נפש דוד על ספר הזהר א׳

1 אי אימא ינדעון חייביא כו': עיין בליקוטי רבינו ז"ל. ולענ"ד עיקר הפירוש "אי אימא ינדעון חייביא היך יפלחון למריהון", כלומר כשידעו מזה הרשעים שב' יראות אלו נקראים יראה רעה, אם כן היך יפלחון למריהון, כי לדרגא דעיקרא דיראה לא יוכלו להשיג, וביראות אלו גם כן יהיו יראים לעבוד ה' וח"ו יכפרו לגמרי ממדת היראה, ועל כן היה ראוי שלא לפרסם גריעותא דיראת העונש בשבילן. אי לאו דלא ייבדון חבריא כו'. ואולי עיקר הגירסא צ"ל "לא ינדעון חייביא כו'" וכמ"ש בס"ד.

2 לתרין אומין אחרנין דאינון קריבין בייחודא לישראל: טפי משמע דמצרי ואדומי קאמר שמפורשין בתורה לענין קהל - לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי וגו'. ואף שהן גרועין משאר אומות דעלמא שכשרין אף דור ראשון ואלו דור ג' יבא להם. הרי עמון ומואב שפי' כאן בגדפא שמאלא לשבח גם כן נגד שאר אומות העולם. והרי הן גרועין יותר שזכרים שלהן לעולם אסורין.

3 ורזא כי תהיו אתם ארץ חפץ: הן הן עצמן כביכול הארץ קדישא. והדר מפרש בן יקיר גימטריא ש"ך ניצוצין, העמוסי"ם מני בט"ן גימ' רפ"ח עם הכולל .

4 פקודא י"א. וכתיב וכל מעשר כו': נ"ל דהאי קרא גרסינן ליה להלן בפקודא י"ב. וכצ"ל שם זורע זרע וכתיב וכל מעשר הארץ כו' לה' הוא כל מאי דאתחזי לי לכון אסירא כו'.

5 פקודא י"ג כו' וע"ד בההוא פורקנא כו': אולי נרמז כאן הפדיון במאי דכתיב אח"כ ויהי ערב ויהי בקר יום הששי בה"א. רומז על ה' סלעים של פדיון בכור. שע"י ניתן פדיון לבן בכור שהוא יום ששי, סיומא דגופא שנגמר הוא"ו.

6 פקודא י"ד כו' אילנא דדעת טוב ורע: הוא מל' כמו שרגיל בכל פ' זו בזוהר. וקאמר שעל ידי אילן זה אתער ההוא סטרא כו'. וא"צ למ"ש במק"מ על נוגה ע"ש. דלא משמע פשט המאמר כן.

7 בגלוי' דגופיהון לנהורא דבוצינא: פשט המאמר משמע טפי דר"ל דאי מאפיל בטליתו ש"ד כמו ביום וכמו שהרגיש הרשב"ץ ז"ל בפסקי נדה פ"ב אלא דלדינא ס"ל דלהש"ס לא מהני בנר האפלה בטלית. וכמ"ש האחרונים ז"ל מן הסוגיא דביצה. ועל כן אמר ואינון רוחין ערטילאין כו' - מדה נגד מדה.

8 ואיהו סהרא חוורא: כצ"ל. ור"ל סהרא הוא תרגום של לבנה. וז"ש לקמן חוור מתמן אתקריאת סהרא. ומדנקט "עולמין" ולא 'עולמתין', וכן לקמן נקט "דנטיל מן ה' עולימא דידה" - משמע לי שר"ל על מט"ט וכדלעיל כ"ז ב' ח"א כז, ב דמפרש האי עזר על משנה שפחה, עי"ש. ודלא כמק"מ.

9 אורכא דקוסטירא דקיטרא: ר"ל זהו שיעור אורך בנין או אילן של הקשרים. ונ"ל שרומז לק"ך צירופי אלהים דקדושה. ולא יותר כמ"ש "דלא לאסגאה כו'". ועיין לשון זה "קוסטרא קטיר" קכ"ז א' ח"א קכז, א, ופרשת וישלח קע"ז א' ב' ח"א קעז, א. ועיקר נראה שהן אורך עה"ח - י"ב גבולי אלכסון, כל אחד כליל מעשרה.

10 ולא יוסיף עצב כו' רזא דכתיב בעצבון כו': וז"ש בנח זה ינחמנו כו' ומעצבון ידינו, והיינו על ידי הברכה לאבלים שמנחם אותו מעצבון אבלו, כן ברכת ה' לנח נחמה אליו ולכל החיים שלא יוסיפו עוד עצב עמה, וכמו שמפרש והולך ובגין כך ולא יוסיף עצב כו', דפי' לא אוסיף לקלל כו', ר"ל כמ"ש זה ינחמנו כו' מן האדמה אשר אררה כו'. וז"ש לקמן ע"ז א' ח"א עז, א דאעבר מיניה ההוא קיומא שע"י הי' הקיומין לארץ וכמ"ש וינחם דוד את בת שבע כו' דהא לווטין כו'.

11 ושליט לון על כלא כד"א וכל דגי הים כו' ואפילו נוני ימא: אפשר ר"ל כל השרים וממנן שנקראו 'נוני ימא' - עיין לקמן ע"ח א' ח"א עח, א "תקיע בגו נוני ימא", ור"ל ים העליון.

12 כמה דהוי לנח כו': וז"ש במזמור זה "אל זאת יתפלל כו' רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו".

13 דאמשיך ליה אדם ע כו': כצ"ל.

14 ומאי אמרי הודיע כו': עיין לקמן קכ"ג א' ח"א קכג, א ופרשת תרומה קל"ו ב' ח"ב קלו, ב שהוא שיר י"ב בקר ארגמ"ן כד נטלי לה לעילא וזהו כד פרשי גדפייהו.

15 גוון ספיר דאתכלל מכל גוונין הה"ד כמראה כו' כן מראה כו' היא מראה דמות כבוד ה' חיזו דגוונין דכלא: ר"ל דכבוד ה' שהוא המלכות, כלילא מג' גוונין - ג' מראות שבפסוק, והיא גוון ספיר דכליל כל גוונין - תכלת. ובב' פסוקים שם כתובים ז' מראות - ג' בפסוק א', וד' בפסוק שני. והשביעי - "מראה דמות כבוד ה'". ובפסוקים שבחיות נאמרו ו' קולות -- ה' בהן, והששי - "קול מעל לרקיע", והוא גם כן בעמדם תרפינה כפניהן ואין נשמע קול הששי.

16 ומחיזו דתלת גוונין אלין כו' לכל אינון כו': שכון בסדר זה - ג' כלילן בג'. וז"ש "ברזא דאינון כ"ז צינורין כו'", שהן ג' פעמים ט', תלת כלילן גו תלת, שבכל ג' עולמות בי"ע שנגדן בסט"א - סך הכל כ"ז. ונגדן בקדושה כ"ז אותיות התורה עם מנצפ"ך.

17 מהו בהבנותו: דמשמע מאליו ועיין בריש שיר השירים רבה וקהלת רבה שדרשו גם כן כן, שהיתה האבן עולה מאליה כו' עי"ש.

18 מהו תעשה: ודרשו גם כן שנתקשה בה משה וא"ל הקב"ה השלך לאור ותיעשה מאליה.

19 כיון דשראן למיעבד עבידתא אוליף כו': המלאכה היתה מלמדתם האיך לעשות כדמפרש ואזיל דהוי רשימו לעינייהו. ואפשר דרש כן "לחשוב מחשבות לעשות וגו'".

20 אבן שלמה ודאי: כלומר הידוע. והיא אבן שלמה וצדק, והיא השכינה דהוי' שריא עליי' כמש"ו דאתנטילת ואתיא למישרי עלייהו.

21 אתר דאיהו נביע תדיר: הרוק הבא מזווג חיך וגרון שהוא זווג חכמה ובינה כידוע.

22 אבן שלמה כמה דאתמר: לעיל בל"ק שהוא שכינתא והוא דיבור דהכא בל"ב.

23 ואיהו ריש מלכו לאתבדרא: ראשית עולם הנפרדים. שנער - גימטריא כתר. והיא ראשית ממלכתו דנמרוד גימטריא ש' - דמילוי אלהים, דינים.

24 שם בס"ת. בגין דעובדא דשדין: שמכירין שלא בלה"ק.

25 לאו איהו כו' ולא יתיר: ואין לו קיום. לכן עשו על ידי מלאכי השרת על ידי שהיו מספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת.

26 שם בלה"ק כו' והוו מצליחן כו': עיין ר"מ פרשת צו כ' ע"א ח"ג כ, א.

27 אלין דלא בעו למיפק בקץ הימין ואתבהילו כו': הן בני אפרים שלא המתינו הקץ ונהרגו בבקעת דורא ושם הקים נבוכדנצר הצלם. ואח"F אתבר תוקפי' בגרמי שהחיה יחזקאל העצמות ובצלם שנשבר ונפל ונתקדש שם שמים בחנניה מישאל ועזריה כדמפרש ואזיל. ועיין פרק חלק.

28 שם בזוהר. אלא הזמנה בעלמא: רק שע"י דיבורם אסתאבו ומסאבי לון כמ"ש בסמוך וכמ"ש הבא ליטמא פותחין לו. ועיין לקמן ע"ו א' ח"א עו, א ומסאבי גרמייהו במלה דנפיק מפומייהו כו'.

29 תקיע בגו נוני ימא: תקוע בשרשו תוך חיילות המלכות קדישא הנקראת 'ימא'.

30 בקדמיתא ישגח בדרגא דלעילא: על דרך "על צבא המרום במרום", ואח"כ "על כו'". וכמ"ש בשלהי שה"ר ובכמה מקומות.

31 ולבתר אתו ב"נ וארגיזו כו': ע"י ההוא ספרא כדלעילא ע"ב ב' ח"א עב, ב, עיי"ש.

32 מתהלך נוקבא: כמ"ש במרכבת יחזקאל "היא מתהלכת כו'".

33 ואינון רחיקין מיני': ר"ל אע"ג דכתיב רחוק מרשעים ה' - לא תימא הקב"ה מתרחק מהם אלא אינון כו'.

34 כיון דאינון כו' משלום: כדכתיב והיה מעשה הצדקה שלום.

35 מסטרא דא לסטרא דא כדקא חזי: נ"ל דשכם ואילון מורה הן חסד וגבורה, וע"כ היו שם הר גריזים והר עיבל שניתנו עליהם הקללה והברכה. ואילון מורה שמו מוכיח עליו. אילון - תוקפא. ומורה - מאד.

36 מהו הנראה אליו אלא כו' ועאל בי' כו': וזהו "הנראה אליו", "אליו" - הוא המלכות לקמן צח. וכאן הוא יתפרש כפשוטו גם כן "ה' הנראה אליו" - הכח שראה דשלטא על הארץ. וג' דברים שאמר "דשלטא כו' ועאל כו' ואתקיים כו'" -- הן כנגד "לה'. הנראה. אליו", והן בת"ת, נה"י, מלכות.

37 בכלהו דרגין דאחידין בי': היינו בית אל מים והעי מקדם. ומשמע מדמסיים "וכדין ידע כו' על כלא" דהן דרגין תתאין. וכן בס"ת פירשו העי לנחתא לתתא. עי"ש.

38 דלא עייל לי' ברשותא אחרא: ר"ל שלא בעל נכריה. וכמ"ש בריש פרק ב' דעירובין לבד כו' דממשכא ערלתי'. וקרא נמי דבה' בגדו כי בנים זרים ילדו בהא מיתוקם שמוליד בנים זרים שבני' כמותה. גם נקראו זרים שמעמיד בן לעבודה זרה.

39 דהא דביתאי בעאת כו': אולי מפני שיבמה היתה כדלקמן צ"ו ב' ח"א צו, ב ע"כ תלה הדבר בה שהבן גם כן שלה ושל אחיו המת נקרא.

40 ויעזבו את ה' ממש: יליף מעזבו בריתך דאליהו וכמש"ל ע"א.

41 מהו צור: למה הוזכר צור, דמאי נ"מ במה במלה אותו. על כן פירש אסוותא - מלשון צרי גלעד.

42 ותנא זה וזאת בחד דרגא כו': ר"ל אע"ג דבכ"מ 'זה' כינוי היסוד ו'זאת' כינוי המלכות, מכל מקום פירשו כאן 'זאת' על היסוד משום דכתיב "זאת הברית", וחד כו' ולא מתפרשין כו'.

43 והיא כתרא דמלכותא: ר"ל דיסוד נקרא ראש המטה כדלקמן קמ"ט ב' ח"א קמט, ב.

44 קוטרא דהרמנא בארעא אתפסת: עשן של מלכות שמים גם בארץ תופסת ונרגשת.

45 ולבתר על אחרא: שאומרים תחלה בטוב ביתך שהוא בת"ת ואח"כ אומרים תכניסהו לתורה כו' אחר שכבר נכנסת בו לחצרים ביסוד ומלכות במילה ופריעה וכמ"ש במק"מ.

46 אזכיר את שמי דא מילה: שמי דא מלכות ואזכיר דא יסוד דביה זכירה. גם אזכיר א שמי הוא גילוי שם י"ה על ידי מילה ופריעה כמ"ש בכוונות.

47 דכתיב כו' ובריתו להודיעם: ר"ל ז"ש אבא אליך וברכתיך.

48 דבעי לאעלא ליה בפולחנא כו': ר"ל שצריך קבלת מצות תחלה קודם מילה.

49 כלומר ההוא גזירו דאתגזר לא כו': ואולי י"ל דחרבך נקרא המלכות - חרב נוקמת נקם ברית, וע"כ בני שכם שמלו ולא קבלו מצות איתערו עלה שמעון ולוי - חרב נוקמת נקם ברית והרגום בחרב.

50 מדרש הנעלם. הה"ד מבקשי כו' דורשיו כו': ונראה זה נסמך לסוף המאמר להלן ח"א צח, א "ובגין כו' תבעין כו'", ור"ל ז"ש מבקשי כו' תרין מבקשין, ב' אבות. וכן דורשיו, דאי לאו כן לשון יחיד כדור זה הול"ל.

51 שם חזינא דאוחית חלף כו': נראה ע"ע אמר שבמהרה יסתלק ולא על הורקנוס קאי.

52 דתסתלק תפלאי באתר עילאה: הענין מגומגם. ואפשר צ"ל תפלאי ובתר כו' עלאין באתר עלאי ולא תתאין.

53 דהדין טיקלא כו' בפלגות לילא ממש אתדקו כו' דהוי קם בכל כו': משמע דנקודת חצות לעולם שוה ואם כן היה שיעור הכלי לעולם אחד. ד"מ לשיעור שיש בלילה גדולה שבגדולות מתחלתה עשו השינה עד חצות, ואף אם בלילות הקטנות עדיין היה יום באותה שעה שמילא המים - אין לחוש. ולפי זה שנקודת חצות היתה ידוע להם צ"ל גם כן כדמשני בש"ס דסימנא ל"ל לאתעורי משינתא.

54 וכל נימוסין דלעילא בלילא: אולי צ"ל "וכל ניסין דלעילא בלילא", ר"ל כל נסים שהקב"ה עושה לישראל בלילא. ולגירסת "נימוסין" פירושו דינין שדן לאומות העולם עכו"ם בשביל ישראל בלילה.

55 א"ה אמאי כתיב חצות לילה: כלומר כיון דא"ר אלעזר דלילא דינא בכל אתר, ואם כן הוא שם המל' דבה אתקטר דוד וקבל דינא דמלכותא ואם כן לימא לילה סתם. וא"ל ר"א דבחצות לילה מלכותא דשמיא אתערת. ור"ל כמש"ל דקודם לכן דינא דלתתא מתער ובחצות אינון לא משתכחין ואתער מלכותא דשמיא ודינה.

56 סב כו' קלא דבוצינא להוי: כלומר יהא מוסכם עם מה ששמעתי מרבי שמעון בזה וכמש"ל והא אתמר קמיה דר"ש כו'. לכן אח"כ כששמע דבריו ולא היה מה ששמע מר"ש, אמר ודאי חשיבנא כו' השתא כו' אפילו ינוקי כו' זכו לחכמתא כו' - כלומר מעצמם.

57 בסוף ע"א. בזוהר. אלא טיבו: כצ"ל.

58 מדרש הנעלם. לא חס על אוברנא: אפשר ר"ל אינו חס על אבדת עצמו ליכנס למקום סכנה ששולט בו דבר ר"ל.

59 לאינון דאינטו לממת: כצ"ל.

60 בסתרי תורה. למנוח דאתי מדן: נראה דאתיא כמאן דאמר מאחריו אוריאל, והוא כעין מחנה דן באחרונה אע"פ שאינו כסדר המסעות דן צפונה ששם גבריאל ועיין בפירוש היכלות לרבינו הגר"א היכל ו'.

61 חלש לבי' דר"א: על שבטל הגזרה בכחו בלא החזרתם בתשובה תחלה וכדמפרש ואזיל.

62 ולהקריב חלבו ודמו כו': בתענית במקום הקרבן בזמן הזה.

63 שם. שיתחדש: כלשון המקרא תשלח רוחך כו' ותחדש כו' דכתיב קודם קרא דיהי כבוד כו' דמסיים כאן ע"ב סוף המאמר.

64 שפיר בחיזו: כמ"ש במ"ר שהיו איקונין שלו דומה לאברהם.

65 בשעתא כו' יתיב כו' דכדין כו' דהא מדכרי כו': אפשר ר"ל בר"ה שבזכות העקידה שרה נפקדת אז וז"ש פקד את שרה כאשר אמר, היינו ויאמר שוב כו' ולשרה בן כו' ע"ל ח"א קטו, א ובג"כ וה' פקד כו'.

66 חד מאה וחד צ': אפשר ר"ל שהוא קץ שם לחשך וכדמפרש והולך דאערב יומא כו'.

67 דעד לא נפק כו': ולא צחקה שרה עדיין.

68 כג"ד בעי כו' מההוא כסא דברכה: נראה ר"ל שלא ישייר כלום בכוס וכמ"ש בפר"א פ"כ בכוס הבדלה.

69 לאברהם דאיהו שקיל כו': וכמש"ל כאן לצבור כו' שאף שהיה בדינא על סדום על אברהם ברחמי ברך לי'.

70 חמא זהרא חד כו': עיין בלק ח"ג רח, א ת"ח כל מלאכין כו' בר בנהורא כו'.

71 סתרי תורה. בכמה גוונין הפוך כו' איקרי כרום כו': ר"ל כמ"ש פרק קמא דברכות עוף אחד בכרכי הים וכרום שמו כיון שחמה כו'. והוא עוף זה מט"ט ועיין ת"ז קל"ה. וכיון שהחמה זורחת שמש שמים. וז"ש אח"כ יתבין ברומו כו' וב"נ כו' לא משגחין כו' כמ"ש בברכות שם העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין כו'. ור"ל כמ"ש בב"ר וה' המטיר מט"ט ומסיים מן השמים.

72 מדרש הנעלם. מתפטמות: צ"ל מתפתות. וכ"ה בלשון המאמר להלן.

73 ואותו תעבוד כו' דא אתר ברית קדישא כו': וכן בכוונת "וקרבנו לעבודתך" כתב האר"י ז"ל לעבודתך ביסוד. וזהו לעבדה ולשמרה - יסוד ומלכות, כידוע שמור בנוקבא.

74 דאתקשר בחשוכא: ר"ל מל' בגבורה.

75 חמי מה אגרא: כצ"ל.

76 וכלהו קשירין תדיר: כדפרכי' פ"ג דסוכה על ענף עץ עבות ואימא זית והוא משל בלשון סביב לשלחנך. שעליו חופין עצו. אך במדרשות הגי' ירוקין תדיר ובמנחות הזכירו הא דאין נושרין. וי"ל קשירין כפשוטו קשורין באילן ואין נושרין והוא חד מלתא עם לא נפלי כו'.

77 דאית לה עת וזמן לכלא: ר"ל כמ"ש לכל זמן ועת לכל חפץ וכמ"ש בזוהר.

78 במדרש הנעלם. ולמה להו להני ג' אפי' כו': כצ"ל. ועל זה מסיק הלכך יקדים אדם תפלתו תמיד. כלומר לסדרה בג' תפלות ומשום שהשטן מקטרג ח"ו בדרך. כ"ה עיקר הכוונה דלא כהרמ"ז במק"מ. ועיין תנחומא ס"פ זו כדי שיהא אדם מוסף והולך בתפלה ע"ש טעם על ג"פ תפלות ביום.

79 שם. כלהו דדמו לי' כו': ר"ל הא דאמרינן פרק קמא דסוטה ובפרקי רבי אליעזר פרק נ"ג שנדמו לאדם הראשון כולן לקו ונהרגו בזה הענין שנדמו, אבשלום בשערו ולקה ונהרג בשערו כו' ע"ש.

80 שם בזוהר. ודינא הוא בתרי גוונין: ר"ל דין הזכות אין שוה לדין החובה. שלחובה - באשר הוא שם. ולטובה אינו כן כדמפרש ואזיל. ועיין ליקוטי הגר"א ז"ל. ש"ל ודלא כמק"מ.

81 במדרש הנעלם. שכספתי בעולם על הבל: כצ"ל.

82 שם הבוחר אדם בזמן מועט: לענ"ד צ"ל הסוחר אדם. וכנען לשנא דתגרא כדאיתא סוף פרק מקום שנהגו.

83 שם בזוהר. ובג"כ שעיר דר"ח כו' ולא שריין כו': ע"כ מקריבין השעיר ואתמשך ההוא שדה אבתריה ועי"ז אתדכיאת וכדלעיל ס"ד ע"א ח"א סד, א. וקיצר כאן שסמך אדהתם. ומק"מ נדחק בחנם.

84 כד כו' להאי שדה כו' אתת שרה ונחתת כו': ולכן זכתה שרה לשדה המכפלה - שדה קדישא, ריח שדה אשר ברכו ה', דהני סליק ריחין כדלקמן ח"א קכז, ב.

85 בר תלתין ושבע שנין: והן גם כן מאה ועשרים ושבע הנ"ל -- מאה ועשרין נחשבין לשלשים ושבע כמשמען הא ל"ז.

86 מדה"נ. נחית בגו זוטא תתאה: כצ"ל. והוא מלשון זוטו של ים - פירוש, תחתיתו.

87 פוגעת בהון וחדון פי' שמחים בה כמש"ל בסמוך כי כולנו שמחים כו' ואח"כ פוגעת כו': כצ"ל.

88 בי"ג מכילין דרחמי: תיבת "דרחמי" טעות סופר, וכן לקמן ח"א קכט, ב ליתא. והוא מדרש אתוון גליפין דר"א שיסדו בי"ג מדות שהתורה נדרשת.

89 בזוהר. ר"י פתח אשריך ארץ כו': אפשר ענין הפתיחה זו לכאן לומר דשני חיי שרה קכ"ז הן עלאין כלדעיל. והוא ענין מלכך שהיא המל' שרה בן חורין, והיא שריך גם כן שרה כשמה.

90 האי ברא בוכרא: אולי הוזכר כאן בוכרא לומר שנוטל פי שנים - עטרין דידיה ודידה, וחוזר ונותן לה אלא שאין ענין פי שנים לבן במקום הבת כדאיתא באדרא זוטא.

91 לזמנין ידיען: וז"ש ושריך בעת יאכלו כדלעיל צ"ה ע"ב ח"א צה, ב. ונגד זה נאמר ושריך בעת יאכלו עת דא שכינתא. וגם ז"ש בגבורה ולא בשתי. אף כשמקבלת מהגבורה עכ"פ אינו בשתי - שאינו מעורב בו יין המשכר. מה שאין כן בנער דכולא בדינא אתקיים והוא עץ הדעת טוב ורע. גם ז"ש אשרך ארץ, כי אשר רזא דיסוד - באשרי כי אשרוני וגו' עי"ש ובכ"מ.

92 מדרש הנעלם. מ"ח נביאים כו' בחלקו כו' טפה אחת: ולכן נקראת נבואה לשון הטפה כדאיתא במדרשות. שמעתי מהרב ר' משה ב"ר הלל מ"מ דשקלאב שנסע לארץ הקדש תובב"א.

93 מיא דבי' טפי חביבין יתירין מכל אינון ד' נהרי: כצ"ל.

