי"ט דכהני' כי קזכו משו"ג קזכו ופי' רש"י והתוס' דה"ה הבעלים לא זכו בבשר אלא כעבד הנוטל פרס מרבו שדינם ככהנים א"כ מהי תיתי לומר דהבעלים זוכים בבשר קודם הקטרה טפי מהכהנים כיון דשניהם משו"ג קזכו וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא בפ' הא"מ דנ"ב ע"ב ד"ה כי קזכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משו"ג קזכו הקטרת אימורין וברור. עוד כתוב בס' הנז' וז"ל אך אי קשייא הא קשיי' דאם איתא דלא מצו אכלי הבעלי' הבשר של שלמי' עד לאחר הקטרת האימורין איך הותר להניח הקטרת האימו' עד הלילה וכמו ששנינו הקטר חלבים ואימורין מצותן עד שיעלה עמוד השחר ופסקה רבינו פ"ד מה' אלו אלא דמשום חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום והא כי מניחם עד הלילה להקטירן קממעט זמן אכילתן דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וקי"ל דאין ממעטין זמן אכילתן כמ"ש רבינו בפ"י מה' אלו אבל לחזה ושוק של כהנים ל"ק דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כמ"ש מרן כ"מ בפ"א מה' פ"המ גבי תודה שנתערבה באיל נזיר עכ"ל והנה זה שכתב דמחזה ושוק של כהנים ל"ק דיש לחלק כו' לא ידענא מאי קאמר דאכתי תיקשי ליה מבשר חטאו' ואשמו' שהיו אוכלין הכהנים דמבואר מאותה סוגייא דפ' תמיד נשחט דכל כמה דלא מקטירי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר ואנן סתמא תנן הקטר חלבים ואימורי' מצותן עד שיעלה ע"ה ומשמע אף הקטר אמורין של חטאו' ואשמות וכ"כ רבינו בפ"ד מה' אלו ד"ב וכ"כ התוי"ט שם בריש ברכות יע"ש וא"כ תיקשי ליה טפי דאיך יתכן להקטיר אימורי חטאות ואשמות עד חצות דכיון שאינן נאכלין אלא ליום ולילה ורבנן גזרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו ששנינו שם בריש ברכות וכל הנאכלין ליום א' מצותן עד שיעלה ע"ה למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה א"כ הרי מביאין אותם לבית הפסול שהרי אינן נאכלין כלל כיון שאסורים לאכול לאחר חצות וקודם חצו' היו אסורי' לאכול מפני שעדיין לא הוקטרו האימורים וע"כ צ"ל דאה"נ דמטעם ממעט באכילתן צריך להקטיר האימורין מיד אחר השחיטה ועוד דאיכא מצוה לאכול ביום הזביחה כמו שדרשו בת"כ מקרא דביום זבחכם יאכל וכמ"ש הרמב"ן בפי' התורה ומ"ש בגמ' דמשו' חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום ולא בלילה ולא נתנו טעם משום דקממעט באכילתן היינו משום דהש"ס קיהיב טעמא אף להקטר איברים של עולות שאין בהם אכילת אדם דבדידהו ליכא טעמא דממעט באכילתן אם לא משום חביבה מצוה בשעתה והשתא מתני' דריש ברכות דקתני הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע"ה עכ"ל דהכי קא' שאם נאנסו ולא יכלו להקטיר האברים ביום כשמקטירן בלילה מצותן שיקטירן עד ע"ה ולא ישהו הקטרן עד היום וזה ברור. מיהו הא ק"ל מהא דאמרינן בפ' תמיד נשחט דנ"ט ע"ב רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והשתא לראב"ע דס"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות כדאיתא בסו' ע"פ דק"ך ע"ב א"כ תיקשי ליה קרא דלא ילין דמכיון דאינו נאכל אלא עד חצות ע"כ צריך להקטיר קודם חצות והתו' שם הק' האי קרא אליבא דבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח והיכי מתוקם האי קרא בשבת כו' וקשה אמאי לא הקשו לראב"ע דלא שייך לדידיה לתרץ אלא כתירוץ הב' שתירצו לבן תימא וע"ש בתוס' ד"ה ולא עולת במ"ש דכר"ע אוקימנא לסוגייא ושמעינן ליה לר"ע דפסח נאכל כל הלילה ותו קשה מהא דאיתא התם רע"א מאי בוקר בוקר ב' מי איכ' מידי דבשר איפסיל ליה מאורת' כו' והשתא אמאי לא ק"ל טפי דכיון דבשר אינו נאכל אלא לב' ימים איך אפשר לומר בוקר ב' ע"כ בעי למקטרינ' קודם אכילה. ועוד קשה דאמרינן התם והרי פסח לראב"ע כו' ואי ראב"ע ס"ל דקרא דלא ילין ר"ל שומרהו שלא יבא לידי לא ילין א"כ מנ"ל דאימורין עד צפרא הא ע"כ למקטרינהו ע"פ ולומר דקרא מיירי בשנטמא או נאבד א"נ בעבר ואכל קודם הקטרת אימורין ודאי דוחק. ומ"ש בשם מרן כ"מ בענין ממעט באכילתן דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כו' יש לדקדק ע"ז ממ"ש רבינו בפ"י מה' אלו די"ב דאין מבשלין. המורם מאיל נזיר ומהתודה עם חזה ושוק של כהנים מפני שממעט זמן אכיל' דחזה ושוק של כהנים נאכלין לב' ימים ולילה והתודה ואיל נזיר ליום ולילה והשתא לפי דברי מרן דממעט באכילתן בחלק הקרבן ולא בכולו לא איכפת לן אמאי אין מבשלין איל ודוק והנה ע"ד הרב אור יקרות הללו מצאתי כתוב למו"ה מוהרי"ן ז"ל שכתב וז"ל וראיתי בס' אור יקרות שהקשה דאם איתא איך הותר להניח הקטורת בלילה והא קממעט באכילת שלמי' דנאכלין לב' ימים ולילה וקי"ל דאין ממעטין זמן אכילתן אמנם אי דין זה אינו אלא בכהנים ניחא די"ל בין קרבן כולו למקצתו כמש"ש הכ"מ א"ד. והנה אמת שכ"כ מרן כ"מ האמנם כבר תמהתי בס' שער המלך בה' פס"המ שדבריו הן היפך סוגייא דבכורות דמבואר שם דאפילו באכילת חזה ושוק אמרינן אין מביאין כו' ועכ"פ צ"ל שאף מרן לא כ"כ אלא דוקא בזרוע בשלה שהוא דבר מועט א' מס' משא"כ חזה ושוק דנפישא טפי ואף שמרן כתב דלא אמרו אין מביאין כו' אלא בכולו ולא במקצתו לאו דוקא ואשגרת לישן הוא עכ"ל עוד ראיתי בס' הנז' עמד מתמיה במ"ש התוספות בסוף דבריהם בפ"ב דביצה הואיל ואינו יכול להקתי' עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וכתב וז"ל ותמהני דדבר זה גמר' ערוכה היא בפ' תמיד נשחט עלה דאמר ר' ישמעאל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומשני ר"ח במעלה ומלי' בראשו של מזבח ופרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי האמורים לא אכלי הכהנים בשר ומשני כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וא"כ איך לא העלו על דל שפתם סוגיא זו וצ"ע עכ"ל ויותר הי"ל לתמוה על הי"מ למה הוצרכו לידחק דהכא מיירי בשנטמאו או נאבדו דנר' דאשתמיט מינייהו אות' סוגייא כי ע"כ נלע"ד דהתוס' המה ראו דההיא דאתמר התם עשאום כו' אינו אלא לרב פפא דמוקי לההיא דר"י בקרבן בהמה דאיכא הקטרה ומפרש במעלה ומלינה ואהא הוא דפרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא אכלי ובעלים לא מתכפרי והוצרכו לשנויי דהיכא דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו כו' אבל לר"ח דמוקי לה בחטאת העוף לא צרכינן להכי ואפשר שחולק על ר"פ בזה וגם ר"א ור"ה בריה דר"ן משמע להו הכי וחלקו על ר"פ בזה ועוד דלא איתמר הכי אפי' לר"פ אלא לדעת ר"י ואיכא למימר דרבנן דר"י פליגי עליה בהכי הילכך לא הביאו ראיה משם כלל אלא התוס' מצד הסברא הוצרכו לומר דהא דפ"ב דביצה מיירי בשנטמאו או נאבדו ועוד יש ליישב והוא הנכון דהתם שאני דלא חזו להקטרה כלל בזמן הקטרתו ולהכי קאמר כיון דלא אפשר להקטירן בזמן הקטרתו כנטמאו דמי משא"כ הכא שהרי חזו להקטרה בליל מוצאי י"ט והיינו בזמן הקטרתו ודוק בלשונם שכתבו כיון דלא חזו מבע"י כו' ודוק. ובמ"ש עוד התוס' שם בפ"ב דביצה ול"נ דא"כ לימא א"ב כגון דהכל קיים לרבא לא זריק כו' ק' שהרי אמרי' בפ' התכלת דמ"ח ע"א עמד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן כו' וכתבו שם התוס' דאפילו עובר בלאו ואפשר לומר דלא אמרי' עמד וחטא בשתיים בזריקה והקטרה כו' כדי שתזכה בא' ודוק תו ק"ל לדעת י"מ מהא דאמרינן בהמה חציה של גוי כו' מה בין זו לנו"נ כו' והשתא נימא דטעמא דנו"ן משום הקטרת אימורים דלית בהו חלק הדיוט כלל ואם נאמר דלא יקטיר להו עד חשיכה נמצא דאין בה צורך הדיוט כלל ולתירוץ שני ניחא דהש"ס ה"פ ויאכל הבשר ולא יקטיר עד הערב ודוק ובמאי דאמרינן שם בגמ' בפ"ב די"ט ד"ך עלה דאמרינן שם עבר ושחט מאי דלרבא לא זריק כל היכא דנטמא הבשר לא יזרוק עיין להרב חד"ה שהקשה מברייתא דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ליפלוג וליתני בי"ט עצמו ולימא דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכתב דה"ה דהו"מ למיתני הכי וחדא מינייהו נקט ולי נראה ליישב דברייתא דנקט אם היתה שבת רבותא אתא לאשמועינן כלפי מה שהק' התוס' בפ' התכלת ד"ה חטא בשבת וז"ל תימא יזרוק כדי לאוכלן חיי דכ"הג תנן בפ' שתי הלחם וי"ל דאין זה זכות לחטא בכך כו' יע"ש וא"כ אי הוה תני נטמאו או נאבדו הו"א דוקא נטמאו משום דאין אומרים לאדם חטא בי"ט כדי שתזכה בחול אבל בשבת והבשר קיים הוה אמרי' דיזרוק כדי שיזרוק כדי לאכול הבשר חי קמ"ל דלא חשיב זה זכות ודוק. ומצאתי כתוב בגליון בפ' התכלת משם תוספו' חיצוניות וז"ל הדם יזרק והבשר יאכל וא"ת הניחא למ"ד נו"ן קרבין בי"ט דמקטיר האמורין ונאכל הבשר אלא למ"ד נו"ן אין קרבין בי"ט איך הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי וי"ל דמיירי בנטמאו אימורים או שאבדו והא דקתני בשבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב מיירי בדאיתנהו ולאו לצדדים קתני אלא ה"ק בי"ט זורק בשנטמאו ובשבת לא יזרוק אף בשנטמאו ואם זרק הורצה בשלא נטמאו בין בחול בין בשבת תוס' חצונייות עכ"ל וק"ל דאכתי תיקשי ליה לאבע"א דמשני התם בביצה שאני שבות שבת משבות די"ט א"כ ע"כ סיפא דקתני ואם זרק הורצה דיעבד אין לכתחילה לא מיירי בשלא נטמאו ובשבת דאלו בי"ט אפי' לכתחי' זורק ע"מ להקטיר אימורין לערב וכיון שכן קשה אמ"ש וי"ל כו'.

