משנת ארץ ישראל על משנה פרה י׳

1 כל הראוי ליטמא מידרס – כל חפץ שאם הזב יֵשב עליו ייחשב לטמא מדרס, כגון כיסא, מיטה, סדין, מחצלת, בד המשמש לציפוי ולישיבה עליו וכיוצא באלו, הרי הוא מדף לחטאת – הביטוי "מדף ל..." מבטא חיבור שאינו חיבור של ממש, ועל כן טומאתו קלה ביותר. כלי החטאת אינם נטמאים בראוי ליטמא מדרס, כלומר איננו חוששים שאם יֵשב הזב על ספסל, טהור שיֵשב על אותו ספסל טמא לחטאת. לכן, כלי של חטאת המונח עליהם אינו טמא טומאת מדרס, אבל הוא טמא טומאת מדף. להלן נרחיב בהסבר המונח. בין טמא ו בין טהור – כלי החטאת טמא בטומאת מדף בין אם בצד השני של הספסל יֵשב אדם טמא או טהור. "טהור" כאן משמעו טהור לחולין או לתרומה או לקודש, אבל מובן שטהור לחטאת אינו מטמא את כלי החטאת. ואדם כיוצא בו – לא רק אדם טמא אלא גם טהור לתרומה או לקודש מטמא את החטאת בראויים למדרס, אך לא בטומאת מדרס אלא בטומאת מדף. למעשה המשפט מיותר ובא לרבות את הטהור לתרומה, ובעיקר להדגיש את ההלכה המחמירה.

2 המשנה אינה מגדירה מהן תוצאותיה של טומאת מדף, וגם בכך נעסוק להלן.

3 משנת חגיגה מציגה את ההלכה שהמשנה מבוססת עליה בצורה כללית יותר: "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין, בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי קודש מדרס לחטאת. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת" פ"ב מ"ז. משנת חגיגה קובעת באופן כללי שמדרס של טהור מטמא את החטאת, וקל וחומר מדרס של טמא; אבל אין היא אומרת שהטומאה קלה יותר: אפשר שזו מחלוקת בין המשניות, ואפשר שמשנת חגיגה אינה מדקדקת בלשונה. המשנה עוסקת במדרס, אבל הוא הדין בנגיעה להלן פ"י מ"ו. ייתכן שלפנינו שוב שתי הגישות העקרוניות לטומאת מי חטאת: הגישה המקלה המתבטאת במשנה שלנו שהטומאה קלה מדף הטומאה; ומשנת חגיגה מבטאת במקרה זה את הגישה המחמירה, שטומאת מדרס חלה על מי חטאת.

4 כל הראוי ליטמא טמא מת – להיטמא על ידי טמא מת, כלומר שאב הטומאה מטמא אותו. טמא מת אינו מטמא מדרס זבים פ"ד מ"ו; וכן תוס', זבים פ"ג ה"ג, עמ' 678, וכן "מרובה טומאת החיים מטומאת המתים, שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלים ומשקין, מה שאין המת מטמא" משנה, עדיות פ"ו מ"ב. טומאת "חיים" היא טומאת הזב, שעושה משכב ומושב טומאת מדרס, מה שאין כן מת. עוד אנו למדים מהמשנה בזבים שמדף הוא טומאה קלה, ושהוא מטמא אוכלין ומשקין בלבד. לכך נחזור בסוף המשנה.

5 בין טמא בין טהור – לתרומה או לקודש, רבי אליעזר אומר אינו מדף – ואינו מטמא את החטאת כלל. רבי יהושע אומר מדף – ומטמא את מי החטאת טומאת מדף, שהיא כאמור טומאה קלה, וחכמים אומרים הטמא מדף – ולד טומאה טמא שנגע בחטאת מטמא את מי החטאת בטומאת מדף, והטהור – לתרומה שנגע במי חטאת,אינו – מטמא את מי החטאת בטומאת מדף. רבי טרפון מצטרף לדעת רבי אליעזר: "רבי אלעזר אומר משום רבי טרפון, נוטל טמא מת כלים הטהורים לחטאת, באיסל על כתפו ואינו חושש" תוס', פי"א ה"ה, עמ' 639. רבי אלעזר כאן הוא רבי אלעָזר, תנא מדור אושא, ורבי טרפון כרבי אליעזר, וכידוע, שניהם ממשיכי בית שמאי.

6 בתוספתא ניסוח אחר של ההלכה, ניסוח המסכם את דרכם של תנאים בטומאת מי חטאת בכלל. הברייתא מתמקדת בשלוש הלכות: "1. כל הראוי ליטמא טמא מת, אפילו טמא, אינו מדף. וכל שאינו מדף בתרומה, אינו מדף בחטאת. ולא חידשו טומאה בחטאת דברי רבי אליעזר. 2. אמר רבי אליעזר מעשה בשמעיה איש כפר עותני שהיה בידו לגין מלא מי חטאת, והגיף את הדלת שמפתח טמא טמא מת תלוי בכה. ובא ושאל את רבן יוחנן בן זכאי, ואמר לו: שמעיה צא והזה את מימיך. 3. ורבי יהשע אומר אפילו טהור יש לו מדף" פ"י ה"ב, עמ' 638. חשוב להעיר שרבי אליעזר מסתמך על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מתלמידי בית הלל. המקור של החומרה אינה, אפוא, בבית הלל של ימי בית שני, אלא בממשיכיהם מדור יבנה.

7 נתבונן בתוספתא על שלושת חלקיה. ההלכה הראשונה היא שטמא מת אינו טמא מדף, והיא מצויה במשנה והוסברה. אך חשיבות יתרה יש לנימוק של רבי אליעזר "לא חידשו טומאה בחטאת", כלומר לחטאת הלכות טומאה כמו לכל טומאה אחרת: אם אין מדף למת, אין מדף המת מטמא כלום, גם לא מי חטאת. לשיטתו של רבי אליעזר טומאת מי חטאת חמורה, אך בתוך המערכת ההלכתית הקבועה, ואין בה חומרות יתרות שאינן חלק מהמבנה השיטתי של ההלכה. במבוא הרחבנו בסיכום דרכו בנושא. רבי אליעזר נחשב בין החכמים למי שהשווה מידותיו. שיטה זו, המיוחסת לרבי אליעזר בן הורקנוס, עוררה התפעלות בין החכמים: "אמר רבי ישמעאל חיזרתי על כל מדת חכמים ולא מצאתי אדם שמדתו שוה" תוס', יבמות פי"ג ה"ד, ומקבילות. במשנה אחרת מעדיף רבי עקיבא את דברי רבי אליעזר על החולקים עליו, ושוב משום שרבי אליעזר השווה את מידתו משנה, שקלים פ"ד מ"ז, כלומר הייתה לו שיטה משפטית לכידה. כאן אנו רואים את תוצאותיה של מתודולוגיה זאת שלא הייתה מובנת מאליה בתקופתו. עם זאת, אבחנה זו של "השוואת מידות" אינה נכונה על כל הלכות רבי אליעזר ורבי יהושע.

