משנת ארץ ישראל על משנה פרה י״א:ח׳

8 אזוב שהיזה בו כשר לטהר בו את המצורע – מותר להזות באזוב אחד כדי להיטהר מטומאות שונות. טובלים את האזוב במי חטאת ומזים ממנו על כלים מספר להלן פי"ב מ"ב עד שהוא מתייבש ואין בו מים, ומותר אף להשתמש באזוב פעמים מספר שם שם. המשנה מציינת שמותר לטהר באזוב זה גם מצורע, שהרי טהרת מצורע נעשית בעץ ארז ואזוב, ומותר לקחת אזוב "משומש" למטרה זו; ואפשר שאף הידרו בדבר כדי להיטהר באזוב שנתפס כמקודש. לקטו לעצים – הכוהן ליקט את האזוב למטרת חולין. כאמור האזוב משמש לאכילה ולתיבול, ומשמש גם לעצים להכנת "מוגמר" קטורת המוגשת בסוף הארוחה או להסקה רגילה ולהפצת ריח טוב בבית. שימוש באזוב למטרות נוספות על אכילה נרמז גם במקורות נוספים, כגון "רבי לעזר אומר חבילי אזוב והסיאה והקורנית שהכניסן לעצים, אין מסיקין בהן. למאכל בהמה, מסיקין בהן" תוס', שביעית פ"ה הט"ו. אם כן, ארבעה שימושים לאזוב: למאכל אדם, למאכל בהמה, לעצים ולהסקה. השימוש "לעצים" מוקשה מעט, שהרי אין כאן עץ ממש, אבל ייתכן שהכוונה לשימוש בעלי האזוב למילוי כרים ומצעים. כן שנינו: "חבילי אזוב הסואה והקורנית שהכניסן לאכילה, כגרוגרת. לבהמה, כמלא פי הגדי. לעצים, כשיעור עצים. להזאה, כשיעור הזאה" תוס', שבת פ"ח הל"א. כאן לא נזכר "להסקה", וכנראה "לעצים" משמעו להסקה; ברם נזכר כאן השימוש באזוב להזאה.

9 ו נפלו עליו משקין מנגבו והוא כשר – האזוב שנועד לעצים אינו אוכל ולכן אין הוא מקבל טומאה, עד שיהיה כלי. מצבו דומה לכלי בכבשן שטרם נצרף, ניגובו בא רק כדי למנוע עירוב נוזלים שאינם מוקדשים במי החטאת, שהרי הוא נשמר בטהרה ולא נטמא. היחס אל האזוב הוא כאל כלי רגיל, ואין עליו הלכות חומרה מעין אלו שראינו לעיל. לקטו לאכלין ונפלו עליו משקין אפ על פי שניגבו פסול – הרטבת אוכל היא גמר מלאכה, והוא מוכשר לקבל טומאה. אזוב זה לא נלקט לטהרת חטאת, ולכן אין הוא טהור לחטאת. לקטו לחטאת כנילקט לאוכלין – אם מלכתחילה נועד האזוב לחטאת יש לשמרו בטהרת חטאת, אם נשפכו עליו משקים הריהו טמא, שהרי המשקים אינם שמורים לחטאת, דברי רבי מאיר – כך נראה לנו לפסק, וראו להלן, ורבי יהודה רבי יוסה ורבי שמעון אומרים כ ש נלקט לעצים – בדפוסים ועדי נוסח אחרים: "כנלקט לעצים" – ואם נשפכו עליו המים מנגב את המים והאזוב כשר לחטאת.

10 העמדה הראשונה דורשת אזוב שיישמר בטהרת חטאת, ואילו העמדה השנייה מסתפקת בטהרה רגילה. למעשה זו אותה מחלוקת עקרונית בדיני פרה אדומה שבה שני החולקים המרכזיים הם רבי אליעזר ורבי יהושע – רבי יהודה ורבי שמעון מתלווים לעמדות רבי אליעזר. רבי שמעון, ולעתים גם רבי יוסי, מתנגדים להחמרות הרבות שביחס למי חטאת; ברם רבי עקיבא הוא בדרך כלל ממשיכו המובהק של רבי יהושע, לפיכך העדפנו לפסק את הרשימה כך שרק רבי מאיר, ממשיכו המובהק של רבי עקיבא, מחמיר; על כן פיסקנו "דברי רבי מאיר – ורבי יהודה רבי יוסה ורבי שמעון אומרים" וכו'. ניתן היה גם לפסק כך שרבי מאיר ורבי יהודה ניצבים כאחד מול שני חבריהם, או שרק רבי שמעון חולק על שלושת חבריו, כך: "דברי רבי מאיר, ורבי יהודה רבי יוסה – ורבי שמעון אומר". בתוספתא ההלכה חוזרת, ואין בה חידוש פי"א ה"ח.