18 חידושי חתם סופר על חולין פתח ↗

ובתפארת שמואל הקשה מנ"ל למידק במסקנא כר"ה דלמא קמ"ל עוף אפי' שאינו ראוי' לקרבן שבת בציבור כמ"ש תוס' דאין עוף בציבור כלל וכלל. ובימי חורפי אמרתי דאי ס"ד דאתי לאורי' חידושא בענין אם עלה לא ירד ה"ל למנקט עולת עוף דוקא דהוה רבותא טפי דבחטאת עוף איכא משום שראוים לאכילה ליומי' באומצא זורקי' אפי' לכתחלה עיין היטב זה במנחות מ"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה חטא בשבת וכו' ע"ש וטפי הו"ל לאשמעינן עולה דכולה כליל ואינו ראוי בשבת כלל ואין זורקין אלא אם עבר וזרקוהו רצה ואפ"ה חייב בחוץ והיה רבותא טפי ומדלא נקיט אלא חטאת עוף ש"מ דלא אתי תנא לאשמעינן רבותא בשחוטי חוץ אלא בענין אוסר דבר שאש"ל ומיושב ק' תפארת שמואל. ולפ"ז להו"מ למינקט יה"כ דיומא דאסור באכילה הוא ובההוא יומא ליכא חילוק בין חטאת לעולה וה"א כק' תפארת שמואל הנ"ל לכן שביק יה"כ:

21 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

גוי שקצר כו'. הנה כ"כ בזה דמיירי שקצר ישראל בשדהו דאי לאו הכי הא אין שם קצירה על קצירתו כלל וכמו תולש וזהו באמת ר"ל מה דמבואר בפ"ו דכאן מי"א אם אמר קוצר ע"מ כו' דמבואר שם בירוש' ובדברי רבינו דהטעם משום דמתנה על מה שכתוב בתורה והנה לכאורה מה שייך זה הא זה החיוב ממילא בא והוה כהך דתמורה דכ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובהך דזבחים דף ע"ה ע"ב וכ"מ בזה וצ"ל דכיון דאינו חייב רק אם מתכוון לקצירה ועיין בסוף פ"ה גבי המעמר לכובעות וא"כ החיוב בא מחמת שמתכוון לקצירה לכך צ"ל הטעם משום דמתנה ע"מ שכתוב בתורה וא"כ לפי"ז גבי גוי כיון דמבואר בירוש' פ"א דתרומות ה"ב דאין לו מחשבה וא"כ לא הוה קצירתו קצירה כלל ועיין בע"ז דף מ"ג ע"א דמביא ראי' דגוי מבטל ע"ז של חבירו ולכאורה קשה הא אח"כ אמר שם דהוה יאוש רק מהאיסור לא מייאש וא"כ אין ראי' שיכול לבטל של חברו וכעין דמבואר בירוש' רפ"א דתרומות גבי אם יכול לתרום של הפקר וכ"כ בזה ואף דבאמת מוכח מדברי רבינו בהל' מלכים פ"ח ה"ט דגם ב"נ מצווה לנתוץ ע"ז ועיין בסנהדרין דף צ' ע"א דזה הוה מ"ע דע"ז וא"כ הוה בכלל אביזרייהו כמבואר שם דף ע"ד ע"ב וא"כ מה מועיל היאוש כיון דאף הוא חייב לנתצה אך כ"כ בח"א דמהני היאוש גם לענין קרבן שיתבטל מה שצריך דעת בעלים ובזה א"ש מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ו ע"א גבי הך דצריך דעת בעלים מהך דקדושין דף נ"ה גבי בהמה שנמצאת ע"ש וזהו ג"כ שיטת רש"י דס"ל ב"ק דף ס"ו ע"ב גבי דגזל קרבן דחברי' דכ' שם לחד לישנא דלא עלה לבעלים הראשונים ג"כ ובאמת הטעם דלפני יאוש הא בעי דעת בעלים בהקרבה ולכך גם הבעלים אינם יוצאים בה אבל לאחר יאוש שוב לענין זה פקע דלא בעי דעתם ואז חזרה קרן לבעלים וזהו הך דשם דף ע"ו ע"א או י"ל דכ"כ במ"א דהא דצריך דעת תליא בהך דכריתות דף כ"ג ודף ז' ע"ב אם יכולים להביא קרבן חטאת על תנאי והטעם ג"כ משום דבעי דעת ור"ש ס"ל שם דיכול להביא ולכך מקשה כאן לר"ש דחזרה קרן לבעלים והירוש' דשקלים פ"ב ה"א דאמר שם דהבעלים הראשונים יוצאין בו שם נקט ואתיא כמ"ד סתם גנבה יאוש בעלים עכ"פ חזינן דמהני לזה יאוש אף דשם הדבר נשאר עליו וא"כ אמאי לא מהני ג"כ גבי גוי לענין שאחר יכול לבטל ע"ז שעבד ומה ראי' וע"כ צ"ל דיאוש תליא במחשבה לא מהני זה גבי וכמש"כ ובזה יש ליישב לשון רש"י סוכה ד"ל ע"א ד"ה סתם ע"ש וא"כ לא יהי' הקצירה שלו כלל דין קצירה ופטור כמו קרסמוה נמלים וגם אם נימא דיש קנין לגוי בא"י וא"כ הוה כמו חו"ל ואיך יתחייב אחר שנתגייר ועיין חולין דקל"ה ע"ב גבי שותפות עכו"ם דפוטר ובירושלמי כאן פ"ג וד' ה"ד מבואר שם דזה תליא במחלוקת דר' ורשב"ג ובתוספתא כאן פ"ב ופ"ג ורבינו הביא זה לקמן פ"ד הכ"ה גבי עוללות והטעם משום דרבינו ס"ל דעכ"פ קנין נכסים יש לו לגוי בא"י ונהי דאין עליו שם חו"ל מ"מ כיון דלקט שכחה ופיאה החיוב הוא רק בקצירה ושל עכו"ם אין עלי' שם קצירה משא"כ בעוללות וכ"כ בזה בח"א יע"ש לכן נראה דהא דס"ל לר"י דחייב בשכחה גבי נכרי שנתגייר ר"ל שקצרו ישראל ברשות הגוי ובפרט לר"י דס"ל לשיטת הירושלמי לקמן בפ"ה דדמאי דיש קנין לנכרי עיין תוס' מנחות דס"ו וכ"מ ובירושלמי פ"ד דפיאה ה"ו ובמה דאמר שם חד מ"ד דהא דמהני הפקר גוי זה רק אם ס"ל אין קנין ר"ל כך דמבואר בגיטין דף מ"ז ע"א דמ"ד אין קנין להפקיע ממעשרות ס"ל דיש קנין לחפור כו' ולכך מהני ההפקר ובירושלמי בגיטין שם ובדמאי פ"ה יליף לה מהך קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות כו' ואם נימא דאין קנין לחפור שוב לא הוה מכירה כלל וכמו הך דב"מ דף ק"ט ע"א ומה דמבואר בירושלמי ספ"ד דגיטין קנה שדה ביובל כו' ואמר שם דאינו יכול לחפור בו כו' לא ר"ל כפי' הראשונים דזה תליא במחלוקת דר"י ור"ל רק דקאי אאם קנה בשנת היובל עצמו וכ"כ בזה בח"ב ועיין מ"ש רבינו בפיהמ"ש פ"ד דפיאה מ"ט דהך דהלקט והשכחה של גוי אתיא כר"מ דס"ל אין קנין ר"ל אף קנין נכסים דאל"ה כיון דהישראל לא קנאן אף אם מרחן הישראל ברשות גוי פטור עיין בדברי רבינו בהל' תרומות פ"א הי"א ובכורות דף י"א ע"ב דרק אם קנאן ישראל ומרחן אז חייב ושם פליגי רש"י ותוס' גבי אריס אם מרח הישראל בחלקו של גוי ועיין גיטין דף מ"ג ע"ב גבי אריסין ע"ש ברש"י אך שם אתיא כמ"ד יש קנין ורבינו הביא זה אסוריא בפ"א מהל' תרומות וכהך מחלוקת דחלה פ"ד מ"ז גבי אריסין בסוריא ומדברי רבינו שם בפיהמ"ש נראה דהמחלוקת הוה ג"כ בשותפין משום דס"ל דאריס יש לו חלק גם בקרקע השמטה ועי' בדברי רבינו בפיהמ"ש פ"ה דפיאה מ"ה גבי שקיבלו דמפרש שם דזה הוה כמו כהן ולוי שקנו את הזרע לא מטעם שיש לו חלק בקרקע וצ"ל דמבואר בב"מ דף ע"ג דהקרקע משועבד להם רק עד שעה שהתבואה צריך שיהי' מונח שם ועי' ב"ק דף קי"ג ע"ב ברש"י ד"ה אריסותי' ושם ג"כ משום דאין להם ליטול מס רק לאחר שנוטלים מן השדה ועי' גיטין דף מ"ד ע"א הרי שאנסו כו' ואז אין על האריס שם בעה"ב ועי' מ"ש רבינו בהל' תרומות פ"ד ה"י דיכול לתרום שלא מדעת משום דתרומה תורמין קודם שיעקר הגורן כמבואר בירוש' מעשרות פ"ג ותוס' ב"ק דף צ"ד וכ"מ ואז יש על האריס עדיין שם בעה"ב משא"כ אח"כ ולכך הוצרך רבינו זה הטעם ולקמן אבאר זה ע”כ השמטה ואף דבגיטין דף מ"ז ע"ב מבואר להיפך דחלק של ישראל חייב