8 ההלכה השנייה מדגימה מהו מדף. המפתח מטמא טומאת מדף משום שהוא מחובר לדלת, אבל אין זה חיבור ממשי במובנו ההלכתי של המונח, ולכן הוא מטמא מדף. במקרה זה אין טומאת מדף למת, ולכן מי החטאת טהורים. ההלכה השלישית מציינת שרבי יהושע מהלך בדרכו במשנה וטוען שחידשו טומאה במי חטאת: מה שברגיל אין המת מטמא, מטמא הוא במדף.

9 אם כן, "טומאת מדף" היא מינוח הלכתי לטומאה קלה. מעמדה הקל נובע בעיקר משום שהולכת הטומאה אינה שלמה ואינה מהווה חיבור "תקני". גם הספרא מברר את המונח ההלכתי מדף: "ג 'וכל כלי עץ אשר ישטף במים', אמר רבי שמעון מה זה בא ללמדינו? אם ללמד שמטמא כלי שטף במגע? והלא כבר נאמר 'והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו', אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע, הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע? אם כן למה נאמר 'וכל כלי עץ ישטף במים', אלא אילו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב. ד והלא דין הוא ומה אם במקום שעשה משכב תחתיו, לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב, אינו דין שלא נעשה על גביו מדף? תלמוד לומר 'וכל כלי עץ ישטף', מלמד שעושה תחתיו מדף. ה קל וחומר שיעשה על גביו משכב? ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב, מקום שעשה על גביו מדף, אינו דין שנעשה על גביו משכב? תלמוד לומר 'וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא', משכב הוא עושה תחתיו, ואין עושה על גביו משכב. ו קל וחומר שיעשה תחתיו מדף? מה אם במקום שלא עשה על גביו משכב עשה על גביו מדף, מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף? תלמוד לומר 'וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא', משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. ז קל וחומר שלא יעשה תחתיו משכב? ומה אם במקום שעשה על גביו מדף לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה תחתיו משכב? תלמוד לומר 'כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא', מלמד שהוא עושה תחתיו משכב" ספרא, פרשה ג ה"ג-ה"ו, עז ע"א.

10 חמש דרשות לפנינו. הראשונה ה"ג באה להסביר לשם מה נכתב הפסוק "וכל כלי עץ" וכו', מכאן למד הדרשן טומאת כלים ואוכלים שעל גבי הזב. מההמשך ברור שלטומאה כזאת הוא קורא "מדף", והיא כאמור נלמדת מהפסוק. גם במשנת זבים שהובאה לעיל, מה שעל הזב נחשב למדף. בהלכה השנייה ה"ד מנסה הדרשן ללמוד את ההלכה שהזב עושה מדף תחתיו מקל וחומר, אך הקל וחומר נדחה מדיוק הכתוב. בהלכה השלישית ה"ה הוא מנסה ללמוד מקל וחומר שהזב עושה על גביו משכב, ושוב נדחה הקל וחומר מדיוק הפסוק: הזב מטמא במשכב רק מה שמתחתיו, ולא מה שעל גביו – ומה שעל גביו הוא מטמא רק במדף. בדרך דומה דוחה הדרשן את הקל וחומר שהזב יעשה מדף תחתיו ה"ו, ואת הקל וחומר שהזב לא יטמא תחתיו משכב ה"ז. אין כאן, אפוא, מערך הגיוני של חמור וקל, אלא דרשת הכתובים. האבחנה ההלכתית היא בין "תחתיו" ל"על גביו", כמבואר בטבלה.

11 טומאת הזב לפי הספרא רבי אליעזר

12 מונחים הלכתיים רבים נגזרו ממונחים משפטיים או משמות כלים הנוהגים בחיי היום יום. משמעות המונח ההלכתי שאובה מהמונח הרֵאלי, אך אינה זהה לו. למשל, המונחים "רשות הרבים" ו"רשות היחיד". מבחינה משפטית "רשות הרבים" היא רשות השייכת לציבור, ו"רשות היחיד" היא רשות השייכת ליחיד או ליחידים; אבל בדיני שבת "רשות הרבים" מציינת שטח שאינו מוקף קירות ו"רשות היחיד" שטח מגודר בקירות, ולעניין טומאה – "רשות הרבים" מציינת מקום שמשמש ציבור גדול ללא קשר למבנה הארכיטקטוני או למצבו המשפטי. זו גם משמעות המונח "דרך הרבים" לעומת "דרך היחיד". מדף איננו אפוא מדף רֵאלי, אלא מונח הלכתי לחיבור שאינו חיבור, נגיעה קלה; "תחתיו" מציין מקרה שהטמא יושב או שוכב על חפץ ומטמאו טומאת מדרס; "על גביו" מציין שהוא מעל הטומאה, במצב של ספק נגיעה.

13 דוגמה נוספת למדף היא משנת טהרות: "רבי יוסי אומר אם מסר לו תיבה מלאה בגדים בזמן שהיא רוצצת טמאין מדרס, אם אינה רוצצת טמאין מדף אף על פי שהמפתח ביד הבעלים" פ"ח מ"ב. "רוצצת" היא מצב שהבגדים ממלאים את כל התיבה והמכסה מהדק את הבגדים וכמובן גם נוגע ולוחץ עליהם, כך שהמכסה הנמצא מעל הבגדים נשען על הבגדים. לכן אם הזב יושב על התיבה, הוא יושב על הבגדים ומטמאם מדרס; אולם אם הבגדים אינם דחוסים, הוא מטמא את המכסה ואת התיבה המחוברת לו טומאת מדרס, אבל לא את הבגדים, שכן אב הטומאה אינו יושב או עומד על הבגדים, אבל הם טמאים טומאה קלה, טומאת מדף.

14 כוחה של טומאת מדף שהיא מטמאה רק אוכלים ומשקים, ומובן שגם מי החטאת הם כמשקים. בהמשך התוספתא מובא תיאור ציורי של דיון בין רבי ישמעאל לרבי יהושע. רבי ישמעאל מציג את עצמו כשואל תמים, אך נראה שהוא מהלך בשיטת רבי אליעזר: "מעשה ברבי ישמעאל שהיה מהלך אחר רבי יהשע. אמר לו הטהור לחטאת, שהסיט את המפתח שהוא טהור של תרומה, מהו טמא או טהור? אמר לו טמא. אמר לו, ולמה? אמר לו שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמה ישכח ויסיט את הדבר הטמא . אמר לו, וכי אינו אלא שהסיטו ודיי. אבל נראין דבריך בדבר הראוי לטמא מדרס. או שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט את הדבר הטמא. השיאו לדבר אחר. אמר לו, ישמעאל אחי, היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דדיך מיין? אמר לו, כי טובים דדיך. אמר לו, אין הדבר כן שהרי חברו מלמד עליו לריח שמניך טובים. וחכמים אומרים הטמא מדף והטהור אינו מדף הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף" תוס', פ"י ה"ג, עמ' 638. רבי יהושע חושף את טעמו להחמרות במי חטאת "שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט". החומרות הן, אפוא, סייג להרחקת הטומאה.

