משנת ארץ ישראל על משנה פרה ז׳

1 משנתנו עוסקת באיסור מלאכה בשעת קידוש המים. בפירושנו לפ"ד מ"ד הובאה התוספתא: "כל מעשיה מלאכה פוסלת בהן, חוץ מאסיפת אפרה והזאת מימיה" פ"ד הי"א, עמ' 634. כלומר, אחרי הטקס מותר לעסוק במלאכה צדדית בעת איסוף האפר ובעת השימוש במי החטאת. בספרי זוטא מוסברת ומוגבלת ההלכה: " 'ושרף את הפרה לעיניו' שיהיו עיניו בה, שלא יעשה בה מלאכה, ואם עשה בה מלאכה פסלה. כשאמר 'חקה' רבה הממלא, והמקדש, שיהיו עיניו בה, שלא יעשה בה מלאכה, ואם עשה בה מלאכה פסלה. יכול אף האוסף, כשאמר 'חקה ריבה' אמר 'זאת' יכול אף המקדש והממלא? אמר אשר צוה ה' את משה" ספרי זוטא, יט ב, עמ' 300. איסור המלאכה הועבר ממעמד שרפת הפרה והורחב גם לשלבי הכנת מי החטאת.

2 חמשה שמלו חמשה חביות לקדשן חמשה קידושין ונימלכו לקדשן קדוש אחד – ונמלכו למלא מחמש החביות חבית אחת, ואותה יקדשו, כלומר יניחו בתוכה אפר. ההלכה אינה רואה פסול בכך שהמים החיים יישאבו לכלי וממנו יועברו לכלי אחר, לפני הנחת האפר, או גם לאחריה. לקדשן קידוש אחד – החמישה ממלאים חבית אחת לקידוש אחד, ונימלכו לקדשן חמשה קידושין – לחלק את המים לחמש חביות, שכל אחת תשמש לקידוש, הרי כולן כשירין – שהרי המילוי היה לשם מצווה, והקידוש נעשה כהלכתו. השינוי בשיטת הקידוש, מחמש חביות לאחת ולהפך, אינו פוסל ואינו מהווה הפרת הכוונה או הפסקה במעשה. אולם יחיד שמילא חמשה חביות לקדשן חמשה קידושין ונימלך לקדשן קדוש אחד אין כשר אלא אחרון – חמישה קידושין הם חמישה מעשים נפרדים. בפועל הוא מילא חבית אחת ובמקום לקדש מיד את המים להניח בהם אפר הפסיק כדי לעשות מלאכה אחרת. אמנם המלאכות האחרות גם הן נועדו להכנת מי חטאת, אבל העיסוק הבו-זמני במלאכה אחרת פוסל אותם. ברם, לאחר שמולאה החבית האחרונה הוא מיד קידש את מימיה, ולא נעשתה בינתיים מלאכה. ראשונים נחלקו אם ההפסק פוסל משום שהוא נחשב כמלאכה רמב"ם, או משום שיש בו היסח דעת ראב"ד, וכפי שנראה להלן שניהם יכולים להביא לדבריהם סיוע ממשניות הפרק. דומה שעבור התנאים לא היה הניסוח מחודד ושני הרכיבים נאסרו.

3 לקדשן קידוש אחד – יחיד מילא חמש חביות, וכל החביות הן לשם קידוש אחד, אין כאן מלאכת חוץ, שכן גם אם הפסיק לצורכי מילוי מים נוספים זו מלאכה לשם המצווה, ונימלך לקדשן חמשה קידושין – החליט לעשות מהן חמישה קידושין נפרדים. לאחר כל מילוי הוא קידש, כלומר פיזר אפר. נמצא שלאחר המילוי הראשון הפסיק לצורך מלאכה אחרת מילוי חבית שנייה, וכל מילוי של כל חבית הוא מלאכה נפרדת, ולכן אין כשר אלא זה שקידש ראשון – לפי מינוח המשנה היה כאן מילוי וקידוש פיזור האפר ללא הפסק. חמש החביות מולאו כהלכה, שכן כיוון לקדשן קידוש אחד, ברם במקרה השני כיוון שהוא נמלך לקדשן לחמישה קידושין רק הקידוש הראשון נעשה ללא הפסק. אמר לאחד קדש לך את אלו – הכנתי חמש חביות לקידוש אחד, והרי הן לפניך, קדשן לך; רק החבית הראשונה קדושה. אין כשר אלא ראשון – רק בו יש רצף בין המילוי לקידוש ללא עבודה מפסיקה. הראשון מילא חמש חביות, החבית הראשונה קודש, והשני בא והניח בה אפר. הראשון אמנם המשיך לעבוד, אבל עבודתו היא מחוץ למעשה הקודש. יתר החביות מולאו מילוי של חול, שהרי זו עבודה שלא לצורך קידוש מי חטאת. אפשר גם לפרש שבשעה שהשני קידש את ארבע החביות האחרונות הפסיק ביניהן הקידוש הראשון, לכן מימיהן פסולים. קדש לי את אלו – אם הממלא מבקש שחברו יקדש עבורו את חמש החביות, הרי כלם כשרין – לפי הכלל שבתוספתא, שהממלא שלא כהלכה כגון שעסק באותו זמן בעבודה אחרת פוסל לו ולאחרים, אבל המקדש ועשה מלאכה פוסל רק לעצמו. וזה לשון התוספתא:

4 1. "מלא לעצמו באחת ידו ועשה מלאכה באחת ידו

5 2. וקדש לעצמו באחת ידו

6 3. מילא וקדש

7 4. קדש ומילא לעצמו בשתי ידיו כאחת

8 כולן פסולין.

9 1. מלא לאחר באחת ידו ועשה מלאכה באחת ידו

10 2. קדש לאחד באחת ידו ועשה מלאכה באחת ידו

11 3. מלא וקדש

12 4. קדש ומלא לאחד בשתי ידיו כאחת, אם לו – כשר, אם לאחר – פסול" פ"ו ה"ד, עמ' 635.

13 בתוספתא כלולות שתי ברייתות מרובעות המביאות את כל המקרים השונים, ועיקרה ההבדל בין עשיית מלאכה בעת קידוש לאחרים אינה פוסלת לבין עשייתה בעת מילוי לאחרים פוסלת – כמובהר בטבלה. התוספתא מסכמת: "זה הכלל כל מלאכה שיש עמה מלוי, בין לו ובין לאחר, פסול. ושאין עמה מלוי מלאכה שלו פסול ושל אחר כשר" שם ה"ה.

14 מן הראוי להעיר שמבנה התוספתא המקבילה לפרקנו סבוך. יש בה סדרה של ברייתות ריבועיות המשתדלות לסכם את כל המקרים. המבנה מזכיר את פרק ט במסכת אהלות פרק הכוורת שמנסה לסכם מכלול אפשרויות שלם מכל כיווניו וצדדיו. התוספתא ערוכה טוב מהמשנה, בנויה בצורה ספרותית, ומכילה כללים משפטיים. שלושת אלו הם סימני איחור ופיתוח של ההלכה.

15 עשיית מלאכה בעת קידוש ומילוי

16 הכלל מנחה את המשניות שלנו, אך נראה שאינו מוסכם על הכול, וכן שנינו באחת מההלכות בתוספתא השקועה בתוך סדרה ארוכה של מקרים: "קדש לו ולאחר בשתי ידיו זה אחר זה, שלו כשר ושל אחר פסול" פ"ו ה"ח, עמ' 636. שלו כשר, משום שהמלאכה באה לאחר סיום קידוש המים, אבל של האחר פסול, משום שעשה מלאכה קידוש לעצמו בין המילוי של האחר לקידוש של האחר. זאת בניגוד לתוספתא לעיל הקובעת שמלאכה שאין עמה מילוי מים אינה פוסלת את מימיו של אחר.

17 הממלא באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו – עם המילוי נעשתה מלאכה ביד השנייה, הממלא לו ולאחר – גם כאן נעשתה מלאכה במקביל למילוי שלו, הוא מילא מים לאחר,או שמילא לשנים כאחת – ביד אחת מילא מים לשני אנשים, שניהן פסולין – שני הכדים המלאים, שהרי עשה מלאכה עם המילוי, שהמלאכה פוסלת במילויי בין לו בין לאחר – המשנה מנוסחת כך שבהמשך, משנה ג, יהיה ברור ההבדל בין מילוי לקידוש. אנו הצגנו את ההבדל כבר במשנה הקודמת, וציטטנו את התוספתא המקבילה. למשנה מבנה ריבועי שבו צלע אחת חסרה, משום ש"ממלא לו ולאחר" זהה ל"ממלא לאחר ולו".

18 ההלכות של כל סדרת המשניות מרוכזות בטבלה:

19 ההלכות במשנה

20 המקדש באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו – כמו במשנה ג, אלא שכאן מדובר בפיזור האפר קידוש,אם לו פסול – שכן מלאכה בשלו פוסלת בקידוש, ואם לאחר כשר – מי החטאת של השני קדושים, שכן מלאכה שלו אינה פוסלת את הקידוש של חברו, כפי ששנינו במשנה א. המקדש לו ולאחר – הקידוש השני נחשב למלאכה, שלו פסול – מלאכה שלו פוסלת את האפר שלו. המלאכה היא קידוש האפר של השני, שלאחר כשר – מלאכה שלו אינה פוסלת את הקידוש של חברו. המקדש לשנים כאחת שניהן כשירין – שהרי מלאכה לאחר אינה פוסלת בקידוש. כאמור במשנה א, בתוספתא מובאת גם הלכה חולקת שלפיה מלאכה שלו פוסלת לאחר גם בקידוש מים.

21 נמצאנו למדים שהכלל בתוספתא אינו מכיל את כל המקרים. במבוא הכללי לפירוש המשניות הצענו שחזור היסטורי המתאים להלכות רבות.

22 בשלב א נקבעה סדרת פרטים, אצלנו היא מופיעה במשניות. ההכרעות שנתקבלו בציבור או בבית המדרש בעיקר לפי התחושה האינטואיטיבית. במקרה זה ההלכה נקבעה לפי התחושה האם נשמרים כללי הטקס וההוד הציבוריים. אפשר גם שההכרעות לא היו אחידות והושפעו מצורכי המקום והשעה.

23 בשלב ב נוסח כלל משפטי המתאים לרוב המקרים. הנימוק משנה את אופיו מיסוד חברתי לניסוח משפטי. ההכרעות לא היו תמיד לכידות, ולכן לכלל יש יוצאים מהכלל. במקרה שלנו הכלל המשפטי מצוי בתוספתא ובטבלה שהכנו, אך יש לו יוצאים מהכלל.

24 אי אפשר להוכיח שכך בדיוק התנהל התהליך במקרה שלנו. אפשר שלפנינו פעולות שנעשו במקביל מחלוקת רגילה, אבל קשה להניח שהכלל שבתוספתא קדם למשניות העוסקות במקרים הפרטיים, שכן אם כך היה הייתה המשנה מתייחסת אליו, וכל ההכרעות היו נעשות לפי הכלל הפשוט.

25 למשנה צורה מרובעת:

26 1. קדש לי ואקדש לך – הראשון כשר

27 2. מלא לי ואמלא לך – האחרון כשר

28 3. קדש לי ואמלא לך – שניהם כשרים

29 4. מלא לי ואקדש לך – שניהם פסולין.

30 כך ברוב עדי הנוסח הציטוט לפי כתב יד פרמא. בכתב יד קופמן נפל שיבוש: שורה נשמטה ונעשה ניסיון לתיקון חלקי.

31 קדש לי ואקדש לך – שני ידידים מילאו לעצמם מים כדי להכין מי חטאת, ואחד מהם הציע שכל אחד יקדש את מימי חברו, הראשון כשר – היה כאן מילוי ומיד אחריו קידוש כולל דיבור לצורך הקידוש, ואין זו הפסקה ראו להלן, אבל הקידוש השני פסול שכן הבעלים של המים עשו מלאכה וקידשו את מי החבר. מלא לי ואמלא לך שניהן כשירין – בשוליים כתוב בכתב קלוש: "הראשון כשר", ובכל יתר עדי הנוסח מצוי הנוסח "האחרון כשר". בכתב יד קופמן נשמט המשפט "האחרון כשר קדש לי ואמלא לך", וברור שנשמט מפאת הדומות. כאמור, שני הידידים עומדים לפני התחלת העבודה ומחליטים שכל אחד ימלא את כדו של חברו. הראשון מילא והמילוי פסול, שכן הפסיק בין הקידוש שלו למילוי שלו; המילוי של השני כשר, שכן אחריו בא מיד הקידוש שלו ואין כאן הפסק.

32 קדש לי ואמלא לך שניהן כשירין – לאחר שכל אחד מילא לעצמו מילוי כשר, הראשון מבקש "קדש לי" והקידוש כשר, שכן אין בו כל פגם, הוא תחילת המעשה, ואפילו אם תהיה מלאכת חול בהמשך אין היא פוסלת את הקידוש של השני. גם המילוי של השני כשר, שכן לא נעשתה עמו מלאכת חול; אף שיש פגיעה ברצף הכנת מי החטאת אין כאן מלאכת פסול. מלא לי ואקדש לך שניהן פסולין – ראובן הראשון מילא לעצמו ולשמעון. המילוי עצמו כשר, אך שמעון שהוא בעל המים השני לא קידש מיד את שלו, אלא את של חברו ראובן, ומלאכה זו של שמעון פסלה את המים שלו של שמעון. שמעון קידש פיזר אפר על מימיו של ראובן. מהלך זה כשלעצמו כשר, אבל מימיו של ראובן נפסלו משום שהוא עשה מלאכה ומילא מים לשמעון לפני שקידשו ממימיו.

33 השתלשלות האירועים לפי הסברנו:

34 1. ראובן מילא לעצמו – המילוי כשר

35 2. שמעון אמר "מלא לי ואקדש לך" – מן הסתם אמירתו של שמעון אינה פוגמת את מעשהו של ראובן

36 3. ראובן מילא לשמעון ובכך פסל את המילוי הקודם מספר 1

37 4. שמעון קידש לראובן, היינו פיזר אפר על המים של ראובן שכבר נפסלו, ובזה פסל את המים שלו במלאכת חולין.

38 מבחינת ההלכה המשפט האחרון למעשה מיותר, וברור מעצמו, מטרתו רק להשלים את הרביעייה של המקרים.

39 הניסוח של המשנה מרובה פרטים עד כדי התשת הלומד. זה סיכום של בית מדרש הבא להעמיס פרטים רבים ככל האפשר והם מסודרים בקבוצות ריבועיות. זהו סגנון האופייני להתעסקות לוגית המנסה למצוא נוסח קצר המרכז את כל האפשרויות. כאמור, התוספתא ממשיכה בסיכומים בנוסח זה לאורך פרק וחצי. אחד הנוסחים בתוספתא הוא: "מלא לי ומלא לך, קדש לי וקדש לך – כולן כשרים" פ"ו ה"ח, עמ' 636. המקרה השני הוא המקרה של המשנה, אך הדין שונה. אפשר שלפנינו מחלוקת, ואפשר שמדובר במקרים שונים: בתוספתא מדובר במקרה שכל אחד התבקש רק לקדש לשני לאחר שהמים היו מוכנים, והקידוש נעשה עובר למילוי. בפועל המקרים במשנה ובתוספתא מתוארים בקצרה, ואפשר להוסיף להם פרטים שיהפכו את המים לפסולים או שיכשירו את המים – ואין לדבר סוף.

40 הראשונים נחלקים מהו הגורם הפוסל את המים. הרמב"ם מעמידו על המלאכה, אסור שמלאכה תפסיק את רצף מעשי הקודש הלכות פרה פ"ז ה"ג; אבל הראב"ד, בהערותיו לרמב"ם שם, רואה את הפסול בהסחת הדעת. ניסוחו של הרמב"ם מתאים לרוב ההלכות ולנוסח התוספתא שהבאנו, עם זאת הסברו של הראב"ד משלים את התמונה והוא נחוץ לבניית ההלכה. שהרי מלאכת קודש אינה מהווה הפסק מלאכה, והרי ראינו שאפילו קידוש מים של אחר מהווה הפסק מלאכה – על כן נדרש ההסבר המשלים של הסחת דעת הפסקה. ניסחנו את הדברים בלשון המשפטית הרגילה בהלכה התלמודית, אך דומה שהמשנה לא נתנה דעתה על דקדוקי חלוקה משפטית זו. מבחינתה של המשנה נדרש מעמד רצוף ומכובד שבו כל אדם עוסק בשלו בקדושה ובשתיקה תוך ריכוז מרבי. הכלל שיש הבדל בין הסחת דעת במילוי לבין הסחת דעת בקידוש המים מעיד על חשיבה משפטית ברמה תֵאורטית, ולא מצאנו אותו במשנה בהקשר למי חטאת.

41 כאמור, בתוספתא הכלל שונה במקצת, או נכון יותר יש בה סייגים מתי אחד פוסל את מי חברו, והכלל הקדום הזה אינו מכיל את כל המקרים.

42 הממלא לו ולחטאת – מי שממלא שני דליים מים, אחד לעצמו, וזו מלאכה לכל דבר, ואחד כדי לקדש בו מי חטאת, ממלא את שלו תחילה – כדי שהמלאכה לא תחצוץ בין המילוי לקידוש. שתי פעולות אלו אמורות להיות רצופות, כפי שראינו בפרק הקודם, וקושרו באסל – גם הקשירה באסל, במוט שנושאים בו מים, היא מלאכה, ואחר כך ממלא את שלחטאת ואם מילא את שלחטאת תחילה ואחר כך מילא את שלו פס ו ל – המים לחטאת פסולים, כיוון שנעשתה מלאכה מודעת בין המילוי לקידוש. נתן את שלו לאחריו ואת של חטאת לפניו – האסל הוא כלי שיש לו שני דליים משני צדדיו, והאדם נושא אותו על כתפיו, תוך ניצול שיווי המשקל שבין שני הצדדים איור 30.

43 כמו כן: "וכן האסל שהוא נתון על גבי התנור, ובו שני קללות אחד מיכן ואחד מיכן" להלן פ"י מ"ד. בדרך כלל קשורים לאסל שני דליי מים, אבל במקרה זה קשורים אליו שני סלים ובהם כלים, כמו באיור. גם ממשנתנו עולה שיש באסל שני כלים התלויים על מוט ארוך למדי. מבחינה פיזית, אם אין על המוט שני כדים שוֵוי משקל קל יותר לשאת את הסל שמאחוריו. הוא מניח ידו על המוט ובכך מאזנו. לעומת זאת אם הכלי הכבד נתון לפניו חייב הנושא לתמוך בו כל הזמן, וזו צורת הליכה שאינה נוחה. לכן הכלי שמאחור נחשב לכלי המאזן את הכלי הקדמי, ועצם נשיאתו היא מלאכה, ולכן, ו אם נתן את שלחטאת לאחריו פסלה – שכן הוא עושה מלאכה בכלי של חטאת, שכן מי החטאת מאזנים את מימיו שלו. עם זאת ההלכה מקלה, שהרי אפשר היה לראות בעצם הנשיאה משום מלאכה, ושטיעון זה ישמש עילה לפסילת מי החטאת. היו שניהן שלחטאת נתן אחד לפניו ואחד לאחריו כשר מפני שאי אפשר – אי אפשר לשאת את הכדים באסל בדרך אחרת, או מפני שאפשר כך לאזן את המשקל, ואין כאן מלאכה בכד אחד בשביל השני. בלשון חכמים המילים "אפשר", "איפשר" ו"אי אפשר" לעתים משמען חיובי, ייתכן, ולעתים משמען על דרך השלילה. בתוספתא שנינו: "1. הממלא לו ולחטאת ממלא את שלו תחלה, וקושרו באיסל ואחר כך ממלא את של חטאת. 2. היה ממלא לשתות, ואי אפשר לו אלא אם כן היו שניהן באיסל, בין שמלא את שלו תחלה ואחר כך מלא את של חטאת, בין שמלא את של חטאת תחלה ואחר כך מלא את שלו, 3. נתן שלו לאחריו ושל חטאת לפניו, ואם נתן של חטאת לאחריו פסול" פ"ז ה"ג, עמ' 636. המקרה הראשון והמקרה השלישי מצויים במשנה, ודינם זהה למשנה. המקרה השני אינו במשנה ולא נאמר מה דינו. אם קוראים את התוספתא ברצף הרי שגם המקרה השני כשר כמו הרישא של 3: "נתן שלו לאחריו" וכו'. אבל אפשר גם שלדעת התוספתא הכול אסור, ואזי בכך חולקת התוספתא ומחמירה שכל מצב שבו הכלי של החטאת נדרש לאיזון מי החטאת פסולים. בכך מצטמצמת המשנה והדין הראשון בתוספתא למקרה נדיר שבו מי החטאת אינם חלק ממערכת האיזון של האסל. דומה שלפנינו מחלוקת: לפי המשנה המים הרגילים מקלים על האיזון, ולכן מותר לשאת אותם עם מי החטאת, שהרי נשיאת מים היא אמנם מלאכה, כפי שברור מההגבלות על מיקום מי החטאת, אבל כלי המים מאחוריו הוא לצורך ההובלה, ואילו התוספתא מוכנה להובלת מי חולין רק אם אין הם משפיעים על האיזון.

44 המשנה מניחה בפשטות שהעברת מי החטאת, לשמירה בבית או להזאה, צריכה להיעשות בקדושה ואסור לעשות כל מלאכה בעת ההעברה, ואפילו לא מלאכה כבדרך אגב, אבל מלאכה שהיא לצורך ההעברה מותרת. מגמה זו מתבררת גם להלן מ"ח ואילך.

45 המוליך את החבל בידו לדרכו כשר – לו עמדה משנה זו בפני עצמה צריך היה לבארה שמדובר באדם שהביא תחילה דלי למילוי מי חטאת ולאחר מכן הביא חבל כדי להעלות את הדלי. הבאת החבל אינה מלאכה הפוסלת את המים, כי היא נועדה לשאיבת המים. ברם כל המפרשים הקדומים פירשו, מן הסתם בעקבות הרמב"ם והר"ש, שמדובר במי שמחזיר את החבל לבעליו אחרי הדלייה. הסבר זה מקורו בניסוח התוספתא: "המוליך את החבל לבעלים כדרכו – כשר, ושלא כדרכו – פסול" פ"ז ה"ד, עמ' 636. כנראה החבל קשור לדלי, ואגב דרכו להביא את מי החטאת לביתו הוא מחזיר את החבל לבעליו. שתי דרכים להבנת הביטוי "כדרכו": האחת, כשהחבל קשור לדלי הוא מהווה למעשה חלק מן הכלי, ואין זו מלאכה נוספת להחזירו לבעליו; האחרת, שבית החבר עומד בדרכו של השואב לביתו שלו, ואין בהליכתו תוספת שעשויה להיחשב למלאכה. ושלא לדרכו פסול – אם לא הלך בנתיב הקצר כדי לעבור דרך בית החבר ולהחזיר את החבל, או שהוא נשא את החבל בנפרד מהדלי, הרי זו מלאכה, ופוסלת את המילוי. זה – אחד משני המקרים הקודמים, הלך ליבנה שלשה מועדות ובמועד השלישי היכשירו לו הוריית שעה – בתוספתא נוסח מלא יותר של המעשה: "...הלכה זו עלו עליה בני אסייה שלשה רגלים ליבנה. ברגל השלישי הכשירו להן הוראות שעה" פ"ז ה"ד, עמ' 636.

46 נפתח בצד ההלכתי. לא ברור אם מדובר במקרה הראשון, והסיפא חולקת על הרישא; כלומר הרישא סוברת שהמים כשרים, והסיפא פוסלת בדרך כלל את המים, אך בפעם הזו הכשירו כהוראת שעה. אם כן הוא, ניסוח הרישא אולי איננו מדויק, שכן מה שהותר פעם כהוראת שעה הפך להיתר כללי. או שמא מדובר במקרה השני, שהלך שלא כדרכו, וחכמי יבנה לא פסלו את המים, אף שהדבר אסור. גם לפי הסבר זה המעשה נוגד את הרישא: ברישא נאמר שהמים פסולים, ובסיפא יש הסכמה עקרונית לכך, אך ניתן היתר זמני בדיעבד מסיבה מקומית זו או אחרת.

47 מעשים במשנה

48 המעשה מצטרף, אפוא, לסדרת מעשים המובאים במשניות רבות ובהם מעשה הסותר הלכה עקרונית שלפניו. הבבלי שואל לעתים "מעשה לסתור?"; לעתים הוא מתרץ שאכן המעשה משקף דעה אחרת, ולעתים מוצא פתרון דחוק אחר; בחלק מהמקרים הוא נעזר בשיטת "חסורי מחסרא" ומנסח דעה חולקת. בכל המקרים הללו הירושלמי מקבל בפשטות שהמעשה משקף דעה שונה במעט או בהרבה. ואכן לעתים קרובות אין המעשה הולם במלואו את ההלכה העקרונית, וזו דרכה של המשנה להצביע על המורכבות של ההלכה, ועל התאמות שנעשו בתנאי המעשה. עם זאת, במקרה של משנתנו איננו רואים בכך סתירה, או דעה אחרת, אלא שיש להבין את הניסוח של המשנה "והכשירו" במובן פחות פורמלי, כלומר שהמעשה אסור אבל המים לא נפסלו, ו"פסול" בסיפא הוא רק ביטוי נוקשה ל"אסור".

49 אסיה/עסיה

50 המעשה שבתוספתא הוא אחד מסדרה ארוכה של מעשים במסורת הלימוד של הלכות מי חטאת. בתחום זה יש פחות מעשים ויותר מעין מעשים של "מורשת הלימוד", ועמדנו על כך במבוא.

51 אסיה נזכרת כמה פעמים בספרות, ונראה שהיא עציא – עציון גבר, לחוף אילת של ימינו. אווסביוס מזכיר את המקום באונומסטיקון בצורה "עסיה" או "עציה". ואכן, מהסיפור ביבמות פט"ז מ"ד משמע שעסיה זו שוכנת על החוף באזור של שליית ספוגים אלמוגים. במקורות ההיסטוריים הלא יהודיים נזכרת העיירה כריכוז יהודי בתקופה הביזנטית, אבל בספרות חז"ל היא מופיעה כמרכז יהודי כבר בימי התנאים, מרכז שהיה לו קשר חזק עם המרכז שביהודה. בני המקום עלו ליבנה דרך קבע לברר שאלות הלכתיות משנתנו והתוספתא לה; תוס', חולין פ"ג ה"י, עמ' 504; מקוואות פ"ד ה"ו, עמ' 656, ואולי גם משנה, יבמות פט"ז מ"ד. אחת השאלות שבשבילה עלו "שלש רגלים" תוס', חולין שם הייתה בדיני מקוואות, דבר המלמד על שמירת טהרה. השאלה במשנתנו היא בדיני מי חטאת, ואף היא מעידה על שמירת טהרה ועל הזיית מי חטאת באזור. רבי מאיר נקלע ל"אסיא" ולא הייתה שם מגילה כשרה תוס', מגילה פ"ב ה"ה; אמנם מדובר בימים הקשים שלאחר מרד בר כוכבא, אך הרושם הוא שמקובל לתאר את היישוב היהודי שם כמי שאינו ספוג בתרבות יהודית, ובכל זאת יש אף שם יהודים השומרים על פרטי פרטים בדיני טהרה. לפי המסורת בתוספתא בא רבי מאיר לאסיה לעבר את השנה, כנראה להודיע להם על כך. גם מסורת אמוראית נוספת מספרת על עיבור שנה שם בבלי, סנהדרין כו ע"א, אבל ממסורות אחרות משתמע שרבי מאיר ברח לאסיה. בין כך ובין כך, רבי שמעון בר יוחאי ברח לשם, כנראה, כדי לחפש מפלט בימי גזרות הדת בבלי, בבא מציעא פד ע"א, לבריחה זו יש רמז במדרש ספרי דברים שנו, עמ' 423. בימי האמוראים אנו שומעים על חכם החי ופועל במקום, ויוצא להפלגה מ"אסיא" זו בראשית רבה, ו ה, עמ' 45.

52 עלייה לרגל ליבנה

53 בשלושת הסיפורים שבתוספתא פרה, חולין ומקוואות – ראו לעיל חוזר הביטוי המעיד על עלייה לרגל ליבנה, ומודגש שרק בפעם השלישית ענו להם. ייתכן שזה מטבע לשון ספרותי המעיד על התחבטות, אבל אין ספק שיש בו גם עדות לקשרים קבועים עם המרכז ביבנה, וגם עדות לנוהג לעלות לרגל למקום תורה בשלושת הרגלים. על כך אנו שומעים גם ממקורות אחרים. המשנה סוכה פ"ב מ"ד מזכירה את שלוחי המצווה השוהים בסוכות מחוץ לבתיהם, והתוספתא הבינה ששלוחי מצווה הם בעיקר אנשים ההולכים לבלות את החג אצל רבם; שכן היא מוסיפה ש"שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, אף על פי שאמרו אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל" תוס', סוכה פ"ב ה"א. התוספתא והתלמודים על אתר חושפים פרק מעניין בתולדות החברה היהודית. נראה שמקובל היה שתלמידים עולים לרגל לבית רבם, ובמיוחד תלמידים מן העבר שסיימו את לימודיהם אך שמרו על זיקה רוחנית לרבם. בפירושנו למשנת סוכה הרחבנו בכך.

54 המכנן את החבל על יד על יד – מעט מעט, כשר – המרים את הדלי או את החבית מהבור מושך את החבל כלפי מעלה וכורכו על אמת היד, תוך כדי הרמה הוא מסדר למעשה את החבל. שאיבה בדרך זו קלה יותר. הדרך החלופית היא למשוך את החבל בשתי הידיים ולהניח לו להשתרך על הקרקע. בדרך הראשונה יש גלילה מסודרת של החבל וכריכתו על היד, אולם גלילת חבל זו איננה בבחינת מלאכה הפוסלת את המים, שכן זו דרך הרמה סדורה ומקובלת, והיא מעצבת אירוע מוקפד וטקסי. ואם כיננו באחרונה פסול – אם בעת ההרמה הניח לחבל להשתרך, אסור לו לכרוך אותו על ידו לפני גמר המילוי והקידוש, שכן זו נחשבת למלאכת סידור; ואם כרך – המילוי פסול. אמר רבי יוסה לזה היכשירו הוריית שעה – לדעת רבי יוסי למעשה זה רמזה המשנה הקודמת. התנאים בני דור אושא זוכרים אפוא מעשה מדור יבנה, שהותר כהוראת שעה, אך חולקים מה היה המעשה המדויק. בתוספתא נאמר: "אמר רבי יוסי, לא לזה הורו אלא למעלה את החבל וחזר ובנאו באחרונה, הורו לו שהוא כשר לשעבר, ופסול לעתיד לבוא" פ"ז ה"ד, עמ' 636. "כשר לשעבר ופסול לעתיד לבוא" משמעו שהוכשר בהוראת שעה, אך אסור בדרך כלל – רבי יוסי חולק על הרישא, ולדעתו ההיתר הזמני הפך במשנה להיתר גורף.

55 סיכום מלאכה בזמן קידוש מי חטאת

56 במשנתם של התנאים אין, אפוא, מחלוקת על עצם איסור המלאכה בשעת ההכנה של מי חטאת. האיסור חוזר גם במקבילות כגון תוס', בבא קמא פ"ו הי"ז; בבלי, גיטין נג ע"א. המחלוקות הן רק בהגדרת המלאכות השוליות, אם הן נחשבות למלאכה הפוסלת את המים, או שיש לראותן כמלאכה של שאיבת המים – ולכן הן מותרות.

57 המצניע את החבית – לפני שמילא בה מי חטאת, שלא תישבר או שכפייה על פיה על מנת לנגבה – לייבשה, למלות בה כשר – לפני שמילא את החבית במים. המשנה מניחה שטקס קידוש המים מתחיל למעשה בהכנת החבית. על מגמה זו עמדנו כבר לעיל. בפרק ה מ"א דובר על הכנת הכלי בטהרה מרבית, כולל צריפתו הראשונית בכבשן ושמירה עליו, ובמשנה ד דובר על התחלה של מעמד הקידוש על ידי השלמת הכלי. בכל ההלכות הללו ניתן ההסבר הפורמלי של שמירת הטהרה, אך אנו הסברנו זאת גם או בעיקר ברצון להגדיל את המעמד הציבורי ובהרחבתו. במשנתנו אין הנימוק של הטהרה מופיע. המשנה מתנגדת להרחבת המעמד; לדידה, לפני המעמד עצמו ניתן לעשות בחבית מה שרוצים. נוטלים אותה מהיכן שנוטלים, ומשתמשים בה. לדעה זו ניתן להשתמש למי חטאת בכל כלי טהור אשר נשמר בטהרה. על עמדה זו שמענו בראשית פרק ה, שם סובר רבי יהודה שמביא כלי מן הבית, וחכמים אחרים דרשו להביאו ישירות מכבשן היוצרים. משנתנו היא אפוא לשיטת רבי יהודה, ולדעת החולקים עליו לא רק שצריך שמירת טהרה מוקפדת ופומבית יותר, אלא גם מעמד ציבורי ארוך יותר. להוליך בה את הקדוש פסול – לאחר שמילה את מי החטאת צריכה החבית להישמר בפומבי ואין די בהצנעה, ואם הצניעה המילוי פסול. המפנה חרשים מתוך השוקת – השוקת מנותקת ומשמשת ככלי להכנת מי החטאת לעיל פ"ה מ"ז-מ"ט; פ"ו מ"ז. אם – מפנה, בשביל שתחזיק מים הרבה כשרין – זו מלאכה לצורך הכנת מי החטאת, והמים כשרים. עצם השימוש בשוקת שיש בה כלי חרס שבור מעידה על מעמד פחות מהודר, ואין בו ההקפדה שפגשנו על פומביות ועל חגיגיות,אם בשביל שלא יהו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים פסול – לאחר שמי החטאת מוכנים נותרו בשוקת חרסים, והוצאתם נועדה להקל על דליית המים מן השוקת – הוצאת החרסים היא בבחינת מלאכה ופוסלת את המים. מהמשנה משתמע בבירור שגבול מעמד הכנת מי החטאת מתחיל בלקיחת הכלי לדעת חלק מהתנאים, אך לא לדעת משנתנו, ומסתיים במילוי הכלי במי חטאת מקודשים, לאחר מכן מפוזר מעט אפר על המים, האפר שוקע ומי החטאת מוכנים. המעמד מסתיים בהבאתו של הכלי ובו מי החטאת לבית לשמירה או להזאה ראו להלן.

58 מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הורייה – המעביר את מי החטאת המוכנים ממקום המילוי לביתו גם הוא אסור בכל מלאכה, וכולו צריך להיות מוקדש למשימתו. אם בדרכו הוא ענה על שאלה בהלכה פסל את מימיו, שכן גם העברת המים נעשית בטקסיות הכוללת הלכות והגבלות, ואסור לו לעשות מלאכה בזמן הליכתו לביתו. כך עולה גם ממשנה ה. "הורייה" בספרות חז"ל משמעה פסיקת הלכה. והראה לאחרין את הדרך – גם להראות לשואל את הדרך הוא בבחינת "מלאכה", או היסח דעת. כפי שראינו בראשית הפרק נחלקו ראשונים מהי ההגדרה הקובעת את פסילת המים, "מלאכה" או "היסח דעת" – דומה שבמשנתנו רכיב היסח הדעת הוא המכריע. והרג נחש ועקרב – שראה במקרה בדרך, ו נטל אוכלים להצניען פסול – כל אלו בבחינת "מלאכה" או היסח דעת, ופוסלים את מי החטאת. בפועל צועד לו בעל מי החטאת מוקף "שומרים" המונעים ממנו את הצורך לדבר או להסיט אבן מדרכו, והעברת מי החטאת הופכת למעין מצעד דתי, אוכלין לאוכלן כשר – שהרי אכילה בזמן ההליכה היא לצורך ההליכה, אין דורשים ממנו סיגוף, הנחש והעקרב שהיו מעכבין אותו כשר – "מעכבין", כלומר מסכנים אותו בהליכתו, מותר לו לגרשם או להרגם. אמר רבי יהודה זה הכלל כל דבר שהוא משם מלאכה בין עמד בין שלא עמד פסול – הר"ש והרמב"ם מפרשים שרבי יהודה מסייג את הרישא ומבחין בין מלאכה ממש לבין הורה הורייה שאיננה מלאכה ממש. כלומר, הוא חולק על הרישא. ודבר שאינו משם מלאכה עמד פסול ואם לא עמד כשר – דבריו של רבי יהודה סוכמו בטבלה. ברישא לא מופיעה האבחנה בין עמד ללא עמד, ואף לא האבחנה בין מלאכה ממש למלאכה אחרת. אדרבה, בעל הרישא פוסל כל הפסקה אלא אם היא לצורך הובלת המים, וכן יוצא מהמשך המשנה, ולפיכך יש מקום לפרש שרבי יהודה חולק על הרישא. עמדתו של תנא קמא סומנה בטבלה בסוגריים.

59 מלאכה פוסלת בעת הובלת המים לדעת רבי יהודה

60 בתוספתא שנינו: "מי שהיו מימיו על כתפיו. מיאנה בפניו, וחלצה בפניו, והרצה סלע לאחר, והראה דרך לאחר, אם עמד פסול, אם לא עמד כשר. אמר רבי יהודה זה הכלל, דבר שהוא משום מלאכה בין שעמד בין שלא עמד פסול, דבר שאינו משום מלאכה עמד פסול לא עמד כשר" פ"ז ה"ו, עמ' 636. תנא קמא סבור שהאבחנה היחידה היא בין עמד ולא עמד. במשנה הגורם המבחין הוא עשיית מלאכה, ובתוספתא רבי יהודה מציג עמדת ביניים. שני הגורמים קובעים: מלאכה תמיד פוסלת, ואם אין זו מלאכה ממש פסול רק אם עמד.

61 אם הנושא את מי החטאת נשאל שאלה הלכתית, אסור לו לענות. הדברים אינם נאמרים במפורש, אך משתמע מהם שהמוביל הוא חכם, ולאו דווקא הכוהן. להלן פי"ב מ"י נעסוק בהרחבה בשאלה האם הכוהנים הם שמילאו את כל מלאכות מי החטאת, או שהכוהנים נטלו בעבודה זו תפקיד מרכזי ושיתפו את כלל ישראל במקצת עבודות. ואכן, ניתן לעמוד על המתח בין חכמים לכוהנים בשאלה זו. חכמים רצו לשתף את כלל ישראל ואת עצמם בעבודת הקודש, ואילו הכוהנים ראו בכך "מונופול" שלהם. משנתנו אינה עוסקת בכך במפורש, ואולי היא מנותקת מוויכוח חברתי זה, ורק אנו ברגישותנו למתח החברתי "חושדים" במשנה סתמית כאילו היא קשורה לנושא. עם זאת, הביטוי ברישא "הורה הורייה" מעניק את הרושם שהנושא הוא תלמיד חכם, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. אם אכן יש במשנה רמיזה חברתית, יש להסביר את הדבר במסר הסמוי של חכמים. הם מנסים לבזר את התפקידים לכלל ישראל, ולהעמיד את עצמם בשורה הראשונה של המקיימים מעמד מכובד זה.

62 המשנה מדגימה את ההלכה במי שנוטל מים על כתפו. זו כמובן אחת מהדרכים לנשיאת חפצים. במשנה הקודמת נזכרת הנשיאה באסל המתאימה לנשיאת זוג חפצים בשיווי משקל. המשנה בשבת פ"י מ"ג מונה כמה דרכי נשיאה רגילות וזו על כתפו היא אחת מהן ר' לעיל איור 31.

63 לסיכום: מן המשנה עולה שהובלת המים היא חלק מהמעמד הדתי, המוביל נדרש להינתק מסביבתו ולהתמסר להובלת המים בקפידה, הוא אינו עוסק בשום מלאכה ואינו מתקשר עם סביבתו. במבוא הרחבנו את הדיון במשמעות הדתית והחברתית של הלכות אלו.

64 המוסר את מימיו לטמא – לשמור עליהם, פסולין – המים לא נטמאו, שהרי אם הם נטמאו ודאי שהם פסולים למי חטאת. המים נתונים בכלי סגור, והטמא לא נגע בהם אלא רק שמר עליהם, ולטהור כשירין – מסרם לשמירה לאדם טהור לחטאת, המים כשרים. רבי אליעזר אומר אף לטמא כשירין אם לא עשו הבעלים מלאכה – רבי אליעזר מהלך בדרכו ההלכתית שבה מהלך גם רבי יהודה ראו לעיל, שהמים פסולים רק אם הם נטמאו באחת מדרכי הטומאה, או שממלא המים עשה מלאכה בעת שמירתם. ברם, התנא קמא תובע שגם שמירת המים תיעשה על ידי איש טהור, אין כאן דרישה רק בתחום ההקפדה ההלכתית אלא בעיקר בתחום הכבוד והמעמד. המשנה מעלה עיקרון אחד, אם השומר טהור או לא, ואם השומר טמא גם המים טמאים, ולדעת רבי אליעזר העיקרון הוא הלכתי טכני רגיל, כיצד נשמרו המים בפועל, והאם הייתה מלאכה או עמידה?.

65 אבל בתוספתא נדרשים שני תנאים: "רבי אליעזר אומר, המוסר את מימיו לטמא, ועשו בעלין מלאכה פסולין. רבי יהודה אומר משמו, עשה טמא מלאכה כשרין, מפני שהן ברשות הבעלים. עשו הבעלין מלאכה, פסולין, מפני שהן ברשות הטמא" פ"ז ה"ז, עמ' 637. לפי הרישא האבחנה היחידה היא כיצד נהגו הבעלים, והשאלה היחידה היא האם הבעלים נהגו כהלכה, כך נמסרו דבריו של רבי אליעזר גם במשנה; אבל בסיפא דורש תלמידו, רבי יהודה, שני תנאים כדי לטמא את המים: האחד שהבעלים יעשה מלאכה בזמן השמירה, ושהשומר יהיה טמא, אבל אם השומר טהור והבעלים עשו מלאכה – המים טהורים. בלשון אחרת, אם נמסרו המים לטהור הרי שמסירתם נחשבת לשמירה חוקית, ואף אם הבעלים עשו מלאכה המים כשרים; אולם אם נמסרו המים לטמא אין זו מסירה חוקית, והמים עומדים ברשות הבעלים. מעתה, שלוש דעות לפנינו בשאלת כשרותם של המים שנמסרו לאדם טמא לשמירה:

66 1. לדעת התנא קמא במשנה – המים ברשות השומר, ואם השומר בלתי ראוי המים פסולים.

67 2. לדעת רבי אליעזר – המים ברשות הבעלים, והתנהגותם קובעת את דין המים.

68 3. לדעת רבי יהודה אם השומר טהור המים ברשות השומר, והתנהגותו של השומר קובעת את כשרות המים. אם המים ברשות שומר טמא הם נשארים ברשות הבעלים, והתנהגות הבעלים קובעת את כשרות המים. הלכה זו תרה אחר נימוק להקל, ואין בידינו העמדה ההפוכה המטמאת תמיד את המים.

69 אין צריך לומר שלכל אחת מהעמדות פִרכות הלכתיות. במערכת הלכתית רגילה רק נגיעה במים עצמם יוצרת טומאה, ולא מצינו שהבעלים או השומר יכולים לפסול את המים ממרחק. העמדה השלישית של רבי יהודה כוללת בתוכה חוסר לכידות מובהק, ודומה שמטרתה שקופה, ואין היא באה אלא לרכך את החומרה.

70 בתוספתא ישנה עוד הלכה המבהירה את רוח ההלכה התנאית: "מי שהיה הוא ומימיו באוהל המת, ומימיו מקפין צמיד פתיל. כשם שהוא טהור כך מימיו טהורין. הוא מבפנים ומימיו מבחוץ, כשם שהוא טמא כך מימיו טמאין. הוא מבחוץ ומימיו מבפנים, כשם שהוא טהור כך מימיו טהורין. אמר רבי שמעון ולזה אמור לו: שמור עצמך שיהו מימיך טהורין" פ"ז ה"ה, עמ' 636. בדרך כלל כשרות המים נקבעת לפי טהרתם, אבל רבי שמעון קובע את כשרותם לפי טהרתם של הבעלים. עמדה זו מתאימה לדעת רבי אליעזר לעיל מספר 2, ושונה בעליל מהלכות טומאת כלים בדרך כלל.

71 שנים שהיו ממלין לחטאת והגביהו זה על זה – "זה על זה" משמעו זה בשביל זה, היינו שעזרו זה לזה להעמיס את הכד על הכתף, ונטל זה לזה קוצו – ונשפכו מעט מים מכלי אחד לכלי של חברו, בקידוש אחד כשר – אם שני הכלים נועדו לצקת בכלי שלישי ולקדש בו את המים המילוי כשר, שכן שני הכלים הם למעשה מילוי אחד. ובשני קדושין פסול – שכן אסור להעביר מים מקידוש אחד לחברו. המשנה אינה רואה בעצם העזרה ההדדית משום מלאכה הפוסלת את מילוי המים, זאת בניגוד מה למשניות לעיל בעיקר פ"ז מ"א. רבי יוסה אומר אף בשני קידושין כשר אם היתנו ביניהן – לא ברור מה התנו: אם התנו שיעשו יחדיו מילוי אחד היינו ת"ק, או שיסייעו זה לזה להטעין את הכדים, או שאחד יהא מעין שומר לחברו.

72 הפורץ על מנת לגדור כשר – משנה זו מתקשרת ישירות למשנה ט לעיל. אם המוביל את מי החטאת פרץ לו דרך על מנת לגדרה בהמשך היום, הפריצה נחשבת לצורך ההליכה, ואין זו מלאכה הפוסלת את המים, ואם גדר פסול – שהרי הגידור מחדש אינו לצורך הולכת המים. האוכל על מנת לקצות כשר – האוכל תאנים – אחר שמילא מים וקודם שקידש – על מנת שעל ידי האכילה ייווצר מוקצה, כלומר גוש חלק של תאנים, המים כשרים. אמנם יש לו רווח צדדי, אבל כיוון שעיקר הפעולה הוא אכילה המעשה נחשב לצורכי הובלת המים, כמו ששנינו לעיל המשנה ט. אם קצה פסול – אם אכל והקציע תאנים או: הקציע תאנים ולא אכל, כלומר החליק את גוש התאנים, המים פסולים. היה אוכל והותיר וזרק מה שבידו תחת התאינה או לתוך המוקצה בשביל שלא יאבד פסול – מותר לו לאכול מהפרי, אך לא לעשות שום מלאכה כדי להצניע או לשמר את הפרי.

73 ה"מוקצה"

74 מוקצה הוא מקום או מצב המיועד לאיסוף תאנים או פרות אחרים כדי להכינם לייעודם הסופי, כגון "פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים, יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים, ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה" משנה, מעשר שני פ"ג מ"ו, וראו פירושנו לה; "המוציא פועליו לשדה, בזמן שאין להם עליו מזונות, אוכלין ופטורין; ואם יש להם עליו מזונות, אוכלין אחת אחת מן התאנה, אבל לא מן הסל, ולא מן הקופה ולא מן המוקצה" משנה, מעשרות פ"ג מ"ב. מוקצה הוא, אפוא, ערמת תאנים הממתינה לעבודה על מנת להכינן לקציעות. המילה "מוקצה" משמשת גם לציון כל מקום שמשמש כמחסן ראו פירושנו לביצה פ"ד מ"א, אך בהקשר של תאנים או פרות הכוונה למקום שבו מעבדים אותם לגרוגרות: "אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד" בבלי, שבת מה ע"ב, וכן עולה ממקורות נוספים משנה, ביצה פ"ד מ"ג; תוס', תרומות פ"ד מ"ב; בבלי, שבת קכז ע"א. אם כן, "מוקצה" הוא המקום הרגיל לעיבוד הקציעות.

75 בתוספתא שנינו: "רבי יוסי אומר הפורץ על מנת לגדור והתנה, אף על פי שגדר, כשר. וכן היה רבי יוסי אומר: האוכל על מנת לקצץ והתנה עמו, אף על פי שקצץ, כשר" פ"ז ה"ז, עמ' 637. דברי רבי יוסי מתאימים למשנתנו, ומובלטת בהם הטענה שמלאכה שנעשתה לשם הובלת המים אינה פוסלת את המים, ואפילו זו מלאכה של ממש, ואפילו זו מלאכה שניתן לעשותה לאחר הקידוש – המים כשרים. להערכתנו אלו הם דברי הרישא של משנה ט, והם חולקים על דברי רבי יהודה בתוספתא בדיוננו לעיל. רבי יהודה מדגיש רכיבים אחרים: אם הוא עמד או לא עמד בדרכו, אם זו מלאכה של ממש או הפסקה בעלמא. בדברי רבי יוסי אין כלל התייחסות להבחנות שמציע רבי יהודה, ובדברי רבי יהודה אין התייחסות למרכיב של "צורך הדרך". לפנינו תופעה מוכרת של התפתחות המשנה וההלכה: המשניות בפרקנו משקפות מצב שבו טרם נקבעה שפה הלכתית אחידה, וכל חכם מדגיש רכיבים אחרים ואינו מתייחס לרכיבים החשובים לבר הפלוגתא שלו. לעתים מוצאים ששני תנאים מנסחים אותה הלכה בניסוח שונה פ"ב מ"ה. במקרה שלנו אין אלו ניסוחים שונים, אלא שפה הלכתית אחרת שבה כל תנא מדגיש רכיבים אחרים ואינו מגיב להבחנות של קודמו.