94 שם. ירכי בגי' ר"ם: כצ"ל כדמפרש והולך של רם ונשא כו'.

95 השמטות. אבל ת"ח כו' לדכורי: בש"ס פרק אמר רבי עקיבא לענין מפני מה כותין מזוהמין משמע דהוא הדין לנקבות.

96 שם על ב' אותיות משמו: אפשר ר"ל ה' דהשמים ו' דואלהי הארץ, והה' עלאה שבו מניע השמים ת"ת, והוא"ו בו מניע הארץ - מלכות. ועיין פרשת בראשית ח"א ל, א השמים ואת הארץ ה' אפיק כו' ו' אפיק כו'.

97 ולא היה לו הנאה וכסוף כו': וזהו אל ארצי ואל מולדתי של הנשמה, ור"ל הגוף שנמשך אחרי ענינים רוחניים כמוני הנשמה.

98 שם מפתחן דבי קברי: כצ"ל.

99 דאזיל גבי' לאעלא לי': נראה צ"ל לאענאה לי' , פירוש להניעו ולהנהיגו והיינו לאנהגא דקאמר אח"כ.

100 ומה דלא תבע אברהם בקדמיתא: ר"ל השדה. שאברהם לא ביקש כ"א המערה. ועפרון השיב לו השדה גם כן בגין דכלא הוי מאיס כו'.

101 השמטות. עד דאסתלק בדרגוי כד הוי סיב כו': מלשון "עלאין" משמע דעל ג' ראשונות קאמר. וז"ש עליהם ידיעאן ברזא דמהימנותא - שהן מתגלין באבהן. וז"ש דמתמן נפקין כל ברכאן וכל טיבו - שהן המוחין. ויהי' פי' ברך את אברהם בכל שהוא היסוד כדלקמן ע"ב "מאי בכל כו'". יסוד אימא. ונגד זה אמר מאריהון דתשובה שזוכין לדרגא דתשובה באימא בשעתא חדא. אך פשטא דלישנא דיומין משמע דזכה לדרגי' חסד עלאה, יומא דכל יומין, ביה כל ז' ימי הבנין. ומה שקוראן "עלאין" היינו מאצילות או אדם קדמון שהן ימי בראשית.

102 השמטות. מדרש הנעלם. ולבא רכיב דוגמא דתלי דאיהו לתתא ואתמסרון בידי' לאענאה לון כל חילא שמיא: כצ"ל. והוא כמ"ש בספר יצירה תלי בעולם כמלך על כסאו, לב בנפש כמלך במלחמה כו'.

103 השמטות. בי"ג מכילין: הוא חיבור אתוון גליפין דר"א המוזכר בזוהר כ"פ. ואולי היה בו י"ג שערים ומדות. ומ"ש בי"ג מכילין דרחמי - תיבת "דרחמי" נראה טעות סופר.

104 השמטות. ואית אתר לחסידי עליונין דעיילי לגו כו' לפני המשכן כו': נ"ל דלפרושי קדוש היכלך קאתי שהוא דרגא שלישי' על כולן וכדאיתא לעיל סוף פרשת לך לך צ"ד ב' ח"א צד, ב ואולי י"ל מאמר דשם גם כן כדהכא עי"ש. והוא באצילות. ויהא פירוש לפני המשכן קדמה - לפניו וקודם לו.

105 השמטות. כעיבורא גו תיבנא: ר"ל ז"ש ריש פרק הרואה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כו'.

106 השמטות. וההוא גופא ממש כו': עיין לעיל קכ"ו א' ח"א קכו, א במדרש הנעלם עד דאתא רשב"י כו' א"ר אחא כו'.

107 טוב דא תח"ה דיתנהיר כו': כצ"ל.

108 השמטות. חיין דלא פסקין לעלמין: ע"ל נ"ח א' ח"א נח, א ויתבאר מאמר דכאן.

109 השמטות. דכתיב כי לא תשתחוה: כמ"ש הרח"ו כשכורע עליה ככורע לע"ז.

110 השמטות. אנכי דייקא כו': ואולי יהא פירוש "אשר" כמו 'דהא', ורוצה לומר דעל לבני קאי, כי אנכי השכינה יושבת ושרויה בקרבו. ואם אינו כן עיקר הפי' נראה שהשכינה עדיין שרויה בקרב הכנעני בארץ כמש"ל ע"ט ב' ח"א עט, ב והכנעני אז בארץ דחוי' כו' ועיין עוד לעיל ע"ג א' ב'.

111 השמטות. מלאכו ודאי: ר"ל דלא כתיב מלאך סתם אלא "מלאכו", ר"ל מלאך הידוע. וכ"א בבראשית רבה הרי זה מלאך מסויים והיינו המלאך הגואל כדמפרש ואזיל. ובמדרש הנעלם כאן ובזוהר לקמן פרשת וישב קפ"א ח"א קפא, א דרשו עבד עליו.

112 וע"ד אתא כו' דכתיב מעין גנים כו': עיין לעיל ח"א ס, א בארך דא יצחק כו'.

113 השמטות. כמה דאוקימנא דכתיב ובני' כו': ר"ל כדילפינן מינה ריש פרק ג' דברכות דצדיקים במיתתן קרויין חיים.

114 השמטות. כתיב בה"א: ר"ל ה' ראשונה דהעינה מיותר. אלא שרומזת לבאר שהיא שכינתא - ה' אחרונה של שם.

115 השמטות. וסימנא נקט בידי': ר"ל כמ"ש בפרקי ר' אליעזר כשמוצא נערו' יוצאות לפניו סימן יפה הוא, ועיין בבראשית רבה ומש"ש בסייעתא דשמיא.

116 השמטות. ואוקמוה בשיעורא דסורטא דיוצר כלא: ר"ל בפרקי שיעור קומה נתפרש שיעור ד"א. ושיעור ד"א הן ד' אותיות השם בכתבו ובכנויו. והן כ"ד טפחים - מנין כ"ד צרופי הכינוי. והן צ"ו גודלין - מניין שם עולם העשייה דשם מקננא שכינתא באופן.

117 השמטות. וכל מה דאתי בסטרא דדכורא כו' בקיומי' ויזדקף: מסמיכות הלשון לשיעור ד"א, היה נ"ל לדין דטעות סופר הוא לעיל ע"א שכתוב בדברי ההוא יודאי אסור למעבר ד"א סמוך ליה, דלעבור אין אסור כי אם לפניו כדאיתא בש"ס. אלא צ"ל "למיתב", כלומר לישב תוך ד' אמות. וז"ש בר לקמיה דלקמיה חמור שאפילו לעבור שם אסור אבל לגירסת הספר משמע דלקמיה חוץ לד' אמות נמי אסור וגם זה נגד הש"ס. ובתנא דבי אליהו רבא פרק ח' יקדם אדם ד' אמות כו', עי"ש.

118 השמטות. מאי האחלת דאהדרת תמן שכינתא: וזהו האהלה. שהביא ה' אחרונה אל האהל כמקדם ויבאה בגימטריא כ"ד קשוטי כלה כמו שדרשו בויבאה אל האדם. ונ"ל דגרסינן "אהלה שרה אמו מבעיה ליה", דיתורא דה"א ראשונה קשיא ליה שפיר. אבל לגירסת הספרים ק' דכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה.

119 השמטות. והוי נהיר כל אינון יומין דשבתא: ר"ל מאור שהיתה הנר נדלקת מחדש כל ע"ש לכבוד שבת. היתה מאירה כל ימי השבוע עד ערב שבת הבא.

120 השמטות. דיוקנא ממש הות דיוקנא דשרה: לא מסיים כאן כל דחמי לה אמר דא שרה, דכוונתו רק על דיוקנא רוחנית, ולא צורתה ממש. וכ"מ להלן ע"ב "ת"ח דאר"א כו' הה"ד ויתן כו' כל כו' דא ההוא כו'", עי"ש. שאם כן היה לו לאליעזר להכירה בכך שאותה הוכיח ליצחק, אלא שי"ל שאחרי בואה האהלה ואהדרה שכינתא תמן כשנזדווגה ליצחק אז הוא דהוי דיוקנא כשל שרה. וכן לקמן קל"ה א' ח"א קלה, א ביצחק אמר כן שאחר מיתת אברהם דיוקני' דאברהם הוא דהוי דיוקניה עי"ש.

121 השמטות. אר"א כו' אבל ת"ח כו': מפרש "שרה אמו" על דיוקנא דהיא שכינתא.

122 השמטות. וחשך ולילה כחד אינון: יצחק ורבקה. גם כפשוטו י"ל שזמן התעוררות האהבה בלילה ובחשך, ולא ביום ולא לאור הנר.

123 השמטות. ברזא דארבע ד' סטירו דרבקה: כנ"ל להגי' והכוונה כמ"ש במקדש מלך. ופשוטו שהמלכות נקראת קרית ארבע ואיהי רביעית לכל תלת. ולשון "סטירו" פירושו או לשון סטרין, ר"ל צדדין. או לשון סתר, כלומר הנרמזין ברבקה.

124 השמטות. בעובדין כשרין: כמ"ש בבראשית רבה ופרקי רבי אליעזר מעשיה נאים כקטורת.

125 השמטות. דמהימנותא עילאה: ידוע שהימנותא הוא הת"ת הכולל חו"ג. וז"ש שנכללו תחלה בעקידה אשא במיא ועתה מיא באשא, בכדי שעל ידי זה אתהוי רזא דמהימנותא עלאה שנולד יעקב. ודלא כמקדש מלך.

126 השמטות. ת"ח כתיב ותרב כו': עיין לקמן פרשת ויחי רכ"ג ע"א.

127 הוי מסתכל באורייתא כו': עיין תרומה קס"א א' ח"ב קסא, א בארוכה מאמר זה ואמרו שם אלא קב"ה באסתכלותא דאורייתא כו' ונ"ל ז"ש איוב, כח אז ראה ויספרה וגו' הכינה וגם חקרה. שדרשוהו רז"ל בב"ר פכ"ד וש"מ על נתינת התורה עי"ש. שעל ידי הראיה בתורה הכין וגם חקר העולם בעת הבריאה. גם מ"ש כאן ע"ב דא"ל קב"ה לעלמא כו' ובג"כ בראתי ליה לאדם בך כו' ז"ש בסיפי' בהאי קרא ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה זו התורה. גם מ"ש שם א"ל קב"ה הא אתקינת תשובה כו' זהו סוד מ"ש שם וסור מרע בינה. ר"ל סור מרע על ידי התשובה שסר מדרכו הרעה התקין לו הקב"ה תשובה דא בינה.

128 א"ת אמון אלא אומן: ז"ש הוי מסתכל באורייתא וברא לי' וזהו אהיה הראשון. והוא האומן בכתר כידוע. ואהיה אצלו שעשועים יום יום - תרין יומין. ז"ש כד בעא כו' אמרה תורה כו' הא אתקינת תשובה כו'. זהו בינה אהיה השני. ונקראת "יום יום" דכלילין בה תרין יומין - י"ה, והן ג' ראשונות שקודם ז' ימי בראשית.

129 הה"ד אנכי עשיתי ארץ: ר"ל זכות התורה שפתחה באנכי ה' אלהיך, וכעין שדרשו רז"ל על הפסוק אנכי תכנתי עמודיה סלה שמאנכי נתבסס העולם.

130 ואורייתא קיימא ומכרזא כו': ר"ל ז"ש בפסוק ואהיה אצלו כו' הלא חכמה תקרא כו' וכתיב בתריה דקרא ד"ואהיה אצלו כו' ועתה בני' שמעו לי כו'".

131 וקיים כל עובדא כו': ר"ל כל מעשה בראשית כל הבריות כמש"ו כל אינון בריין כו'.

132 בחכמה עשית: כמש"ל באורייתא. מלאה הארץ קנינך. זו בינה כמ"ש בכל קנינך קנה בינה, וכמ"ש פרק הרואה ברכות נו, ב קנים יצפה לבינה כו'.

133 באורייתא אינון כו' חתימין דלא יכלין לאתדבקא: באצילות. באורייתא כו' דאתגליין ולא אתגליין: בבריאה. באורייתא כו' דלעילא ותתא: ביצירה. כל מלין כו' באורייתא אינון: בעשיה. וז"ש דעלמא דין.

134 ובגין כך כתיב מי ימלל כו': כדדרשינן לה שלהי הוריות בתורה ונק' גבורה שניתנה בגבורה. ונקט תהלה כדמפרש ואזיל כמה שירין כו' וכלישנא דקרא בשלמה דמייתי ויהי שירו כו'. ועיין יתרו פ"ג א' ח"ב פג, א.

135 כמה משלים כו': חשיב ה' דברים נגד ה' פרצופין, ה' עולמות, ד' אותיות השם עם קוצו. אך קרוב בעיני דכמה שירין כמה תשבחן חדא נינהו וצ"ל כמה שירין ותשבחן דהיינו ויהי שירה כו' כל תהלתו כו' כמש"ל. ואם כן ד' דרגין כאן נגד אבי"ע וכדחשיב לעיל בסמוך כמש"ש בס"ד.

136 ודא אסתלק כו': אפשר לשון "אסתלק" משום דס"ד מדיש לישמעאל י"ב הרי הוא בסוד ים שעל י"ב בקר שמעלין אותו לעילא. ועיין תרומה קל"ח א' ח"ב קלח, א וש"מ. ולהכי מסיק דאדרבא מיצחק נפק יעקב דדאוליד תריסר שבטין קיומא דעילא ותתא ר"ל שאף י"ב דלתתא דישמעאל בי"ב מזלות ביה תליין ואיהו קיומא דילהון. וז"ש אבל יצחק בקדושה עלאה וישמעאל לתתא כו'. וז"ש "כד אתדבק כו' כמה כוכביא נהרי' מניי'" שהן י"ב דישמעאל.

137 מי ימלל גבורות ה' דא יצחק: וכמ"ש מי מלל לאברהם וגו'.

138 כל תהלתו דא יעקב: כמ"ש יושב תהלות ישראל, ודרשו בב"ר פרשה ע"ד ישראל סבא. ושיעור הפסוק לדרשא זו: מי שימלל ור"ל יהרהר לחשוב דבר שאינו הגון אחר גבורת ה' דא יצחק, אזי ישמיע כל תהלתו דא יעקב, ולא יהיה עוד פ"פ למלל בזה.

139 כד אתדבק שמשא בסהרא: אולי ז"ש כל תהלתו. "כל" - דא סהרא, ו"תהלה" דא יעקב שמשא. וישמיע יאסוף ויחבר וידבקם יחד וכמ"ש גם במק"מ בלשון הרמ"ז בזה עי"ש.

140 אלא אע"ג דכתיב ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי רואי השתא דמית כו': כצ"ל. ור"ל אע"ג שגם זה אחר מיתת אברהם כתיב ולא כתיב ביה וישב יצחק בן אברהם -- התם דבשעת מיתת אברהם קא מישתעי, אבל כאן דהשתא דמית כבר אברהם קאי הדר למכתב בן אברהם לומר דדיוקניה הוי ביה כו'. או י"ל דויברך אלהים היינו מדתו של יצחק - פחד, וממנו היה הברכה אליו, ואברהם לא ברכיה כמש"ו להלן ע"ב. ואם כן ס"ד שמדת אברהם לא אתכלילא ביה, מ"מ דיוקניה דאברהם הוי ביה שהיה כלול אחר העקידה אשא במיא גם מחסדים דאברהם.

141 וע"ד סליק אינון ברכאן לקב"ה: כצ"ל. ור"ל אברהם סליק ברכאן להקב"ה שיברך למי שירצה וכמ"ש בבראשית רבה פרשה ס"א מכא"ו מה שהקב"ה רוצה כו'.

142 ולית לאפרשא לון: ר"ל באר אין להפרישו מן חי ולכן נאמר באר לחי וכמו ואמרתם כה לחי שפי' בפרשת וארא כ"ג ב' ח"ב כג, ב לקשרא כה לחי כו' עי"ש, ובפרשת וישלח קע"א ב' ובא להוציא בזה פי' של ר' יצחק כתרגומו דמלאך קיימא אתחזי עליה. שאינו כן, אלא במלה אשתמע כפי' הרמ"ז שלשון באר לחי מורה שפירשו שהבאר רואה תמיד להתקשר בחי. וגם מפ"ו דבלשון צדיק חי העולמים המוזכר בכ"מ מבואר דאין לאפרשא לון דהוא תרין עולמים.

143 וע"ד האי באר לחי רואי ודאי: שעל ידי הראייה התעוררות הזווג וכמ"ש וראיתיה לזכור וגו' ועיין בפירוש ספרא דצניעותא לרבינו הגר"א ז"ל.

144 וקיימא במים חיים: הבאים על ידי יצחק שהוא באר מים חיים כמ"ש כאן ולעיל ס' ב' שאינן באים כי אם בתוקפי' דיצחק ובאשא דיליה וכידוע בסוד אור מים רקיע, וכמש"ל קל"ו א' ח"א קלו, א לאתערא רחימותא כו' רשפי אש וגו'.

145 מתמן זרח תדיר: שמקבל תמיד בכל יום מוחין חדשים ועיין לקמן ריש פרשת ויצא קמ"ז א' ח"א קמז, א זורח הוא כו' ומאן נינהו כו'.

146 בימינא הוא וביה תליא: שאף השמאל כפייא ליה ועיקר תוקפיה בימינא.

147 אלא כולא חד ורזא חדא: עיין לקמן קמ"ח א' ח"א קמח, א דא תוקפא דשמשא כו' אלא על רוח בגין כו' שלימו דכל סטרין כו' וז"ש כאן בגין כו' ויתחברון כו'. וכמש"ל ואשתכח יעקב שלים בכל סטרין וסיהרא כו'.

148 דכל ב"נ מישראל כו' דכלא יתחזון כו': ור"ל לאפוקי או"ה דכתיב לא המתים כו' וכמ"ש בפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט עי"ש.

149 ברכתא דבגיניי' יתברכון עלאין ותתאין: דביה קאי מזמור זה דכתיב שאו ידיכם קדש וברכו וגו' יברכך ה' מציון וגו'.

150 בפלגות ליליא: ז"ש בלילות בפתח הבית באמצע הלילות החצות.

151 בצפון ודרום אשא ומיא: נראה שהן נחשבין לד' ועיין פרשת וארא כ"ד א' ח"ב כד, א והן מ' שנה דיצחק. וע"ל קל"ג ב' ח"א קלג, ב יצחק ברזא דד' סטרו דרבקה כו'. ויש לפרש עוד דהני ד' הן חג"ת - תלת גווני קשת דכלילין, והרביעית באה לו בקחתו את רבקה והיינו מרכבת חגת"ם. ולא נקט צו"ד, אשא ומיא, כי אם לבאר שגם ביצחק כלילין כולהו ואיננו גבורות לבדן וע"ל קי"ט ב' ח"א קיט, ב יצחק נמי כו'.

152 וכלהו אחיד להו יעקב לבתר: אפשר ר"ל שנתברך בן ס"ג - ס' דיצחק וג' דרבקה. או י"ל שהוליד בן פ"ד שנה, שהן ס"ג הנ"ל עם כ' דרבקה שהולידה בת כ'. וסך הכל פ"ג. ובשנת פ"ד התחיל להוליד.

153 במדרש הנעלם. חוץ ממנו: הלשון צ"ע.

154 שם נתנו שבקו כד"א כו': כלומר הניחום המלאכים לעלות למעלה למקום מעלתם כדמפ"ו אר"י כו'.

155 ואתחבר' ביצחק כו': עיין בהיכלות דפקודי רנ"ז ריש ע"ב ח"ב קנז, ב.

156 דנפק אשא מלעילא כו': דרש ויעתר כמו עתר ענן הקטרת וזכר לדבר עתר עם הכולל - עולה תרעא, מילוי אדני שהוא האש שעל גבי המזבח. וכ"מ אח"כ בלק"ת להאר"י ז"ל עי"ש.

157 ותתפלל על ה': לגבי מזלא דסלקא על ת"ת שנקרא יהו"ה, ועי'.

158 לכל מאן דאצטריך כו': כמ"ש בבראשית רבה פרשה נ"ג מקרא דכל השומע יצחק לי שבשעה שנפקדה שרה הרבה עקרות נפקדו כו' הוסיפה על המאורות כו' עי"ש.

159 וע"ד רחים כו' כ"ד ויאהב כו' גבור ציד כו': ר"ל לכן דרש דציק הוא מסטרא דגבורה, זינא דיצחק. ובמק"מ נדחק בחנם לפרשו כמו ד"א, עי"ש. ולקמן קל"ט א' ח"א קלט, א מוכרח לפרש כן.

160 דתמן הוי ההוא רשע כו': ר"ל כמ"ש בבראשית רבה עד דהוא במעי אמי' זרתי' מתוח לקבלי'. וענינו בקרב המל' שם עיקר המלחמה על ירושלים ובסוד לפתח חטאת רובץ וגו'.

161 כד"א רצץ את מוחו: בירושלמי שלהי קדושין תני לה משמי' דרשב"י טוב שבנחשים רצץ כו' וז"ש דא סט' דרוכב כו' וכל המאמר. וז"ש להלן קל"ח א' ח"א קלח, א ותנינן בא להרגך כו', ר"ל דלכן אמרו טוב שבנחשים רצץ כו' ולא תאמין בו שישלים אתך אלא השכם להרגו.

162 במדרש הנעלם. אלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא להוי: אפשר טעות סופר וצ"ל דשעתא. ר"ל של אותה שעת הזיווג דלעיל. אבל רחוק לפרש גי' דשמעתא דר"ל כהא דרבה דאמר מלתא בדיחותא והדר פתח בשמעתא פ"ב דשבת, או כדרב המנונא סבא דאמר מלין מפרקא דשטותא משום יתרון האור מן החושך כמ"ש בזוהר. וצ"ע.

163 בגין דעשו כו' עד לא אתי לעלמא: ואף לאחר שנולד שהיה חי עדיין אברהם וכ"ש יצחק, מכל מקום כיון שנולד יעקב ונעשה יעקב מאריה דביתא חל עליו להתנהג עמו וז"ש "אבל יעקב כו'".

164 סטרא דאברהם כו' הוא הוי מחנך לון כו': ולכן לא יצא עשו לתרבות רעה בימיו ומת ביום שיצא עשו לתרבות רעה כמ"ש בפרק קמא דבבא בתרא. ודרש לה דכל לשון גדולה באברהם הוא.

165 במדרש הנעלם. קודמיתא דתאיבא: כצ"ל. ור"ל ראשית בכורי התאוה כדמפרש ואזיל.

166 ובגין דא כד נפקו לעלמא ואתרביאו פיר' גדלו כל חד אתפרש כו': כצ"ל. וז"ש "וע"ד ויגדלו כו'".

167 הא אוקמוה כו' וכתיב התם הוא היה גבור כו': עיין לעיל קל"ו ב' ח"א קלו, ב.

168 דתבשילא דא מתבר חילא ותוקפא דדמא סומקא: אולי ז"ש פרק ו' דברכות הרגיל בעדשים א' לל' יום אינו בא לידי חולי מעיים. ועיין רמב"ם פרק ד' מהל' דעות ה"ט פ"ד מהל' דעות ה"ט.

169 וחי' בעלמא דין וחי' בעלמא דאתי: בתר האי קרא כתיב "חיו יחיה לא ימות", ושם שפיר מידרש בעולם הזה ובעולם הבא. וכאן אפשר מדכתיב "וחיה" בה"א ולא "וחי", דרש מן ה' יתירא בעולם הבא.

170 וה' חפץ דכאו החלי ואוקמוה: פרק קמא דברכות "כל שהקב"ה חפץ בו כו'".

171 במדרש הנעלם. של מתי ארץ ישראל שהן קודמין בתחלה מהם כמה שנים בשנת הארבעים: כצ"ל.

172 לאתהנאה ולאתנהרא בה: אולי הנאה בנוקבא ואנהרא בז"א.

173 אלא ההוא דרגא דכל נשמתין תליין ביה: וזהו שנאה - שנא ה', כלומר ה' בתראה דהיא צרורא דחיין דכל נשמתין שנא נפשו דרשיעי', ומשום דלא נ"ל להך לישנא לפרש נפשו דקב"ה, דרש כן. ואם כן "שנא" לשון זכר על הקב"ה כדכתיב "יבחן". ולאידך ד"א דרש נפשו דקב"ה דא שכינתא וא"ש דכתיב לשון נקבה - שנאה, דנפש לשון נקבה לעולם.