15 רבי ישמעאל מקבל את ההסבר של מורו, רבי יהושע, לגבי המשנה, אך לגבי שאלתו על חשש ההיסט הוא מציע עמדת ביניים, מעין אלו שפגשנו במחלוקות רבות. רבי יהושע מתחמק מהדיון, ללמדך שטעמו אינו נובע רק מהחשש והסייג "שמא ישכח". סייג כזה אינו מתאים כהסבר לכל ההחמרות, כפי שטוען רבי ישמעאל, ודומה שהוא לבוש הלכתי-טכני למגמה של החמרה כללית, אולי אף מטעמים רגשיים אימת טומאת החטאת. המחלוקת ההלכתית מופיעה במשנה הבאה, ושם רבי ישמעאל כחכמים.

16 המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע היא גם במקרה נוסף, מקרה הקרוב לשאלתו של רבי ישמעאל: "1. רבי אומר טהור לחטאת שהסיט את רוקו ואת מימי רגליו של טהור לתרומה, טמא. 2. הסיט את דמו, הרי זה טהור. 3. הסיט את השרץ ואת הנבלה ואת שכבת זרע, רבי אליעזר מטהר ורבי יהשע מטמא" תוס', פ"י ה"ד, עמ' 639. היסט הזב מטמא, היסט טומאת מת אינו מטמא, והיסט השרץ נתון במחלוקת. הברייתא נוקטת עמדת ביניים, שהרי ראינו שרבי יהושע אומר שגם טמא מת מטמא מי חטאת בטומאת מדף, והוא ייטמא גם במקרה השני.

17 בירושלמי סוטה מובאת אגדה ובה מעין ויכוח הלכתי בין חגי הנביא לבין הכוהנים. הנביא מייצג כמובן את ההלכה של חז"ל, והאגדה מותחת ביקורת על הכוהנים שאינם יודעים הלכה אלא מחמירים ומקלים מדי. אכן, לפי הסיפור המקראי בחן חגי הנביא את הכוהנים בשתי שאלות: "1. הן ישא איש בשר קֹדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל – היקדש? ויענו הכהנים ויאמרו, לא. 2. ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה – היטמא? ויענו הכהנים ויאמרו, יטמא" חגי ב יב-יג. לפי פשוטם של דברים עמד חגי על כך שהטומאה עוברת מחפץ לחפץ, אך קדושה אינה עוברת. הכוהנים הם המומחים לדבר, הם יודעי דת ודין ויודעי ההלכה ומוריה; אבל חז"ל רואים בכך בחינה שבה נכשלו הכוהנים חלקית. כך דורש הירושלמי בסוגריים השלמות הבהרה שלנו:

18 תמן אמרין שתי שאילות שאלן חגי הנביא, אחת השיבו אותו כראוי, ואחת לא השיבו לו כראוי. 1א. 'הן ישא איש טמא בשר קודש בכנף בגדו', כנף תחילה, בשר קודש שיני, לחם ונזיד שלישי, ויין ושמן ומאכל רביעי – וכי יש רביעי בקודש? ויענו הכהנים ויאמרו, לא. לא השיבו אותו כראוי, שיש רביעי בקודש. 1ב. ויאמר חגי 'אם יגע טמא נפש בכל אלה, היטמא?' אם תהיה כנף טמא נפש ונגעה בכל אלה – היטמא? 'ויענו הכהנים ויאמרו, יטמא'. השיבו אותו כראוי. דמר רבי ירמיה רבי חייה בשם רבי יוחנן: קודם עד שלא גזרו רביעי בקודש שאלן, ולמה הוא מקללן? כאינש דבעי עילה על חבריה כאדם שרוצה עילה להתלונן על חברו. וביתא מה אכפה לה? לא דו אמר והשאלה השנייה מה אכפת לו, הרי על זו, על השאלה הראשונה, ענה, 'ואשר יקריבו שם טמא הוא'. כמה דמר רבי סימון בר זבדי, גולגולתו שלארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. 2. רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא, בקיאין היו בהיסיטות ולא היו בקיאין במדפות. 2א. 'הן ישא איש טמא בשר קודש ...'. 2ב. שאלן, טמא מת מטמא בהיסט? 'ויענו הכהנים ויאמרו, לא'. השיבו אותו כראוי, שאין טמא מת מטמא בהיסט. 2ב. שאלן, טמא מת עושה מדף? 'ויענו הכהנים ויאמרו, יטמא'. לא השיבו אותו כראוי, שאין טמא מת עושה מדף נמצא שהכוהנים החמירו. 3. רבי תנחומא רבי פינחס בשם רבי לוי, על החמישי בקודש שאלן. 3א. 'הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו', כנף תחילה, ובשר קודש שיני, לחם ונזיד שלישי, יין ושמן רביעי, ומאכל חמישי. שאלן, וכי יש חמישי בקודש? 'ויענו הכהנים ויאמרו, לא'. השיבו אותו כראוי, שאין חמישי בקודש. ולמה הוא מקללן? כאינש דבעי עילה על חבריה. וביתא מה איפכה ליה? 'ויאמר ואשר יקריבו שם טמא הוא' " ירו', סוטה פ"ה ה"ב, כ ע"ב.

19 נתמקד בפרשנות השנייה, שהיא החשובה לענייננו. הכוהנים סבורים שטמא מת אינו מטמא בהיסט, אבל מטמא במדף. המדובר בקודש שדיניו קרובים לחטאת, והכוהנים צדקו בהלכה הראשונה וטעו בשנייה. שיטת רבי יהושע היא שיטת הכוהנים, שהרי לדעתו יש למי חטאת מדף גם בטמא מת.

20 המדרש אינו היסטורי ואינו משקף את ימי חגי הנביא, אבל הוא משקף את הבנתם של האמוראים. לדעתם דעתו של רבי יהושע, שהיא דעת הכוהנים השוגים, בטלה לחלוטין והיא בבחינת טעות. יתרה מזו, במדרש משתקף הוויכוח ההיסטורי הרֵאלי עם הכוהנים, אך לא עם כוהני ראשית בית שני, אלא עם הכוהנים שהם הכירו בשלהי ימי הבית השני ובדור יבנה ואולי גם מאוחר יותר. לכוהנים הלכה משלהם, וזו הלכה מחמירה, בפרטים שונים ובעיקר במי חטאת. מאפיינת אותה ההחמרה הבלתי לכידה מבחינה משפטית. רבי יהושע מעניק לה איזשהו גוון משפטי בהנמקה של סייג, אבל מבחינתם של הכוהנים זו פשוט החמרה בכל הבא ליד. איננו יודעים עד כמה מייצגת ספרות חז"ל את ההלכה הכוהנית עצמה, אבל ההדים שלה, אלו שנשתמרו בספרות חז"ל, מלמדים על החמרה מצד אחד, ועל פריצת המבנה המשפטי של הלכות טהרה מצד שני. עם זאת, גם הכוהנים עושים שימוש במונחים ההלכתיים: "מדף", "טמא מת", "זב", מדרס", "תערובת" וכיוצא באלו. במבוא הרחבנו בשאלה זו של שקיעי תורת הכוהנים, ולהערכתנו קטעים רבים ממשנת פרה משקפים אותה, שכן הלכת רבי יהושע מבוססת על הלכת הכוהנים בנושא דידן כמו בנושאים אחרים.