אף בסוריא צריך לחלק בין היכא שהם שותפים מחמת ירושה דאז לא שיעבדו זה לזה חלקם ובין שהם נשתתפו דאז כל קלח וקלח של שותפות ולא מיקרי שדה של ישראל כלל ועיין בירושלמי שביעית פ"י ה"ו ובירושלמי דמאי פ"ו ה"י ובסוטה דף מ"ג ע"ב ובירושלמי שם אך רבינו ז"ל בחיבורו חזר בו וס"ל דרק אריס אף דיש לו חלק בקרקע זה רק לענין הקמה אבל לא בעצם הקרקע וכן מבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות סה"ד רק זה השמיט רבינו מה דמבואר בגיטין שם דגם באריסי בתי אבות כן ועיין בירושלמי חלה פ"ד דס"ל ג"כ דר"א לא מחייב רק באריסי בתי אבות ולר"ג גם בזה פטור ובירושלמי ספ"א דביכורים הוה מחלוקת בזה אם אריסי בתי אבות מביאין וקורין אם זה הוה בגדר אדמתך אך י"ל דהוה כהך דנדרים דף מ"ו ע"ב גבי דמקבל בטסקא ע"ש בר"ן. אבל לגבי מירוח הישראל אף דאריס מחוייב ליתן לבעל הקרקע ממורח בכרי כמבואר ב"מ דף ק"ה מ"מ הוה רק כמו חלקו של גוי ולא שייך בזה ברירה דכ"ז שלא נתן להגוי אין להישראל כלום וכעין זה כתבו התוס' ביצה דף כ"א ע"א ד"ה חזינן. ולכך ס"ל לרבינו בפיהמ"ש בפיאה שם דכיון דהוה נתינה בטעות הוה עדיין של גוי ובחיבורו חזר בו וזה תליא אם מקח טעות אם הוה כמו הלואה או גזל עיין ב"מ דף ס"ז ע"א גבי פירות ותוס' ב"ק דף קי"ב ע"א גבי ריבית דהיכא דהוה טעות מחמת איסור הוה כמו גזל וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות פכ"ד ובזה מדוייק לשון הגמרא דכתובות דף ק"א ע"ב דנקט אלמנה אשה גמורה ולמה לא נקט ג"כ שאר חייבי לאוין כמו במשנה אך משום דעיין בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ג ובהל' תמורה פ"א ה"ב דס"ל להראב"ד ז"ל דטעות באיסור הוה הקדש טעות ע"ש ותוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב ונדרים דף ל"ד ע"א איסורא לא בעינא דליקני ואף דבמנחות דף מ"ט ע"א מבואר דבאומר מותר לא מיקרי עקירה בטעות י"ל דכ"כ בח"א דזה רק היכא דחייב מלקות וכדמוכח מהך ירושלמי דנזיר פ"ה גבי מקדיש תמימים לבדה"ב ושם בפ"ב ה"א כיון שיודע שכל הממיר לוקה ע"ש וגבי מחשב בקדשים מבואר בזבחים דף כ"ט ע"ב דלמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו לא לקי ולכך לא הוה זה עקירה בטעות ובאמת בירושלמי פסחים פ"ו סה"ו הוה מחלוקת דאמוראי גבי שלמים לשם פסח וסבר שמותר לשנות דר"י ס"ל שם דהוה בעשייתו מצוה והטעם דר"י ס"ל דזה הוה טעות כיון דהוא איסור ובפרט לר"א דסבירא ליה דשלמים לשם פסח פסול ודאי דעבר בלאו כמבואר בתוספתא סוף פי"ב דקרבנות ופ"ד דמכות ועיין רש"י זבחים דף ב' ע"ב ומנחות דף ב' ע"ב ובדברי רבינו פי"ח דהל' פסוהמו"ק ה"ב ובספרי פרשת עקב פסקא מ"א דיליף מהך דלעבדו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם כו' והנה זה נ"ל דאף אי נימא דעקירה בטעות לא הוה עקירה מ"מ לא עדיף מסתם וכ"כ דסתם גבי פסח וחטאת לא יצא והא דמקשה הגמרא שם בפסחים דף ע"ב ע"א ש"מ עקירה כו' ר"ל דאל"כ הוה כמו עשה מצוה כיון דעכ"פ כשר אך באמת מדברי הירושלמי פסחים פ"ה ה"ב וה"ג משמע דסבירא ליה דגבי פסח סתמא פסול וכעין שיטת רבינו בהל' פסוהמו"ק פרק ט"ו הלכה י"א גבי פסח לשם חולין ע"ש והטעם משום הך קרא דע"ז דף כ"ז ע"א ועשה פסח כו' ע"ש והאי קרא יתירא ואם כן סבירא ליה להירושלמי דגבי פסח סתמא פסול וה"ה עקירה בטעות ובאמת י"ל כמו דאמרינן בפסחים דף ס' ע"ב דפסח סתמא לאו להני אוכלין קאי משום דיכולין לימשך ע"ש וא"כ כיון דקי"ל בפסחים דף ע"ג ובירושלמי שם דאם משכו כולם מפסח קרב שלמים וכשר ואם כן השחיטה שלו לא הוה סתמא לשם פסח וכמש"כ לעיל גבי קרבן ציבור משום דסכין מושכתו ולכך דייק רבינו בהל' פסוהמו"ק פט"ו סהי"א ששחטו ולא שאר עבודות ולכך פסק ג"כ בהלכות ק"פ פ"ד ה"ו דהשני יקרב שלמים משום דהוה כמו משך ועיין תמורה דף כ"ג ע"א גבי הך מחלוקת דר"א ור"ה ועיין מה דסבירא ליה לרבינו בהל' ק"פ פ"ד ה"ג במש"כ שם אם שחטו אחר שנודע ע"ש ולכאורה תמוה כיון דאנן פסקינן דאין משיכה לאחר שחיטה מה נ"מ בין אם שחטו עד שלא ידע אם משידע וצ"ל כך דרבינו ס"ל כשיטת רש"י בפסחים דף ס"ד דנהי דלא בעי עקירה גבי פסח זה רק בסתם אבל בפירש לשם פסח לא והנה אנן קי"ל דעקירה בטעות לא הוה עקירה והוה כסתמא ואם כן נמצא דאם לא ידע שנמשך הא דשחטו לשם פסח הוה כמו בטעות ולכך לא מיקרי פסול הגוף משא"כ אם ידע שמשך ומכל מקום שחטו לשם פסח לא מהני והוה פסול הגוף וא"ש. עכ"פ הרי מבואר דזה הוה כסתמא. ולכך שם אף באומר מותר ג"כ חייב משא"כ בשלמים לשם פסח ואז אם עקירה בטעות לא הוה עקירה כשר ושפיר יש בעשייתו מצוה. וא"כ לפי"ז כל היכא דטעה באיסור לאו הוה טעות והנה זה רק אם נימא דבטל הדבר אז לא עשה האיסור. והנה לפי שיטת רבינו בהל' אס"ב פי"ז ה"ב וג' דגבי גרושה לכהן הדיוט אינו חייב רק ע"י קדושין ונישואין ובאלמנה לכה"ג גם בלא זה חייב ולכך גבי גרושה לכהן הדיוט ודאי אם לא הכיר בה יהי' קדושי טעות משא"כ באלמנה לכה"ג וא"ש לשון הגמרא. עכ"פ דהיכא דהוה טעות הוה כמו גזל ובתוס' ב"ק דף מ"ה וב"ב דף צ"ב ע"ב בתוס' וכ"מ בזה ועיין ב"ב דף קמ"ו גבי שבח סבלונות אם חוזר אם זה הוה כמו טעות וב"ק דף ס"ח ע"א כשהקנה לשלושים יום דלא הוה מכירה גמורה לענין ד' וה' ובחולין דף קל"ח ע"א גבי ראשית הגז ומכל מקום מבואר בב"ק דף ע"ט ע"א דשלח סבלונות בבית חמיו הוה מכירה לענין ד' וה' ובמ"א אבאר זה וס"ל לרבינו בחיבורו דזה נכלל בכלל טעות דקי"ל דא"צ להחזיר לו. ואם כן הוה כמו שקנה הישראל מן הגוי ואם מרחו חייב במעשרות ועיין במש"כ הרמב"ן ז"ל סוכה דף ל' גבי גזל עכו"ם למ"ד דשרי אם מיקרי שלו ובירושלמי פ"א דביכורים ה"א גבי תחת רה"ר ורה"י דאף דאין כאן גזל מכל מקום לא הוה שלו ויהי' נ"מ אם כה"ג הוה מירוח חיוב וכמו הך דירושלמי רפ"א דתרומות וכ"כ בזה וכמו דחזינן דמירוח הפקר והקדש פוטר ה"נ יכול לחייב כה"ג ואין עליו שם הפקר רק אינו שלו ועיין תוס' יבמות דף פ"ח ע"א ד"ה אי דהקדש בדה"ב אין עליו רשות הבעלים ותוס' ב"ק דף ע"ו ותמורה דף ל"ב ע"א אך בירושלמי פ"א דמעשרות מבואר להיפך דלא יצא מרשות הבעלים וכן סבירא ליה להירושלמי ב"ק פ"ז דהמקדיש אינו כמוכר והפודה אינו כלוקח ובמ"א אבאר זה ובאמת לר"י דסבירא ליה יש קנין הוא הוה קצירת חו"ל ואיך מחייב בשכחה אף אחר שנתגייר