174 ואזל יצחק ואסתלק מתמן כו': לפמ"ש מלשון הזוהר לקמן קמ"א א' ח"א קמא, א דגרר הוא לאו אתרי' דמהימנותא, אתי שפיר טפי נסיון זה דוגמת אברהם. ועי"ל שעיקר הנסיון שהלך אל אבימלך ועיין פרשת תרומה קל"ז ב' ח"ב קלז, ב דמפרש אבימלך על ס"ם והוא גימטריא עגל.

175 יאות הוי אבימלך למעבד כו': קודם שראהו מצחק, רק משום דכבר אוכח לי' התחיל לבדוק בחלון אצטגנינות.

176 לבר מארעא קדישא: ס"ל דגרר חוץ לארץ הוא. ועיין בירושלמי פ"ו דשביעית מפני מה גזרו על הנוה שבגרדיקי מפני שנויי' רע, ובבראשית רבה הגי' "לא גזרו". וגם בתנחומא משמע דגרר הוא חוץ לארץ עיין מש"ש בליקוטי' בס"ד בזה.

177 דאיהו אתתקף תחות דרגיה דיצחק: שמחצות היום ואילך יצחק כרי בירא כדאיתא ריש פרשת שלח לך. ומכאן נראה שתמיד בה"ע הוא בנוקבא ממש כדעת הגר"א ז"ל בליקוטיו כ"י ושלא כמ"ש בשם האר"י ז"ל שהוא ביעקב.

178 ת"ח בירא דמים נבעין: ר"ל באר מים חיים האמור בכ"מ פי' באר שיש בתוכו מים חיים. והיינו יחודא דבירא ומוצא.

179 ומאן דאסתכל בבירא דא אסתכל ברזא דמהימנותא: ר"ל כמ"ש פ' הרואה "הרואה באר בחלום ראה שלום". והוא רזא דמהימנותא. והוא רחובות דכאן כמש"ו וכדמסיים סוף המאמר "וע"ד כד כו' בשלם לההוא שלם קרי לי' רחובות כו'".

180 ישכינו ארץ והא אוקמוה: בבראשית רבה פ' זו דישכינו שכינה בארץ קאמר.

181 סיב כדין אזיל ונהיר: כמ"ש זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל.

182 מזקן דיצחק מההיא סט' כבדו: אולי יתפרש הכתוב מזקן אותו שנאמר בו שלא יוכל לראות מזקנה דהיינו יצחק.

183 ותנינן דמלה אודע כו': עיין שה"ר פ"ז.

184 בלבבם כו' דאיהו אשתדל בה לארמא כו': ובלבבם נמי אתורה מדרש וכמ"ש אמרו בלבבכם - שיקרא בתורה. וי"ל מסלות בלבבם שהמסלה והארמא לה' ע"י התורה הוא בלבבם וכמ"ש כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' וכמ"ש בזוהר שם.

185 ת"ח יעקב כו': ענין מקרא זה על יעקב דלקמיה כתיב אשרי יושבי ביתך. דא יעקב שהיה יושב אהלים. ולכן לא הוי תמן בשעתא דקרא ליה יצחק לעשו ושכינתא אודעת לרבקה. וזכה לירש הברכות. ורמז לדבר אדם עֹז לו בך עם ב' הכוללים גימטריא יעקב. וז"ש שם אח"כ "גם ברכות יעטה מורה". ומ"ש "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו". אולי נדרש לפ"ז על עשו וכמ"ש בש"ס על יורדי גיהנם מעיין ישיתוהו שבכה אח"כ לפני אביו לברכהו וכמ"ש בש"ס שמורדין דמעות כמעיין של שתין.

186 ובג"כ ויהי נועם ה' וגו': לקמי' כתיב "יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם", וזהו הדר של אדם הראשון שהיה פעל ידיו של הקב"ה. "והדרך על בניהם" זה יעקב ומשיח שנאמר הוד והדר תשוה עליו וכתיב בתריה ויהי נועם ה' עלינו, לומר שכשיהי' ההדר הוא נמשך מנועם ה'. וז"ש וכתיב לחזות בנועם ה', גם כן להביא ראיה דהאי יראה כו' והדרך כו' הוא כשיחזו בנועם ה'. ואולי ירמוז שופריה - שופר י"ה, שהוא מוחין דחכמה ובינה שהן שופרא דיעקב ודאדם הראשון.

187 כד"א עוטה אור כשלמה וכו': וכתיב לקמיה הוד והדר לבשת, שהן הלבושין שכתוב בהן והדרך כדלעיל.

188 ולמעבד ליה שמא כד"א ויעש דוד שם: עיין בפרשת בחקתי קי"ג א' ב' ח"ג קיג, א כגוונא דא אר"ש כו' והוי משבח כו' עד דסלק שמא קדישא בכורסי' כו' הוא עבד שם ממש כו'. וכאן נראה פשוטו שמביאו לראיה דכולא לאתקנא דרגיה אמר. ואף שירתא דא דאמר על יעקב הוא בתיקונא דרגיה כדלקמן קמ"ג א' ח"א קמג, א בההיא שעתא אזדעזע כרסי יקרי' דקב"ה כו'. וכמ"ש וצודה לי צידה בה"א כו'. ואמרה כורסי' אז בצרתה לי קראתי כו' ואתעבד מצדה צרה בטילת הנקודה מגג הדלת ונעשה ריש כענין 'אחד-אחר'.

189 דרגא דעשו שרי' בי' דאיהו שפת שקר כו': ולשון רמיה הוא רוכב נחש והוא עשו בעצמו כמש"ל קל"ז סע"ב ח"א קלז, ב ת"ח דא סטרא כו'. לכן אח"כ שמדבר עם עשו לחודי' כמש"ו חצי גבור שנונים דא עשו כו' לכן נקט רק מה יתן לך כו' לשון רמיה. ושבקי' לשפת שקר.

190 דא עשו דנטר דבבו כו': ר"ל ז"ש עם גחלי רתמים, שאינן כבי' לזמן מרובה כמ"ש ריש פרק הספינה, כך עברתו שמורה נצח כו'.

191 ואוקמוהו האי קרא שרו של עולם ובג"כ אמר ורב דגן ותירוש: נ"ל שפי' שדגן ותירוש הן בעולמות יצירה ועשייה וכמ"ש בגליון הזוהר גם כן ודלא כמק"מ וכידוע דגן גימטריא זן, שם היצירה וי"ל קרא דהושע אענה את השמים והם יענו את הארץ, זה יחוד זו"ן דאצילות וכדדרש ליה בפרשת יתרו פ"ה ב' ח"ב פה, ב עי"ש. וכתיב בתריה והארץ תענה דגן תירוש ויצהר - בי"ע. והם יענו את יזרעאל - ישראל דלתתא ממש, זרע ברוכי יהו"ה - גי' שי"ח, שידוע שהוא בצדיק, שיח השדה כדאיתא בתקוני זוהר תיקון נ"א.

192 בעצבון תאכלנה לקבל דא מטל השמים: אפשר שענינו, מפני שעצבון פירושו טורח כמו "בכל עצב יהיה מותר", ולכן אף משמני הארץ יש בה עצב וטורח עכ"פ, וכן גשמים צריכין טורח לעשות עוגיות, אבל הטל אין בו עצב כי לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. ואולי הטל עצמו משמח וכמ"ש עודהו הטל עליהם ושמח , ונאמר "כטל על עשב רצונו"משלי יט, יב.

193 בעשו כתיב משמני הארץ וטל השמים: הקדים ארץ לשמים, להורות שאין זה הטל האמור ביעקב היורד כסדרו לשמים ואח"כ לארץ, אבל האי טל דלתתא משמים דלתתא. ונ"ל שז"ש בעשו מטל השמים מעל, וביעקב לא כתיב "מעל", שבא גם כן לגלות דהאי השמים דעשו אינן שמים עליונים כי אם מעל קורא שמים. ופירוש "מעל" - מלמעלה, מאויר הגרמים השמימים. ועיין בפירוש הרמב"ן פ' בראשית שאף הגלגלים נקראים שמים תחתונים עי"ש.

194 דלא בעא לאזדעזאה לי': שקרא לו תחלה אבי ולא בא לומר לו פתאום.

195 ואפילו מאן דאיהו חולק ערבי' דעשו: כצ"ל. וע"ל ע"ב על דא אויביו ישלים אתו דא כו' ואודי לי' על כו'. ובכ"מ.

196 אלא בלילא ודאי: ר"ל לילה ממש כפשוטו. וכן עשו שליטתו בעולם הזה הדומה ללילה כדמפ"ו.

197 דהא אודי לי' על אינון ברכאן דילי' בחרבא: ר"ל ז"ש יש לי רב אחי די לי מתנתי לחיות על חרבי. אבל יותר נראה שטעות סופר הוא וצ"ל "על ברכאן דילי' בתר דא".

198 אלא מי איפה דקיימא שכינתא תמן: איפ"ה עולה צ"ו, כמנין שם העשיה דמקננא בה שכינתא. גם עיקר שם איפה לשון מדה ושיעור - מכונה לשכינתא. אלא שכאן כתיב איפוא בא', וכמו שהרגיש בגליון ד"א ג"כ.

199 אינון דמעין כו': עיין לקמן סוף הפרשה קמ"ו סע"ב ח"א קמו, ב ואינון דמעיין אורידו כו'. ועיין תנא דבי אליהו רבא פרק כ"ד בשכר ג' דמעות שהוריד ונפלו מעיניו ניתן לו הר שעיר שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם.

200 אפיק ציצא דרוקא בגין קלנא: בב"ר דרש לה מדכתיב "הכי" - כמאן דמחייך בגרוני' ומוציא רוק מפיו ועיין מתנות כהונה שם. ור"ל שאותו רשע חכך כן כלפי מעלה דקרא שמו ע"ל קל"ח א' ח"א קלח, א.

201 לא קיימא הכא מאן דיסתכם עלך: לפמש"ל דאיפה היא שכינתא היינו דקאמר איפה לא קיימא הכא. וי"ל עוד דלכן כתיב "לכה" בה' והוא חד באורייתא דכתיב בה"א כדאיתא במסורת כלומר לך ה' איפוא -- שאין כאן לך ה' דא שכינתא שיסכים על הברכה כשם שהיה עם יעקב.

202 אנא גרימנא לך בגין כו': עיין ס"פ מצורע נ"ו א' ח"ג נו, א יצחק הוי מכוין בסיומא דדינא קשיא כו'.

203 השתא ארחא מתתקנא כו': דאנן ג'.

204 דבי' ברא עלמא וביה משתעי תדיר: נ"ל פירושו כמש"ל בהקדמה ג' סע"ב למעבד תולדי' כד אתא אברהם כו' כד האי אבר אתרשים במלת ברא כו' וז"ש וביה משתעי תדיר. שבכל מע"ב נאמר לשון בריאה תמיד.

205 ואיהו אכסדרה לקבלא: ר"ל ז"ש עולם לאכסדרה דומה, והוא הנוקבא, והוא כפרש"י שאכסדרה יש לה ג' מחיצות שלמות.

206 ואתמליא לבתר: אולי זהו סוד מ"ם סתומה שמסיים בו ספר בראשית. אך י"ל שגם מ' פתוחה קרי אתמליא על ידי הוא"ו שסותם ומתחבר עמה. ועיין פרשת אחרי מות ס"ו ע"ב ח"ג סו, ב.

207 וכד שארי לאתפשטא בחכמה דאתדבקת בה ואיהו בגווה: ז"ש פיה בי"ה דאינהו חכמה ובינה.

208 ושקט ושאנן כמה דאוקמוה מאינון מלכוון כו': בויקרא רבה פרשה כ"ט ותנחומא ריש פרשת ויצא.

209 וקיימא עלמא לאתפרעא מיני': פי' מן ההוא חויא וכן הוא לעיל ל"ה ב' ח"א לה, ב ומלה דא הוי תלי על כו'. וכן מ"ש אילנא דחיי וכפר על אדם מפורש שם דהוא יעקב שופריה דאדם עי"ש. והוא בר נש כגוונא דאדם דמפרש ואזיל. ואתתא כגוונא דחוה היא רבקה.

210 לאו איהי תקיפא בשלטנותא: ז"ש בבראשית רבה שזוהי ברכת גלות.

211 כד הוי בבאר שבע: ר"ח לטעמיה דדרש לקמן קמ"ז א' ב' ח"א קמז, א באר שבע דא יובלא.

212 כד אזל לחרן: ס"ל חרן דא מלכות, ולשון חרן כמו אחרונה כמ"ש ועד אחרן. ובלשון ירושלמי רגילים להפיל האלף בלישנא קלילא ולמינקט "חרינא".

213 דכתיב כו' כי בא השמש: מפרש 'בא' לשון ביאה ממש כמ"ש בבראשית רבה אתא שמשא, ולא לשון שקיעה.

214 דכתיב וישכב במקום ההוא: כמש"ל קנ"ו ב' ח"א קנו, ב בסתרי תורה שכיבה בכל אתר כו' עי"ש.

215 מטלנוי בתרין סטרין אינון כו' ואזל לסטרא דדרום ולבתר לסטרא דצפון כו': ל"ד מהלך השמש קאמר, שידוע שהולך מזרח דרום מערב ובצפון אינו מהלך לעולם, אלא סובב וכמ"ש פרק ב' דבבא בתרא ובש"מ. אלא ר"ל כמש"ל קל"ו א' ח"א קלו, א דנהיר לסטרא דא ולסטרא דא. ומשום שכל היישוב בין צפון לדרום כמ"ש בפרק מי שהיה טמא, לכן עיקר נהירותיה לצפון ודרום. ומכל מקום עיקר תוקפיה דנהורא בדרום כמש"ל שם ולקמן קמ"ח א' ח"א קמח, א ששם הולך ממש לכן שם החום.

216 לרשו אחרא דכתיב וילך חרנה: דרש כמו אחרינא. או כמש"ל ע"ח ב' ח"א עח, ב בסתרי תורה ההוא רוגזא ותוקפא כו' וכ"ה בגליון המוסגר כאן שני ערלה כו' וכדאמר ר"ש לקמן ע"ב וילך חרנה דא שנת ערלה כו'.

217 וכניש לון לגביה: מפרש "שואף" כמו 'שואב' בחלוף פ"א בבי"ת, וכמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה שיש הרבה כיוצא בזה כמו 'הפקר - הבקר'.

218 עלמא דדכורא: פירש במק"מ על אימא. ועיין לקמן קס"ג א', רמ"ו סע"א, רמ"ח סע"ב - דאימא מיקרי דכורא.

219 השמטות. חרנה ארעא דרשו אחרא: ר"ל חרנה כמו 'אחרינא', ובלשון ירושלמי וב"ר מורגל לומר וחרינה במקום ואחרינא. ואע"פ דבלשון התוספתא כ' לשון חרון אף כדברי המקדש מלך -- מכל מקום לשון הזוהר כאן משמע כמ"ש.

220 השמטות. ונטל כל נהורין וכניש לי' לגבי': נראה דמפרש "שואף" כמו שאפה רוח, והיינו ששואף לתוכו נהורין דלעילא דאבא ואמא כדמפרש ואזיל ובכדי לאנהרא למקומו. וזה לשון "כניש לון לגביה" דקאמר.

221 השמטות. כמה דתנינן כה"ג נוטל בראש: בכ"מ כהן גדול הוא באבא ומביאו לראיה שבתפלין של ראש יש מוחין דאבא.

222 ובג"כ באר שבע דא יובלא באר שבע דא איהו שמטה: לכאורה היה נראה דבאר שבע האמור באברהם שנק' ע"ש השבועה הוא ביובלא מקום הנדרים. ובאר שבע דיצחק הנקרא על שם הבאר הוא בשמטה. ויתכן יותר לפ"ד הפרקי אליעזר פרק ל"ה דז' בארות חפר יצחק, והיינו כמאן דאמר בבראשית רבה ד' בארות חפר בבאר שבע, לבד ג' שחפר בנחל גרר, והכל ז' אלא שהענינים מורים שגם דאברהם הוא באר הזאת דשמטה.

223 דהוי עריק מאחוי כד"א: אפשר ר"ל כמ"ש שלהי כתובות בדוד שאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, שכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה. ומשום דהוי ערק עשה כן. ולולי זה לא יצא חרנה ועיין פר"א ריש פרק ל"ט שאף למצרים לא רצה יעקב לירד אל יוסף עד שאמר לו הקב"ה.

224 אבני יקר כו': עיין לקמן רל"א ב' בזה ח"א רלא, ב, ופקודי ח"ב רכט, א.

225 תריסר אלף ורבוון אבנין פסילן: ר"ל אבני גזית. והן ביצירה ועשיה. ועיין ביתדות המוזכרים בהיכלות דפקודי.

226 השמטות. כמה דאיתמר: אולי ר"ל הא דדרשינן בדוד כי גרשוני היום מהסתפח וגו' שכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה.

227 השמטות. תריסר אלף רבוון אבנין פסילן: אולי הן נגד ק"כ צרופי אלהים. ונ"ל דאבני גזית אלו הן דיצירה ועשיה, שבהן אלף ורבוון. הן גזית דלא תבנה אתהן במזבח.

228 והוי אמר חד לחברי' דא תוקפא דשמשא כו': כל דרשותיהם בענין זה היו לענין הזיווג שנזדווג זה הבן הגדול והוי אזל להלולי' כדמפ"ו ואמר דרוח הוא קיומי' דעלמא ועיקר כינוי רוח הוא לענין הזיוג וכמ"ש ולא אחד עשה ושאר רוח לו וגו'. ועיין לעיל קל"ו א' ח"א קלו, א והשתא רוח כו' וכל דא כו' והאב פתח ודרש קרא דקומה ה' כו' כמזמין קוב"ה ושכינתיה ובדיחי מלכא להלולי'. ואח"כ ברא זעירא דרש ללמד ד"א לאחיו הגדול כיצד יתנהג בד"א עם אשתו.

229 ונטיל ביתי' ויתיב בי': כמ"ש וישב על המטה.

230 בחבורא חדא עם אבהן: שעל ידי ייחוד ק"ש הוא מתייחד בו' קצוות דיליה. וז"ש ליוסף בעודו יושב על המטה, וכן היה עד סוף ברכת כל הבנים שאז נאמר ויאסוף רגליו אל המטה, ועד אותה שעה התחזק אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וגו'.

231 השמטות. בסתרי תורה. ולנחתא בההיא סטרא: כצ"ל.

232 השמטות. אלא הי' לעילא הי' לתתא דכתיב סלם כו': הוא מפרשם סלם על המלכות ואף לקמן ע"ב דקאמר והוא יסודא דעלמא -- אין ר"ל על יסוד כמ"ש מקדש מלך שם, וליתא, דהא קאמר "ראשו דההוא סלם ומאן כו' ראש המטה בגין דאיהו ראש להאי מטה" -- מבואר דסלם היינו מטה, וראש מפרש ליה על יסוד שנקרא ראש לההיא מטה וסולם. וזהו החילוק גם כן בין הני ב' דרשות דדרש שם על עולים ויורדים בו, לל"ק מאיך ההוא סולם על המלכות ולל"ב על ההוא ראש היסוד עי"ש. והיינו "דבר השם" דכתיב כאן ביחזקאל. דבר ה' זו מלכות. שהיא דבור של ה' וז"ש פ' חבית דבר ה' זו הלכה וזו הקץ. ומייתי ראיה מדכתיב בסולם מצב ארצה וראשו השמימה, והאי נטיל לעילא נטיל לתתא. נ"ל פירושו לא לשון קבלת שפע אלא לשון מסע, ור"ל כדמפרש והולך דאתתקף בעילא ותתא בארץ כשדים בנהר כבר בארץ כשדים דגלותא שריא ביה, ר"ל כמ"ש "ואני בתוך הגולה", שגלתה שכינה עמהם, וכדאיתא ריש שמות ח"ב ב, ב ועכ"ד על נהר כבר - ר"ל מכל מקום היתה דבוקה גם כן ביסוד נהר דנגיד ונפיק ומ"ש ופי' מאי נהר כבר כו' הוא דרשא אחרת. ועיין לקמן פרשת ויחי רכ"ב ב'. אבל לשון בתרין עלמין אתתקף דחוק לפרש לפי זה. וצ"ע. ועיין לקמן ק"נ א' ח"א קנ, א בדרש נצב עליו.

233 ולוייך ירננו מבעיא ליה: בפרשת פנחס רמ"ב א' ח"ג רמב, א מפורש דגם כהניך ילבשו צדק קשיא ליה, דלוייך מיבעיא ליה, דצדק מסטרא דלואי איהו, עי"ש. וכ"מ להלן כאן שאמר עבד כהני וחסידי כו'.

234 מכאן אוליפנא דמאן כו': לימד דרך ארץ לבניו שינהגו שם בבית הכלה לקיים כל מה שאומר בעל הבית כו'.

235 וקב"ה אוקים מלה כרעותיה כו': ז"ש "כהניה אלביש ישע וחסידיה רנן ירננו" תהלים קלב, טז.

236 אפילו במאנין דילי לא אשתמש כו': כמש"ו ברא זעירא דאפי' אית לי' ערסא דדהבא כו' וכן הוא להדיא בפרשת פנחס שם. ור"ל ז"ש "פה אשב כי אויתיה וגו' זאת מנוחתי וגו'".

237 מרקמאן באפלקסייא: כצ"ל. ועיין בערוך.

238 אמינא לי' אן הוא ברך אחרא: מפני שהיו רגילין שלא ישאר החתן שם וכמ"ש קל מסובין חתן הדר בבית חמיו ולכן נקרא בכ"מ הכנסת כלה שהיו מכניסין הכלה לבית החתן.

239 והוא השיב לו ואשתאר בדביתהו: ר"ל לשמוח באשתו ימים ולא לדור שם בבית חמיו. או ר"ל שדר עם אשתו שמה ולא בבית חמיו דעיקר חששא בחמותו הוא.

240 דלמא אנת אזל בארחך בבהילו: ואע"פ שבקש ר"י בעצמו מהם למיזל בתריי' - חשב דהיינו להתלוות בדרך ולא להתעכב עמהם שמה ז' ימי המשתה. ולכן לא רצה לזמנו שאולי אם היה מזמנו לדבר מצוה בעל כרחו היה נמנה עמו ומבטל מאורחי' ואית ליה טרחא.

241 יהבי נבזבון ומתנן לון: לבד פשוטו נראה שרמז גם כן שהיו דורשין ברזין דאורייתא והן הן נבזבזין לחתן וכלה עלאין, וכדאיתא בהקדמת הזוהר י ע"א ח"א י, א בליליא דעאלה כלה לחופה, עי"ש. ודע מש"ש בסוף העמוד "באינון שירין ושבחין כו'" הוא טעות סופר וצ"ל "ושבכין", והן אצעדה וצמיד - תרגומו שירין ושבכין.

242 כשתא דרגין נחתא: פשוטו נראה דחשיב מן נצח והוד שמהן מתחיל הנבואה בתרין, והיינו נהי"ם ומיכאל וגבריאל שממנו החלום כדלקמן הא שיתא דרגין וכ"מ בס"ת כאן. ועיין לקמן קפ"ג א' רל"ח א'. ותלמידי האר"י ז"ל פירשו שהן שית פרקין דנה"י. ועיין בהיכלות פקודי רנ"ח א' ח"ב רנח, א באינון חמוקין קיימי כו' מחמוקי ירכין ולתתא קאים חלום כו'.

243 כפום ב"נ הכי חמי דרגי' דנבואה כו': כצ"ל. ועיין בהיכלות שם רמ"ח א' ובפירוש רבינו הגר"א ז"ל שם. וכפל הלשון לומר אף באותו אדם עצמו, אינו שוה בכל פעם חלומותיו לפעמים בדרגי' אחרא ולפעמים בדרגי' אחרא. ועיין לקמן קצ"ד א' ח"א קצד, א והן תנינן דהא כמה כו'. ועיין לקמן רל"ח א' ח"א רלח, א ולקמן ק"נ ח"א קנ, א בשלמה והא השתא בסוף יומוי חשיך יתיר כו'.

