תוספות על מנחות מ״ד

1 זיל טפי. אבל אבור לא מברכינן דאינו מצוי דהוי כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ונראה יותר שמברך אעבד ואשה שאינן מצויין כמותו:

2 לבית מדרשו של רבי חייא. אינו רבי חייא שר' נתן שהיה חשוב מרבי כדאמרינן ב"ב קלא. ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי לא היה מביא ראיה מרבי חייא ובתוספתא גרסינן לבית מדרשו של רבי מאיר:

3 טלית שאולה כל ל' יום. אין לדקדק מכאן דסתם שאלה ל' יום כמו הלואה בפ"ק דמכות דף ג: חדא דדילמא שאלה דטלית דוקא ועוד הכא לא מיפטר אלא דעד ל' יום סברי אינשי דשאולה היא דאין דרך שאלה יותר דמדאורייתא פטורה לעולם כדדרשינן חולין דף קלה. ראשית גז צאנך ולא של אחרים הכי נמי כסותך ולא של אחרים אע"ג דבמזוזה חייב השוכר כדמסיק התם שם: דביתך לא אתא לאפוקי בית אחרים אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך לעיל מנחות דף לד. ופ"ק דיומא דף יא: נמי איכא הכי וה"ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל"ש מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא כדאמרינן פ"ק דבבא בתרא דף ח. גבי נשתהה שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר והא דמייתי הכא סיוע לרב יהודה להא דטלית שאולה דמסתבר ליה לדמות טלית מדרבנן למזוזה דאורייתא וצ"ע אי מצינן למימר דלענין לפטור עד ל' יום הוא דמייתי ומיהו י"ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי והא דבעי בסוף השואל ב"מ קא: מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא חובת הדר היא לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה"ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם וכן פ"ק דמסכת ע"ז דף כא. ושם דפריך בית נמי מפקע ליה ממזוזה ומשני חובת הדר היא פי' שאם ירצה לא ידור בו אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מיחייב והא דאמרינן ריש ר"א דמילה שבת קלא: לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת דמודה ר"א שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב הואיל ובידו להפקירן ה"מ למימר הואיל ובידו שלא להניחה אלא הטעם השוה בכל לכ"ע ולמ"ד חובת טלית בלא לבישה חייב:

4 כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'. דוקא כשאומר לו עלה כדאיתא בסוטה דף לט. צריך שיאמר להם חזן הכנסת שאו ידיכם קודש ובתרגום בבלי נמי מתרגמינן אמור להם כד תימרון להון ואע"ג דדרשי' מיניה עשה מפיק ליה פ' ואלו נאמרין סוטה לח. שנים נקראו כהנים ולא כהן אחד ותרתי שמעינן מינה ומ"מ אומר ר"ת שאפי' כהן אחד עולה לכל הפחות מדרבנן ודייק מלישנא דלא קאמר שני כהנים עולים ולא אחד משמע אפי' אחד ועוד פי' שש"צ אין לו להקרות לפי שהוא מפסיק ואין להפסיק אפי' ליהא שמיה רבה ואפי' נחש כרוך על עקיבו וכן פר"ח דש"צ המפסיק עבירה היא בידו ותניא בספרי אמור להם מלמד שחזן הכנסת אומר להם אמרו ובירושלמי אמרינן ובלבד שיהא החזן ישראל וחזן לאו היינו ש"ץ שחזן הוא שמש הכנסת כדאיתא פ"ק דסנהדרין דף יז: וב' חזנים ופ"ז דבבא מציעא דף צג: חזני מתא אבל ש"צ הוא הקורא ואומר ר"ת שש"צ הוא פותח בברכנו ומסיים ואין הכהנים רשאין להתחיל עד שיכלה הדבור מפי הקורא ודווקא כשעומד בבית הכנסת ואומר לו עובר אבל אם עומד בחוץ אינו עובר דאמרינן בירושלמי רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש הוה קאי אחורי עמודי ר' אלעזר נפיק לבראי:

5 הסולת והשמן אין מעכבין את היין. משמע הא סולת ושמן מעכבין אהדדי ותימה דהא לא כתיב שום קרא במנחת נסכים ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכובא לעיל מנחות דף כז. וגלויי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב קרא גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא:

6 מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. בפ"ב דתמורה דף יד. מוכח דלמחר נפקא לן דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ודרך הש"ס להביא על פסוק הרהוט בשני דרשות אע"ג דנפקי מקראי אחריני כי ההיא דשבח נעורים לאביה קדושין דף ג. וכן מוהתעלמת ב"מ דף ל. וכן ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה גיטין דף כא: וכן מותר הפסח ושלמים הבאין מחמת הפסח פ"ק דזבחים דף ט. ופ"ד דזבחים דף לז. ופרק התודה לקמן מנחות פג: ופ' מי שהיה טמא פסחים דף צו: ופ"ב דבכורות דף טו. דדריש אך ולא חלבו ומסיק רבא דאך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו מדמו נפקא וכן בשמעתין דתניא בבריית' זבח ונסכים ומסקינן דבסברא פליגי:

7 מנחתם ונסכיהם. פי' בקונט' פ"ק דזבחים דף ח. ופרק המזבח מקדש זבחים פד. ופ"ב דתמורה דף יד. דמנחתם ונסכיהם דפרי החג קדריש וקשה לר"ת היכי משמע מיניה לילה ועוד היכי דרשינן מיניה מנחה ואח"כ נסכים הא קרא דבתריה כתיב לפרים ולאילים ואינם כתובים על הסדר דפרים ואילים קדמי ותו דפריך ורבנן נמי הא בעי ליה ומנחתם וכו' ומאי צריך הא טובא כתיב אלא על כרחין כיון שכולם משונים זה מזה כולהו צריכי לכך נראה לר"ת דדריש מקרא דעצרת פרשת אמור אל הכהנים ואילים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה' מדכתב נסכים בין עולה לאשה ש"מ דבאים בלילה כי אשה דהיינו הקטרה ולא מייתורא ונקט מנחה ברישא דדמי לעולה טפי בהקטרה והא דפ"ק דזבחים דף ח. דריש מנחתו ונסכים אפי' בלילה ומשמע התם דמייתורא דווקא קדריש והתם גבי נזיר דרש מדכתי' מנחתו ונסכו וכתיב נמי ומנחתם ונסכיהם למחר נמי שמעינן כיון דגלי גבי עצרת תו אין לחלק ותימה והא הני קראי בבאין עם הזבח כתיבי והנהו לא אתו אלא ביום כדאיתא בפ"ב דתמורה דף יד. וי"ל דאם אינו ענין בבאין עם הזבח תנהו ענין בבאין לאחר הזבח והא דאמרינן בריש תענית דף ב: מה ניסוך המים בלילה דאמר מר ונסכיהם אפי' בלילה משמע דמקרא דפרי החג מייתי שאין ניסוך המים אלא בחג לאו מילתא היא דכיון דגלי לן קרא בעצרת דהוי נסכי צבור ה"ה לכל נסכי צבור וקרא דאיצטריך בנזיר דהוי נסכי יחיד:

8 כיון דמתאמרא שירה עלייהו. פי' להביאם עם הזבח אבל בפני עצמו בעיא היא פ' אין נערכין ערכין יב. ומ"מ אף בלאו זבח עדיפי כיון שהיו ראויין לשירה ולבא עם הזבח:

9 ודם זבחיך ישפך. פ' בית שמאי זבחים דף לו: מעיקרא דריש מהאי קרא ולא קאי לבסוף:

10 כמשפט כמשפטם. וביום ראשון דלא כתיב כמשפט כתיב ביה יהיו:

11 אלא דר"ח ועצרת דכתיב בחומש הפקודים. ואע"ג דכתיב יהיו לכם לאו עלייהו קאי והא דלא פריך מפסח כי היכי דפריך מהני דהא כתיב ביה יהיו ורש"י פי' ביחזקאל דהא דכתיב גבי פסח ז' פרים וז' אילים ליום דלז' ימי פסח קאמר פר ואיל ליום דאם לא מצא שנים בכל יום מביא אחד והשתא ניחא שפיר דהא לא מעכבי אהדדי ותימה דהא כתיב ביה יהיו ואין לומר דקאי אכבשים ולא אפרים ואילים דגבי עצרת לא קאמרינן הכי והא דנקט בסמוך אילים דהכא והכא לא מעכבי הא אינהו מעכבי ה"נ מצי למינקט כבשים ולא דמי לקודש יהיו דגבי לחם דפליגי ר"ע ובן ננס לקמן מנחות דף מה: אהייא קאי אי אכבשים אי אלחם אבל אתרוייהו פשיטא להו דלא קאי אע"ג דכתיב בחד קרא היינו כבשים ללחם אבל כבשים אהדדי ה"נ דמעכבי כדתנן בהקומץ רבה לעיל מנחות כז. ב' כבשי עצרת מעכבין זה את זה וכן ב' חלות ולא מסתברא נמי למימר דהוייה דפסח לא קיימא אלא אתמימים דלהא לא איצטריך קרא דבעלי מומין פשיטא דפסולין ונ"ל דלשום דרשא אתא דלא מסתבר לדורשו בעיכוב כיון דלא מישתמיט הש"ס ובספרי דורש גבי פסח הרי שמצא פרים ולא מצא אילים אילים ולא מצא כבשים שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן ת"ל שבעת ימים תקריבו אשה אפילו אחד מהן יכול אפי' כולן מצויין ת"ל פרים בני בקר שנים ואיל אחד ומיהו הא דקאמר שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן על כרחין לאו משום דסמיך איהיו דגבי עצרת דריש נמי הכי התם וכן בחג אע"ג דכתיב ביה כמשפט וכו' ואכל חד מייתי קרא דשבעת ימים ואע"ג דלא כתיב לא בעצרת ולא בחג: