משנת ארץ ישראל על משנה פרה י״א:ט׳

9 מצות אזוב – זו הכותרת של המשנה, שלשה קגלחים – בדפוס: "קלחים", וברור שהאות ג נשתרבבה בטעות. "קלחים" הוא השם של ענפי הזעתר, ובהן שלשה גבעולין – לכל ענף תפרחות מספר, למזער נדרשות שלוש תפרחות בשלושת הענפים, רבי יהודה אומר של שלושה שלושה – מספר התפרחות המינימלי הוא תשע תפרחות. פירשנו שיש מחלוקת בין התנאים, אם כי אפשר שאלו ניסוחים שונים לאותו מצב. אזוב שיש בו שלשה קלחים מפסגו – "לפסג" משמעו לחתוך את הענפים, כלומר לנתק את הקלחים זה מזה. אנו לומדים זאת מלשון משנת שביעית המונה מלאכות האסורות/המותרות באילן ערב שביעית: "מקרסמין, מזרדין, מפסלין עד ראש השנה" פ"ב מ"ג. "מקרסמין" משמעו מסלקים את הייחורים שצמחו ועלו משורשי האילן, וכפירושו של הראב"ד: "תלישת ענפים יתירים שעולים בשרשי האילן והן דומות לעשבים ומכחישין אותו" בפירושו לספרא, בהר פרשה א, קה ע"ג. "מזרדין" פירושו מגזמים את ענפי האילן הדקים, וכלשונו של הראב"ד: "תלישת ענפין יתירין... העולין בשוכתו של אילן או תחת הענפים עצמן להקל מהן" שם. מעין דברים אלו אף בערוך: "לפי שיש לאילן ענפין לחין יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וזהו זירוד", וכן פירשו חכמים ראשונים אחרים, רבי יצחק בן מלכי צדק, הר"ש משאנץ ועוד. המלאכה השלישית באילן האסורה בשביעית היא "מפסלין". הנוסח "מפסלין" כתוב במשנתנו בכל הנוסחאות, וכן מעיד בעל מלאכת שלמה: "הכי גרסינן בכל הספרים". כן הוא בספרא ראש פרשת בהר, קה ע"א, ובמדרש התנאים: "ומנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסלין ואין מצדדין..." מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, משפטים כג יא, עמ' 217. שם מדובר בשביעית עצמה. ברייתא זו מובאת בבבלי מועד קטן ג ע"א, ושם: "מפסגין ". אם כן, מפסגין היינו מפסלין. נראה, שפירוש "מפסלין" הוא כריתת חלק מענפיו הגדולים של העץ לשם עיצוב צורתו, וכפי ששנינו: "גידעו ופסלו לשם עבודה זרה" משנה, עבודה זרה פ"ג מ"ז. כן נזכר הפועל "מפסל" לגבי חציצת טומאה: "מטפחת של זפתין ושל יוצרין ושל מפסלי אילנות אין חוצצין" משנה, מקואות פ"ט מ"ז. מפסלי אילנות הם אנשים שזה מקצועם, בעלי אומנות כזפתים, ויוצרים הם האומנים המייצרים כלי חרס. הרא"ש שם במועד קטן מפרש: "שהפסול נעשה בכלי בפסל ובקרדום והפיסוג ביד". "וכשם שמצוה על בהמת עצמו כך מצוה על בהמת חבירו. חבירו שטעה תופסו בידו ומפסגו בשדות וכרמים עד שמגיע לעיר או לדרך" תוס', בבא מציעא פ"ב הכ"ח ומקבילות רבות. הולך רגל שטעה צריך לחצות בדרכו שדות וכרמים, ומותר לו לשבור בדרכו ענפים.