244 נטיל לעילא ונטיל לתתא: נ"ל פירוש "נטיל" הוא לשון מסע. והיינו כדמפ"ו לקמן ב' מאיך האי סלם כו'. והוא סוד התלבשות מלכות דאצילות בבריאה להיות ראש לשועלים ובסוד "ומלכותו בכל משלה". וזהו הענין לכאן דקא' בארץ כשדים באתר דגלותא תמן וז"ש עליו היה היה מה דהוי לעילא הוי כעת לתתא. וז"ש בתרי עלמין אתתקף באצילות וגם בעלמין תתאין. וזהו שחזר לבאר בעילא ותתא. וזהו ענין שייכ' המאמר דיחזקאל לכאן לבאר דבהאי סלם סלקין ונחתין.

245 ועכ"ד על נהר כבר: עם כל זה לא נגלית לו השכינה בחוץ לארץ כי אם על הנהר כמ"ש במכילתא ריש פרשת בא ולקמן פרשת ויחי רכ"ב ב' ח"א רכב, ב, עי"ש.

246 והוא יסודא דעלמא: פירש המק"מ על המלכות, ונכון הוא. דמוכח דסלם ומטה חד נינהו. וראש המטה הוא צדיק - חי עולמין. והשתחווית יעקב על ראש המטה - אולי הוא כענין ונענע לי בראשו דפרק קמא דברכות שפירושו הורדת המוחין. אף כאן הורדת המוחין מכל גופא דז"א לארקא לראש המטה - ברכות לראש צדיק. ועיין לקמן קס"ב א' ח"א קסב, א ראש צדיק נוקבא דקיסטא כו' איקרי ראש צדיק כו' והוא עטרת היסוד הדבוקה במלכות. וזהו ראש המטה דכאן. ולפמ"ש בענין השתחויה יובן מ"ש לעיל קל"א ב' ח"א קלא, ב בבא על הכותית דכתיב כי לא תשתחוה כו'.

247 ומניה נהירא: כצ"ל. פי' מן הראש והיא המטה.

248 וכי פעמיים הוי ולא יתיר: מקרא זה במלכים י"א כשחטא. ופשטי' ודאי כדכתיב שם ט' וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון. הרי שב' פעמים ראה מראה נבואה בעצמו וכמ"ש המפרשים ששארי פעמים הי' על ידי נביא ודברי חכמתו ברוח הקדש נאמר ולא בגילוי נבואה. ולדברי הזוהר צ"ע האי כאשר נראה אליו בגבעון - דאלמא ב' המראות שוין היו, והא האי מראה כשנבנה בהמ"ק וקודם החטא היה שהרי שם בפעם ההוא התרה בו ואתה אם תלך כו'. ואולי יהא פירוש "שנית" לשון שינוי ממה שנראה בגבעון.

249 סטרא דחכמתא כל יומוי הוי: כצ"ל.

250 באשתדלותי' בנשים נכריות: הלשון מורה שעסקו היה שלא לשם נשואין כמ"ד לאהבה דבק לקרבן תחת כנפי השכינה וכידוע בסוד אלף חולקין דמשה שרצה שלמה גם כן לתקן על ידי קיום אלף נשים אלו. ועליהם חזר ואמר "אדם אחד מאלף מצאתי" - זה משה, "ואשה בכל אלה וגו'" - הן אלף נשיו.

251 מאי עדי עד היינו דכתיב כו': עיין מק"מ. ועיקר הפיר' שיזכה להגיע כסא מלכות עדי עד - היינו עד ז"א שהוא ה' הנראה אליו. דאתכליל דרגא עלאה בדרגא תתאה. פי' ז"א במלכות שהיא מראה ולא כמק"מ שפי' מל' בגבריאל. וכדברי מוכח מ"ש מראה במראה. וכשחטא ואתפגים סהרא לא זכה להגיע עדי עד. ונפסק הייחוד. לכן נפסקה מלכותו והיו"ד שב"עדי" הוא יו"ד זעירא המחבר זו"ן. עד עם עד.

252 וכתיב ומלך אין באדום נצב מלך: נראה דמייתי ראיה משם דנצב הוא מסטרא דדינא שמשם נמשך חוזק למלכי אדום. וז"ש כאן ה' נצב דכל דרגין כו' דאתיהב כו' בין ב' סטרין כו'.

253 דכיון דאתקשר באברהם אשתכח דאיהו באמצעיתא: והוא הוא"ו של "ואלהי יצחק" הרומז ליעקב, וכדמפרש והולך להלן.

254 השמטות. והא השתא בסוף יומוי חשיך יתיר: ר"ל ז"ש לעיל ח"א קמט, א כפום דרגיה הכי חמי כפום ב"נ כו'. ר"ל אפילו באותו האיש עצמו, משתנה ענין החלום כפום דרגיה, וכמו בשלמה בתחלה אתכליל דרגא בדרגא ובסוף יומוי חשיך יתיר.

255 השמטות. אמינא הא דאר"ש דמלין כו' ולאחזאה מלין אחרנין: ר"ל שבמאמר זה של ברא זעירא יהי' כל קוטב דבריו לענין שראוי לו גם כן לישא אשה ולמיעל תחות גדפוי שכינתא ולמיעבד פירין. ודרש זה על יעקב ברזא דחכמתא ולאחזאה מלין אחרנין כמ"ש ר"ש לעיל קמ"ט א' "והוי פריש כו' רזין כו' ויהב בהו ארחא לבני עלמא כו'". ונתקיימו דבריו ונשתדך.

256 השמטות. חשיך יתיר: אולי היינו מ"ש שם אח"כ מלכים א, יא "ויאמר ה' לשלמה" ומפרש לה בחלום דלא כתיב ביה "וירא". ואף שסתם לשון ויאמר ה' בכל מקום הוא אמירה ממש דרך נבואה.

257 השמטות. אנא כו' דנחלא דכלא: היינו מיסוד אימא. ואולי סמיך למילף האי והי' מדכתיב שלהי זכריה "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים" ואע"ג דכתיב מירושלים, עיקרו נמשך ממקור החיים עליונים. וז"ש שם והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

258 השמטות. מני' נגיד ואמשיך: ר"ל נגיד ליסוד שבו ואח"כ אמשיך להאי אתר. ואולי ז"ש "לי לאלהים" -- ר"ל לי לדרגא דיו"ד שהוא היסוד, יו"ד זעירא, ומשם לאלהים. וז"ש "אימתי ושבתי בשלום כו' ואהא יתיב בדרגא דשלום" - ר"ל כשאתחבר עם היסוד ויתגלה והיינו כשנולד יוסף. וז"ש "ואחבר קשרא דכלא בי'". ר"ל בההוא אתרא. וז"ש לתקנא בית אבי - הוא בענין משכיל לאיתן תוקפי', הבא מתוקפיה דיצחק שממנו עיקר האהבה. אשא.

259 השמטות. ד"א ושבתי כו' תמן אשתלים כו' באתר דא אסלק כו': משום דישבתי בשלום כתיב מקמי והיה ה' ולפירוש ראשון היה לו לכתוב אח"כ, לומר כשימשיך ה' לאלהים יהיה כששב בשלום להכי מפרש ליה כסדרו. כשישוב לא"י ויהיה בדרגא דשלום שיולד יוסף כנ"ל תמן אשתלים, כי על ידי חיבור יסוד בנוקבא אסלק מדרגא לדרגיה דה' שהוא דרגיה דידיה כדקא יאות. וא"ת מה יהי' זה תועלת לדרגי' דאלהים? על זה אומר "ותמן אפלח פולחניה", ור"ל כדכתיב אח"כ "והאבן הזאת כו' יהיה בית אלהים", למפלח תמן, כנ"ל בס"ד ביאור מאמר זה. ובמקדש מלך השמיט לפרשו לגמרי.

260 מעילא מרישי' דדוד הוא: מ' לי מרישיה דדוד היינו יסוד שהוא ראש המטה כדלעיל קמ"ט ב' ח"א קמט, ב והוא סיומא דגופא - ת"ת. וכולא נקרא רישיה דדוד. וההוא ספר למעלה מן הת"ת גם כן. וזהו שהביאו לראיה על יעקב שנתיירא פן ח"ו יגרום החטא עד למעלה מדרגיה דידיה. ואולי מ"ש "וההוא חובא ימנע ליה דלא יתוב בשלם" היינו שלא יזכה לדרגיה דיסוד וליוסף, ולא יתחבר עם המלכות ויסתלק נטירו מיניה - נטירו דסוכת שלום. ואולי היה חושש לחטא ב' אחיות כדלקמן קס"ח א' ח"א קסח, א שעל ידי זה לא יתוב בשלם. וענין שמא יגרום החטא האמור ביעקב ריש ברכות שוה עם שגרם החטא דעזרא. שמפורש בזוהר שהיה חטא פגם הברית על ידי הנשים נכריות.

261 אי תימא דלא האמין בקב"ה: ר"ל כמ"ש בבראשית רבה וש"מ וקראו עליו בכל זאת לא האמין וגו'.

262 כד אתיב בשלם אשוי לקיבלי לדינא: שעיקר בנינה מן הגבורות, ותלה הדבר באיתוב בשלם כמש"ל בס"ד. שעל ידי אשא דרחימו דיצחק מתעורר בתוקפיה ומה שסיים "בגין דאנא פלח קמיה תדיר" - ר"ל קמיה דדרגיה דאלהים ואולי יישב בזה הא דמקשה לקמן למה כתיב יהיה בית אלהים ולא בית ה'. עי"ש.

263 ואתברכא מעילא ומתתא בגין דאתן מעשרא מכלא: לא משמע לפרש האי "עילא ותתא" על נצח והוד שנקראין "עומק רום ועומק תחת" בספר יצירה. אלא נראה יותר דעל ת"ת ויסוד קאמר ועיין מק"מ. ודרש לה מ"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו" - "כל" הוא היסוד, ו"אשר תתן לי" הוא ת"ת, שמקבל המוחין מ"אשר" - ראש, וגם היסוד נקרא 'אשר'. והכל - עשר אעשרנו לך.

264 וא"ת דאבנא דא עאלה על כמה כו': כצ"ל. וק' דקרא בהדיא כתיב ויקח האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה, ועלה קאמר אח"כ "אשר שמתי מצבה". ונהי דלמסקנא י"ל דהתם נמי מפרש "וישם אותה מצבה" לשון עבר, וכדמפרש כאן ששמה מצבה במה שאמר אין זה כי אם בית אלהים, ונמשך הכל למטה על "ויצק עליה שמן", אבל מכל מקום מאי מקשה הכא בפשיטות. וצ"ע.

265 ושפיר על דא אשר שמתי: כצ"ל.

266 אלין אינון דמשתדלין באורייתא: כדכתיב שם "כן יתן לידידו שנא" תהלים קכז, ב, ודרשו ת"ח המנדדין שינה מעיניהם, והיינו דמסיים "כי ידברו את אויבים בשער" - אין שער אלא סנהדרין.

267 תוספתא: עיין פירוש במק"מ. ול"י מקום לענין מקבלין ליה בין תרין דרועין לפירושו. ולכאורה מורה הכוונה יותר על ת"ת שמתקבל בין חו"ג כשמקבלין ב' העיטרין דאבא ואמא.

268 בסתרי תורה. לאתנטרא ולאתעתדא: כצ"ל. או צ"ל לאתאטרא מלשון "תאטר עלי באר" תהלים סט, טז, פי' ובנ"א ליתי' להאי לאתעטרא כלל.

269 במשה חד כו' אחת היא לאמה: נ"ל דר"ל כד ברתא בבי אמה דלא אתנסבא כדלעיל מ"ח סע"ב ח"א מח, ב, וכשנישאת לבעל על ידי ז' הברכות ממשיך לה ז' מקיפין, ולכן במשה דאתפרש מביתא דלתתא לא נזכרת רק פעם א' כמו שהיא בבית אמה.

270 אשרי שומרי כו' דהא כל מאן דאשתדל כו': והיינו דכתיב בתריה "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך" תהלים קו, ד. ואולי ר"ל נמי רישיה דקרא "מי ימלל גבורות ה'" וכמ"ש בזוהר לשון מלילות שימלל וימתיק הגבורות שמהן נמשכין דרגין דקץ דשמאלא כדלקמן. וזה ימלל שומרי משפט כו'.

271 עד דדחיק ליה אתר בעקו: ר"ל שמחמת זה צר לו המקום בעת צרה וכמ"ש סוף פרק הרואה אין לו כח לעמוד ביום צרה.

272 צר דיליה ומארי דבבו כו': לקמן פרשת וישלח קע"ד ב' ח"א קעד, ב דרש לה דאפילו נשמתיה דב"נ דאיהו חילא דיליה איהו מארי דבבו לקבליה. והכל עולה לענין אחד.

273 דא פנימי כו': חשב ג' דברים נגד ג' עולמות בי"ע, שבכל או"א מלמעלה למטה הס"א ר"ל יורד ומתעבה.

274 מסטרא דא רזא דדרום: ר"ל הוא הכל בסוד קץ הימין. ואע"פ שעיקר לשון קץ הימין הוא על מלכות דקדושה. מכל מקום כל דרגין דמהימנותא בין בדכורא ונוקבא כולן נכללין בשם זה.

275 ואחיד להאי לעילא: למעלה אחיזתו בקדושה מסיגי הדינים דצפון והוא הנקרא דכורא. וכמ"ש דדכורין אינון דקיקין. ואחיד לתתא בדרגא לכלוכא דמסאב והוא נוקבא דס"א ר"ל. וז"ש "והכא מזדווגי כו'".

276 ת"ח עשו כו': ע"ל קע"ז סע"א ח"א קעז, א.

277 ת"ח יעקב כו' רזא דמלה בירא לא סלקא כו': אולי קשור המאמר דהא דאמר לעיל מאן דישתדל בארחוי דאורייתא ועבד צדקה כו' דווקא נקט תרווייהו כחדא, שהוא עושה משפט ואחיד ביה בקוב"ה, צדקה דידיה הוא שאמרו עליו דסליק לעילא ואמשיך ברכאן כו'. אבל מאן דלא אשתדל באורייתא ולא קיים שומרי משפט, דלא אשכח צדקה שהוא הבירא קשרא דילי' לאתחברא בהדי', אין כח הצדקה שלו עולה כל כל למעלה. וז"ש ענין יעקב ומשה שהן בדרגא דמשפט ואחיד בהו בירא, דרגיה דצדקה.

278 והא באתר דא לא אשכחנא כו' מיד וישא יעקב כו': וקשה האיך היה דעתו לעבור על צווי אביו לישא אשה מבנות לבן, והרי היה יודע שלבן דר בחרן כיון ששאל להם הידעתם כו'. אם כן האיך עבר משם והלך להלן. וצ"ל שהיה בוטח שזיווג זה עצמו דבנות לבן יזדמן לו שם וכמו שהיה באמת. וע"כ לדברי ר' אבא בני קדם אינו רחוק מחרן.

279 במה ידע כו' אמרו לי': אולי ביאר זה לומר דרחל באתגליי' שהרועים הגידו לו באתגליי' מיד והנה רחל, מה שאין כן לאה - ויהי בבקר כו'.

280 כאינון עלאין כו' דלא מתפרשאן: עיין לעיל קכ"ג א' ח"א קכג, א ובג"כ כתיב שנה דלא אתפרש כו' ז' שנים אלין אתפרשן כו'.

281 באהבתו אותה לאשתכחא כגוונא עילאה: באהבה דלא מתפרשין. ונ"ל שז"ש "באהבתו אותה" ולא כתיב "באהבתה", לרמוז דבשני מלות אלו נרמזו בסוף ו' ה' דשמא קדישא. ור"ל באהבת ו' לה'. וזהו "כגוונא עילאה". ועוד י"ל דבאהבתו אותה כגוונא עילאה - היינו שרצה להמשיך בה ז' שנין והזכיר אהבה שהוא חסד - יומא דכליל ואזיל עם כל יומין. וז"ש דלבן רמז לי' דפתח ואמר "טוב" - ר"ל שהוא החסד כמ"ש בגליון ובמק"מ. והוא כליל ז' יומין.

282 אר"א כו' בשמטה: ר"ל דלהכי לא פלח ז' חדשים או יומין, דלאזדווגא בשמטה שהיא ז' שנים ממש, ולא ביומין. ועיין לקמן קנ"ד א' ח"א קנד, א ז' שנים שכיחי כו' דהא כל יומא כו'.

283 עולם סתים כו' מתמן שירותא: ר"ל משם ראוי להתחיל כדכתיב "מן העולם" - יובלא, ואח"כ "עד העולם" - שמטה.

284 ז' אלין דאינון סתימין כו': כצ"ל. ועל ז' השנים שעבד קאי כפשטיה. ומכל מקום הסוד שהמתיק בו במק"מ מכווין גם כן לדבר, עי"ש.

285 בנימן הדר לביתי' ושימש ערסי': לגירסא זו דליתא כאן "ואוליד בנין" יש מקום לפי' הרח"ו שהזכיר במק"מ דבנים שהוליד תחלה נחשבו על שם יוסף כענין הייבום עי' ס"ת לקמן קנ"ה סע"ב. אבל לגירסא שהביא המק"מ עצמו דגרם כאן "ואוליד בנין" - תימא, אם כן שעשרה בניו הראשונים שבכולן אמרו בש"ס בסוטה ובמדרשים דאקרו' על שם אחיו - ע"כ הני בנין דאוליד כי הדר לביתי' הן לבד י' בנים הנ"ל. ולא מצאנו שנחשבו כלל בע' נפש ולא בשבטים.

286 מושיבי עקרת הבית דא רחל כו': שהושיבה יעקב לעקרת הבית כמ"ש בב"ר אקרא דרוח - כרחל וכלאה אשר בנו וגו', עם כל זה זכתה לאה לשמוח במה שהיתה אם הבנים, וכמ"ש הפעם ילוה, הפעם יזבלני.

287 אם הבנים שמחה דא יובלא דכל חדוה כו': ולדברי סתרי תורה לקמן קנ"ו ב' ח"א קנו, ב כדין עלמא עלאה בחדוה בשעשועא כו' המעט קחתך כו' - אם כן יתפרש האי "אם הבנים שמחה", בהא דשמיטה עקרת הבית ועיקר זווגא דיעקב בה, בהא גופיה "אם הבנים" - דא יובלא, "שמחה" - כאמא לגבי ברתא ע"ש.

288 בגין דהאי כליל כלא ברזא קדישא: ר"ל הלל בשמטה ורחל גימטריא א"ד - ס"ה, וי"ה ביובלא ולאה דהוא חכמה ובינה, רעין דלא מתפרשין. וז"ש שכולל שם ושבת כא'. ושבח הוא במלכות שמשבחת תדיר כידוע - מכנף הארץ זמירות כו'.

289 ורזא דמלה דכתיב וישכב עמה בלילה הוא: עיין בסתרי תורה לקמן קנ"ז ב' ח"א קנז, ב.

290 מהכא דסאני ב"נ עריין דאימיה: וכדאמרינן פרק חלק "כלום הנאה יש לך ממקום שיצאת", ועיין מ"ש בס"ד בחי' פרק הרואה בזה.

291 עם אמי' בכל אתר: נראה דר"ל אפילו דרך קביעות בדירה וכדאמרינן שלהי קדושין מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ובתו.

292 כד"א לויות: ר"ל כדכתיב "כמער איש ולויות". או צ"ל לוית ור"ל "לוית חן". ומשמע מכאן דראובן שמעון לוי בחג"ת כסדרן. ועיין פירוש ספרא דצניעותא לרה"ג ז"ל ט"ז ע"ד.

293 ואי תימא אינון תרין בנין כו' כג"ד: ר"ל שתאמר שכיון שנולדו אחר יהודא הן בעלמא דפרודא וקאמר לא כו'.

294 ו' בנין שית סטרין דעלמא: ק' דהא עד הכא ס"ל דיהודא במלכות רגל רביעי. וכאן הדר לומר שהן בו' קצוות. ואם כן על כרחך יהודא גם כן מהן, דהא אכתי לא איירינן מיוסף דאתיילד מעלמא תתאי עד דאתי ר' חזקיה לקמן לפרושי'. ועיין בדברי רה"ג ז"ל שם. וצ"ע.

295 בסתרי תורה. יבשא איהו בלא לחותא כלל: כצ"ל.

296 אגבי' מריר: כצ"ל.

297 אתמסר לי' בכירותא: כצ"ל.

298 בסתרא דא כתיב לא תהי' כו': כצ"ל.

299 בזוהר. בסוד ישרים אילן שאר סטרי עלמא: בסוד הוא צדיק כמ"ש בב"ר סוד המילה דכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. וישרים הן תנ"ה. ועיין לקמן קע"ח ב' ח"א קעח, ב דכל דרגין בהו כו'.

300 ואחיד בדרום בגין דאיהו אזל לימינא ואתאחיד בגופא: נראה דהיינו שדגלו במזרח וז"ש תחלה אחיד במזרח וכאן אמר אחיד בגופא, ר"ל והחונים לפני אהל מועד משה שהוא גופא. ודקאמר אזל לימינא מבואר בויקהל רכ"ג א' ח"ב רכג, א שר"ל שהלך בדרך ימין. ודקאמר תחלה אחיד בדרום - נראה ר"ל בגבולי א"י גבול יהודא מנגב א"י. ועיין לקמן רמ"ג א' ח"א רמג, א ובמק"מ שם.

301 כמרזפתא דאפיק זיקין לכל סטר: כקורנס של נפחים שמוציא ניצוצות לכל צד בעת הכאתו על הסדן.

302 וברוח פיו דא רוחא: ז"ש בפרקי ר' אליעזר רפ"ז אבל בצבא השמים יגיעה כו', עי"ש.

303 ועבד אומנא כו' ועבד עלמא תתאה: לא נ"ל מ"ש במק"מ עלמא תתאה בי"ע. שאין דרך הזוהר לקרותו כן. גם נגד עלמא עילאה גם כן באימא, ממילא מובן דתתאה כאן גם כן במלכות. ואח"כ ביאר והאי נהורא דל"נ בקשורא דלעילא אפיק כל חילין ומשריין שהן בי"ע. ועיין לקמן קע"ב א' ח"א קעב, א מאן מלאכה כו'. אלא נ"ל דכך ראוי להפסיק המאמר "ועבד אומנא" ר"ל ברא אומן להוציא כל מעשה וכמ"ש בחכמה עשית, "נהורא דלא נהיר ועביד" ר"ל מפני שהוא נהורא דלא נהיר, ע"כ יכול להיות אומן ועושה משריין דלתתא ע"י התלבשות בו קשורא דלעילא "עלמא תתאה כו'".

304 בסתרי תורה. אינון דודאים כו' דאינון תיקונין דילה: דודאים גימטריה ס"ה - א"ד.

305 ויששכר בי' אתאחיד וע"ד קרינן כו': ר"ל ולכן זכה יששכר לתורה להחזיק בעץ החיים. עץ מחיין עלאין דאימא שנקראת אלהים חיים. חיי המלך. וכמ"ש ז"ל שיששכר הוא יעקב וכדלקמן ח"א קנז, ב לנסבא מיני' גופא כו'.

306 מאי בדודאי בני: למה הזכירה במה שכרתי.

307 פתח ואמר מושיבי כו': משמע דהאי פתח ואמר על יעקב קאמר שפתח ואמר כן וע"כ בא ר"ח לומר דרוחא דקודשא קאמר' ור"ל כלפי מה שלאה הזכירה בשמחה שנתנה הדודאים לרחל כדי שתוליד. וז"ש שאם הבנים שהיא לאה שמחה במה שעקרת הבית רחל תפקד גם כן ועיין מש"ל קנ"ד א' ח"א קנד, א בס"ד.

308 ומאן דאריך באחד כו': ע"ל י"ב א' ח"א יב, א.

309 וכל הני איקרון הרי בשמים: כמו הרי בשמים וכמ"ש מקצה השמים כו'. וכן בשיר השירים רבה דרשוהו לשון שמים. ו"הרי בתר" - טורי פרודא, לשון "ויבתר אותם בתוך".

310 בגין דאיהו ברוך מעלמא עלאה כו': הלשון משמע שבא לפרש ברוך אתה שבכל הברכות כן ועיין רעיא מהימנא עקב רע"א ב' ח"ג רעא, ב ועלמא תתאה כד אתקשר לימינא כו'. ולפי זה יחלוק על המבואר בפרשת עקב וש"מ כלם נאמר דברוך הוא ביסוד אבא. ואולי חוזר לפרש לשון ברוך ה' מן העולם ועד העולם. וסמך לדבר. ועד הוא כמו וָעֶד שהוא בצדיק. ואולי ר"ל דאתה הוא את ה' - את ביסוד, וה' במלכות וכדאיתא ר"פ בראשית ט"ו ב' ח"א טו, ב.

311 תתקשט ותתקשר כו' אתדכיאת ואתדחיית כו': נ"ל כי שני נוסחאות היו והאחת יתיר. וכן לקמן סוף הפרשה בסתרי תורה שכפול מאמר זה - לא גרסינן כי אם "תתקשר" וכן "ואתדחיי'", עי"ש.

312 משה רעיא כו' ודיורי הוי בי': ר"ל גר ותושב היה עמו לפי שעה, וכלפי מאי דמסיים ביעקב דהוי דיורי' תדיר עם לבן כו'. כלומר ואם כן כ"ש דלא הו"ל למיזל בלא רשותיה.

313 כגוונא דנוקבא אתכללית כו': ר"ל כמו המלכות שניתנת ונכללת בין תרין דרועין חסד וגבורה. וכמ"ש במק"מ.

314 אלין עלאין ודא לתתא: נ"ל פירושו דהני ג' כולהו עלאין שהן בחב"ד. והה"א דנוקבא היא ה"א דאימא וזהו שסיים דכד אתברי כו' אינון אתוין מעלמא עילאה נינהו, ר"ל כל התלת כולן מעלמא עילאה. ואמר דאינון אולידו כל עובדין לתתא כג"ד ממש. ר"ל שהן אמ"ש שבהן נברא העולם כמבואר בספר יצירה. ור"ל שאם כן בע"כ הן ג"כ תרין סטרין דוכרא ואחד נוקבא ביניהם כיון דעובדא דלתתא כגוונא דלהון ממש. ואע"פ שלכאורה הוא"ו של הדעת הרי הוא עצמו כולל חסד וגבורה ודא לתתא, ר"ל ונוקבא זו שהביא דאתכלילא בין תרין סטרין ימינא ושמאלא, ואתחברת בהו היא לתתא במלכות וכמש"ל. אלא דמ"מ מביא ראיה ממנה. דכלהו איהו חד דכר ונוקבא, ר"ל שכולן ראוין להיות חדא כגוונא דאידך וכדמפ"ו.

315 אינון ט' אתוון דאינון כו' עם אינון י"ח אחרנין כו': ר"ל באותיות א"ב עצמו הן ט' בנוק' וי"ח בדכורא וכ"מ ממ"ש ה"נ אתווין אחריני' לתתא, ר"ל במלכות. אלא דהללו רברבין והללו זעירין שהן באותיות א"ב כדאיתא ריש ויקרא.

316 ולבתר כגוונא דא: ר"ל ועוד אח"כ גם כן כתיב כה"ג שהבטיחו ה' על הבן. ור"ל הא דכתיב בפרשת וירא היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, ואע"ג דלא כתיב לשון זכירה, כיון דכתיב ביה ויאמר ה' ולא נזכרה פקידה הרי היא כזכרונות ועי"ל למועד אשוב אליך היינו התגלות ת"ת על ידי היסוד, אליך - אל המלכות. ופי' מק"מ דחוק. ועוד דנראה מלשון המאמר דלהלן דמפרש כאן בריתי על המלכות כדקאמר ואזכור את בריתי, ואזכור הא זכירה כו' בדכורא אתא על כו' בנוקבא כו'. ואם כן עיקר הראיה כאן מקרא ד"ואת בריתי אקים" אינו מלשון ברית אלא מן ה' האומר שיקים בריתו ואתמסר מפתחא דא לתתא.

317 וכולא בחד גוונא כחדא: כצ"ל.

318 דהא סימנא נקטת מקדמת דנא: מ"ל שרמז בלשון סימנא למ"ש שנמסר זה סימן לשרח בת אשר פקד פקדתי.

319 מכאן ולהלאה נתעסק כו': ר"ל נעסוק ביחד שנינו ועד עתה היה כל אחד ואחד גורס לעצמו. וכדכתיב הבו גודל כו'. שמצוה להשתתף שנים כא' וז"ש לו ר"ח אלו כו' ותרין יתיבו כו'. כמו בזימון דדרשינן מהאי קרא ריש פרק שלשה שאכלו. ור"י השיב לו אף בד"ת אפילו תרי יתבי, ר"ל ועוסקים בתורה יחד, יהבי רבו ותוקפא כו', ר"ל יותר מאילו עוסק כל אחד ואחד לעצמו. וכמ"ש פרק קמא דברכות תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות. ואפשר לכוונה זו התחיל ר"י דבריו בענין זכירה ופקידה להלן, וסיים ת"ח זכירה ופקידה כו' וזכאה איהו כו'.

320 א"ל הא אוקמוה ואתמר דכתיב הבו כו': לכאורה היה לו לומר כבר אמינא דר"ח עצמו אמרה לעיל ה"נ בברכאן כו'. אלא כששאל השתא שני' לגבי ברכאן אמאי תלת, ע"כ רזא דמלתא שאל, ואם כן מ' דר"י על זה השיב לו. ונראה דזה דקאמר הא אוקמוה, ר"ל גם כן טעמא דמלתא, דהבו גודל לאלהינו הן ברזא דחג"ת; גודל - בחסד, ולאלהינו - בגבורה, וכי שם ה' אקרא - הוא ת"ת המחברן. וז"ש ר"י אח"כ ברזא כמה דאוקמוה, ר"ל כמו שהזכיר כאן מקרא דהבו כו'. אלא שחידש ר"י ענין חד דמברך ותרין דאודן, הי' נ"ל דהמברך הוא ת"ת, ותרין דאודן - חכמה ובינה, שמשפיעין המוחין על ידי הברכה. וז"ש ודא הוא קיומא דברכאן וברזא עלאה כדקא יאות. אבל לא מסתבר לפרושי על נצח והוד תרין דאודן. וצ"ע ובדיקה אי"ה.

321 כל הני זכירה ופקידה וכו' דכר ונוקבא: היינו דאמר ר' יהודא שלהי ראש השנה דפקדונות אינן כזכרונות, עי"ש.

322 שירותא וסופא כחדא: עיקר הפירוש נראה בכורתי שירותא כתר דס"א. וסופא ברכתי נוקבא דידה. ולא כמק"מ שפירש שירותא דכורא דס"א, דלא מצינו שנקרא בשם 'שירותא'. ועיין בסבא דמשפטים בנ"א הכתובה שם ח"ב קיא, א.

323 כגון עזרא כו': והיינו נחמיה ואולי הואיל ונקרא ספרו על שם עזרא קראו כאן גם כן כן. ובש"ס פרק חלק סנהדרין צג, א אמרו שנענש נמחיה ולא נקרא ספרו על שמו בשביל זה.

324 ההוא יומא כו': עיין ריש פרשת בשלח מ"ד ב' ח"ב מד, ב בארוכה מאמר זה.

325 חד מעלמא דדכורא כו': נ"ל שרומז גם כן על ב' הבנים שלה, יוסף מדכורא ובנימן מנוקבא, וכמש"ל קנ"ה סע"א ח"א קנה, א. ומבואר בדברי רה"ג ז"ל בספרא דצניעותא ט"ז ע"א, עי"ש. וז"ש אח"כ כד אתערת רחל בשמא דא יוסף ה' לי בן אחר, ר"ל ב"ן, שם בן שהוא ברחל והוא ב"ן דבן ימין. וז"ש עליו יוסף ה' לי, כלומר כעין יוסף גם כן ביסוד, רק ביסוד דידה.

326 ואתנה אימא מאן כו': נ"ל טעות סופר וצ"ל "מה אתן לך אימא מאן כו'". ולפרושי מה שחזר לבן ואמר מה אתן קאתי.

327 וע"ד לא תתן לי מאומה: ר"ל מתנה זו שאתה חושבה לנתינה לי, איננה כל מאומה של חשיבות אצלי, דאף כל מה שלקחתי נשים עד הנה לא לכסופא דגרמאי ולא נהניתי בהם כל מאומה ח"ו.

328 בסתרי תורה. כגוונא דיעקב שלימא: כצ"ל.

329 תוספתא. קיטרא דקטרא דכיא: נ"ל פי' עשן וריח קטורת זכה. והכוונה על א"א כמ"ש במק"מ.

330 עד דלא אשכח אתר בית מותבא: קודם שנאצלה החכמה שע"י גלוי' דא"א קצת וכמ"ש החכמה מאין תמצא, וקרי לחכמה אתר בית מותבא דאריך משום דכתיב והוא ידע את מקומה ודרשו באדרא זוטא ר"צ ע"א ח"ג רצ, א על עתיקא קדישא דאתכסי דאיקרי "הוא" ידע מקומה של חכמה עש"ה. וכל תוספתא שו נתיסדה על הני קראי דאיוב וז"ש לכאן הא דאבדון ומות כדכתיב אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה, והיינו דמסיים ואלין תרין כו' שמעו, וע"כ הזכיר כאן לשון אתאביד. וענין המאמר בכאן משום דמסיים על יעקב מחשוף הלבן הוא שהמשיך וגילה י"ג מכילין דרחמין ממקורן בא"א. וזהו שסיים "וכדין אקרי ה' אחד ושמו אחד" - ייחוד הרצון והתכלית נעוץ תחלתן בסופן ובסוד כתר מלכות.

331 שמעו תוקפא דהרמנא כו': כצ"ל. ור"ל הא דכתיב שמענו שמעה, היינו שמעו תוקפא כו' אבל רזא וסתרא כי' אתאביד כו' מרעיונין והרהורא, וכ"ש שאבדון ומות לא שמעו ח"ו רזא וסתרא. אלא שמעו שמעה דתוקפא כו'.

332 שם. וכדין ה' רועי כו' וכתיב בנאות כו': משום דבעי לאתוי' על ענין יעקב, שעזרו ה' בענין רעיי' הצאן ובעת השקאתם, גם כתיב בההיא ענינא נפשי ישובב וגו' גם כי אלך בגיא צלמות שהן אבדון ומות דלעיל, וכדלעיל ק"ס ב' צל ומות וכתיב דשנת בשמן ראשי שהוא אור החכמה, כוסי רוי"ה שפירשוהו הראשונים ז"ל על הכתר - רכ"א לוגין , אר"ך אפים. והוא כסא דדוד בסוד עליית מלכות עד הכתר.

333 שם. בשעתא דזיהרא דנורא בנהורא דשכינתא כו': לענ"ד הוא כענין השלהובא דאשא של ע"ש שבאר בפע"ח פרי עץ חיים שער השבת, פרק ג בכוונת הרחיצה בחמין שהוא גלוי המוחין ואור כתר בנוקבא עי"ש.

334 בזוהר. צדיק איהו ראש בגין דכל ברכאן ביה שריין: ור"ל המוחין שרייך ומתגלין בו באותה שעה בסוד אור מים רקיע. וע"כ נקרא אז בשם ראש. ודלא כמק"מ.

335 ואלין אינון תרין צפרין כו': עיין מק"מ. צפר בגימטריא ש"ע נהורין.

336 מצדיק עיניו כו' כד"א עיני ה' כו' הן נצח והוד.

337 אלין אינון מלכין כו': פי' המק"מ שהן ארגמ"ן הוא עיקר ומוכרח לפי הד"א ויגבהו דנטלי כורסיי' וזקפין שידוע שהן ארגמ"ן. ולישנא קמא לא פליג כי אם בדרשא דויגבהו.

338 ואיהו מליל תדיר: כדכתיב זכריה, י והתרפים דברו און, ומשמע שהיו מדברים מעצמם תמיד בלא הפסק. ולהכי קאמר ובגין בזיונא כו' עד דלא יכיל למללא, משמע הא לאו הכי היו מדברין.

339 והיינו דכתיב יש לאל ידי כו' בחרשין דהוו בידי': ואולי פי' יש לאל ידי - שיש לע"ז שעשה בידו, והן הן חרשין דיליה.

340 ולא קיימא בהדי' שעתא הדא: ר"ל אע"ג דבלא זה נמי היתה מתה כשנולד בנימן כדלעיל בפר' זו כ"פ דשכינתא בעיא לנטלא ביתא דיעקב כד אשתלימו י"ב שבטין דידה, מכל מקום היתה יכולה להתקיים עמו זמן מה. ובשביל שצערה את אביה מיד בצאת נפשה כי מתה. ואולי זהו שקראה שמו "בן אוני" ופרש"י בן צערי, כלומר שבזה נענשה עבור צרעה שצערה את אביה.

341 ויפגע במקום וגו' ולא אתיבו ליה כו': דדרש ויפגע לשון בקשה ותפלה כמ"ש אין פגיעה אלא תפלה. וז"ש ולא אתיבו ליה כו'.

342 בסתרי תורה. קדישין אלין אצטבען תדיר מטל השמים: כצ"ל. וכלישנא דקרא דניאל, ד ומטל שמיא יצטבע כו' וצביעה הוא לשון גוון והוא הפול מ"ש מתהפך לכמה גוונין. לז"א כאן בקדושה דתדיר אצטבע בטל שמיא.

343 שמא דאלהים: הוא המלכות. וז"ש לא מתפרשין לעלמא מגו דא שמא וכמש"ל קס"ד א' קרא דויושיבם לנצח וגו', עי"ש.

344 מאי חטאת רובץ דא יצה"ר: י"ל שכיוונו לדרשא דפרק הרואה שדומה כמין חטה ורובץ בין ב' מפתחי הלב, והא דמיד בלידתו אזדמן נפקא לן מן "לפתח", וכדאמר ליה אנטנינוס לרבי מהאי קרא בפרק המפלת ל' ע"ב נדה ל, ב.

345 דכתיב וחטאתי נגדי תמיד: הרמ"ז פירש דהוה ליה למכתב "חטאותי" לשון רבים כדכתיב "כי פשָעַי". ואני מוסיף דק"ו הוא, דפשעים אלו המרדים נקט לשון רבים, אם כן כל שכן חטאת שהן השוגגים, שלעולם הן רבים מהמזידים אלא איצר הרע קאי מי' י"ל כיון דכתיב נגדי תמיד, אם כן פי' שבכל רגע תמיד נגד שודאי אני שוגג, אבל פשעי אני אדע מספרם. וז"ש דוד "לב טהור ברא לי", כלומר טהור מיצר הרע. וכדאמרינן פרק הרואה בירושלמי שדוד עמד עליו והרגו. ועיין לעיל ע"ג ב' ח"א עג, ב.

346 ותרויי' מזדווגן לנטרא כו': לקמן ריש פרשת וישב אמרו ת"ח דהכי הוא כו' וב"נ מיד ארמי ליה גו נורא כו' דיצה"ר שרי בגווי' ומיד אסטי ליה לארח ביש. וכן הוא באבות דרבי נתן פרק ט"ז. וכאן קאמר דיצה"ר נמי בכלל יצוה לך לשמרך ועיין בפרי עץ חיים שער קצור אבי"ע. ודוחק לומר דזה נמשך לעיל "כד יצה"ר אתכפי' ושלטא עליה ימינא". ועוד אי איתא אם כן כיון דאין יצה"ט בא עד י"ג שנה, הכי נמי הא דארמי לגו נורא היה ראוי להיות עד י"ג שנה. ואולי כאן מדבר בנפש הבהמית שיודע להזהר משמירת הגופניות ואיננו דורש רע האדם. ובפרשת וישב מדבר ביצה"ר ממש שדורש רעתו ואסטי ליה לארח ביש לארמא גו נורא. ומפני שבקטן ממש עדיין כחות נפש הבהמית שלו לא באו לכלל גידולן, על כן פועל בו יצה"ר ממש. וכל שמתגדל בו נפש הבהמית יודע להזהר מכל זה ונקרא אז מלאך משמאלא לנטרא ליה. ואח"כ בא יצה"ט לי"ג שנה .

347 ואתמר והכא כיון כו': ר"ל הא דאמר דבגין דאיהו שלים כו' כבר איתמר לה בס"פ ויצא בסמוך. והכא ר"ל כאן יש להוסיף זה דכיון דאשתזיב ואתפרש כו', משום דקשה, דאם כן למה לא נזדווגו עמו בבית לבן מיד כשנתעברה רחל מבנימין, דהיינו דקאמר בשבטין עלאין כלהו כו' וכדקאמר לעיל סוף פרשת ויצא אלא שכינתא כו' ומחכה לי' לבנימין כו'. ור"א לא ניחא ליה כדברי הב"ר דבבואו לא"י הוא שפגעו בו. דסבירא ליה כמ"ש הרמב"ן דעדיין בחוץ לארץ היה כאשר פגעו בו וכ"מ ממאי דקאמר לקמן קכ"ו א' ואי תימא כו' אבל לאגנא שריא, והכא כד אתא יעקב כו'. משמע דביעקב נמי כוותיה הוא דבשביל לאגנא שרי' בח"ל. לז"א דכיון דאתפרש מלבן כדין אזדווגת כו'. וקודם לכן שהיה לבן עמו לא אזדווגא שכינתא בהדיה, וכמש"ל פרשת לך לך פ"ה א' באברהם אחרי הפרד לוט כו'. וכן איתא בב"ר ותנחומא סוף פרשת ויצא ביעקב ולבן עי"ש.

348 והכא חד דכתיב חונה מלאך כו': דס"ד דהוא מלאך ממש וכדמקשה לקמן ואי תימא שכינתא כו'.

349 מלאך ה' סביב דא שכינתא: שכינתא ממש בלא התלבשות במלאך, וכן דרש לעיל פרשת וירא קי"ג א' ב' ח"א קיג, א ומייתי נמי שם האי קרא דסנה עי"ש.

350 ובגין כך כו' בכל סטרין: ר"ל דאי פירושו מלאך ממש, לא שייך במלאך יחידי לומר שחונה סביב, וכל אחד יש לו סטרא דידיה, מיכאל בדרום, גבריאל בצפון וכו'.

351 וכד שכינתא כו' כמה משריין כו': ר"ל אז ממילא מלאכיו סגיאין יצוה לך ונמצאו ב' מקראות קיימים. ואע"פ שלשון בגוי' האמור כאן וגם בסוף המאמר לכאורה דייק כוותיה דהרמ"ז במק"מ, מכל מקום נ"ל עיקר הפירוש כמ"ש בס"ד.

352 אהדר על ההוא מלה כו': ז"ל בשנותו את טעמו.

353 אלא באחסנתיה: משמע דגם מחנים שהי' בו יעקב שהוא עבר הירדן גם כן אינו כשר לשכינה וכמ"ש ברבה נשא.

354 ולא אשתאר בלחודוי: ר"ל אפילו לאחר ששלח מאינון מלאכים אל עשו לא נשאר יחידי דאע"ג דמיעוט מלאכים שנים שלח, והתם נמי כאשר רא"ם כתיב, כבר פירש הרמ"ז הא דקאמר לעיל מלאכין משריין ממנן שהן היו ממונים על עוד מלאכים הרבה, וכ"א במדרש בכ"מ עליהם מיכאל וגבריאל מלכיהון דמלאכייא.

355 וכדין אמר קטנתי כו': ולפי זה פירוש "ועתה הייתי לשני מחנות" כפשטיה, כדכתיב "ויחץ את הנשים וגו'". וכדאיתא לקמן קס"ט א' ח"א קסט, א ואם כן קרא לאו בחד גוונא הוא סכינא חריפא מפסק ליה. והיינו דמייתי ר' יצחק ראיה מזה לדבריו שלא נסתלקו כדקאמר ולבתר אהדרו הה"ד קטנתי כו'. ופירש בדבריו וכל ביתי' מחנה חד הוי, ר"ל לאפוקי מדר' יהודא דלידיה ע"כ ב' מחנות על בניו וב"ב קאי כמ"ש.

356 ובגין כך חונה כו' ויחלצם אקיף כו': זהו סיום המאמר דר' יצחק ריש העמוד אהאי קרא דחונה. אלא שהפסיק באמצע בקושייה דר' חזקיה ופירוקיה.

357 ויחלצם אקיף כו': אולי רמז ויחלצם עד חלציים ועד בכלל. ומשם ולמטה בירכין דנחשבין לבר מגופא - ויגע בכף כו'.

358 וטב הו"ל לאשתוקי מיני': וכבר תפסוהו חז"ל בבראשית רבה עבור זה, ואמרו לדרכו היה מהלך, ואתה משלח כו' וקראו עליו צדיק מט לפני רשע ועוד כמה מקראות, עי"ש.

359 הואיל ואבא כו' אבל השתא כו': וכמ"ש יקרבו ימי אבל אבי וגו'. ואע"פ שדרשו בבראשית רבה שם שהיה דעתו כשלקח בת ישמעאל שיהרוג ישמעאל את יצחק, הרי לא נתקיימה מחשבתו שבו בפרק מת ישמעאל. ועוד ויאמר עשו בלבו כתיב. ולא ידע יעקב מזה. אלא דכתיב וה' שם הי'. וגילה זה בתורה.

360 אבל טוב נקלה כו' ולא אתגאי כלל ומאיך רוחיה כו': על ידי זה שאין שומע למיזל אבתרי' להתגאות לסלסל בשערוי כו'. בא לידי ענוה לגבי קב"ה וכדכתיב ונקלותי עוד מזה והייתי שפל בעיני. ותלה הדבר בסלסול כו' כמ"ש אין יצר הרע מהלך אלא בצדדין כו' אמר הא דילי כו' .

361 חסר מהימנותא כד"א לחם כו': היא השכינה שאין שרויה עמו כמ"ש אין אני והוא כו'. כי אם את דכא ושפל רוח כו'.

362 ועדיין לא הוי זימני' כלל: ר"ל זמן שלטנותא דעשו לא הגיעה עדיין עד זמן מלכותו ברביעית. אלא כו' ונ"ל דהיינו דקאמר ת"ח כו' דידע יעקב דיצטריך ליה פי' שראה שיהיה נצרך לו לע"ל השתא אתהפך לי' נקלה, כענין אוקיר לאסייך עד לא תצטרך ליה. ועשו קיבל ממנו ברצון עתה מה שנקלה לפניו וקיבל אדנותו והועיל לו גם כן לאח"כ כשנטל עשו שלטנותא וז"ש דאלו הוי ידע כו', דזו היה החכמה שהקדים לפייסו קודם בא זמן שצריך לו וקיבל ממנו.

363 ועלי' אמרה חנה ה' יחתו מריביו כו': ר"ל ברישיה כתיב "כי לא בכח יגבר איש", אלא בתחבולות עשה לו יעקב מלחמה עמו וע"ל ק"ס סע"א וה' עזרו שעל ידי כן יחתו מריביו.

364 ובעור אבוי דבלעם כו' בן בעור הקוסם: רוצה לה"ר שבעור נמי קוסם היה. מדסמך כאן הקוסם לשם אביו "בעור" וכמ"ש בנו בעור. וז"ש ולבן כו' יתיר מכולהו - ר"ל מבלעם ואביו.

365 לבר נש דהוי אזיל באורחא כו': וב"נ זה הוא הלגיון. וב"נ אחרא דפגע ביה היינו פגע בלסטים וב"נ זה היה גם כן מאנשי חיל של אותו ליגיון, אבל לא שר הלגיון עצמו.

366 דהשתא יקטלני יעקב בפומיה: וז"ש ואשלחה להגיד לאדוני ומ"מ א"ל למצא חן וא"ל אדוני, שגם לפיוס בא וכדאיתא בבראשית רבה.

367 אמר עשו כו' שארי לאתגאה: ומחמת גאותו לא עשה לו כלום כדלעיל במשל הלגיון שארי לגיונאה לאתגאה אמר הואיל כו'.

368 דהא חילא דיעקב ובנוי רב מיני': וכדאיתא בתנחומא ריש פרשה זו. ועיין רמב"ן סוף פרשת ויצא.

369 וכתיב יש לאל ידי כו' אלא כד"א אלקי אביכם כו': מייתי ראיה דפי' "לעשות" לאו היינו עשייה ממש, אלא בדיבור דנקרא מעשה או כדר"י לעיל קס"ד ב' דנטל חרשין בידוי דאי על גבורת ידו ממש - מנא הוי ידע? הרי לא נסה מימיו להתאבק עמו לידע החזק הוא ממנו. אבל אי בפומא קאמר - ניחא, דמזה שא"ל ה' השמר לך פן תדבר כו' - הבין שיש כח בידו לעשות לו בדיבורו וע"כ הזהירו עליו.