21 הטהור לחטאת שנגע במדף טמא – עד כאן סיכום של משנה א. אלא שמשנה א הסבירה כיצד נעשית נגיעה רגילה למדף, כלומר כלי או אדם טמא מדרס נגע נגיעת מדף נגיעה עקיפה במי חטאת. לפי משנה א הוא הדין אם הסיט. לגין – לגין הוא כלי חרס נוסף הקשור למי חטאת בנוסף לצלוחית ולקלל. עם זאת רק במשנת פרה מופיע הלגין לאחסון מי פרה, ואולי הדבר מלמד על ייחודה הספרותי של המשנה. הלגין הוא כלי שולחן, גם הוא מעין בקבוקון עם פה צר, וצוואר קצר. בסיסו לא היה שטוח, ולכן היה לו בית, "בית הלגינין", ששימש להעמדתו לעיל איור 38. שלחטאת – שבו מי חטאת, שנגע במדף טמא – הלגין הוא טהור לחטאת, והוא נגע במדף נגיעת מדף, ולכן הוא טמא. אמנם הלגין סגור, ובדרך כלל כלי חרס סגור צמיד פתיל מציל את מה שבתוכו, אך לא מי חטאת להלן פי"א מ"א. אדם הטהור לחטאת שנגע במאכלין ובמשקין בידו טמא – המאכלים הם טהורים לתרומה, אך לא לחטאת, ולכן מטמאים את האדם הטהור לחטאת. דינם דומה למה ששנינו בפ"ט מ"י שטהור לחטאת שנגע במי חטאת שנפסלו, בידיו טמא ובגופו טהור. דין מי חטאת שנפסלו כדין סתם אוכל טהור. זה כמובן חידוש, והוא קביעה שרירותית של חכמים. לעומת זאת תרומה שנטמאה היא תרומה טמאה ואסורה בהנאה, ומטמאת, וכן הלאה. ברם המים נתפסים באופן שונה: הם מיוחדים כי קודשו לחטאת, אבל כשקדושתם פסקה חזרו להיות מים רגילים. כאן אין ביטוי לחומרות המיוחדות לחטאת, אלא דווקא להפך, וברגלו טהור – טהור לחטאת שנגע בגופו לא בידיו במה שהוא טהור לתרומה, אך פסול למי חטאת, טהור. הסיטן בידו רבי יהושע מטמא – שכן היסט מטמא בקודש ובחטאת, כמו שראינו בפירושנו למשנה הקודמת. וחכמים מטהרין – שאין ההיסט של דבר טהור לתרומה מטמא, כדעת רבי ישמעאל לעיל, וכרבי אליעזר להלן.

22 קלל שלחטאת – הקלל נזכר רבות בהקשר של מי חטאת או אפר פרה, שנגע בשרץ טהור – כלי חרס אינו מטמא מאחוריו, ולכן אם נגע הכלי בשרץ או אפילו במת, הוא טהור. נתנו – את הקלל, על גביו – על השרץ, רבי אליעזר מטהר – גם אם הקלל נגע בשרץ אין כאן יותר מנגיעה, והדין של הרישא תקף, וחכמים מטמין – חכמים כאן הם בשיטת רבי יהושע ראו להלן. אמנם כלי חרס אינו מטמא בגבו אבל יש כאן חשש של היסט, שהשרץ מזיז את הכלי, והיסט מטמא, כמו שטען רבי יהושע במשנה הקודמת ובתוספתא שהבאנו במשנה א במסגרת ויכוחו עם רבי ישמעאל. הסיכוי שהשרץ גרם להיסט של ממש קטן ביותר, אך זו מחומרות חטאת. להלן נחדד את פירושנו. הסברנו את המחלוקת במחלוקת הלכתית 'רגילה' האם השרץ מטמא בהיסט. אבל במבוא נסכם את דרכו של רבי יהושע, ונראה שיש בדברין החמרות קיצוניות שאינן רק חומרות במערכת ההלכתית הרגילה. לפיכך ייתכן שגם כאן מבטא רבי יהושע חומרה מיוחדת, שכלי חרס מטמא גם מגבו. אנו מציעים הסבר זה משום שקשה להניח, מבחינה ריאלית, ששרץ עלול להסיט כלי חרס. שכן רוב השרצים חלשים מכדי לבצע זאת, וגם קשה לתאר מצב שכלי חרס ישב כהלכה על השרץ הקטן ממנו.

23 נגע – הקלל, בא ו כלין ומשקין – הטהורים לתרומה, ובכתבי קודש טהור – זה ממש המקרה של משנה ב. משנתנו מוסיפה את כתבי הקודש, שאף שהם מטמאים קלות מתוך כבוד להם, ואת הקלל אין הם מטמאים משנה, ידים פ"ג מ"ב-מ"ו; פ"ד מ"ו ולהלן, או משום המפגש בין קודש לאדם, כמו כוהן גדול בקודש הקודשים, ושורף אפר פרה במשנתנו. נימוק הכבוד מצוי במסכת ידים: "לפי חבתן היא טומאתן" פ"ד מ"ו. נתנו על גביהן רבי יוסה מטהר – כשיטת רבי אליעזר, וחכמים מטמין – כשיטת רבי יהושע. כידוע, עצם הטיעון שכלי קודש מטמאים את הידיים שנוי במחלוקת צדוקים ופרושים משנה, ידים פ"ד מ"ו. החמרת החכמים רבי יהושע, שקודם זוהתה עם "הכוהנים", מנוגדת במקרה זה אפוא לתורת הצדוקים, והיא מתנהלת לחלוטין במישור הפרושי. ברם, כפי שנראה מהתוספתא להלן דין כתבי קודש הוא תוספת מאוחרת להלכה, מדור אושא בלבד.