10 ואוגדו – את הקלחים הנפרדים הוא אוגד. האגד מזכיר את מצוות לולב, אך אין במקורות קישור בין השניים. פיסגו ולא אגדו אגדו ולא פיסגו לא פיסגו ולא אגדו כשר – עניין החיתוך והאגד אינם חלק מחייב במעמד. מבנה המשנה ריבועי כאשר צלע אחת חסרה שכן המקרה של "לא פסגו ולא אגדו" ברור מעצמו. רבי יוסה אומר מצות אזוב שלושה גבעולין – בדפוס: "שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין", אך נוסח כתב יד קופמן מצוי גם בכל כתבי היד הטובים: לאו, פרמא, דפוס ראשון, כתב יד מינכן ועוד. נוסח דפוס וילנה בא להשוות את דברי רבי יוסי לדברי חכמים, אך כתבי היד מעידים שרבי יוסי חולק עליהם: לדעתו מספר הקלחים אינו משנה, אלא רק מספר הגבעולים. ושיריו שנים – כאשר מזים באזוב נושרים לעתים עלי התפרחת הגבעולים, אך האזוב כשר עד שיהיו בו שני עלים. וגרדומו כל שהוא – המילה "גרדום" כמעט יחידאית, ונזכרת גם בהקשר של ציצית: "גרדומי אזוב כשרין וגרדומי ציצית כשרין" תוס', פי"ב ה"ב, עמ' 640; בבלי, מנחות לה ע"ב; לח ע"ב. לפי ההקשר מובנו ענף; כלומר אורך הענף אינו משנה, לפחות לא בהמשך העבודה עם האזוב: שיירי האזוב כשרים בכל שהוא. אבל הבבלי סובר שאורכו המינימלי של הענף הוא אצבע צרדה, ומותר להשתמש בענפים למטרות חולין מנחות לה ע"ב.

11 רבי יוסי דן בנושא שחכמים אינם עוסקים בו, והוא ההבדל בין תחילת ההזאה להמשכה. אין ספק שכך יש להבין את דבריו על "שיריו" של האזוב. לא ידועה לנו עמדתו על אורך הגבעולים בתחילת ההזאה, ולא ידועים לנו דברי חכמים על מספר הגבעולים בהמשך. ברם בתוספתא שנינו: "1. איזוב אימתי כשר להזות בו? משישיר את ניצו. הזה בו עד שלא ישיר את ניצו, רבי פוסל ורבי אלעזר ברבי שמעון מכשיר. 2. ומודה רבי יוסי באזוב שתחלתו שנים ושיריו אחד שהוא פסול" פי"ב ה"א, עמ' 640. התוספתא מוסיפה או משמרת את עמדתו של רבי יוסי לגבי האזוב בתחילת העבודה בניסוח עמום, וניכר שהיא נוסחה כהשלמה למשנה. התוספתא מודה שלכתחילה צריכים להיות באזוב שלושה ענפים "שנים פסול", ויוצאים ידי חובה גם בשני שיריים לפחות. ניסוח זה אינו הלכתי מדוקדק, שכן לא נאמר בו בפשטות מה דרישות המינימום והמקסימום.

12 הבבלי לא הכיר את התוספתא ומנסה גם הוא להפיק מניסוח המשנה את מרב ההלכות: "קא סלקא דעתין: מדשיריו שנים, תחילתו נמי שנים? והאי דקתני שלשה? למצוה. ומדרבי יוסי שלשה למצוה, לרבנן שלשה לעכב? והתניא, רבי יוסי אומר: אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד – פסול, ואינו כשר עד שיהא תחילתו שלשה ושיריו שנים! – איפוך, לרבי יוסי שלשה לעכב, לרבנן שלשה למצוה. והתניא: אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד – כשר, ואינו פסול עד שיהא תחלתו ושיריו אחד" סוכה יג ע"ב. בשלב ראשון ניסתה הגמרא להסיק שבתחילת ההזאה די בשני גבעולים או קלחים, ושלושה נדרשים רק להידור מצווה – אבל רבנן מחייבים לכתחילה שלושה קלחים או גבעולים. דיון זה נובע מכך שרבי יוסי אמר במפורש שבתחילה נדרשים שלושה גבעולים, ולא הזכיר את מספר הקלחים. עמדה זו נסתרת על ידי הברייתא, שאיננו מכירים ממקור אחר, שאזוב תחילתו שניים וסופו אחד, והבבלי הבין שמדובר בקלחים ולא בגבעולים, כדי שדבריו בברייתא לא יסתרו את דבריו במשנה. מכאן מציע הבבלי הצעות שרחוקות מנוסח הטקסט.

13 שאלת הבבלי עלתה משום שבדרך כלל המשניות מנוסחות כך שכל תנא מתייחס לכל הפרמטרים של חברו וחולק עליו בפרמטר אחד או יותר. אבל משנתנו אינה ערוכה כך, היא משקפת מצב ראשוני יותר שבו כל תנא דיבר על נושא אחר. רבי יוסי לא דיבר כלל על קלחים אולי בברייתא נשארה עמדתו בנושא, ומשנתנו משקפת מצב שבו השפה ההלכתית טרם הייתה מוסכמת הרחבנו על כך במבוא – על כן איננו יודעים מה צריך היה להיות אורך האזוב בתחילה.

14 הירושלמי אומר שאורכו היה טפח כמו לולב, "לולב טפח מלבד שיזרה, אזוב טפח חוץ מגבעולין" סוכה פ"ג ה"א, נג ע"ג. אם קבלה היא נקבל, אך אין לכך עדות תנאית, ובפירוש המשנה הבאה אף נטיל בכך ספק. העדרו של דיון כזה מפתיע ומלמד עד כמה היה העיסוק בהלכות הזאת חטאת בלתי מפותח יחסית למערכות הלכתיות אחרות של תורה שבעל פה, כגון לולב או שבת. במבוא הרחבנו את משמעותה של הערה זו.

15 מהמשנה וממשנה ב בפי"ב אנו מבינים את סדר מעמד ההזאה. המזה הכוהן מכין את מי החטאת ואת האזוב, מטביל את האזוב ומזה פעמים רבות, כל עוד האזוב מזה מים. לאחר מכן מטביל שנית את האזוב וממשיך להזות עד שהמים כלים, או עד שהאזוב מתכלה. איננו יודעים אם מותר להטביל אזוב אחר באותם המים.

16 המשנה אינה מסבירה למה דווקא שלושה קלחים. נראה לנו שהסיבה לכך במקרה זה היא פרשנות המקרא שלפיה אגודה הנזכרת בתורה היא שלושה. כך הדרשן רואה לפניו אגודת לולב הכוללת שלושה מינים בבלי, מנחות כז ע"א. כמו כן: "וכמה אגודה של שטרות, שלשה קשורין זה בזה" משנה, בבא מציעא פ"א מ"ח; תוס', פ"א הי"ד, ועוד. במשנתנו אין הסבר להלכה, אך במדרשים המאוחרים הבינו אל נכון: "ולקחתם אגודת אזוב. מכאן אתה דן לכל הלקיחות שבתורה. הואיל ונאמרו כל הלקיחות שבתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן שהיא באגודה. מכאן לכולן שאינן אלא אגודה. ואם יש בו שלשה קלחין ושלשה גבעולין זו היא אגודה" שכל טוב בובר, שמות יב כב. סתם אגודה היא, אפוא, שלושה. כמו כן: " 'והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך'. שלא תאגוד עליך אגודה. מיכן אמרו שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ" פסיקתא זוטרתי, דברים תצא, מה ע"א. הכלל שסתם אגודה היא שלושה הוא הבסיס למשנת אבות פ"ג מ"ו הדנה בלומדי תורה לפי כ"י קופמן: "מנין אפילו חמשה שנאמר 'בקרב אלהים ישפט' מנין אפילו שלשה שנאמר 'ואגודתו על ארץ יסדה' ". אגודתו הם שלושה, וחמישה הם חבר שיפוטי או אפילו בית דין, כדעת רבי בתוס' סנהדרין פ"א ה"א. בדפוס, בדפוס הרמב"ם ובכמה נוסחאות גניזה טובות פחות הוחלפו הפסוקים: "ואגֻדתו על ארץ יסדה" עמוס ט ו נאמר על חמישה העוסקים בתורה, והפסוק "בקרב אלֹהים ישפֹט" תהילים פב א הופנה לשלושה. זה תיקון של מעתיקים שהיו קצת תלמידי חכמים והתקשו במשנה. הרי בית דין, "אלוהים", הוא של שלושה, לכן העבירו את הפסוק "בקרב אלהים ישפוט" לשלושה שעוסקים בתורה וציטטו את הפסוק שבמקורו נאמר על שלושה על קבוצה של חמישה אף על פי שבמקורו הוא מובן רק אם הפסוק נסוב על שלושה. בפירושנו למסכת אבות הרחבנו בכך.