370 כתרגומו זינין: לפנינו מתורגם 'זמנין'.

371 זינין וכתיב לשעירים כו' זונים: נ"ל שזה גליון. שהרי הזוהר סיים פי' התרגום זינים מינים למינהו תרגמו "לזנוהי" ממש. גם אין זונים דקרא ענין לכאן.

372 א"ר יוסי כו' ולקבלי' דיעקב אתא לבן בנחש: ר"י לטעמיה דאמר לעיל קס"ד ב' דתרפים בנחש אתעבידו, ובהן היה כחו של לבן עי"ש.

373 א"ר יהודה ח"ו כו': לסייע לדברי ר"י בא, ולומר דנבואת בלעם במסאבותא הוי ואם כן יפה אמר ר' יוסי דכל כתרין כו' והיא אתקשרת בהו כו'. ולהוציא מפשט הכתוב יודע דעת עליון, ומן המאמר אבל באומות קם ומנו בלעם. דאם כן לא היה מכריחין דברי ר' יוסי. דיכול להיות נבואתו למעלה מהאי דרגא ח"ו. לזה אמר ר' יהודא ח"ו. וכל הני קראי הן בסט"א וכדאי'.

374 גבר שלים כו' ואיהו לא אמר כו': ר"ל כדדרשי' שלהי שבת מתמים תהיה עם ה' אלהיך שאין שואלין בכלדיים. ואם כן ביעקב דכתיב איש תם - גבר שלים ואגב מפרש לה ליושב אהלים. ואפשר משום דכתיב עם ה' אלהיך, מפרש ואזיל להאי גיסא ולהאי גיסא האיך השתמש בחרשוי. אלא כדמסיק דלא אמר דאסתאב בחרשוי ח"ו אלא אודי לקב"ה דשזבי' מיני', והיינו דמסיים תמים תהיה וגו'. ומייתי נמי קרא דישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, שיעקב הלך בין חרשוי דלבן להנצל מהם וכדדרשינן בסנהדרין "אבל אתה למד להבין ולהורות כו'".

375 ות"ח יעקב כו' וע"ד צלותי' תאיב לה קב"ה: שע"י תעשה עטרה לחי העולמים, וכמ"ש ישמעאל בני ברכני. ועיין לקמן קס"ח סוף ע"ב "אמר ר"א צלותהון כו'".

376 דלא פלח כו' ולא אשתדל באורייתא: לא משמע לי לומר דבשעה שעבד ללבן ח"ו ביטל יעקב מן התורה. והרי אמרו ויבא יעקב שלם - שלם בתורתו. ואמרו בב"ר מה היה אומר ט"ו שיר המעלות כו' ס' תהלים כו'. אלא היה נראה לי לומר דהני תרי חדא נינהו. ולומר שכ"ז שהיה בבית שם ועבר לא נענש על כבוד אב ואם וכדאיתא סוף פרק קמא דמגילה , אבל כל הני שני דלא אשתדל באורייתא ולא פלח כו' ור"ל שלא מחמת עסק התורה בטל כבוד אב ואם הוא שנתיירא.

377 ובגין כך צדיקיא כו' לא מסתאבי כו': ז"ש אליהו במדרש משלי פ"י על קבר ר"ע שקברי צדיקים אין מטמאין והביאו תוס' יבמות . והגליון משובש.

378 דכתיב אשרי כו' והא אוקמוה: ר"ל דאוקמוה דבדברי תורה כתיב דמעליותא היא בסוף פרק הרואה.

379 ת"ח צלותא כו' וקיומא דיעקב כו': אולי הוא עוד טעם למה קב"ה תאיב לצלותיה, וכמש"ל ריש פרשת תולדות קל"ז סע"א ח"א קלז, א "בגין כו' לכל מאן כו'". אף כאן כדי שתועיל תפלתן לדורות.

380 דכתיב ויתן אותם כו' על הארץ: עיין לעיל קס"ב ב' ח"א קסב, ב וש"מ.

381 דאקדמית לכל צלותין דעלמא: דמפרש כי יעטוף פועל יוצא שהוא עושה כל התפלות אחרים מאוחרים לשלו וכן פירשו בויקרא רבא פרשה ל' כי יעטוף לשון איחור אלא שדרשוהו על תפלתו של עני שהוא מתפלל באיחור משאר בני אדם מפני שטרוד במלאכתו עי"ש. ועיין פרשת במדבר קצ"ה א'

382 כמאן דמתרעם ע"ד דקב"ה: מלפני ה' דרש ל כמו שופך שיח על ה' כביכול.

383 לאתעטרא לאתריה ביניי' שוב לארצך כו': אולי יהא פי' "לאתריה" על המלכות שהיא מקומו כדלעיל קמ"ז א' ח"א קמז, א "האי מערב הוא מקומו דשמשא", וז"ש שוב לארצך - דא מלכות. ולמולדתך שהולדתך י"ב שבטין לתקונא דידה. ואיטיבה עמך - אטיב את המלכות שהוא על ידי היסוד שנקרא 'טוב'. עמך - על ידך ובחיבורא דילך. וכן נראה פי' הא דדרש לקמן ואתה אמרת הטיב אטיב עמך על המלכות עי"ש.

384 הכא איהו מלה דתליא בלבא כו': פשוטו נראה דר"ל דלא פירש יעקב סיום הדבר לומר ואם כן איך ח"ו תשנה דיבורך, אלא אמר "ואתה אמרת כו'", ותלי בלבא שיהא מובן דברו ממילא. וז"ש "דלא אצטריך לפרשא", שאין זה דרך כבוד כלפי מעלה לומר כן בפירוש. וי"ל פירוש "ואתה אמרת הטיב אטיב עמך", כי לדרגיה דמלכות שנקראת 'אתה' אמרת שתטיב לה עמי שהוא התגלות החסדים על ידי ליסוד וזהו כפל ההטבות - הטיב בגימטריא כ"ו, איטיב בגימטריא ל"ב. וז"ש "ושמתי את זרעך וגו'". והיה תפלתו כענין שאמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול" וכמ"ש בבראשית רבה ספר תורה שאתה עתיד ליתן על הר סיני מה תהא עליה, אלא שלא פירש הדבר ותלי מלה בלבא.

385 אתכפיי' קמי' כו' וכדין כתיב לא תאונה וכו': דכיון דרוח מסאבא אתכפייא קמיה על ידי שכופה יצה"ר תחתיו כדלעיל ממילא כל אלו דאמר בסמוך דמסטרי רוח כו' - גם הן לא יקרבו אליו. ובא ר"א ופירש הדבר דלא כדסתם ר"ח בדבריו ונתן מקום לטעות, דאם כן מאן דאתכפיי' קמיה יצה"ר יכול לילך אפילו בדוכתא דאתמנון דאתחריבו ולא ירא מהם. לזה פירש ר"א דאית לב"נ לאסתמרא מקמי' כו' דהא יעקב אע"ג כו'. וכדמפרש ואזיל.

386 אלא באתר דב"נ אזלין ותבין כו': כמ"ש אין השומר צריך כו' אלא אע"פ שיוצא ונכנס כו'.

387 ואיהו כללא דלעילא ותתא: עיין מק"מ. וכמש"ו הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה.

388 א"ה מאי מקים מעפר דל א"ל כו': פירוש, דקס"ד שהוא דומי' דסיפי' "מאשפות ירים אביון", שפירושו על הניצוצות קדושי' שנפלו בין הקליפות, ואם כן גם עפר הוא כינוי לס"א ויקים לעתיד לבא מתוכו הדלים העשוקים אצלם. ומשני דפי' כמשמעו מקים הדל שהוא דל מעפר, שהמלכות עצמה נקראת 'דל' דלית לה מגרמא כו' כדמפרש והולך. וקצת צריך עיון קרא דמטר ארצך אבק ועפר, דמשמע לכאורה דעפר נמי כעין אבק בס"א . ודע דאבק בגימטריא עגל.

389 וכן למאן דאסי אסוותא: כצ"ל.

390 ולבתר איומה כנדגלות: דא אימא כמ"ש במק"מ. איומה עם הכולל בגימטריא ס"ג.

391 אי תימא בגין דאמרו תעלא בעדניה כו': סוף פרק קמא דמגילה ט"ז ע"ב עי"ש.

392 והא אתמר דאסור לאקדומי ליה שלם לרשיעיא: אולי סמך אקרא ד"אין שלום אמר אלהי לרשעים". אבל צ"ע דהרי אמרו ומרבה שלום עם כל אדם וכו' ואפילו נכרי בשוק ותנן שואלין בשלומן מפני דרכי שלום. וצ"ל דהכא בדליכא משום דרכי שלום ויכול לאשתמוטי מיניה. ומכל מקום מייתי מינה ראיה לכאן על ענין ההשתחויה, שהרי בזה ודאי ליכא דרכי שלום.

393 לאינון יומיא דאזלין לאט: כמ"ש מי השילוח ההולכים לאט והן מלכות בית דוד וכמש"ו מאן מלאכה כו'.

394 דא הוא מן קדם ה': בכ"מ שנאמר "לפני ה'" ו"ופני ה'" היא המלכות, פני ז"א שהוא יעקב. וז"ש "אשר לפני".

395 חד קטורא ואתלהיט כו': עיין פרשת לך לך פ"ו סע"ב ח"א פו, ב.

396 בדא אתבני האי ביתא ואשתכליל: ר"ל בהני גניזין שהן מוחין דאו"א. וכמ"ש בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. וכמ"ש לקמן ע"ב "מלכא עילאה דאיהו בונה להאי ביתא כו'".

397 סכתה דא מהימנותא עילאה: משמע לי עיקר הפירוש דדא היא אימא סוד הסכך דסוכה וז"ש לעיל אתנטיל לקבלא חולקא כו'. ואח"כ ויבן לו בית דא מלכות וכמש"ל דאיהו בונה להאי ביתא כו'.

398 שמעון על ההוא חמור. בקדמייתא אתער עליהון דם: כצ"ל.

399 ובגין כך ולא רדפו כו': ר"ל ולא כתיב "ולא נלחמו", דודאי היו מתקבצין למלחמה, אלא שלא היה יכולין לרדוף.

400 עטרת מלכם דאיהו מלכם הכי הוא כו': ר"ל משום דפשטיה דקרא משמע האי עטרת מַלכָם דכתיב בפתח תחת המ"ם וקמ"ץ תחת הכ"ף, דהיינו עטרת מלך בני עמון. ולא עטרת ע"ז שהיא כתובה בחיר"ק תחת המ"ם וחל"ם הכ"ף להכי קאמר דשפיר הוא דכולא חדא הוא אלא דאתי הגתי כו' והכי איתא פרק כל הצלמים עבודה זרה מד, א. ודע דמלכם עם הכולל גימטריא פלוני .

401 ר' יצחק אמר כו' הנכר אשר בתוככם אלין שאר נשים דהוו מייתין בגויי' כו': ר"ל הנשים אשר שבו משכם הן הביאו עמהן בתכשיטיהן צורות ע"ז והיינו דמייתי ראיה וע"ד כתיב ויתנו כו' הנכר אשר בידם והנזמים אשר באזניהם אלין נשין, ר"ל אשר בידם ובאזנם של הנשים.

402 ואינון אתו לבתר לעלמא כו' מאן דאתעביד ליה נסא כו': מכאן משמע דבניו שנולדו אחר הנס לא יברכו, והוא היפוך סבר' הגמ"א שכ' דהנולדים קודם הנס לא יברכו עי"ש. ועיין מש"ש בחי' בס"ד בזה.

403 מזבח לה' לאתקנא כו': ר"ל כל מקום שנאמר "מזבח להשם" פירושו כן שחיבר דרגא תתאה לעילאה. וכן ז"ש ויבן שם מזבח דא דרגא תתאה, לה' - דא ד"ע. ר"ל לכן כל מקום שנאמר ויבן שם מזבח סתם וכדהכא פירושו דרגא תתאה לבד. וכל מקום שנאמר "מזבח להשם" פירושו דרגא עילאה. וכן מבואר לעיל ריש פרשת לך לך פ' ע"א ח"א פ, א דמזבח לה' סתמא פירושו דרגא דאתכסיא אי לא היכא דפריש לה' הנראה אליו כמו במזבח ראשון של אברהם דהתם פירושו דרגא דאתגלייא עי"ש.

404 שמא דא כשמא עילאה כו': נ"ל דמה שנקראת המלכות בשם זה "בית אל" הוא על שם דשם "אל" הוא שמא עילאה דבינה וכמ"ש במק"מ וכענין שפי' ר"ש לעיל קנ"א א' ח"א קנא, א בית אלהים וקרית מלך רב עי"ש. וכאן שכתוב "ויקרא למקום" שהוא מלכות ומקום המזבח "אל בית אל" - הרי קרא המלכות בשם אימא.

405 דהא ע' הוו כו' ע' קתדראין כו' וע"ד באתרא דא כו': אי איתא דהזוהר ס"ל למה שביאר בשערי אורה וספרי המקובלים הראשונים ז"ל שע' שרי אומות העולם יונקין מן הת"ת - היה אפשר לפרש מאמר זה לנכון, דזהו דקאמר דאינון משתכחי בהדי כו' וע' קתדראין כו', ר"ל שמוכנין להן קתדראין סחרני' דשכינתא אבל יניקתם מן הת"ת. וז"ש דהא כתיב והנה ה' נצב עליו, ר"ל ת"ת, וכדפי' לעיל ק"נ, הכא חמא יעקב קשורא דמהימנותא כחד כו', עי"ש. ואם כן לכן ראה כל ע' קתדראין בהדי שכינתא. אבל צריך עיון אי סבירא ליה להזוהר הא דשערי אורה הנ"ל. גם פשט לשון המאמר משמע כמ"ש מק"מ שהן בשכינתא וכן הוא בזוהר בכ"מ.

406 ואיהו רתיכא בלחודוי: עיין לעיל ריש פרשת וירא צ"ז א' ח"א צז, א במדרש הנעלם תנא דבי אלי' כו'.

407 לעילא אוקימוהו ישראל: והאי אלהי' היינו אימא, שהיא לעילא מן ז"א.

408 וכד הוי בין שנאין או בארעא אחרא כו': ונ"ל כיון שנמכר יוסף שהוא דיוקנא דיעקב התחיל כבר לכתוב יעקב, וע"כ לא הקשה לו ר' יוסי כ"א מקרא ד"וישב יעקב", שעדיין לא נמכר יוסף. והשיב לו הא בקדמייתא אתמר, ר"ל מקרא זה מספר מה שהיה קודם שקראו ה' ישראל, כי מספר תחלת ישיבתו ולידת יוסף, על כן נאמר "וישב יעקב.. ואלה תולדות יעקב", ואח"כ כתיב "וישראל אהב וגו'", עד שנמכר יוסף כתיב "ויקרע יעקב שמלותיו וגו'". וכן להלן עוד. ועיין לקמן ר"י סוף ע"ב ומאי דמצינו עוד להלן בכמה פרשיות שנקרא 'ישראל' - לא קשיא, דלא קשיא ליה כי אם מה שחזרו וקראוהו 'יעקב' אחרי שנאמר לו "לא יקרא". ולפי זה אין כאן חזרה בדברי ר"א כמו שדחק במק"מ. ומ"ש "כמה דקב"ה כו'" הוא חוזר ומבאר דבריו הראשונים. ומ"ש "ומה דאתמר לא יקרא כו'" - בא ליישב קושיא השניה דר"י דכתיב לא יקרא והא אנן כו'.

409 וכתיב כו' מבצרה וגו' צועה ברב כחו וגו': כצ"ל.

410 מאי ותקש: דהו"ל לכתוב ותקש ללדת ונראה למאי דמפרש דאתקשי דינא לעילא, נמי פירוש ותקש לשון קושי לידה כפשטיה, אלא דלשון בלדתה מיושב דפירושו בעת לדתה שהוא סכנה גרם לה שקשתה ע"י שקטרגו עליה אז.

411 וע"ד כתיב בבכי יבואו וגו': בפסיק' דרש לה בזכות הבכי של רחל יבואו. ואפשר גם כאן ר"ל כן. והוי אתי שפיר דמייתי "וכתיב כי יש שכר לפעולתך" הכתוב על בכייה דרחל.

412 דנאים על ההיא ערסא ולא חייש ליקרא כו': משמע הא לא"ה לית בה חשש איסורא. וכמ"ש בש"ס פרק תולין בעומד במטה של אשה דלית לן בה שבת קמ, ב. ומשמע מכאן דלאו דוקא עומד, הוא הדין לישן שם לית לן בה.

413 ידיען אינון לאינון דידעי כו' ויהכון בהו בההוא עלמא: כצ"ל.

414 מה כתיב בשכבך תשמור כו': הא דאמר לעיל דאזל בארחין ושבילין דאורייתא נפקא לן מרישיה דקרא "בהתהלכך תנחה אותך". ואע"ג דבסוטה דרשינן ליה בעולם הזה, אבל לדרשא דהכא ידרש שפיר על הליכת הנשמה לאחר מיתה למקומה. ובשכבך תשמור בקבר מעונשא ודינא.

415 הכא מרוב כל והתם בחסר כל: אם היה פי' 'כל' כאן על היסוד הוי אתי שפיר טפי הא דמייתי קראי דקיבוץ נדחים לע"ל. אך עם כל זה משמע טפי דקאי כאן 'כל' על המלכות, ו"חסר כל" היינו כד היא בלא שלימו, וברוב כל כד היא באשלמותא כמו ותרב חכמת שלמה.

416 אבל עשו דלאו כו' עבד חושבני' לבתר דמית כו': שלא לייחסו על זרע יצחק בחייו, שלא לחשוב שהוא מתייחס אחריו על שאהבו יצחק. ומכאן קצת סמך שאין לחוש לומר ועקדת יצחק לזרעו תזכור שאין עשו בכלל.

417 ומלכו אתקשר במלכו דא עייל ודא נפיק כו': נ"ל שזה ענין אין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא.

418 כד"א ישור על אנשים: ר"ל ודרשינן ליה שלהי יומא שצריך לפייסו בשלש שורות של שלש בני אדם שאין שורה פחותה משלש. ואף דהכא קאמר אינון תרין שורין כלשון ישורון - י"ל שיעקב עצמו שכולל ג' שמהן וכולל חג"ת הוא גם כן שורה שלישית בפני עצמו.

419 ישראל על דנטל רבו ותוקפא כו': ר"ל כמ"ש כי שרית עם אלהים וגו'.

420 דא הוא חמר דההוא זכוכית דאע"ג דאתבר כו': בשח"ט מזמור ב' פליגי ר' יוסי ור' יצחק אקרא דככלי יוצר תנפצם, דר' יוסי מפרש לה ככלי זכוכית ור' יצחק אמר ככלי חרס קודם שהוסק בכבשן, עי"ש. אבל לכאורה בהאי קרא דירמיה י"ח דכתיב והנה עושה מלאכה על האבנים, וודאי קודם שהוסק בכבשן הוא.

421 א"ל ר"י כו' ולצלי צלותיה כו' לא הוי זמן צלותא ולא מטא כו': משמע דר"י לא הקשה כי אם על תפלה, אבל קריאת שמע גם ר"י מסתמא לא קרא עד לא מטא זימנא. ואם כן ר"י סבירא ליה כמאן דאמר סוף פרק תפלת השחר ברכות ל, א תפלה מעומד עדיף ממסמך גאולה לתפלה ואע"ג דהכא עובדא הוי שר"א צלי גם כן מעומד כדקאמר קם ר"א -- מכל מקום ר"י לא ידע תחלה אם יוכל להתפלל מעומד בזמן ק"ש שמא יהיו במקום גדודי חיות ולסטים, ור"א סבירא ליה דסמכית גאולה לתפלה עדיף. ולא עוד אלא דקאמר דזמן תפלה לכתח' נמי לא הוי עד הנ"ה וקצת משמע לישנא דקאמר לא הוי זמן צלותא ולא מטא זמנא דק"ש, דשל ק"ש לא מטא זמנא כלל ואפילו דיעבד לא הי' יוצא ידי חובה, ודתפלה לאו זימנא לכתחלה.

422 א"ל מאן דדחיל מחטאוי כו': כמ"ש פחדו בציון חטאים, וכמ"ש שלהי ברכות ברכות ס, א.

423 ימם כתיב: ר"ל וע"כ אית למדרש כדדרש להלן ע"ב דלא אתקיימו לא ביומא כו'. אבל לענין הא דאימים ליכא נ"מ אי כתיב מלא או חסר.

424 דכליל שמא ושבח' כחדא: עיין מ"ש לעיל פרשת ויצא קנ"ד א' בס"ד.

425 כמה דאוקמוה ביצ"ט כו': לעיל קנ"ה ב'.

426 כד"א בכל לבבך ואוקמוה: ר"ל דדרשוה גם כן במתני' פרק הרואה ובספרי - "בשני יצריך כו'".

427 דכל דרגין בהו כו': ר"ל כמש"ל קנ"ה ב' ח"א קנה, ב דבכל לבב היינו חסד וגבורה, וישרים - נצח והוד, ועדה - מלכות. עי"ש.

428 פתח ר' יוסי ואמר אתה סתר כו': צ"ל פתח ר' יצחק, והוא שהיה עם ר"א בטורי אלין ודחיל לכן דרש בפסוק זה לבטל הפחד ולשמירה. וכלפי שאמר ר"א מאן דדחיל מחטאוי כו' אמר ר' יצחק כאן ואלמלא יצה"ר כו' וכן בסוף הפרשה "א"ר יהודה זכאין כו'" -- מסתברא דגרסינן "א"ר יצחק". ואולי בריש עובדא טעות סופר "ר' יצחק" וצריך להיות "ר' יוסי", דאשכחן ליה דדחיל תדיר כדלקמן פרשת ויחי ר"ל א' ב' ח"א רל, א ועיין שמות י"ז ב' ח"ב יז, ב.

429 כמה דאיתמר דכתיב לפתח חטאת כו': לעיל ריש פרשת וישלח ועיין מה שכתבנו שם בס"ד.

430 ות"ח דהכי הוא: שיצה"ר נכנס באדם מיד כשנולד. ושמיד רוצה להרע לו ח"ו. וכ"מ לשון הברייתא באבות דרבי נתן פרק ט"ז המכוונת כמעט בלשונ למאמר הזוהר כאן עי"ש.

431 ומן כל אתרין בישין: כמ"ש באבות דרבי נתן שם כיון שהוא רואה את הבאר חוזר לאחוריו. וכאן נקט נורא, שיהא המשל באדם גם כן באש ושם גם כן נקט ע"ג גחלים ונכווה באדם. ומפני שמצאנו זה במשה שאמרו החרטומים לבדקו אם יש בו דעת בגחלים כדאיתא בשמות רבה.

432 ואוקימנא דכתיב טוב ילד כו': ר"ל גם מזה ראיה שיצה"ר מסית לרע גמור לגוף, מדכתיב אשר לא ידע להזהר, וכדמפרש והולך להלן לא כתיב אלא להזהר כו', ר"ל אפילו להזהר על עצמו שלא יפול לאש וכיוצא בזה הוא כסיל ואדרבא מסיתו לזה.

433 דהוא מי"ג שנה ואילך כמה דאיתמר: עיין לעיל ע"ח א' ב' בסתרי תורה ח"א עח, א.

434 ואמאי אקרי נער: שהוא גדול מילד.

435 בגין דאית ליה חדתו דסיהרא דמתחדשא תדיר: ומאירה בו כשמתלבשת בו. וע"כ נקרא נער - בגימטריא ש"ך כידוע ענין נע"ר נער"ה. וז"ש "בגין דחכמה שריא ביה" - ר"ל חכמה זעירא, חכמת שלמה. אך לענ"ד עיקר הגירסא צ"ל ואמאי איקרי ילד, ור"ל כיון ששמו המיוחד לו תמיד הוא נער בכ"מ, וכמ"ש התוס' שנמנה בין ע' שמות שלו והוא באותיות דרבי עקיבא, לזה תירץ על דאית ליה חדתו דסהרא תמיד, והוא כמו הלבנה שנולדת תמיד מחדש. וז"ש ותידר איהו ילד, ר"ל אע"פ שכבר נקרא נער, חוזר ונקרא ילד, ואח"כ אומר מסכן כמה דאמרן - ר"ל מטעם זה בעצמו שתלוי בחדתו דסיהרא ולית ליה מגרמיה כלום נקרא מסכן.

436 ת"ח על דא אקדים כו': אולי בא לדרוש כן בקרא דלא ידע להזהר עוד, שהוא נתינת טעם למה עשהו הקב"ה מלך זקן, ר"ל מיומא דאתייליד, ואומר "אשר לא ידע להזהר עוד", שאלמלי היה יצה"ט בא עמו כאחד ולא היה הוא רשע ערום מטעים דבריו קודם שיבא בעל דין חבירו, לא היו שומעין לדבריו עוד, כי יתרון האור מן החשך ויהא נמשך כזה מקרא שלאחריו "כי מבית הסורים יצא למלוך" - בית הסורים זה מעי אמו של ולד שהוא כיוצא מבית האסורים , ומשם יצא מיד למלוך, ואח"כ במלכותו כשהוא כבר מלך נולד רש - ר"ל נולד המסכן ההוא. וז"ש וראיתי את כל החיים המהלכים עם הילד השני - ר"ל הצדיקים הבוחרים בחיים מהלכים עם הילד מסכן וחכם שעומד תחתיו.

437 וע"ד אמר שלמה וחכמת המסכן כו': שגם פ' ההיא נדרשת בקהלת רבה ובזהר חדש רות ס"ג א' על יצה"ר ויצה"ט, עי"ש.

438 ובגין דא ב"נ אינון כשלין לעלמא דאתי: ר"ל ז"ש אח"כ בסיום הענין בתהלים שם תמותת רשע רעה, כי יפול ברעת יצה"ר וכמש"ל פרשת ויצא בסתרי תורה קמ"ח א' ב' ח"א קמח, א קטלא ליה לההוא שטיא וארמי ליה לגיהנם. אבל צדיקים - רבות רעות צדיק דסביל כו' בגין כו' בההוא יצה"ר. וז"ש קודם למקרא זה קרוב ה' לנשברי לב ודכאי רוח יושיע. שהן השוברים לבם ומדכאים רוחם מיצה"ר וכמ"ש זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה וגו', וכמ"ש בכוונת חצות פירושו עי"ש. ואפשר צ"ל "אינון כסילין" וכלשון המקרא "וכסיל כו'".

439 לצדיק לא כתיב: דלכאורה כן היה ראוי לכתוב דלא נטעה לפרש רעות צדיק רעות שהצדיק עושה ח"ו. ומפרש דאה"נ הכוונה כן ולומר דלאו על רעו הבאות לצדיק מבחוצה לו קאי, אלא על רעות רבות שיש לו בתוך גופו מן יצה"ר וכמ"ש כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

440 וז"ש בגין דקב"ה אתרעי כו': ע"כ מוסיפין לו כח ליצה"ר להלחם עמו תמיד.

441 וז"ש ושזי' לי' מכולא כו': בין מרעות שבאים לו מאחרים, בין מיצה"ר שבגופו, וכמ"ש אלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

442 בביתא דלב' ולא יכילנא לאשתזבא מיניה: שהוצרך לברוח ממנו וגם אח"כ רדף אחריו וכמ"ש ארמי אובד אבי וכמ"ש לו ה' השמר לך פן תדבר וגו' - משמע שלא היה יכול להנצל ממנו אם היה עושה לו רע וכמש"ל קס"ד ב' ח"א קסד, ב.

443 ויבא רגז כו' מגו רחימותא כו' עאל במצרים: פי' ירד יעקב למצרים וכ"כ במק"מ. ורמז לדבר רגז בגימטריא ר"י שנה שנשתעבדו במצרים. ועיין לקמן ריש פרשת ויחי רט"ז ב' ח"א רטז, ב. וחשב כאן ד' צרות נגד ד' קליפות וד' מלכיות. והרביעי קשה מכולן וכוללת כולן.

444 עד לא ייתי רעה כו': והיינו מפני הרעה, כלומר כדי שיהא כח לרעה לבא וכמש"ל דהא כל זמנא דזכאה כו'. ועיין רש"י פרק קמא דתענית.

445 דא יצה"ר: ר"ל שלא ישלוט בצדיק וכמ"ש וללקוט שושנים שהקב"ה מסלקן קודם שיבואו לידי חטא. ועיין ז"ח י"ט א' ב'.

446 ת"ח יעקב כו': זה חוזר למעלה לדרך הראשון. ואולי הכוונה שנתקצרו ימי יוסף ויעקב בכדי ליתן מקום שישלטו המצריים עליהם. ועיין לעיל קס"ח א' ב' ח"א קסח, א.

447 דכל יומוי הוי דחיל: וזהו אביו כמ"ש בפחד אביו יצחק. והוי דחיל היינו שהיה ירא אע"פ שהבטיחו ה' שמא יגרום החטא.

448 והוי בדחילו: שהיה לו צרות רבות מגור מסביב כדלעיל. וכמ"ש מה נורא המקום אין זה כי אם בית אלהים. אתקשר אתרא באתריה כדלקמן.

449 בן י"ז שנה: י"ז שנה אלו שהיה יעקב עם יוסף יחד בטובה הן גימטריא טוב, שהוא היסוד. ועיין לקמן ריש פרשת ויחי רט"ז ב' ח"א רטז, ב ובלשון רמ"ז שם במק"מ.

450 ועל דינא אתקיים: כמ"ש על ג' דברים העולם עומד על הדין כו'.

451 פריש עליה רחמי: כמ"ש ורוח אלהים מרחפת וכו' ות"י ורוח רעוא מן קדם ה' כו'.

452 אתנהיג עלמא כו': כמ"ש המנהג עולמו כו' ובריותיו ברחמים. וכמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ.

453 וה"מ כד בדק ולא אשכח חובא בידי': הלשון משמע דלא אשכח כלל. ושלא כדברי הרמב"ן בשער הגמול דיש"א נמי באין לכפרה. אבל פשטיה דדברי ר"א לקמן קפ"א א' זהר חלק קפא א 3|ח"קפא א, 3 ובגין לאעברא מיניה ההוא זוהמא כו' י"ל כדברי רמב"ן שהוא על עונות קלים. ועמ"ש בס"ד בחי' ברכות בזה.

454 וחד דהא חמינן כמה צדיקי' דהוו רחימין קמי קב"ה כו': כצ"ל.

455 דבעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא: ר"ל לע"ל וכדלקמן קפב א' "ויתקיימון בקיומא שלים ויתחדתון בחדתותא דסיהרא", עי"ש.

456 ולית לך יומא כו' וכאבין כמה דאתמר: ר"ל ז"ש אין לך יום שאין קללתו מרובה כו'.

457 מאד מסטרא דיעקב ואע"ג דאוקמוה: עיין תנחומא סוף פרשת תולדות.

458 ודא הוא עבדי דא סיהרא רזא דמפתחן דמארי' בידיה. וכד"א ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו כד"א מט"ט דאיהו עבד כו': כצ"ל. וכן מורה כל המאמר דכל הדרשא דפ' זו סובב על מט"ט, וכמש"ל בפרשת חיי שרה במדרש הנעלם שם עי"ש. רק מייתי כאן ראיה על לשון עבדי לפרושי' נמי על סיהרא. מפני שעיקר תח"ה על ידה יהא בגין דאתוסף בה רוח עילאה כדבסמוך ובגין חדתותא דסיהרא כדלקמן קפ"ב א'. אבל דרשא דקרא במט"ט קאי וז"ש לבאר דהא כדין האי עבד כו'.

459 ומ"ש דכל גוונין אתחזי ביה: אי"ל כידוע במט"ט גם כן.

460 וכל דא לאינון גופיהון דישראל: כצ"ל. ועיין פרקי אליעזר פרק ל"ד הוא בילקוט שמואל א' רמז קל"ד.

461 ארם נהרים דא אתר דבכת תמן רחל: אולי ר"ל דכתיב קול ברמה נשמע זה הוא ארם. ונהרים אולי יצא לו מהורידי כנחל דמעה וגו'.

462 כד"א וארץ רפאים תפיל דזמינא ארעא כו': עיין פר"א סוף פרק ל"ד וירושלמי פרק ה' דברכות.

463 כאשר שממו וגו': סיומא דקרא דהנה ישכיל הוא.

464 דהא מיומא דאתחריב בי מקדשא לא קיימו שמיא בנהורא כו': ז"ש פרק הרואה "לא נראה רקיע בטהרתה".

465 מעילא לעילא: חכמה.

466 נפק קול דאשתמע: ז"א. ומשום דאימא נקרא קול דלא אשתמע.

467 מיא ואשא: שהן ציון וירושלים, יסוד ומלכות, יוסף ויהודה. וזהו ענין המאמר שכיון דנחית יוסף למצרים לא נגלה הארת מיא רחמי היסוד, וירד יהודה - המלכות - מעם אחיו כדמסיים.

468 ונטע ליה בכמה זמנין: כצ"ל.

469 דאיהו אתערותא מסטרא דצפון: עיין לעיל קל"ג סוף ע"א אתערותא דרחימו כו'.

470 כגוונא כו' בגופא: וזהו חומר, כד"א שוכני בתי חומר.

471 ומקורא דכולא הוא ברוך: כד"א יהי מקורך ברוך ועי'.

472 ורזא חדא איהו ואוקימנא: לעיל קמ"א ב'.

473 גם בן דיוקים כו' לא שבק ואח אין לו לאייתאה ליה: כצ"ל.

474 כגון ר' יוחנן: נרשם בד"א שהוא ממדרש רות והוא שם ס"ט ג' עי"ש.

475 אתא ההוא ב"נ ואשתלים הכא: בבן הנולד מהיבום בא ומתגלגל בכדי להשתלם כדקחזי כשימות עתה שנית ההוא זכאה המגולגל וישתלם כראוי.

476 רשעים קבורים ובאו כו': שאף הרשעים חוזרים ובאים להתתקן דלא בעי לשיצאה כו'. ואיפשר ר"ל לדרוש סיפיה דקרא וישתכחו בעיר אשר כן עשו, ולדרשיה כמו וישתבחו עי' מנ"ש שם.

477 ואתעברת מיד: עיין ב"ר.

478 וכלא הוי מיניה: ר"ל כמ"ש "ממני - יצתה ב"ק ואמרה ממני יצאו כו'".

479 דא יוסף: שהורד מצרימה ולא זרח והאיר למלכות כדלעיל קפ"ו א' ח"א קפו, א וירד יהודה כו'. ובכללו שאר אחיו כי יהודה גבר באחיו ויודוך אחיך להקרא על שמו יהודים כמו על שם כנסת ישראל המלכות.

480 אפי' מה דהוי בידי' והוי תבע כו' בעינוי הוי חמי כו': עי' בבראשית רבה.

481 צדיקיא אחרנין מתברכין כו': כמ"ש שכל העולם כולו ניזון בשביל חנינא כו' וחנינא די לו כו'.

482 כדין איהו בסטרא דגבורה כו': מפני שיצה"ר נמשך משמאלא סטרא דגבורה. לכן מבאר שכשמתגבר ונוצחו כדין איהו האדם בסטרא דגבורה קדישא.

483 דאיקרי צדיק וגבור: איפשר צ"ל "וגבר ונטר כו'". ולגירסה "וגבור" אולי י"ל ממ"ש ותשב באיתן כו'. או ממ"ש לפני אפרים ומנשה כו' עוררה גבורתך.

484 דאיהו דרגא אחר הדברים: שדברים נק' מלכות - עיין לקמן קצ"ב סוף ע"ב ח"א קצב, ב קול דברים כו'. ומשם ואילך אחורי' מתחיל המקטרג בסטרי'.

485 ונלאה דא כנס"י: בגימטריא פ"ו כמנין אלהים. וע"י הגשמים שיורדים מגבורה מתכוננת שבנינה מן ה' גבורות.

486 בארעא אחרא דאיהי צחיא כו': כמ"ש תהלים, סג צמאה לך כו' בארץ ציה ועיף כו'.

487 ובגין כך כתיב ויהי יוסף כו' ובתריה כתיב ותשא אשת כו': שמפני שנפרד יוסף מיהודה והוי פרישו בין ישראל כו'. מיד ותשא וכו' נוקבא דסט"א חשבה להתחבר ליוסף ושמו את יוסף בבור שלה, בית הסהר. ועיין לקמן ק"צ ריש ע"ב ח"א קצ, ב "ולא שמע כו' לנסבא שלטנא כו'".

488 מאן דאזל לימינא ארכא כו': עיין שבת ומפני שר"ח שרשו ביסוד, לכן היה עוסק בזה להמשיך לי' עד דיעסוק לשמה. וכן אמרו בריש פרק הפועלים דעבד לתורה שלא תשתכח מישראל - חיבור זו"ן - תורה עם כנסת ישראל, ולא תשתכח רק תהיה בזכרון על ידי ספר הזכרון - היסוד. ולכן היה רבי חייא עוסק בכיתנא - פשתן הוא המלכות, וע"י הוי עבד לתורה שלא תשתכח. ובמקום אחר כ' בס"ד שלכן אמר ר"ח במכות ה' ספר תורה שתפרו בפשתן כשר, אף שהוא שלא כדין ושלקה פשתנו עבור זה, אך הוא בעצמו נתכוין בשעתו לכך, ובחטא הדור נפל יאניבא בכיתני' - הוא התולע הטמא. וא"ל רבי שחוט עופא ומורח דמא כו' - שמורח דם ישראל שהיו מוסרין עצמן לשחיטה עבור התורה ומכח זכות זה ברח לו התולע מן הפשתן - כנסת ישראל.

489 הרהורין בישין יעסוק באורייתא כו': עיין באבן העזר סי' כ"ה ובהגר"א שם.

490 יהא משוך לי' לגבי אורייתא כו': כמ"ש אם פגע כו' משכהו לבית המדרש כו'.

491 לנסבא שלטנו כו' למיהב לה רבו כו': וידרש לפי זה "ותתפשהו בבגדו" על עולמות בי"ע - לבושין, ששם אחיזתה. אבל למעלה - לא יגורך רע. והכל ע"פ מעשה יוסף וצדיקי' למטה בעולם הזה.

492 בהאי עלמא ואסתאב עמה בעלמא כו': וכמ"ש בריש סוטה קשורה בו כו'.

493 דאסטי אורחי' מן אורייתא כו' דל"ל מהימנותא כו': נראה שר"ל מלעיד ע"ד חכמים שאמרו בגטין.

494 זמינין צדיקיא למחמי כו': שלהי סוכה עי"ש.

495 הישאג אריה: הוא בהפטרה דפרשת וישב ואיפשר מכוין לדרוש וטרף אין לו, ובלתי אם לכד, כשנלכד האדם ברשת היצה"ר ואז נטרף ממנו דיוקנא קדישא, ואתחלף ואתערב לו וידרש טרף מלשון ערבוב כמו טורף יין ושמן. כי אז יוכל לשאוג וליתן קולו על האדם.

496 וה"מ כד כו' ונשמתא כו': היינו כדרשב"א סוף פרק שואל בבא מציעא קנ כ"ז שאדם חי כו' מת בטלה אימתו. ור"א כאן אמר צדיקי' אפילו לאחר מיתה לא משתנין. ומ"מ איפשר מודה דצריך שמירה ולמיחשב משמרו עוסק במצוה להפטר מק"ש וש"ד - עיין ריש פרק ג' דברכות דלא סמכינן אניסא.

497 ואתחלף ליה האי דיוקנא דב"נ: ר"ל כמ"ש שם שאין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה.

498 ובגין כך שלח מלאכי' ההוא דכל דיוקנין כו': ר"ל המלכות נקראת מלאך כדלעיל פרשת וירא קי"ג א' ח"א קיג, א. וז"ש ההוא דכל דיוקנין מתחקקין כו' דנקרא צרורא דחיי עי"ש ובכ"מ אחרים. והוא הפורפירא מלא גויות כו'. וענין הפתיחה בקרא ד"הישאג אריה כו'" - אולי דרש ליה "וטרף אין לו" שע"כ יש לו להאדם איזו טריפה בנפשו כמ"ש טורף נפשו באפו. וכן "בלתי אם לכד" - אם לא נלכד האדם כבר במצודת היצר, לא היה האריה והכפיר שואגים עליו.

499 בפת ?? כו' ואתקיים בדיוקני' כו': עיין סוף פרשת משפטים קכ"ה ח"ב קכה, א.

500 בשעתא דאפתח עיניך כו': עיין שלח לך קע"ה ב' ח"ג קעה, ב.

501 מאן דאחיד בשמיא וארעא וכל עלמא: ראיתי כתוב פי' באספקלריא המאירה כמ"ש כי כל בשמים ובארץ ותיב"ע דאחיד בשמיא וארעא. וי"ל עוד שנתכוונו למ"ש מי עלה שמים וירד מי הקים כל אפסי ארץ שדרשוהו על אליהו בפסיקתא דחנוכה ובזוהר ויקהל קצ"ז א' ב' ח"ב קצז, א.

502 דיעבד תרין נמוסין: איפשר נתכוונו למ"ש הפשטנים שהן עוד ב' דברים שנמסר לאליהו למשוח את חזאל ואת יהוא ויחלוק לפי זה על מ"ש בסע"ר שיונה משח את יהוא וכ"מ שמפרש באמה"מ. אבל יותר נראה שר"ל מדת המלכות שכוללת בה תרין נמוסין - חסד וגבורה, וזהו פי שנים ברוחו של אליהו שהוא מלאך הרחמים וגם עושה דין - קנא קנאתי כו' או ירמוז גם כן לב' נשמות נדב ואביהוא כמ"ש ז"ל שהן נצח והוד שהן גם כן חסד וגבורה ועבדין תרין נמוסין.

503 האי מאן דאסתכל במה דאוליף כו': עיין בכריתות כריתות ו, א חזי לפומיה דרבי וכמ"ש והיו עיניך רואות את מורך.

504 ג' שריגים כו' בדיוקנא דאבוי: שהוא ג' שריגים - ענף עץ עבות - ג' אבהן דכלילין ביעקב. וכדין אתנהיר רוחיה להדבק במלכות.

505 אמר יוסף הא ודאי בשורה: לקמן רל"ח ח"א רלח, א. ועיין חלק ג' קפ"ט א'.

506 מה כתיב ובסל העליון מכל מאכל פרעה: ישראל שנאמר בהן ונתתיך עליון, שהן בסל - שהוא המלכות שנקרא 'טנא' ו'סל'. והנה בה מכל מאכל פרעה - שנתונין למאכל לפרעה וחיילותיו.

507 ומפזרי לון לארבע כו': זהו והעוף - שמעופף על פני רקיע למרחוק.

508 ר"י פתח לב כו': ענין הפתיחה לכאן לסיים מ"ש לעיל תרין דרגין כמש"ו בגין דאית מסטרא אחרא לב כו'.

509 לב טהור: בגימטריא רנ"ב אברי הנוקבא.

510 ורוח נכון: בגימטריא שמו, רצון.

511 הוא וב"ד נתן קולו כו' בגין לנטרא כו': איפשר ענין המאמר לכאן כמו שנתבאר לעיל קפ"ט ב' דבעי בר נש למהוי גיבר כאריא כו'. ואמרו יצרו של אדם מתגבר כו' ומתחדש כו' ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יוכל לו. וז"ש כאן: נתן קולו לפני חילו כי עצום עושה דברו כמש"ל שם גבורי כח עושי דבריו כדין איהו בסטרא גבורה כו'.

512 דאיהו שאט כו': כמ"ש משוט וגו'.

513 ושאט לעילא כו' וקטריג והא אתמר: ר"ל ז"ש עולה ומקטרג יורד וכו'. ובעיקר הא דקץ עיין לעיל ריש פרשת נח ח"א סב, ב וש"ן.

514 דא איהו אבן נגף כו': עיין לעיל קנ"א ב' בסתרי תורה.

515 מאי אפל וצלמות כו' זוהמא דדהבא כו': עיין לעיל קנ"ג א' והכא מזדווגי דו"נ כחדא כו'. וז"ש כאן אפל וצלמות וכמ"ש הרמ"ז במק"מ עי"ש.

516 אתר דלית בי' זכירה: קץ דחשך - חשך אותיות שכח. וז"ש אתר דהוי ביה נשיו כו' .

517 חלמא דזכירה איהו: נ"ל בס"ד חלמא דזכירה הוא ביסוד, מקום הזכרון, עיין לעיל קנ"ב ב' ח"א קנב, ב. וז"ש כאן שחשב יוסף חלמא דזכירה איהו וכמש"ל קצ"א ב' ח"א קצא, ב אינון חלמין עלי' דיוסף הוו כו'. שהוא היסוד. ושם קצ"ב א' ח"א קצב, א: עד הכא אתבשר יוסף בחלמא כו'. וכן יש לכוין מ"ש להלן יום יום אלו שנתים ימים, כלומר ב' ימים התחתונים מימי בראשית, כלומר יסוד ומלכות. וז"ש והנה עומד על היאור דא יוסף כו'. וז"ש שנתים כו' דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה, היינו עד ששב מסטרא דאית ביה נשיו - עלמא דפירודא שאחר המלכות, ותב ב' דרגין - מלכות ויסוד - שהן שנתים, והגיע ליסוד דאית ביה זכירה ודרגיה ביוסף ואולי ז"ש וישכחהו דדרגא דנשיו קם קמיה ושכח ממנו דרגין קדישין - ה"ו דשמא קדישא. ואח"כ תב לדרגיה ב' אותיות אלו, שהיסוד נרמז במשך הוא"ו ובו כלל הו"ק מתכנשין אל מקום אחד, ע"ל י"ח א' ח"א יח, א.

518 נהורין כו' לכל סטרין: הן ו' קצוות וז"ש וכלא איהו חד.

519 ואיש תרומות כו': לפי' הראשונים פי' ואיש תרומות כפשטיה, שתורם ומפריד אלוף. גם דברי הזהר שמיני שהביא במקדש מלך יש לפרש כן עי"ש.

520 דכתיב בו כי טוב ואילין בישין אינון. לתתא מיניי' ז' השבלים אינון מסטרא דדכיו כו': כצ"ל. ולר"י ז' הפרות הן בבריאה והשבלים ביצירה. וז"ש "דלתתא מינייהו ז' שבלים".

521 והא תנינן דהא כמה כו': לעיל קמ"ט ח"א קמט, א. עי"ש. ולקמן רל"ח א' ח"א רלח, א עי"ש.

522 כד"א לפעמו: בשמשון כתיב "ותחל רוח ה' לפעמו", ורוצה לפרש אף כאן הני "ותפעם רוחו" דהוא על אתערותא דרוחא שנתוסף עליו בעת החלום שהוא דדרגיה דא' משתין בנבואה שאף בסטרא דיליה דחזא באינון דרגין דלתתא על כל פנים תוספת רוחא הוי ביה. וזה היה פעם ראשונה ע"כ לא הוי מתיישבא עמיה ואזיל ואתער. ובנבוכדנצר אמר דאתערותי' הוי על חד תרין ממה שהי' בו רוח כבר נתוסף עליו על חד תרין בעת גלוי החלום. שחלומו היה גדול משל פרעה שהיה כמין נבואה עד סוף הימים. ועוד דנ"נ היה מחכמה ובינה דקליפה, ואולי הן הן תרין רוחין דכאן. ופרעה בכתר דקליפה ולא הוי כי אם חד רוחא. וז"ש "כפעם בפעם", פעם בהאי ופעם בהאי, דתרי רוחין הוא דאתערו עליה דנ"נ וז"ש חלם נ"נ חלומות שנים. וא"צ למ"ש בבראשית רבה חלום הצלם והאילן, דההוא דאילן כתוב אח"כ בפרק בפני עצמו. וז"ש חלמך וחזוי רישך על משכבך דנה הוא.

523 עבדין שלמא לעילא כו': כמ"ש סוף פרק היה קורא ופרק חלק שעושין שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה.

524 באינון דדחלין ליה ועבדי רעותיה: זהו רוצה ויראיו. רוצה - שאמר ונעשה רצונו. ויריאיו דדחלין ליה. והכל אחד כמ"ש אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד.