ועיין בר"ש כאן פ"ה מ"ה דהטעם משום דעכשיו הוה שדך ואף דבשעה שקצר הוה פירות חו"ל ובפרט גבי מתנות עניים דמבואר בספרי פרשת עקב פסקא מ"א דרק לאחר ירושה וישיבה אז חייב בזה ועיין קידושין דף ל"ט ע"א פרט לחו"ל ר"ל לא בגדר פטור רק דזה אינו בכלל שדה ורש"י חולין דף קל"ו ע"א מה דמחלק שם ובפרט למה דמבואר בערכין דף כ"ט ע"א דקרקע של חו"ל אין שם קרקע עלי' ובאמת נראה דאף לס"ד דגמרא דמנחות דף ס"ו ע"ב דר"ע ס"ל דאין מירוח הקדש פוטר בזה מודה דאם הקדיש מחובר עד שלא הביא שליש ופדה אחר שהביא שליש פטור לפי מה דס"ל בחולין דף קל"ו ומה דלא מוקי הגמרא כן במנחות שם הך דאמרו לו פודה כו' דמיירי כה"ג משום דגמרא דילן גרס בחולין שם דר"ע ס"ל דלא אזלינן בתר שליש הראשון והירוש' בפ"ה דמעשרות ה"ד גרס להיפך וכן בפיאה פ"ד ה"ה. והנה במעשרות שם פ"ה מ"ה לפי' הר"ש שם פליגי ג"כ ר' ורבנן בהך פלוגתא דר' ס"ל דלא אזלינן בתר שליש הראשון ע"ש ולפי גירסת הירושלמי שפיר י"ל הך דמנחות דף ס"ו ע"ב הנ"ל דקאי אהקדישה במחובר ופדאו ולכך ס"ל להירושלמי פ"ג דחלה כהך דכהנא דאין מירוח הקדש פוטר לר"ע ובאמת לפי"ז קשה למה גבי חלה כה"ג חייב דלגבי מחוברין אין נ"מ בין חלה למעשרות דלא חל שם מעשר עליהם ומ"מ ההקדש מפקיע אותם וזה דוחק לומר משום דמשכחת לה במחובר כעין הך דמנחות דף ע' ע"א גבי שבולת שמרחה בכרי דחל שם תרומה עלי' ולכך מבואר בנדה דף נ"א דמחשבת חבור שמה מחשבה לענין מעשרות משום דיש עליהם גדר מעשרות ועיין ברש"י קדושין דף ס"ב ע"א דכ' שם בד"ה ונתלשו דחל שם תרומה עליהם למפרע אך בתוספתא תרומות פ"א מבואר להדיא דבמחובר לא חל עליהם שם תרומה וי"ל דזה תליא בהך דמנחות דף ע' הנ"ל כמש"כ גם י"ל דכיון דגבי חלה ליכא חיוב שיגרם במחובר דהא קי"ל דאף תבואה שלא הביאה שליש חייב בחלה כמבואר בחלה פ"א אך לר"א מאי וגם י"ל משום דחלה מחוסר הרבה מלאכות עיין ב"מ דף ע"ד ועיין תוס' נזיר דף י"ב ע"א אם גם גבי חלה בקמח שייך לומר בידו ע"ש וזה תליא אם זה הוה כמו פנים חדשות גבי קמח כשיהי' עיסה וכעין הך דקדושין דף ס"ב ע"ב גבי שפחה ובירושלמי פ"א דחלה ה"א מבואר שם דגם קמחים מצטרפים לחלה ע"ש ובפ"ג דחלה מ"א ובר"ש שם דגם על הקמח חל עליו שם טבל של חלה כשנתגלגל עם העיסה אך באמת הירושלמי שם אמר דלכך פטור מן המעשר וחייב בחלה דהכי אשכחן גבי ז' שכבשו וז' שחלקו ור"ל דס"ל דכיון שפדה אח"כ אותן הוה כמו א"י קודם כבוש וחילוק דהקדש הוא כן דהרי אין לו בעלים מיוחדים וכעין הך דיומא דף י"ב ע"א ורש"י כתובות דף כ"ה ע"א ד"ה ולא נתחייבו דדגנך היינו המיוחד לך וה"נ כן לכך פטורים מן המעשר דזה לא מיקרי מיוחד לך וחייבים בחלה והנה לפי מש"כ דשם ארץ ושדה אם שייך בחו"ל יהי' נ"מ גם כן להך דמבואר במנחות דף ס"ח ע"ב דאין מביאין מנחות קודם לעומר כו' וע"ש דף פ"ד ע"ב דיליף מקרא דבכורי קציר כו' דקודם לכל המנחות והנסכים עומר ושתי הלחם ע"ש. והנה דברי הגמרא דמנחות דף ס"ח ע"ב צריכין ביאור במה דאמר יתיב ר"ט כו' ע"ש בתוס' ד"ה לא דלמה לו להאריך לימא הטעם דאסור משום משקה ישראל אך באמת כך דהנה בר"ה דף ז' ע"ב ודף ט"ז ע"א ופסחים דף ע"ז ותוס' מנחות דף מ"ח ע"ב בד"ה כבשי משמע דשתי הלחם הוה מתיר לא משום שצריך שיהיו הם חדשים רק דהם מתירים והנה במנחות דף ה' ע"ב נקט הטעם משום דשתי הלחם נקראים בכורים לכך לא יביא קודם להם וכן כתב רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ה ה"י ובגמרא דף פ"ג ע"ב נקט שם מטעם חדשה וכן שם דף פ"ד ע"ב. והנה באמת כ"כ בזה בח"ב שינוי מהמשנה דמנחות דף ס"ח ע"ב דנקט שם גבי בכורים קודם לשתי הלחם וכן לשון רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ז ובמשנה דבכורים פ"א ובסוף פ"ד דחלה וכן הוא בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ב ה"ו נקט קודם לעצרת. והנה באמת יהי' נ"מ לפי מה דפסקינן דאם הביא מן הישן כשר אם הביא שתי הלחם מן הישן או לא הביא כלל אם יכול להקריב מנחה חדשה וכן אם נימא דכבשים הוא דמתירין למנחה חדשה אם הביא שתי הלחם בפ"ע מה יהיה הדין של מנחה חדשה אם מותר להקריב לכתחילה ובאמת כ"כ די"ל מה דמבואר בגמרא דמנחות דף פ"ג ע"ב דעומר ושתי הלחם הבא מן הישן כשר ר"ל כך דהביא נסכים חדשים קודם לעומר או מנחה חדשה קודם לשתי הלחם דע"י זה נעשה העומר ושתי הלחם ישן מ"מ כשר ובתו"כ פרשת ויקרא יליף זה מקרא. והנה גבי בכורים מדברי רבינו בהל' בכורים ומלשון המשנה ספ"ד דחלה נראה דס"ל דביכורים צריך להיות דוקא בעצרת מלבד טעם דשתי הלחם ונ"מ דאף אם נימא דשתי הלחם מתירין שלא כסדרן עי' מנחות דף ס"ח ע"ב וגם אם נימא דדי בהנצה דעלה כמבואר שם דף ס"ט ע"א מכל מקום לא יביא ביכורים קודם לעצרת אם חנטו הפירות לאחר ר"ה וזה ר"ל רבינו בהל' ביכורים פ"ב הלכה ו' שהביכורים שבכרו אחר חנוכה כו' ויניחם עד אחר העצרת כו' ולא מטעם שתי הלחם רק מטעם עצרת ומ"ש שם הראב"ד מחמת ט"ו בשבט חדא דרבינו סבירא ליה דלא לכל מילי אזלינן בתר ט"ו בשבט כמו לענין שמיטה דאזלינן בתר ר"ה וגם דרק אם חנטו הפירות והביכורים ר"ל לקרות עליהם שם ביכורים קודם חנטת פירות דדי אף פגין כמבואר בירושלמי רפ"ג דביכורים. והנה מרש"י מנחות דף ס"ט ע"א ד"ה למזבח מבואר כך דיש שני טעמים על קודם לשתי הלחם אחד משום דהוא מתיר והב' שיהי' הוא לגבי המזבח ביכורים ובהך דמתיר י"ל דגם שלא כסידרן מתיר ושוב יכול להביא ביכורים דאין עליהם שם קרבן וכן נסכי יין לשיטת רבינו בהל' מעה"ק פ"ב ובהל' איסורי מזבח גבי מלח ועיין מנחות דף ע"ד ע"ב ודף ק"ז והך דנסכים י"ל דקאי על נסכי שמן או על נסכי יין ומטעם מתיר אך מהך דדף פ"ד ע"ב משמע מטעם דהם קודמין וי"ל שם קאי אשמן אך להתיר למזבח בזה לא מהני התרה שלא כסדרן אך יהיה נ"מ כגון אם עבר והביא מנחה מן החדש קודם לשתי הלחם דשוב אהני דעבר עליהם שתי הלחם שלא כסדרן מותר להביא לכתחילה וכן נ"מ לגבי מנחה של סוטה דאף דמרבה בדף פ"ד ע"ב גם של שעורים לא יביא קודם לשתי הלחם ור"ל אף דהא המזבח כבר טעם מפרי חדש דעומר מכל מקום קודם שתי הלחם אסור מטעם מתיר ואם כן אם עבר ב' הלחם שלא כסדרן מותר להביא קודם ב' הלחם. והנה זה ודאי אף נסכים דעבר עליהם שתי הלחם שלא כסדרן אסור להביאן קודם לעומר דגבי עומר ג"כ יש טעם דביכורים ע"ש דף פ"ד ע"א אך רבינו מפרש פי' אחר בגמרא דמנחות דף ס"ט בהך מי סברת ר"ל כך דהנה רבינו בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין ה"ב פסק דמותר להביא מן העלי' וא"צ להביא חדש ע"ש ואף דסתם משנה פסקה דפסול כ"כ דסבירא ליה דיש ב' מיני ישן אחד מה שהעומר ושתי הלחם דאשתקד התירו וזה בודאי פסול והב' היכא דהשריש אחר העומר ושתי הלחם דאשתקד והני אף דלענין דין הם שייך לאשתקד מכל מקום לענין זה י"ל דעומר ושתי הלחם בא מהם וזהו כונת הגמרא דמנחות דף פ"ד ע"א גבי שביעית ומחלוקת דאמוראי בירושלמי דחלה פ"א סה"א ע"ש דאמר הטעם משום דאין עליהם שם ביכורים וזהו גם כן כונת הגמרא במנחות דף ס"ט מי סברת ביכורים לפרי כו' למזבח כו' ור"ל כך דהא גם עומר בעי ביכורים כמש"כ ואמר דלא דבעי ביכורים לפרי דהאי שתא ר"ל שיהי' הוא החדש מהפירות וא"כ לפי"ז הני דאשריש קודם לשתי הלחם דאשתקד יכול להביא לשם עומר בשנה החדשה דמפירות שנה זו הוא חדש דזה לא רק דבעי שהמזבח לא טעם מהפירות דהוה חדשים כמו העומר ואם יביא מהני פירות שנשרשו קודם שתי הלחם ולענין דינא יש עליהם שם של שנה העברה וכבר טעם המזבח מפירותיהם זהו כונת הגמרא ומ"מ סבירא ליה לרבינו דדיעבד הם כשרים והך משנה דמן הישן ר"ל שהתיר הב' הלחם שעבר וגם י"ל משום הך דרשה דתביאו והמשנה י"ל דאתיא כר"א דמצריך בשבת דף קל"א ע"א לדרשה אחריתי וזה נ"ל דאף לשיטת רבינו הנך דהשרישו לאחר העומר דשנה שעבר לענין קצירה מותר לקוצרם קודם העומר דעכשיו כיון דלכתחילה לא יביא מהם העומר וכמו גבי בית העמקים עי' תוס' מנחות דף ס"ח ע"א וזהו מה דר"ל במנחות דף ע"א והובא בדברי רבינו פ"ז מהל' תמידין ומוספין ה"ח דיביא מן העומרים ואיך משכחת לה הא אסור לקצור וע"כ כה"ג. והנה זה נ"ל דזה רק גבי שעורים כיון דמביא מהם אבל גבי חטים כיון דבלא זה אין מביאין מהם שוב אסור לקצור אף מהני דלכתחילה לא יביא ובזה א"ש מ"ש התוס' בדף ס"ח שם מהתוספתא וכ"כ בזה. והנה זה נ"ל דאף אם נימא דחדש מותר בחו"ל מ"מ אם הביא מנחה חדשה של חו"ל קודם לעומר אף דיעבד פסול ובזה א"ש דלכך לא אמר הגמרא הטעם משום משקה ישראל דנ"מ לכה"ג ולא דמי לנסכים דשם אין שם חדש כלל עליהם ואף דאם כן למה לא אמרינן בהך דמנחות דף ה' ע"ב דעומר מתיר חדש בחו"ל לענין הבאת מנחה דמארץ ישראל אסור להביא מנחות מפירות שביעית כמבואר בתו"כ פרשת בהר ותוספתא דמנחות פ"ח אך התוספתא כ"כ די"ל דקאי אפירות שביעית לאחר הביעור אך בתו"כ מבואר כן ועיין מנחות דף פ"ד. והנה גבי ביכורים אם מביאין בשביעית לפי מש"כ דגם בשביעית אסור לגרום למעט באכילתה כמש"כ רבינו בפיהמ"ש ספ"ח דשביעית והנה בזבחים דף פ"ח חשיב ביכורים רק לא חשיב פירות שביעית ובתוספתא פ"ט דמנחות חשיב פירות שביעית ולא חשיב ביכורים ע"ש וע"כ משום דלא נהגי ועיין מנחות דף ע"ז ע"ב דאמר שם דאין דנין מתרומת ביכורים משום דיש אחריה תרומה ואם איתא הא משכחת לה בפירות שביעית דליכא אחריה תרומה אך יש לדחות דהנה קשה דאיך אמר דת"מ אין אחריה תרומה הא יש אחריה חלה והיא ג"כ נקראת תרומה כמבואר שם ובקדושין דף נ"ג וכ"מ אך באמת כך הנה מבואר בירושלמי דמאי פ"ה ה"א דבדין הוא דחלה תקדים לראשון ואם כן חלה קודמת למעשר ראשון ובזה א"ש מה שפסק רבינו בהל' ביכורים דמעש"ש חייב בחלה בפ"ו ה"ד אף דסבירא ליה דהוא ממון גבוה משום דכיון דהוא קודם למעש"ש ס"ל כדאמרינן בירושלמי שם דכל הקודם את חברו חברו מתחייב בו וה"נ כן ולכך אמרינן במנחות הנ"ל דת"מ אין אחריה כלום אבל ביכורים אף בשביעית י"ל דיש אחריה תרומה דהיינו חלה וא"ש אך באמת זה תליא אם ביכורים יש עליהם שם קדשי מקדש או קדשי גבול כמבואר בירושלמי פ"א דביכורים וכ"מ עיין רשב"ם ב"ב דף ע"ט ומנחות דף נ"ח וכ"מ בזה ולקמן בהל' ביכורים אבאר זה עכ"פ לכאורה קשה למה לא מתרץ הגמרא כן במנחות שם דנ"מ לענין קרבן דהעומר מתיר של חו"ל כמש"כ אך באמת הנה כבר עמד הר"ש בפ"ט דשביעית סוף מ"ט דהא נ"מ ג"כ לענין אם נשרש אחר עומר הבא והביא שליש קודם שביעית דהעומר מתיר אף לר"ע אך באמת כך דהנה רבינו ז"ל בפיהמ"ש על הך דמנחות דף ס"ח ע"ב מפרש שם דמה שהעומר מתיר מכללו אצל הדיוט ר"ל לענין קצירה ע"ש ולכאורה כונתו כס"ד במנחות דף ה' ע"א דיום ט"ז אף קודם לעומר ואף אם נימא דרק עומר מתיר מכל מקום המנחה כשרה וסבירא ליה דהטעם הוא משום דקצירה מתרת לקצור עיין מנחות דף ע' ע"ב ובירושלמי פ"א דחלה ה"א ע"ש ומשום דסבירא לי' דמה שאחר העומר מותר זה לא מיקרי הותר מכללו כיון דהדין הוא כן עיין במה דפליגי בפסחים דף כ"ג ע"ב גבי חלב אם מיקרי הותר מכללו ועיין תוס' זבחים דף ט"ז ע"ב ועיין ברא"ש יומא פ"ח מה שמביא שם בשם הראב"ד לחלק בין היתר שבת אצל סכנת נפשות ובין היתר שאר איסורים ור"ל דמה שמותר להחולה עצמו זה לא מיקרי כלל היתר רק מה שמותר לאחרים שיעשו בשבילו אף שבשביל עצמן הם מוזהרים ולכך שבת מיקרי הותרה מכללו ולא נבלה דנבלה ההיתר הוא רק להחולה עצמו וגם שם בשבת הותר גם מכשירי הדברים ובשאר דברים לא הותר רק עצם הדבר וזהו מה דמבואר ביומא דף פ"א דעינוי לא הותר מכללו ר"ל ג"כ כן דהא לפי שיטת רבינו בהל' עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז משמע דלגבי המוליך את השעיר א"צ שיהא מסוכן לעינוי ועיין בתו"י יומא דף ס"ז ע"א אך י"ל דר"ל אם על ידי ההליכה יהא מסוכן ועיין מו"ק דף ט' ע"א דר"ל דעינוי נדחה מפני מקדש וגם לפי שיטת הראשונים דה' עינויים הוה מה"ת א"כ משכחת לה רחיצה שהותרה במקדש וזה אין לומר דהוה כמו טבילת ב"ק עיין יומא דף פ"ח ע"א בתוס' דלא מיקרי כלל רחיצה דזה לא שייך רק בדבר דע"י סיבה נעשה זה כמו טבילת מצוה וכדומה אבל כאן כיון דעיקר הדין הוא על יום הכפורים ולא סיבה לא שייך זה ובזה א"ש מ"ש התוס' סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה דרך בישול מהך דאיסור חל על איסור ועיין בכורות דף ו' ע"ב דזה לא שייך רק למסקנא דאיסור אחר הוא רק ע"י סיבה אז שפיר אמרינן איסור חל על איסור אבל היכא דא"א לאיסור זה שיהא נעשה בלתי איסור אחר לא שייך זה כלל שיחול הדבר ע"י פעולתו ולא דמי למש"כ התוס' חולין דף צ' ע"א גבי גיד הנשה בד"ה אלמא דחל על אבר מן החי וע"ש בתוס' ד"ה קדשים דע"כ צריך לחול מחיים ולא הוה כמו טריפה די"ל דלא חל רק לאחר שחיטה ע"ש דף ק"ג ותוס' שם דף ל"ז ע"ב ד"ה ומה בסה"ד ע"ש ויהיה נ"מ אם תלש ג"ה מחיים ואכל אם נימא דיש בגידין בנותן טעם ואם יש עליו שם אבר לשיטת רבינו בהל' מאא"ס אם חייב שנים אך שם זה חל ממילא לא ע"י פעולה משא"כ הכא ובזה א"ש גם כן מ"ש התוס' גיטין דף ל"ח ע"א ד"ה כל דהיכא דאינו יכול להשתעבד אינו עובר על עשה ואם כן נימא הכי גם גבי חציו עבד וחציו בן חורין אך זה לא שייך רק היכא דנעשה ממילא על ידי סיבה דהדין שמצוה לקיים דברי המת הוא דין כללי וממילא חל גם על זה משא"כ כאן ועיין מש"כ רש"י ברכות דף כ' ע"א גבי טומאה וכן הוה הדין בהך דמנחות דף ה' ע"ב שכן מצותו בכך ובכריתות דף י"ד ע"א גבי יום הכפורים ובזה א"ש גם כן מה דבשבת דף קל"א ע"א לא חשיב לר"א לחה"פ ועי' פסחים דף ע"ז ע"א בתוס' ד"ה שכן ועיין פסחים דף מ"ז ע"א ומנחות דף מ"ז ודף ע"ב היכי סבירא ליה לר"א אם תנור מקדש אך שם רק גבי שתי הלחם ורש"י בשבת שם נקט אפיה ותוס' מנחות דף מ"ו ע"א ד"ה ואיזה אך י"ל דנ"מ לשתי הלחם הבאות בפ"ע מן הבאות עם הזבח דאז לא קדשי כעין מ"ש התוס' שם ועיין מעילה דף ח' ע"א ושם י"ל דקאי אבאים בפ"ע וגם דלשיטת ר"א בשבת דף כ' בתוס' ד"ה איבעי לענין שבת תכף הוה אפיה והלחם עדיין לא קדוש ועי' תוס' מנחות דף נ"ז ע"ב ודף ע"ח ע"ב ד"ה פירסה. אך לר"א קשה דהוא לא בעי מכשירין שא"א ועיין תוס' חגיגה דף כ"ו ע"ב דהפת הי' נשאר בתנור ועיין בתו"כ פרשת אמור דרק לחה"פ הי' מעשיהם בפנים ולא ב' הלחם והטעם משום דשם בעי שיהא במקום זריזין מחמת חימוץ כמבואר פסחים דף ל"ו וגם משום דקדוש לאלתר משא"כ בב' הלחם דבעי כבשים. אך באמת לר"א כיון דעיקר הדין של לחה"פ הוא רק בשבת לא הוצרך על זה להשמיענו ועיין שבת דף קל"א ע"ב דלא מצריך שם קרא לר"א על שופר ביובל משום יוהכ"פ ועיין ר"ה דף ל' ע"א ע"ש גם י"ל להיפך דגבי לחה"פ גם ר"א מודה דלא דחי שבת אפיה כיון דא"א שיהי' זה הזמן דלעולם הוא בשבת וכמש"כ ולא דמי לב' הלחם לגבי יו"ט ובאמת למה לא חשיב בשבת שם לר"א ב' הלחם בעצרת לענין יו"ט אך באמת נ"ל דהנה בפסחים דף מ"ז ילפינן דאין אפיית ב' הלחם דוחה יו"ט משום הך דקרא דלכם ומהך קרא ג"כ ממעטינן במגילה דף ז' ע"ב מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו"ט ומרבינן מכשירין שא"א וגבי גבוה זה הוה גם כן רק בגדר מכשירין עיין בתוס' פסחים דף מ"ז ע"א וביצה דף כ"ז ע"ב דזה הוה פעולה שאינו בעצם הדבר כיון דמשלחן גבוה קזכו והפעולות הוא רק בגדר דין ולא מחמת תיקון האוכל ועיין חולין דף פ' ע"ב דשחיטת קדשים נקראת שחיטה שאינה ראויה דבעי זריקה ור"ל גם כן דהשחיטה הוה בגדר עבודה לא בגדר סילוק האיסור ולכך לא הוה רק כמו מכשירין ועיין שבת דף קל"ז ע"ב ושם בתוס' דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה דר"א סבירא ליה דמכשירין דוחה יו"ט מכל מקום דלא כתוס' פסחים דף ס"ח ע"ב ובירושלמי שם ולכך יסבור דמותר לאפות בהל"ח ביו"ט. וע"כ משום מש"כ לעיל דהותר מכללו לא מיקרי זה משא"כ גבי מילה וחולה דגם אחרים דוחים שבת וזה ר"ל הך דפסחים דף ע"ב שניתנו לדחות אצל תינוקת ע"ש ועיין ירושלמי שבת פרק שמונה שרצים מה דמביא שם ראי' דאין מתרפאין מגילוי עריות מהך תו"כ פרשת ויקרא דהותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה המאורסה ולפי מש"כ אין זה ראי' דעצם הדבר לא מיקרי הותר ועיין בפי' הראב"ד בתו"כ שם ומ"ש הרמב"ן במלחמות בסנהדרין פ"ח ועיין בחולין דף קט"ו ע"ב בתוס' ד"ה כלאי ודף ק"כ ע"א בד"ה חלב ע"ש וביבמות דף ע"ה ע"א דאמר שם דיולדת הותרה מכללה ע"ש ברש"י גם י"ל דר"ל כגון יוצא דופן דאין עלי' דין יולדת. לכן סבירא ליה לרבינו דרק זה מיקרי הותרה מכללה מה שיכול לקוצרם אף שיש עדיין איסור חדש וא"כ לפי"ז בהני דהשרישו אחר העומר הבא דכ"כ דבהם אין איסור קצירה כלל וכן בשביעית דאסור לקצור כדרך הקוצרים אף הני דהביאו שליש בששית לא שייך זה ההיתר ובזה א"ש ג"כ דברי רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ז הלכה כ' גבי תבואה שהיתה בקרקע כו' וחנטה עליה קודם שתי הלחם כו' ונקט הורצה והוא תמוה חדא דבתבואה הא אסור משום חדש לפני העומר וגם קודם לשתי הלחם הא בלא זה אם הביא כשר ומה שייך על זה לשון הורצה אך נ"ל דשם ר"ל כמו הך דרשב"פ במנחות דף ס"ט ע"ב גבי שיבולת שהביאה שליש לפני העומר ואף דשם פסק רבינו לחומרא זה רק בהביא שליש אבל אם נגמר כולו רק שהוסיפו על זה ליכא איסור חדש בודאי לאכילה רק מכל מקום לגבוה י"ל דאף דיעבד אסור קודם לשתי הלחם הנתוסף דלא הותרה מכללו ולא דמי לנסכים וכמש"כ והוה כמו מנחת חוץ לארץ קודם לעומר ולכך כתב רבינו דהורצה מחמת ספק וא"ש. והנה אם נימא דגם מנחות של חו"ל לא יביא קודם לשתי הלחם זה יהי' תליא גם כן אם יש שם שדה וקרקע על חו"ל ובאמת נ"ל דאף למ"ד במנחות דף פ"ד דעומר בא מחוץ לארץ מ"מ שתי הלחם לענין שיתיר אח"כ להביא מנחה חדשה לא דהך דין לא שייך כלל בחו"ל ואינו מתיר ועיין מנחות דף ע"ז ע"ב דאמרינן דאינו בא מחו"ל ושם דף ס"ט ע"ב גבי חטים שירדו בעבים ודף נ"ט ע"א ודף מ"ה ע"ב בתוס'. עכ"פ י"ל דחו"ל אינו בכלל שדה ועיין סוטה דף מ"ה ע"א דאמר שם דר"י לא ס"ל כאן דרשה דשדך וגם הא זה הוה כמו עפו עומרים לשדה חברו דכעת הוא שדה אחר וצ"ל דס"ל לר"י דכמו דאמרינן בירוש' פ"ב דחלה גבי כניסתן לארץ דלמפרע נתתיו ה"נ לגבי גר שנתגייר יסבור ר"י דהוה כמו למפרע נעשית א"י כיון דלא יצא מרשותו ונ"מ לגוי שקצר שדהו ומכר שדהו והפירות לישראל י"ל דפטור מן השכחה של עומרים גם לר"י וכן משמע מלשון הספרי פ' תצא פסקא רפ"ב ועיין בר"ש פ"ד מ"ה גבי הקדש לר"י ע"ש ובאמת גבי ישראל כה"ג אם לקח פירות קצורים והשדה אם חייב בשכחת העומרים והנה בהך דפ"ה מ"ה הובא בדברי רבינו לקמן בפ"ו הט"ו שם רק לקח התבואה הנקצרת בלבד ולא השדה ובאמת שם בהך דין דהמקבל שדה אם ר"ל שרק אסור בהלקט שכחה שנותן בעבור השליש שלו ומשום דהוה כמו הקוצר מקצת שדהו ומכר את שדהו עם הקמה שיש שם והעומרים נשאר אצלו שאסור בהמתנות עניים שמניח הלוקח על חלק שלו וכמבואר בירוש' שם ספ"א וספ"ב ואם אמר שליש מה שאתה קוצר הוה כמו הלוקח העומרים שמותר ליקח פיאה מה שנותן עבור העומרים שלו אך א"כ למה לא פשט זה בירוש' מהך משנה אך באמת י"ל דגבי המקבל לשליש וכן לגבי אריס כיון דהשדה