24 על מקור ההלכה אנו שומעים ממשנה אחרת: "העיד רבי יהושע ורבי יקים איש הדר על קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ שהוא טמא, שרבי אליעזר מטהר" עדיות פ"ז מ"ה. אם כן, זו "עדות" מעין אלו שמסכת עדיות מרכזת. במקרה שלפנינו העדות כוללת מחלוקת, ויש לה מקבילה השנויה כהלכה רגילה. במבוא למסכת עדיות נעסוק בעדויות אלו. כאן רק נעיר שבספרות הפרשנות, כולל התלמודים, הן מתוארות כקטגוריה הלכתית מיוחדת: אין אלו דעות של חכמים, אלא עדויות שלהם על מה שהיה נהוג ומקובל, והתלמוד מניח שעל עדות אין חולקים. וכך שואל התלמוד: "תמן תנינן 'רבי יודה בר אבא העיד חמשה דברים, שממאנין את הקטנות'. ועל עדות חולקין? על עיקר עדות חולקין. כך היתה עיקר עדותן: בית שמי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות, ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות" ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ב. התלמוד הבין, אפוא, שרבי יהודה מעיד כאחד משני הבתים, ותמה אם יכול להיות שתוכן העדות שנוי במחלוקת. כלומר, לדעתו "עדות" היא דעת הכול. לאמִתו של דבר במסכת עדיות שנויות "עדויות" נוספות שמצינו עליהן מחלוקת. למשל, במשנה יבמות פי"ג מ"ב מובאת עדות של שני חכמים חשובים בשם רבי אליעזר, וחכמים אחרים חולקים על כך. מכל מקום, הירושלמי מתרץ שעדותו של רבי יהודה בן בבא היא על המחלוקת שבמשנת יבמות. כלומר, התנא העיד שיש מחלוקת בנושא. בבירור עדות זו עסקנו בפירושנו ליבמות פי"ג מ"א. הסבר הירושלמי מעיד על משמעות העדות לפי הירושלמי, אך כפשוטו הטיעון שהעדות הייתה על עצם המחלוקת היא עקיפת הבעיה, ואכן עדות היא דעת חכם פלוני, וייתכן שיחלקו עליה, כמו על כל מימרה אחרת.

25 ממדרש ספרי זוטא ניתן להסיק שגם המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים חוזרת לימי בית שמאי ובית הלל: "'והניח אל מקום', היה רוק נתון תחתיו טמא, על גביו טהור. היה שרץ נתון תחתיו טמא, על גביו טהור. היה עומד על גבי תנור, ועל גבי כירים, ועל גבי מעטן של הלגין של חטאת בידו פסול, היה נסר מונח על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של זיתים ולגין של חטאת תלוי בה ב"ש פוסלין ובית הלל מכשירים" ספרי זוטא, יט ט, עמ' 305-304. אפשר להבין שהטמא שברישא הוא רק לשיטת בית הלל.

26 משנתנו, כמו משנת עדיות, מבחינה בין נגיעה בשרץ לבין "נתנו על גביו". כפשוטה המשנה דורשת יחס של כבוד לקלל מי החטאת. צריך להיזהר לבל ייגע בשרץ; אמנם אין הקלל ניטמא מאחוריו, אך יש כאן פחיתות כבוד, בבחינת היסח דעת. ברם בתוספתא שנינו: "קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין. במה דברים אמורים, בזמן שאם ינטל השרץ והקלל מסיט, אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד, ואפילו מת ונבלה נוגעין בו מאחריו – טמא טהור , כך לפי תיקון הר"ש. נתנו על גבי משכב ומושב ועל גבי כלי חרס הטמא – טמא. נתנו על גבי אוכלין ומשקין ועל גבי ספר תורה – רבי יוסי מטהר ורבי מאיר מטמא" פ"י ה"ה, עמ' 639. אם כן גם בכלי שאינו מטמא מאחוריו, אם נתנו על גבי שרץ, יש כאן מקום לחשוש לטומאת היסט. ברם לא ברור אם המשפט "במה דברים אמורים" חולק על התנא הראשון או מפרש אותו, ופירוש המשפט מותנה בהבנתו של המונח "אימתי", אם הוא בא לפרש ולסייג או לחלוק. בדרך כלל, במקומות אחרים, המפרשים מעדיפים את ההסבר ש"אימתי" בא לפרש, בעקבות הגדרת התלמוד הבבלי: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה, אימתי ובמה במשנתינו – אינו אלא לפרש דברי חכמים. ורבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק" עירובין פב ע"א; סנהדרין כה ע"א. דברי התלמוד משקפים את רוב המקרים, אך עדיין ייתכן שפה או שם יש למונח משמעות שונה. ואכן, בסוגיית הבבלי שם מסבירה הגמרא רק בדוחק את משנת סנהדרין פ"ד מ"ג לפי פרשנות זו. התחבטות זו ליוותה גם את פירושנו במשניות אחרות כגון פאה פ"ג מ"ה; שם פ"ה מ"ד, ועוד. אנו בדקנו את כלל ההופעות של מונחים אלו וראינו ששני הפירושים אפשריים, והכללים שהציעו אמוראים "מכסים" רק חלק מהמקרים.

27 במקרה שלפנינו אפשר לפרש את המונח "במה דברים אמורים" כתוספת פרשנית או כמחלוקת. לדעתנו זו פרשנות, אבל פרשנות מאוחרת. ההלכה נובעת מסיבות של תחושת קודש, ואילו הפרשנות מתעלת את ההחמרה לנתיב הלכתי של היסט, ומבטאת את ההלכה הקדומה בשפה הלכתית "תקנית"; וכבר ראינו לעיל שתופעה זו מאפיינת את ההסברים של רבי יהושע להחמרותיו. מכל מקום, התוספתא שהבאנו מאוחרת לגוף ההלכה שבמשניות, אבל הניסוח הסופי של המשנה שלנו, הכולל את כתבי הקודש, נשנה רק לאחר ההלכה שבתוספתא, זו שנאמרה בדור אושא.

28 טהור לחטאת שנגע בתנור בידו טמא וברגלו טהור – כדין הטהור לחטאת שנגע באוכלים ובמשקים שבידו טמא וברגלו טהור לעיל משנה ב. היה עומד על גבי תנור – טמא, ופשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכה – והלגין הטהור לחטאת אינו נוגע בתנור, רק האדם מחבר את התנור הטמא לחטאת עם הלגין הטהור לחטאת. ייתכן שחיבור קלוש זה הוא בבחינת מדף. וכן האסל – הטהור לחטאת. האסל הוא מקל שבשני צדדיו תלוים דליים או כלי קיבול אחרים לעיל פ"ז מ"ה, שהוא נ ו ת ו ן על גבי התנור ובו שני קללות אחד מיכן ואחד מיכן – והחיבור בין התנור הטמא לכלי הטהור לחטאת הוא באמצעות המוט של האסל. רבי עקיבה מטהר – הוא אינו רואה בזה חיבור או מדף, ולכן המים טהורים – זו שיטת רבי טרפון. כן שנינו בתוספתא: "רבי אלעזר אומר משום רבי טרפון נוטל טמא מת כלים הטהורים לחטאת באיסל על כתפו ואינו חושש" פי"א ה"ה, עמ' 639. זו השיטה המקלה של רבי אליעזר, ורבי טרפון מצטרף אליה. רבי טרפון גם הוא מחכמי לוד, וקרוב לבית שמאי, והוא מהלך אפוא בשיטת רבותיו. רבי טרפון עצמו היה כוהן, והוא נוקט עמדה מקלה מאוד. רבי אלעזר הנזכר כאן הוא רבי אלעזר מדור אושא, שכן לא מצינו שרבי אליעזר בן הורקנוס יביא את דברי רבי טרפון שהיה צעיר ממנו. וחכמים – קרוב לוודאי שזו שיטת רבי יהושע, מיטמין – נראה שרבי עקיבא חולק על הנאמר במשנה, אף שבדרך כלל רבי עקיבא מחמיר, כשיטת רבי יהושע. רבי עקיבא למד אצל שני החולקים הראשיים, רבי אליעזר ורבי יהושע, ונקט גם עמדות משלו. אבל בנושא מי חטאת מצאנו אותו פעמים רבות בשיטת רבי יהושע, וכאן הוא מופיע כמהלך בשיטת רבי אליעזר. אנו נמשיך את הדיון במשנה במהלך פירוש המשנה הבאה.

29 במשנה הקודמת דובר במי חטאת פעילים, וכאן במים המיועדים למי חטאת.

30 היה – הטהור לחטאת, עומד חוץ לתנור – טמא, התנור טמא והאדם עומד במקום טהור, ופשט ידו לחלון ו נטל את הלגין והעבירו על גבי ה תנור רבי עקיבה מטמא וחכמים מטהרין – בניגוד למסורת שיוחסה לרבי עקיבא במשנה הקודמת, כאן הוא מחמיר ומטמא את מי החטאת שהועברו מעל התנור הטמא, אפילו ללא נגיעה או חיבור בתנור או היסט על התנור. התוספתא מרחיבה: "העבירו על תנור ועל גבי כלי נבלה ועל גבי השרץ רבי עקיבא מטמא" פ"י ה"ה, עמ' 639. נראה שזו מסורת שונה של דברי רבי עקיבא – תרי תנאי אליבא דרבי עקיבא – שכן הקלל הטהור לחטאת לא נגע בתנור הטמא או בשרץ, וודאי שאין כאן היסט, ואף על פי כן הקלל טמא. בדוחק ניתן להסביר שמדובר במקרה שבמשנה, שהיה אדם עומד על גבי התנור ובידו הקלל. ואולי ההבדל הוא בין מי חטאת פעילים לבין מי חטאת שנגמרה מלאכתם, כמות שהצענו ברישא. מכל מקום, רבי עקיבא עומד כאן בעמדתו המסורתית המחמירה.

31 זאת ועוד, המשנה הקודמת דיברה על אדם העומד על התנור וידו פשוטה חוץ לתנור, והיא מתחבטת אם האדם מהווה חיבור לטומאה, אבל מלשון משנתנו משמע שאם הקלל נמצא בידי האדם מעל התנור הוא טמא לפחות לחלק מהחכמים, רבי עקיבא שבתוספתא. זאת אפוא החמרה רבה, ובעיקר פסיקה שלא במסגרת כללי ההלכה, שהרי לפי ההלכה כלי מטמא רק בנגיעה או בהיסט, ולא בריחוף מעליו. יתר על כן, לעיל שנינו ש"אין כלי חרש מטמא חבירו" פ"ח מ"ו; כלים פ"ח מ"ד, ואין "כלי חרס נעשה אב הטומאה" ראו פירושנו, שם שם – כל הכללים הללו נדחים מפני חומרת פרה אדומה.

32 אנו שחזרנו את המשנה הקודמת כמחלוקת נוספת בסדרת המחלוקות שבין רבי יהושע ורבי אליעזר. ניתן לשער שבכל המקרים הללו המחלוקות חוזרות לבית שמאי ולבית הלל. במקרה שלנו יש ראיה לכך ממקור שכבר ציטטנו לעיל: "1. היה עומד על גבי תנור, ועל גבי כירים, ועל גבי מעטן שלזיתים הלגין של חטאת בידו פסול. 2. היה נסר מונח על גבי תנור, ועל גבי כירים, ועל גבי מעטן של זיתים, ולגין של חטאת תלוי בה ב"ש פוסלין ובית הלל מכשירים" ספרי זוטא, יט ט, 305-304. כאן בית הלל הופכים ל"משפטיים" ובית שמאי מחמירים, כלומר עמדותיהם מהופכות. הלומד יבחין מיד שהמקרה הראשון הוא הרישא של משנה ד והשני הוא הסיפא שלה, אלא שבמקום נסר שונה המשנה אסל, והלכותיהם שוות. ברם במשנה המחלוקת היא בין חכמי דור יבנה, ובספרי זוטא – בין בית שמאי ובית הלל, ובית שמאי מחמירים בניגוד לעמדתם המקלה בדרך כלל, עמדה הבאה לידי ביטוי בדברי רבי אליעזר. הספרי זוטא מפגין, אפוא, את חילוף העמדות שבדברי רבי עקיבא במשנה.

33 עוד שנינו בתוספתא: "מודה רבי עקיבא שאם עברה ליה בכתב יד וינה: לה הזאה על גבי משכב ומושב, ועל גבי כלי חרס הטמא, שהיא טהורה, חוץ מכזית מן המת ומן המאהילין שהן טמאין מלמעלה כלמטה ומלמטה" פ"י ה"ו, עמ' 639. ההחמרה בתנור מוגבלת לתנור ולא לכל הכלים. הכרעה זו ודאי אינה שיטתית ואינה לכידה מבחינה משפטית, עם זאת גם רבי עקיבא יודה שאם עברו מי החטאת מעל כזית מן המת, כלומר שהאהילו על המת – הם טמאים; והוא הדין אם עברו מתחת לאבר מן המת, והאבר האהיל עליהם.

34 הבבלי חש בקושי המשפטי וניסה לתרץ את רבי עקיבא בעזרת כללים הלכתיים אחרים: "רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר: העברת כלי על גבי מקום טמא כמונח דמי " בבלי, זבחים צג ע"א, והתלמוד מצטט את משנתנו. הגדרה הלכתית זו לקוחה מדיני שבת והיא פיתוח בבלי בלבד שהתלמוד אכן מייחסו לרבי עקיבא, אף שאת משנת שבת פ"א מ"א אפשר להסביר ללא שימוש במינוח זה. הבבלי עצמו נסוג מהסברו, ומעמיד את המחלוקת סביב שאלה משפטית אחרת: "והכא בהא קמיפלגי, דרבי עקיבא סבר: גזרינן שמא ינוח, ורבנן סברי: לא גזרינן" בבלי, שם. להערכתנו כל אלו הם ניסוחים משפטיים לעמדות שאינן נובעות ואינן משקפות תפיסה משפטית. כפי שראינו לעיל כבר התוספתא מנמקת את החמרותיו של רבי יהושע ב"גזירה שמא...", והבבלי ממשיך קו זה.

35 אבל עומד הוא הטהור לחטאת על גבי ה תנור ו בידו כלי ריקם הטהור לחטאת במים שאינן מקודשין – עמידתו זו, כולל החיבור הכרוך בה, אינה מטמאת כלי ריק, וניתן להשתמש בו למי חטאת: רק על כלי שבו מי החטאת יש להקפיד הקפדה יתרה. נראה שהמשנה מהלכת בשיטה שכלי ריק ומים שאינם מקודשים נטמאים במגע לשיטת חכמים – רבי יהושע, אך לא במשא, כפי שקובעת המשנה להלן פי"א מ"ו. אם כן, שלוש דעות לפנינו:

36 א. מי חטאת מטמאים במגע ובמשא ובהעברה רבי עקיבא.

37 ב. מי חטאת אינם נטמאים בהעברה.

38 ג. מי חטאת נטמאים, אבל כלי ריק ומים שאינם מקודשים אינם נטמאים במשא או בהעברה.

39 אבחנות אלו אינן עולות בהכרח בקנה אחד של חשיבה משפטית שיטתית. מבחינה הלכתית גם הכלי הריק והכלי המלא נדרשים לעמוד בסטנדרטים של "טהור לחטאת", ומתברר שסטנדרטים אלו שונים מכלי ריק לכלי מלא, בדומה לשינוי הבלתי משפטי שבין תנור המטמא כלי חרס אחר לבין כלי חרס אחר שאינו מטמא את חברו.

40 שאלות דומות בסגנונן נידונות גם בהלכות נגעים, כגון "היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ, וטבעותיו בידיו, אם שהה כדי אכילת פרס טמאות" משנה, נגעים פי"ג מ"י. דין שהייה מיוחד לדין נגעים, ונובע מהבנתם של חכמים את פסוקי המקרא. "עומד בפנים" היינו בבית המנוגע והמטמא, והכלים שבחוץ הם במקום טהור, אך האדם הטמא נוגע בהם. הלכה זו היא אפוא במסגרת הלכתית בלתי רגילה המופיעה רק במי חטאת ובנגעים, שניהם טומאות יוצאות דופן בהלכותיהן. רכיב השהייה, שגם לגביו יש מחלוקת, הוא יוצא דופן המצוי בדיני נגעים בלבד.

41 לגין של חטאת שנגע בשלקדש ובשל תרומה שלחטאת טמא – כפי שכבר נאמר לעיל, כלי הטהור לתרומה מטמא בנגיעתו, כמו משאו, את מי החטאת משנה, חגיגה פ"ב מ"ז, וכאמור כלי החטאת מטמא גם מאחוריו לעיל מ"ג. אמנם הלגין סגור, ובדרך כלל כלי חרס סגור צמיד פתיל מציל את מה שבתוכו, אך לא את מי החטאת להלן פי"א מ"א. ושלקדש ושלתרומה טהורין – משום שאין זו "נגיעה" מבחינת ההלכה, שכן כלי חרס אינו נטמא מאחוריו אלא רק "מאווירו", כלומר כשהטומאה נכנסה לתוכו, וכפי שנקבע לעיל שאין כלי חרס מטמא חברו פ"ח מ"ו – אבל הלגין של חטאת טמא, אף שכלי חרס אינו מטמא את חברו. שניהן בשתי ידיו שניהן טמאים – אדם נושא ביד אחת לגין מי חטאת וביד שנייה לגין תרומה, אין מגע בין הכלים, אולם שניהם נישאים בידי אותו אדם, ושנינו שמי חטאת שיש בהם כדי הזאה "מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע" משנה, כלים פ"א מ"ב, כלומר הנושא אותם נטמא והוא מטמא אחרים. כן שנינו: "הנושא את הנבלה ואת מי החטאת שיש בהם כדי הזיה מטמא שנים ופוסל אחד" משנה, זבים פ"ה מ"ח, כלומר האדם הנושא טמא, ומה שהוא נוגע בו או נושא אותו נעשה ולד הטומאה, ואף מה שנגע בוולד הטומאה טמא. הלגין של התרומה נטמא, אפוא, על ידי הנושא אותו במשא.

42 כל ההלכות של מי חטאת המטמאים עיקרן במי שאינו טהור לחטאת. לפיכך פשוט לפרש את משנתנו באדם הנושא שהוא טמא לחטאת, אבל אפשר לפרש שגם טהור לחטאת הנושא תרומה נטמא; שכן לעיל שנינו ש"הטהור לחטאת שנגע במאכלין ובמשקין... הסיטן רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין" לעיל פ"י מ"ב. משנתנו היא אפוא בשיטת רבי יהושע המחמיר, אך כאמור אפשר לפרשה גם בשיטת חכמים רבי אליעזר המקלים.

43 אנו הסברנו את המשנה בטומאת משא, שאדם טמא נושא את הלגינים.

44 שניהם בשתי ניירות – ההלכה חוזרת אל הרישא. שני הלגינים עטופים בנייר ונגעו זה בזה. מכיוון שזו נגיעה עקיפה, שכן הם עטופים, שניהם טהורין – אין כאן נגיעה ישירה בטומאה. לא נתפרש במשנה הצורך בעטיפת הנייר, ואולי היא נועדה למנוע טומאה, או לסייע בבידוד כלי החרס מהחום או מהקור בסביבה. שלחטאת – נוסף בשוליים בידי המעתיק הראשון, וכן בכל יתר עדי הנוסח, וזו השמטה מקרית. בנייר ו שלתרומה בידו שניהן טמאין – הלגין הטהור לחטאת העטוף בנייר נגע בכלי החרס הטהור לתרומה ונטמא מהתרומה; אף שכלי חרס אינו מטמא מגבו, והלגין עטוף בנייר, אבל את הטהור לחטאת הוא מטמא בדרך זו. האדם הנושא אותם נטמא, ומטמא את כלי התרומה במשא. שלתרומה בנייר – לגין התרומה בדרך כלל מטמא את הטהור לחטאת בנגיעה אבל לא בנשיאה; במקרה זה אין נגיעה, שכן הנייר חוצץ בין הטהור לטמא, ותרומה אינה מטמאת אלא בנגיעה. מעין הלכה זו יש בחגיגה שהנושא את המדרס נושא גם את התרומה, אבל לא את הקודש חגיגה פ"ג מ"א. ואכן ברישא דובר על תרומה ועל קודש כאחד, ובהלכה זו על תרומה לבד. ושלחטאת בידו שניהן טהורין – מכיוון שהאדם הנושא לא נטמא אין הוא מטמא, רבי יהושע אומר שלחטאת טמא – הניסוח המשפטי הוא זה: הטהור לחטאת נטמא במשא גם של כלי תרומה, ולכן הוא מטמא את כלי החטאת במשא. החמרה כזאת ספק אם היא משפטית, ולכן עדיף לראות בזה עוד אחת מחומרות החטאת, ובלשון הלכתית, מעין "גזרו משא משום נגיעה". מכל מקום, אם רבי יהושע חולק כאן הוא יחלוק גם כאשר שני הכלים עטופים בניירות ויסבור ששל חטאת טמא, ואכן כך שנוי בתוספתא ראו להלן. היו נתונין על גבי הארץ ונגע בהן – הטהור לחטאת בשתי ידיו. שלחטאת טמא ושלקדש ושלתרומה טהורין – במקרה זה אין טומאת משא, אלא רק טומאת נגיעה. הנגיעה בכלים העטופים אינה נגיעה ישירה, אלא מדף: רק הטהור לחטאת והמטמא נטמאים במדף, אבל תרומה וקודש אינם נטמאים במדף, לכן הם טהורים. הסיטן רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין – כמו ששנינו בסוף משנה ב – אמנם נגיעת מדף אינה מטמאת תרומה וקודשין, אבל היסט מטמא.