משתעבד לו עיין ב"מ דף ע"ג ודף ק"ו ע"ב גבי שדה שלקתה בעומריה ושם דף ק' ע"ב ודף ל"א ע"א וב"ב דף ס"ט ע"א די"ל דזה הוה כמו שיש לו חלק בהשדה גם לאחר קצירה ואסור בכל ועיין בהך מחלוקת בחלה ספ"ד גבי ישראל שהי' אריסין כו' ומעשרות פ"ה וגיטין דף מ"ג ע"ב וכ"כ בזה. ובאמת זה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' ב"מ דף י"ב ע"א ד"ה ואבוה אם משום שיש לו חלק בשדה או משום דהמתנות עניים נתנות על הקמה שלו וא"כ גם בהמתנות עניים של החלק בעה"ב ג"כ אסור ועיין בהירוש' כאן פ"ה ה"ה דאם מכר לו קמה האיסור הוא משום קצירך ונ"מ כך דהנה מוכח בתוספ' כאן פ"ג דאף למ"ד דלא ילקט בנו אחריו זה רק בשיש לו חלק בשדה אבל גבי אריס ומקבל קמה לקצור בנו מותר ללקוט אחריו והטעם כך דאף דקי"ל דלית לי' זכיה לנפשו זה רק בדבר שהאב יכול לזכות בו אבל בדבר שאין האב יכול לזכות בו לא שייך זה ועיין בקדושין דף כ"ג ע"ב ע"מ שאין לרבך ובירוש' שם אך זה רק בדבר שהאיסור הוא רק על הזכיה אבל הך דלהזהיר את העני על שלו האיסור גם על הלקיטה ועיין בר"ש כאן פ"ד מ"ט. ובהך דב"מ דף צ"ב ע"ב איסורא לא זכה לו רחמנא ושם דף צ"ו ע"ב ובזה א"ש לשיטת רש"י דמו"ק דף י"א ע"ב דאבל אם הוא משועבד קודם אבלותו היכא דאינו יכול לחזור בו מותר לעשות מלאכה ואמאי הא מבואר במס' שמחות דאם האשה אבלה אסורה לעשות מלאכה לבעלה ולמאן דפליג על ר"ה וס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת כו' וע"כ משום כיון דזה תקנת חכמים איסורא לא זכו לו ואינה משועבדת לו אז. ועיין בהך דיבמות דף ס"ו ע"ב בהך דאיצטלא דזה הוה ג"כ בגדר הקדש ובתוס' ב"ק דף צ' ע"א. וא"כ לפי"ז אם קצר מקצת שדהו ומכר את שדהו יכול הבן של מוכר ללקוט מה ששייך להעומרים לכ"ע. והנה גבי בכורים מבואר בדברי רבינו פ"ב מהל' בכורים הי"ד דהלוקח פירות תלושים עם הקרקע צריך להביא בכורים ועיין תוס' גיטין דף מ"ז ע"ב דמבואר שם דאינו קורא ע"ש בד"ה מתה וכמש"כ הרשב"ם ב"ב דף קל"ו ע"ב ד"ה מביא וכמו גבי שליח דמן האדמה אשר נתת לי לא מצי אמר וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"ב דף פ"א ע"א גבי הך דר"מ הי' מחייב אף בלוקח פירות מן השוק ע"ש ור"ל ואח"כ קנה הקרקע והאי דנקט שם מדקתני משנה יתירא ר"ל משום דזה מבואר שני פעמים בפ"א דבכורים במ"ו ובמי"א ומה דמקשה שם הוא משום דמסיים שלא קנה קרקע אך זה רק לקריאה אבל להביא ודאי צריך וגם יש לחלק בין אם קנה הפירות עם הקרקע בב"א בין אם קנה זא"ז דהוה גדר דיחוי דכבר נדחו מעת שקנה הפירות וזהו דדייק שם התוס' בגיטין ואח"כ קנה קרקע והנה גבי נכרי פליגי בזה רבינו והר"א ז"ל בפ"ב מהל' בכורים הט"ו אם לקח ממנו אם בכרו ברשות הגוי ומשמע שם דאף בתלוש כן ולקמן אבאר זה. וגבי שכחה נ"ל דזה ר"ל ריה"ג בספרי פ' תצא שם במה שאמר מכלל שנאמר כו' ור"ל דאף אם מכר ישראל לישראל פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים כיון שאין לו קציר. אבל זה ודאי גם ר"י מודה דאם לקח מן הגוי פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים ולא מחייב רק בגר וכמש"כ גם י"ל דר"י לא מחייב רק בישראל שמסר שדהו לגוי וקצרן הגוי ואח"כ נתגייר ועיין לקמן פ"ה הכ"ה בדברי רבינו גבי עוללות ולקמן אבאר זה. ובהך דנגעים פי"ב מ"א גבי הלוקח בתים מן הגוי דמשמע דאם נולד בו נגע קודם שלקח הבית יש עליו שם נגע אח"כ ע"ש וכן גבי בגד בפי"א מ"א ע"ש בר"ש וברש"י הוריות דף י' ע"א דכ' שם דגם נגעי בתים נתמעט אם נולד הנגע לפני הדבור רק לאחר הדבור ולכאורה קשה הא הוה קודם ביאה לארץ וגם קודם ירושה וישיבה דלא מטמא בנגעים כמבואר ביומא דף י"ב ע"א ולא שייך בזה חילוק הר"ש גבי בגד דהא גבי בית הפטור הוה מחמת גוף הבית שאין עליו שם א"י וראי' לזה דהא פסק רבינו שם בהל' טו"צ פי"ד הי"ג דבית שמקצתו של גוי ומקצתו של ישראל אין בה טומאת נגעים ומשמע אף בצד של ישראל וע"כ משום דפקע מהגוף לא מחמת רשות הגוי אך י"ל דכיון דבעי בבית ד' כתלים כמבואר נזיר דף ח' ע"ב וכ"מ ולכך צידו אחד של גוי הוה כמו חסר שני הכתלים ואין עליו שם קיר קירות ועיין תוס' מנחות דף ל"ח ע"א גבי תכלת ולבן דאף דלא יצא ידי תכלת מ"מ שפיר מהני לענין שיוצא בהלבן ושם דף ט"ו ע"א גבי פיגול לאכול ממנה מלחמה ע"ש ובזה א"ש מה דמבואר בירוש' פ"ב דמכות ובתוספ' דהפרישו לשעה גמלא לערי מקלט דמבואר בערכין דף ל"ב ע"א דהיתה מוקפת חומה וא"כ א"א שתהי' עיר מקלט כמבואר שם דף ל"ג ע"ב וצ"ל דלענין זה עכ"פ מהני ההפרשה כשיהא ששה ויכשרו ע"י זה הני דבעבר הירדן וכעין דאמרינן בסוכה דף י"ט גבי אויר סוכה וטיט הנרוק ועיין בדברי רבינו בהל' תרומות פ"א ה"ב למה חלק יהושע את הארץ עד שלא כבשה ואמר שם כדי שלא יהא כיבוש יחיד ואף דעדיין לא נכבש הכל כמבואר בירוש' שביעית פ"ו ה"א דכ"ז שלא קנו כולה לא נתחייבו מ"מ מהני החילוק אף קודם הכיבוש להני מה שכבשו תחילה. אך כאן גבי מנוגע לא ס"ל כן ויהי' לפי"ז נ"מ לגבי בגד של שותפות של גוי וישראל שפיר מטמא בנגעים ולא דמי לשל גמלים ושל רחלים כמבואר בפי"א דגבי מחצה על מחצה הוה מחלוקת דר"ש ורבנן אך שם מיירי שטוה החוטים מצמר גמלים וצמר רחלים וכ"כ בזה לעיל בהל' כלאים די"ל דהטעם דר"ש דמטהר משום דספק נגעים להקל אבל אם הוה חציו של גוי וחציו של ישראל מטמא בנגעים משא"כ בבתים וכמש"כ כאן גבי פיאה בשותפות עכו"ם ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' חולין דף קל"ו ע"א ד"ה ביתך דהא בעי קרא למעט שותפות עכו"ם גבי מזוזה ועיין רש"י יומא דף י"א ע"א ד"ה אבולא דרק אם היו רוב ישראל חייב והטעם משום דכיון דבעי ב' מזוזות הוה כמו שחסר מזוזה אחת עיין מנחות דף ל"ד ולכך לא צריך קרא על זה ועיין בכורות דף ג' ע"א ולימא לו שקול אזנך כו' וחולין דף קל"ה ע"ב דערב לאו בר חיובא ושם בעי קרא ועיין בכורות דף ט' ע"ב דמ"מ אין בו קדושת הגוף גם לר"י ותמורה דף י"א ע"ב ע"ש. אך י"ל דברי רש"י בהוריות הנ"ל דהא דנתמעט בתים של חו"ל ושל א"י עד שלא חלקו זה רק משנכנסו לארץ אבל קודם לזה לא וכעין זה ס"ל להתוס' מנחות דף מ"ה ע"ב ד"ה קרבו לחד תירוצא דבמדבר היו יכולים להקריב עומר ושתי הלחם אף דאח"כ נתמעט חו"ל עיין מנחות דף פ"ד ע"א דאדרבא למ"ד דעומר בא מחו"ל צ"ל דלא נצטוו רק לאחר כניסתם לארץ וברש"י קדושין דף ל"ח ע"א גבי שלש מצות ובר"ש פ"ב דחלה וכ"כ בזה ויהי' נ"מ לגבי בית של גר תושב אם מטמא בנגעים דגבי בגד מטמא כמש"כ הר"ש ז"ל בפי"א דנגעים ועיין תוס' יבמות דף ס"א מה דהקשה שם גבי אדם מחירם דקרו לו אדם ועיין תוס' ע"ז דף כ' וביבמות דף כ"ג דהוה ג"ת ועיין רש"י סנהדרין דף ע"ה ע"א גבי עמיתך ובירוש' פ"ח דיבמות גבי אונאה וב"מ דף קי"א ע"ב ובמש"כ רבינו בפ"ד מהל' שקלים דאין מקבלין ממנו נדבה לבנין הבית ולענין בתים מנוגעים מאי אם נימא דהבתים נפקעים מתורת א"י ה"ה גבי ג"ת כן וכן יהי' נ"מ גבי מתנות עניים עיין לעיל פ"א ה"ט דרק גר צדק ומ"מ אם ליקטן גר תושב י"ל דלא פקע מהם דין לקט שכחה ופיאה לענין מעשרות וכמו גבי נכרי בגיטין דף מ"ז ע"א ועיין מ"ש רבינו בהל' מלכים פ"י הי"ב וב"ק דף קי"ג ובירוש' פ"א דמו"ק דהי' מקום קבורה לג"ת אף דלגוי אין נותנין קבורה בא"י כמבואר בירוש' פ"א דע"ז לא תתן להם חניה בארץ ולגרים איתרבי מקרא דיש להם קבורה כמבואר בספרי פ' בהעלותך פסקא ע"ח וכן הוא מוזהר על חתנות עם נכרי ועיין יבמות דף ק' ע"ב לא תנסוב נכרית כו' וע"ז דף ל"ו ע"ב וסוטה דף י' ע"א גיורת אני ע"ש. ובזה יש ליישב דברי התוספ' פ"ד דפיאה דעניי גוים אין מאמינים להם וכ"כ בזה דמאי נ"מ אם מאמינים להם הא אם לקטו הם חייבים במעשרות אך י"ל דמיירי בג"ת וכמש"כ. ובאמת לפי מש"כ בהל' מאא"ס פי"א ה"ה במה דמבואר בתוספ' דזבים דגם ג"ת דינו כעכו"ם לענין גזרה ואם ר"ל אף בסתם או רק אם ראו ויהי' נ"מ אף למה דק"ל בנדה דף ל"ד דקריו של עכו"ם לא גזרו עליו י"ל דזה רק מחמת טומאת ש"ז אבל אם נימא כמ"ד דש"ז הוה בגדר מעיין עיין ב"ק דף כ"ה ע"א למ"ד מק"ו וגם אליבא דר"י דאמר משום ציחצוחי י"ל דזה טעם דלכך הוה מעיין ודלא כהך מ"ד דנזיר דף ס"ו ע"א ועיין רש"י נדה דף מ"ו ע"א דמוכח דס"ל דהוה מעיין ויהי' ג"כ נ"מ לש"ז של מצורע אם מטמא במשא כמו ראי' ראשונה דנדה דף ל"ד ע"ב ועיין כריתות דף ח' ע"א דהוה רק כמו ש"ז וכן נ"מ לזב או מצורע פחות מבן ט' וראה קרי אם עכ"פ טמא משום מעיין ועיין ב"ק דף כ"ה ע"א מה דמקשה שם אי במגע הא לא גרע מקרי דעלמא ואמאי לא משני דנ"מ לפחות מבן ט' אך י"ל דזה ג"כ י"ל דיו לבא מן הדין כו' ועיין תוס' נדה דף נ"ה ע"ב ד"ה כי איצטריך ועיין בהך מחלוקת דמכשירין פ"ו מ"ו אם ש"ז מכשיר ומ"ש רבינו בהל' מטמא מו"מ פ"א הי"ד דמטמא משום ציחצוח גם במי רגלים הוא ג"כ טעם למעיין וכעין הך דנדה דף נ"ה ע"ב גבי מי האף לרב ע"ש ובתוספ' פ"ג דזבים דאמר שם טעם ש"ז משום מ"ר וכ"כ בזה בח"א בהל' אס"ב ועיין נדה דף י"ט ע"ב מה דפליגי ר"מ ורבנן אם דם ירוק מכשיר ור"ל כך דהנה עיין נדה דף ט"ז ודף כ"ב ודף מ"א ע"ב ודף ס"ו ע"א ודף ע"א ע"א גבי מקור מקומו טמא והנה רבינו ס"ל בהל' אס"ב פ"ה ה"ו ופ"ח הי"ד ובפ' י' ה"ה ובהל' מטמא מו"מ דמקור מקומו טמא רק בדם הבא ממקור אבל דם שאינו מן המקור אינו מטמא כלל והטעם דכיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא הוה כמו לדידן דפסקינן כב"ה דדם טהרה של מצורעת טמא ור"ל דמי שהוא טמא כל הדמים שיש עליו שם דם הוא טמא כמו מעיין עיין תוס' נדה דף ל"ד ע"ב ד"ה אם ויהי' נ"מ ג"כ לדם קושי אם הוא מטמא כמו דם טהרה עיין תוס' נדה דף ל"ז ע"א ד"ה דבר. וה"ה גבי מקור כיון דהוא טמא כל הדם שיוצא ממנו הוא טמא רק מה שאינו בגדר דם אינו טמא וזהו דר"ל נדה דף ל"ב ע"ב למעט אשה מלובן ע"ש בתוס' ולמה לן קרא אך ר"ל דלא הוה גם גדר מעיין וכן ירוק לדידן והך מקור שהזיע לא ר"ל כפי' רש"י דהיינו דם לבן רק דר"ל שלא ראתה רק הזיע אבל הי' עליו מראית דם דאז הוה כמו מעיין של המקור וכמו בלא הרגשה ואז אינו מטמא רק לח וכמו דם טהרה של מצורעת וכן דם טוהר של יולדת שלא טבלה ומש"כ רש"י במשנה דף ל"ד דזה רק מדרבנן זה רק לב"ש אבל לב"ה הוה מה"ת עיין ברש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה אמאי ובפיהמ"ש לרבינו אבל דם הירוק ס"ל לרבינו דאינו בא מן המקור אך דם הירוק של זבה או של מצורעת י"ל דיש עליו שם משקין טמאין ושפיר מכשיר אף לדידן כמ"ש רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"י ה"ה ועיין תוס' כריתות דף י"ג ובדברי רבינו פט"ו בהל' טומאת אוכלים ה"ח ובמס' טבול יום ספ"ג דהוה מחלוקת גבי טבול יום ע"ש ועיין בירוש' נדה פ"ב ה"ה וט"ס שם ובמה דפליגי בפ"ו דמכשירין מ"ז גבי דם הנפל אם הוא מכשיר וטמא וזהו כונת הירוש' נזיר פ"ז ה"ב גבי נפלים אם יש להם רקב דאמר שם מ"ד דמם מטמא ברביעית ור"ל הנך דמכשירין ועיין תוס' נדה דף כ"ז ע"א דאין עליו שם מת ולקמן אבאר זה. עכ"פ י"ל דעל ש"ז אם אין בו טומאת עצמו מ"מ יש עליו דין מעיין אך אז רק אם ראה ולא סתם וזה יהי' הדין גבי ג"ת דמחמת ע"ז אין עליו עיין ע"ז דף ל"ו ע"ב ומחמת חתנות שפיר גזרינן וכ"כ בזה בהל' מא"ס. ובאמת י"ל דגבי בתים של גוי בנגעים כיון דקי"ל בעירובין דף ס"ב ובירוש' שם דדירת של נכרי הרי היא כדיר של בהמה ולאו שמיה דירה כלל וא"כ הוה כמו קירות האבוס דאינו מטמא בנגעים כמבואר בפי"ב דנגעים מ"ד וא"כ לא שייך לומר בזה דהוה פטור בגוף הדבר משום דהוה חו"ל. משום דאין זה נכלל בכלל בית כלל ולא שייך על זה הפטור ולכך אח"כ שקנה ישראל יראה כבתחילה ובאמת קשה למה נקטה המשנה בנגעים רק בלוקח אמאי לא נקט כה"ג גבי גר שנתגייר וכמו כאן גבי מתנות עניים וצ"ל דלגבי הגר הוה קודם הדבור וגם גבי נגעי בתים ובגדים כן ולא מטמא כלל משא"כ כאן גבי מתנות עניים דלא נתמעטה:

21 גליון הש"ס על זבחים פתח ↗

מתני' חוץ מן הפסח. עיין מנחות דף מח ע"ב תוס' ד"ה כבשי:

21 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה תעובר כו' דרבה בר אבוה הוא. פסחים דף לד ע"ב:

22 מנחות פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: מָר, דְּמַקֵּישׁ לְהוּ לְחַטָּאת – תָּנֵי פְּסוּלִין, תָּנָא דְּבֵי לֵוִי, דְּגָמַר שַׁלְמֵי חוֹבָה מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה – תָּנֵי כְּשֵׁרִים.

24 מנחות פתח ↗

מֵיתִיבִי: אָשָׁם בֶּן שָׁנָה וְהֵבִיא בֶּן שְׁתַּיִם, בֶּן שְׁתַּיִם וְהֵבִיא בֶּן שָׁנָה – פְּסוּלִין, וּתְעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.

« תוספות על מנחות מ״ז ע״ב:כ״א תוספות על מנחות מ״ט ע״א:ד׳ »