45 משנתנו מציינת חמישה מקרים, וההתחלה דומה למבנה ריבועי; מחד גיסא הוא איננו מושלם, ומאידך גיסא נוספו בו אבחנות נוספות.

46 דומה שלפנינו דיון בית מדרשי הבונה מקרים מופשטים ותאורטיים . שכן נייר הוא חומר ששימש בעיקר לכתיבה; עשו אותה מעץ או מגבעולים שהושרו במים עם חומרי דיבוק ונדחסו. הנייר היה

47 נדיר למדי, שכן העץ בארץ יקר ונדיר. חומר הכתיבה העיקרי היה הפפירוס, או כלי חרס שבורים אוסטרקון. אם רצה אדם לעטוף כלי חרס כדי לשמור על חומו או למנוע שבירה, השתמש מן הסתם בבד או בלבד. לפיכך נראה שהמשנה הדגימה את ההלכה על נייר כדי להדגיש את החידוש, שאפילו הנייר הדק מהווה בידוד לטומאת מגע איור 39.

48 כאמור, רבי יהושע בדרך כלל מחמיר בהלכות מי חטאת. אבל משנתנו אינה ערוכה בשיטתו, שהרי בסיפא הוא עוד מחמיר יותר. נמצאנו למדים שבשיטה המחמירה דגלו עוד חכמים, ולא הייתה להם מדיניות הלכתית אחידה. יצוין שבמשנה זאת רבי אליעזר לשיטתו, הוא מקל בהלכות חטאת.

49 כפי שרמזנו לגין של חטאת נזכר רק במשנת פרה, ואכן בתוספתא פ"י ה"ז, עמ' ראו להלן מתנהל דיון מקביל בקלל של תרומה: 1א "קלל של חטאת וקלל של תרומה שנגעו זה בזה שניהן טהורין. 1ב בשתי ידיו שניהן טמאין בשתי ניירות שניהן טהורין רבי יהשע אומר של חטאת טמא . 2א קלל של חטאת ולגין של תרומה שנגעו זה בזה שניהן טהורין 2ב. בשתי נירות שניהן טהורין, רבי יהשע אומר של חטאת טמא. 2ג במה דברים אמורים בשל חרס אבן אבל בשל חרס הכל מודים בשל חטאת שהוא טהור. 3א לגין חטאת ולגין של תרומה שנגעו זה בזה שניהן טהורין. 3ב. בשתי ידות שניהן טמאין. 3ג בשתי נירות שבהן טהורין רבי יהשע אומר של חטאת טמא. זה הכלל שרבי יהשע אומר כל המטמא מי חטאת במגע, מטמא במשא וכל שאינו מטמא במגע מי חטאת אינו מטמא במשא " פ"י ה"ז, עמ' 639.

50 הסעיף הראשון בתוספתא זהה למשנה, והוא מוסיף את עמדת רבי יהושע הנאמן לדרכו, כפי שהיא מופיעה במציעתא של המשנה, ובפירושנו למשנה עמדנו על כך. הסעיף השני זהה מבחינה הלכתית אבל עוסק בקלל ולגין, מתוך ההנחה שהלגין משמש לתרומה והקלל למי חטאת. עוד מוסיפה התוספתא משפט עמום על כלי אבן. המשפט כפי שהוא מופיע לפנינו בלתי אפשרי: וכי למה הכול יודו שכלי חרס טהור? ולמה כלי אבן מטמא יותר מכלי חרס? ליברמן מציע לתקן את הנוסח על בסיס תיקונו של הר"ש: "במה דברים אמורים בשל חרס, אבל בשל אבן הכל מודים שטהור"; או תיקון דומה: "הכל מודים... בשל חרס הכל מודים בחטאת שהוא טמא" – כפי הצעת בעל חסדי דוד. יש לתיקונים אלה ערך במגמה לשחזור התוספתא כדי שתהא אליבא דהלכתא, אבל אין לכך תרומה להבנת המשנה או ההלכה התנאית: משחזור זה איננו יכולים ללמוד שום דבר, אולי דווקא כאן מופיע חידוש שאיננו בהלכות הרגילות? סעיף שלוש בתוספתא חוזר על אותה הלכה בלגין של חטאת ולגין של תרומה איור 40.

51 למעשה, התוספתא יוצרת מבנה משולש:

52 קלל וקלל

53 קלל של חטאת ולגין של תרומה

54 לגין ולגין

55 אפשר שהתוספתא מניחה שאחד הכלים, קלל או לגין, אינו כלי חרס, אלא כלי מתכת. במקרה זה הכלי מטמא ונטמא מאחוריו, אך ברור שקשה לשחזר רצף הלכתי סביר בכגון זה.

56 התוספתא מבחינה בין קלל ולגין אבל מבחינה הלכתית הלכותיהם שוות, וחולקות על משנתנו. במשנה שני הכלים שנגעו זה בזה של חטאת טמא, ושל תרומה או קודש טהור – ואילו כאן שניהם טהורים. מן הסתם זו עמדתו של רבי אליעזר שאין כלי חרס מטמא חברו.

57 עוד נוסף בתוספתא נימוקו של רבי יהושע, או אילו ניסוח משפטי לדבריו: "זה הכלל, שרבי יהשע אומר כל המטמא מי חטאת במגע, מטמא במשא, וכל שאינו מטמא במגע מי חטאת, אינו מטמא במשא" פ"י ה"ח, עמ' 639. מי חטאת נטמאים תמיד במשא, ולכן הנייר העוטף אותם אינו מעלה ואינו מוריד; ומה שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא – אך לכך אין דוגמה במשנה. כאמור, לפי דרכנו יש להשלים שמי שמה? שמטמא במשא גם נטמא במשא.

58 הירושלמי מצטט ברייתא ומנהל דיון בנושא שלנו: "גופו שלקודש מהו שייעשה כזב אצל החטאת? נישמעינה מן הדא, 'שני לגינים אחד טהור לקודש ואחד טהור לתרומה שנגעו זה בזה שניהן טהורין', והא מתניתא פליגא" חגיגה פ"ב ה"ז, עח ע"ג. הירושלמי מצטט את הדין השלישי בתוספתא ומקשה עליו ממשנתנו, "והא מתניתא פליגא". אפשר שהירושלמי מנסה לתרץ, אך כפשוטה המשנה חולקת על התוספתא. המשנה קרובה לשיטת רבי יהושע, מבית מדרשו, אך אינה ערוכה על ידו; ואילו התוספתא היא בשיטת רבי אליעזר, ואפשר שגם היא אינה לשיטתו, שכן הוא מקל יותר, אבל היא קרובה אליו.