525 למיחלים לחסדו מאן אינון כו': אולי נקט האי קרא דעין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, משום דרוצה לדרוש ד"למיחלים לחסדו" הוא פירושא ד"את יריאיו", ועיין לקמן ר"ז ב' ח"א רז, ב ובמק"מ ענין החוט. ועיין לעיל פרשת נח ס"ט ב' בליקוטי הגר"א פי' חוטא דימינא דהתם. ובלקוטי הנ"ל פרשת ויקרא. וז"ש מאן אינון, ר"ל מאן אינון יראיו, אלו המיחלים לחסדו. ואף כאן דכתיב את יראיו את המיחלים לחסדו, נמי הוי המיחלים פירושא דיראיו.

526 ואשתתפו בהדי שכינתא: ז"ש בלילה שירה עמי. וז"ש דעאלין כלה בבעלה. ועיין לעיל ה' ע"א ח"א ה, א.

527 ואתרעי ליה לאתפייסא בהדיה: אולי הפיוס הזה הוא התמשכות חוט של חסד ביום.

528 כגוונא דא יוסף כו': כמו הצדיקים דמשתתפי בהדי שכינתא ומזווגין צדיק וצדיק. הקב"ה מרצם לאתפייסא בהדי'. כן יוסף שהוא צדיק ואשתתף בהדי שכינתא על ידי דנטר לברית וכמש"ל קצ"ו ב' ובעא לאתאחדא באשה יראת ה', ע"כ כתיב ויריצהו וכדדרש להלן קצ"ה א' וירצהו חסר וא"ו ומאן איהו דא קב"ה. אף כאן פירושו שהקב"ה ריצהו בפיוסין. ומ"מ אזיל ומפרש הזוהר פשטיה דקרא על שלוחי פרעה שפייסוהו במלין דחדוה כו'. אלא שאח"כ מפרש ואזיל ויקרא את יוסף קב"ה כו'.

529 דהא תנן אלמלא חביבו כו': פרק אר"ע שבת פט, ב ואולי ברישיה דהאי קרא דכתיב תהלים, קה לאסור שריו בנפשו וזקניו יחכם, דרש ליה הכי דשריו היינו יעקב, ואסרו הקב"ה על ידי יוסף דקאי ביה קרא שם. וזקניו של הקב"ה יחכם על ידי יוסף. עוד י"ל מקרא דשלח מלך ויתירהו מ"ע ויפתחהו דמסיים להלן קצ"ה א' דרש לה שע"י זה ששלח הקב"ה מלך דא יוסף התיר ופתח ליעקב משלשלאות שהי' ראוי לירד בהם.

530 ואחית ליה ליוסף בקדמיתא כו': ז"ש שם שלח לפניהם איש.

531 דבזכותיה אתקיים ברית בהדי': י"ל דבזכותיה דיעקב קאמר אתקיי' ברית בהדיה דיוסף וכמ"ש שראה דיוקנו של אביו. אבל עיקר נראה בזכות יוסף אתקיים ברית בהדי' דיעקב עם השכינה שירדה עמו.

532 חסר וא"ו: קרי ביה בצירי תחת הצד"י. וקאי על מאן דקרא ליה דדריש לעיל ויקרא אל יוסף דא קב"ה. מי' ממאי דמסיים להלן כד"א יעתר אל אלוה וירצהו, משמע דר"ל כאן קרי ביה וירצהו בפתח הוא"ו וחיריק היו"ד.

533 בגין לאקדמא כו' ולמפתח בשלום: דאיהו דרגיה דיוסף. ועיין לעיל קע"א ב' וע"ל סוף ע"ב וצדיקי' כד פתחי' כו'.

534 וע"ד קב"ה לא גלי שמי' קדישא בר לישראל כו': ר"ל ז"ש לקמי' דקרא רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, ששם ה' לא נודע להם דלא אתגלי בעלמא רק פליג להו לממנן. ונמשך הא ד"מי כה' אלהינו המגביהי וגו'" לקרא קמא. לומר מה שאומרים הגוים רם הוא על השמים כבודו ולא אתגלי בארעא, זהו כשהוא מגביהי לשבת בשעתא דלא אשתכחו זכאין ואסתלק לעילא כו'. ואז הם אומרים איה אלהינו. אבל בשעתא דאשתכחו המשפילי לראות בשמים ובארץ.

535 ת"ח אפילו בריין וקסטורין דעבד כו' לא יכלין למללא כל מלין דעלמא כו': י"ל קסטורין הן ממונין שתחת השמש, והוא כמו גסטרא של פעור בסוף פרק קמא דסוטה. אפילו כל בריות אלו וממונין אלו לא יוכל איש לדבר ולא תמלא כו'. ואם כן על אחת כמה וכמה לאשלמא כלא ולאדבקא כלא שהוא שלמות ההשגה בעליוני' למעלה משמש. ופי' מקדש מלך אין נראה. גם אם יהי' פירוש קסטורין כאן מכשולות כההוא דלהלן - נמי אתי שפיר לפרש כמ"ש.

536 בכל עובדא כו' הן לטב כו': הן הכ"ח עתים הכתובין שם בתחלה. וז"ש להלן "ואינון ידעין לאתדבקא בעת שלום", שהוא סיום כל העתים ובו נכללין כולם על ידי כללות שלום בעת חיבור צדיק וצדק. והיינו דמפרש ואזיל אינון משכין כו' כל לאנהרא בעתו כו'.

537 וז"ש בחילא דצדקה דעבדין כו': שע"י הוא חיבור צדיק בצדק - צדיק חונן ונותן. וכן יוסף פתח בשלום לאנהרא שלום בעת. וז"ש "האלהים יענה את שלום" - וכלשון "אענה את השמים גו'", כלומר דרגא דמלכות יענה את השלום שיושפע לתוכה, וכדכתיב "והארץ תענה וגו'".

538 אחרי הוית בההיא שעתא דחלמי' כו': בתנחומא פר' זו מפורש דזהו מה שהחליף לו פרעה לשון החלום ע"ש כל השינויים.

539 דא גבריאל: מצאתי כתוב שגימטריא גבריאל - רזא גלי עם הכולל .

540 המחשבה דלא חשב נקרא נבון וחכם. הלב שלא הרהר כו': כ"ה לשון המאמר גם בתנחומא סוף פרשת בראשית עי"ש. אבל בבראשית רבה כאן ובויקרא רבה פרשה כ"ג עירב מחשבה ולב יחד וגרס "תקרא חכמה שנא' ויקראו לפניו אברך".

541 בגין יוסף דאיהו צדיק כו' כדכתיב ויוציאם בכסף ויזהב ואין בשבטיו כושל: אולי ר"ל בזכותיה שלא היה בשבטיו כושל שלא נכשל יוסף ולא נחסר ממנין השבטים, דרגיה דצדיק וכמש"ש בתנחומא עתידין אחיך לכתוב באבני אפוד תרצה שתהא חסר מכללן. ע"כ זכה יוסף ללקט כל הכסף וגרם עותרי' דכספא ודהבא לנטלא ישראל. וכמפרש והולך להלן וכל עותרא בי' קיימא כו'.

542 אלין חיין דעלמא דאתי: ומפרש חיים על אימא, אלהים חיים. ומ"ש אח"כ "בגין דאיהי אתקשרת בחיים" - לאו על חיי הבלך שהוא המלכות קאי אלא אסיפיה דקרא "אשר תחת השמש" קאי, וקאמר דשמש איהי אתקשר בחיים וחיין שריין ביה. אבל עלמא דא דחיי הבלך לא שריין ביה חיים דלא מטון נהורין דשמשא תמן מדחריב בהמ"ק אבל בזמן שבית המקדש קיים שמשא כניש כל נהורין לסיהרא כדלעיל ריש פרשת ויצא קמ"ז א'.

543 כד"א הצדיק אבד כו': ע"ל.

544 כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך וגו' תחת השמש דא הוא שמשא בסיהרא: כצ"ל. וי"ל דברישיה קהלת ט, ט "ראה חיים וגו' כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש" -- היינו סיהרא בשמשא.

545 ודא הוא חולקא כו': ע"י שמיחד שמשא וסיהרא.

546 קשירו דאתקשר שמשא בסיהרא: בצדיק מתחברין זו"ן. ודרש ליה מאברך - משמעות הלשון ממאי דמסיי' "וכלא כרעין כו' ". ועין לקמן קצ"ח סוף ע"א ח"א קצח, א "ובג"ד כולא סגדין כו'" דמפרש אברך לשון ברכיים כדדרש ר"י בן דורמסקי' בספרי ריש פרשת דברים. והיינו דכריעה דו' לגבי ה', וה' לגבי ו', כולהו מתקשרין באתר דא. ואולי ב' דרשות הן, ודרשא קמייתא דקשירו דשמשא בסיהרא ס"ל אב בחכמה ורק בשנים, והיינו אב בז"א ורך במלכות.

547 וההוא דרגא איהו יוצר רוח אדם כו': דמפרש יוצר לשון ציור כמו יוצר חרש שמצייר הכלי מן החומר המוכן לו כבר. ואם היינו מפרשים לשון בריאה יהיה איפשר לומר דקאי אדלעיל - "ויוסד ארץ", ויוצר רוח אדם בקרבו בהאי ארץ, ויהיה לפי זה האי יוצר על אימא. אלא דאם כן "בקרבה" מיבעיא ליה.

548 אלא וירא יעקב דחמא לכל דיירי ארעא כו': כדמפרש והולך לקמן קצ"ח א'. ובא להוציא בלשון מנא הוי ידע מדברי הבראשית רבה דדרש סבר שהבין שיוסף שם. ואיפשר היה לפרש פשט הלשון דכאן דר"ל דמזה דכל דיירי ארעא אתו למזבן עבורא במצרים, ראה והבין שיש שבר יוסף במצרים, כי יוסף ראוי להיות משביר.

549 רי"א ת"ח דוד מלכא כו': אולי ענינה למאמר דלהלן "מאבהן דכראן בימא רבא כו'". אבל יותר נראה שמקום הא דר' יצחק לעיל ע"א בראשו דקאמר שם "תא חזי מלכותא כו' עד דאתחבר באבהן כו'". וכוונת המאמר שם דהוא רתיכא תתאה - חגת"ם ועלאה היינו חו"ב וחו"ג, ויוסף רכב בה. או מקומו לקמן קצ"ח במאמר "ויוסף הוא השליט" דקאמר שם "דהא דוד מלכא אית ליה לאתדבקא כו'".

550 ועם כל דא יעקב הוי ליה תברא כו': נראה עיקר דצ"ל חזי ליה תברא כו' . כלומר אע"פ שרוח הקדש נסתלקה ממנו חזי ליה תברא שיהי' לו בירידה זו למצרים. ונראה מלשון המאמר שהוא סיום התחלת מאמר לעיל ריש עמוד א' "מנא הוה ידע כו' ומייתין עבורא", וצ"ל אח"כ הא ד"תא חזי יוסף ברית שלום כו'". ומשום שרוצה לדרוש שיעקב ראה תברא במצרים, הקדים לבאר שבאמת יוסף עצמו ברית שלום ומלך ושליט הוי אלא דיעקב לא ידע זה כדקאמר לעיל. וע"כ חזי ליה תברא, כי זה היה יודע מכבר שגזרת "ידוע תדע" יש לו לקיים וכדמפרש והולך לקמן קצ"ח א' "וע"ד חמא ההוא תברא כו'" - ר"ל אע"פ שנסתלקה ממנו רוה"ק, ידע זה. ומאמר דר"י ור' חזקיה הוגה כאן לענין ברית שלום ועיקרו בפרשת וארא. וכן דר' יצחק כבר כ' שאין מקומו כאן.

551 דלא תחמון גופייכו אלא כרעבין: עיין לקמן ויגש ר"ח א' ח"א רח, א ולגבי ס"א בזמנא כו' רעב איהו כו'.

552 זבחי תרועה דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה כו': לפי זה פי' "זבחי תרועה" כמו ויריעו כל בני אלהים, דאיתרעו ואיתברו סטרי דדינא. או יהיה פירושו כמו רוח נשברה, וכלומר אע"פ שירום ראשי אזבחה באהלו זבחי תרועה, רוח נשברה ונמוכה. ועל ידי זה ממילא ישברו כחות הדינין.

553 דהא בגין אורייתא ירום רישי' כו': וז"ש אשירה ואזמרה כמ"ש זמירות היו לי חוקיך.

554 ועתה ירום כו' באבהן כו' וכדין יתרומם ויסתלק לעילא כו': עיין לעיל קפ"א ב' ח"א קפא, ב.

555 דא שמשא כו': ר"ל על ידי דאיתחבר יוסף בשמשא, והוא המשביר על ידי דאתחבר בסיהרא ומשפיע לה לאיתזן כולא. וז"ש לעיל קצ"ו ב' ח"א קצו, ב "קשירו דאתקשר כו'". ועיין מה שכתבנו שם בסייעתא דשמיא.

556 תלת אינון דדחלין כו' אוקמוה: בפ' ע"פ.

557 ות"ח ד' מלכין הוו כו': איכה רבה פ"ד אות למ"ד עי"ש.

558 דהא אורייתא כו' וכל נתיבותיה שלום: ואז הן אחוזין בדרגין דשלום - דא יוסף דכתיב ביה "ויכר יוסף את אחיו", ואין מתיירא מיומי רע דשלטי יומא דדינא, סטרא דשמעון ולוי כדלעיל.

559 ויוסף דהוי ידע כו' והא איהו ידע אורייתא כו': ר"ל לאפוקי מדברי הבראשית רבה פרשה ע"ט ב"ר עט, ה דקאמר "אבל יוסף שכח". ועוד אף לדברי הבראשית רבה לא שכח מצותי' של תורה ח"ו.

560 דתיאובתיה הוי לגבי': וכדלקמן ר"ב ב' ח"א רב, ב תאוה באה דא בנימן כו' והוי דמי דיוקניה לדיוקנא דרחל כו'.

561 דהא שמשא באשגחותי' כו' אתנהיר: כמש"ל קל"ו א' ח"א קלו, א דכד אתחזי בהדה כדין כו' ואתנהיר וזרח כו', היינו דמייתי דר"י דאז ראה דאשגחותיה דקב"ה בה תדיר, והיינו ראיה דיוסף לבנימין, וכמ"ש "וראיתיה לזכור ברית עולם".

562 וקרי בי' שלום: כדכתיב "והיה מעשה הצדקה שלום", והוא המחבר אורייתא וצדקה, זו"ן. ועיין לקמן ר' ע"ב "בגין דצדקה דא הוא שלום כו'".

563 לקביל ג' יומין דשכם כו' ולבתר דעברו כו' קטילו לון כו': וע"כ יוסף רזא דברית גלגל עליהם ג' ימים במשמר לנקותם מעון זה גם כן.

564 דכד עלמא כולהו אית בהו שלם: וזהו "שלמים וכן רבים" נחום א, יב, כשהרבים שלום ביניהם אזי "ועבר" - עבר דינא מעליי' כדמפ"ו. וקאי האי "ועבר" על "שלמים" ועל "נגוזו" דמפרש לה אצדקה.

565 דגזזי ממוני' בצדקה: פרק קמא דגיטין עי"ש.

566 מאי ועבר ההוא זוהמא כו': ולפי זה כולו נמשך לסיפיה "ועיניתיך לא אענך עוד" בזכות זה. או י"ל ארישיה ד"וכן רבים" יפשון ויסגון ביה בזמן שנגוזו ועבר. דמלו ופרעו.

567 אינון שלמים דקיימי בהדי דברית: וכן רבים היינו שהיו רבים דהן עשרה וכמ"ד נדר שהודר ברבים בעשרה, שהיו אחי יוסף עשרה עם שמעון, ואח"כ נגוזו ושבקו ליוסף ושמעון ולא נשארו י', ויליף מינה כדמפ"ו כד מתכנשי י' בבהכ"נ דמהא דבני יעקב ילפי' לדבר שבקדושה בעשרה דילפי' "בתוך בני ישראל" מ"בתוך הבאים" ואשתמיט חד מיניי'. ומ"ש באחי יוסף "כדין דינא שרי' ביניי'" - כצ"ל. עיין לקמן ר"ג א' ח"א רג, א "בגין דההוא שעתא קיימא עליי' כו'", והיה זה גם כן בהליכתם פעם א' בלא שמעון.

568 כד"א מי יעלה בהר ה': וכתיב "בהר השם יראה" - קרי ביה יראה ודחילו.

569 ידלנה דא יוסף: שהוא דולה מים הבאים מבארות עמוקים ומשקה את הגן.

570 והא אוקמוה בשעתא דאתקרב לגבי דיוסף כו': עיין בבראשית רבה ריש פרשת ויגש.

571 קוסטפא דגורדנא: עיקר הפירוש ענפי קוצים נפלו על הנחש והרגוהו.

572 ובעי גבי דחברי': היינו מבקש ומוסר דין על חברו לשמים שאמרו שמזכירין עונותיו ומארי דדיני' ידיעא איהו לגביי' עד דאשכחון אתרא לנקמא מיניה. לכן הביא זה להך עובדא דהאי יודאי דמחיל לכל מאן דמצער ליה, שהוא היפוך ממנו. וז"ש מעקש דרכיו - שמעקם דרכיו להפוך על אחרים דין והוא עצמו חייב.

573 דחובוי דב"נ מתברין לבי': כמ"ש כשל בעוני כחי וכמ"ש באיכה רבה. ועיין לעיל קנ"ב ב', קע"ד ב' - על הפסוק התרפית ביום צרה צר כחכה.

574 עד דאתפרע כו' באתר דאצטריך: רוצה לומר בעשרה הרוגי מלכות וכדאיתא בזהר חדש איכה ובריש מדרש משלי.

575 אלא באתר סתים ואוקמוה: ז"ש אין הברכה שולטת אלא בדבר הסמוי מן העין.

576 דא הוא דתנן דל"ל לב"נ לאסתכלא כו' תנינן מאן דבעי כו': ריש פרק ה' דברכות עי"ש.

577 ודא הוא תאוה באה: תאוה היא המלכות, תאוה בגימטריא בי"ת, והיא מתאוה לתפלתן של צדיקים - עיין לקמן רמ"ה ב' ח"א רמה, ב.

578 ועץ חיים תאוה באה דא בנימין כו' דלא כו': עיין לעיל קס"ב א' והבן.

579 דהא מזמנא דתבע לי' ליוסף כו' אלא זמנא זעיר: עיין לעיל קס"ב א' ח"א קסב, א וזרעו מבקש לחם כו' וזמינא איהי לגבי' כו'.

580 גיא חזיון דא שכינתא: בגימטריא א"ל אדנ"י עם הכולל - צ"ו.

581 ואשתלחו מן דינא דלא שליט עליי' ההוא זימנא: עיין לעיל ר"ב ב' "עד דאשתכח שעתא כו'", ור"ל הא דאצטריך לכתוב חמוריהן לומר דאף בממונם לא שלט דינא, ואף דחמוריהם היו ראויין לשרות עליהן סטרא דדינא ולהתעורר עליהן דם שכם הנקראים 'חמורים' לפי דעת הזוהר לעיל ר' ב' שנפקד עליהם ג' ימים לישב במשמר עבור שכם עי"ש. ועיין בחי' שנרמז כאן השם למפרע לרמז שהיה מדת הדין מתוחה עליהן. ועיקר הכוונה רומז דלאחר זמן נפקד עליהם החטא מכירת יוסף בעשרה הרוגי מלכות כו' וכמ"ש המק"מ בשם הרח"ו והגר"א בפירוש היכלות.

582 ובגין כך מה לך איפה כו': בגימטריא א"ל אדנ"י כמ"ש בכוונת עשירית האיפה והוא בעשייה. וזהו כל חיילין וכל רתיכין אחרנין דקאמר. והוא בגימטריא גיא חזיון עם הכולל.

583 מהו כלך לאכללא כו': בגימטריא ע' שהן כלל ז' מדות שעליה.

584 מטרא אתי מסטרא דיצחק: ז"ש גבורות גשמים שיורדין בגבורה. וז"ש פרק קמא דכתובות ה' דברים במטר - מקשה מרוה כו'. והן ה' גבורות ממותקות.

585 אי ס"ד דאינון יומי דסיבו: כמו שדרשו בקהלת רבה ופ' שואל.

586 כדכתיב וחכיתי לה' המסתיר כו': איפשר קרא דלקמיה "צור תעודה חתום תורה בלמודי" ישעיהו ח, טז דרש לצור ולחתום מבועו בלמודיו הן נצח והוד. וז"ש בסוף המאמר "יפתח ה' לך אוצרו הטוב" שהוא יסוד דקדושה, נגד מ"ש עליו תחלה חתום בימי הרעה, דהיינו ימי הרעב. אבל בימי השבע כתיב יפתח לך את אוצרו שאז זמן פתחו מבועא. וכמדומה שבא לרמוז שבלשון שנת השבע נדרש השין בימין לשון שבעה והוא אוצרו הטוב הכולל שבעה ודורש בו גם כן שבעה ושבעה מוצקות.

587 אר"ח ב"נ דין חד כו' א"ל ר' יוסי כו': לטעמייהו בעובדא דפרשת בשלח מ"ט ב' ח"ב מט, ב, עי"ש.

588 תליתאה לא למרדף אבתריה: י"ל א"צ למרדף לבדוק אבתריה כי אזלינן בתר רובא הואיל ויש בו שנים חזקה גם השלישי יש בו. ועוד יש לומר שהכוונה שאין נאה לנו לרדוף לבדוק אחר השלישי לדורון כי אין אנו צריכין לקבל דרונות ממנו.

589 הא חד מאינון תרי כו': עיין מק"מ. ולי נראה שצ"ל "הא בר מאינון תרי דאתחזיין למהוי בי' לית בי'", ור"ל הרי לבד מהשנים הנראין בו, ור"ל השלישי לדורון שאמרנו שיהיה בו ע"פ חזקה הנה נראה שאין בו כדמפרש ואזיל דהא לא אתקין כו'. ואיפשר צ"ל "דאיתחזי למהוי ביה" וקאי על השלישי.

590 כי אתה כו' אוקמוה: פרק אמר רבי עקיבא שבת פט, ב על יצחק, עי"ש.

591 כאורייתא אתברי כו' אשתכלל: אורייתא כאן הוא חכמה, בראשית - חכמה. ואמר אתברי ואשתכלל - אע"ג דכתיב "בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" -- מכל מקום היינו על ידי חכמה שכללה תבונה. וז"ש וכלא באורייתא כו' . ועיין לקמן ר"ז א' ח"א רז, א.

592 שבק להאי דרגא לברכא להו: כמ"ש וזאת אשר דבר להם וגו'. רמז בחיבור יהודא ויוסף נ"ל בס"ד. ויגש עם הכולל גימטריא ש"ך ניצוצין דיהב לה.

593 בין גל"ת כמה דלא כו': עיין לעיל קל"א ב' ח"א קלא, ב ולקמן רכ"ח ב' ח"א רכח, ב.

594 נותן נשמה כו' אוקמוה: שלהי כתובות ביושב בא"י ובמהלך בה.

595 ואתקין ליה תדיר: וע"כ כתיב בורא בלשון בינוני. ועיין לקמן ר"ז א' "אלא בכל יומא אתקין לי' כו'".

596 כד"א להנחיל כו' מאן כו' אלין אינון כו': דרש "יש" - שיש בהן נשמת רוח חיים, ומפני שזכו לנשמה מאימא אזי ינחלו 'יש' שהוא אבא דהיינו חיה. "ואוצרותיהם אמלא" בבחינת יחידה מאריך. אמלא גימטריא ע"ב. וז"ש "אוצרות" - ב'. ויקרא 'אוצרות' חיה יחידה שהן גנוזין ואין זוכין להם בחיים.

597 ד"א כי הנה כו': לפי' א' לא היה עיקר וויכוח יהודא ויוסף על בנימין, רק יהודא חשש לערבותו דלא למהוי בנדוי כו', רק דמסיים "וכולא בגיניה דבנימין", ר"ל הגרמא דידי' . ולהאי 'דבר אחר', עיקר הוויכוח היה ששניהם רצו בטובת וקריבות בנימין שהוא ביסוד דנוקבא. ונ"ל שמסיפיה דקרא "כאשר שמענו וגו' בעיר ה' צבאות" היינו דרגי' דבנימין, שם שמענו וראינו התוועדות המלכים יחד כנ"ל.

598 תרין עלמין קדישין עלמא עלאה וע"ת כו': סתם לשון זה דב' עלמין עילאה ותתאה בכל מקום הוא על בינה ומלכות. ומסתברא דכאן נמי הכי פירושו. וז"ש "דא לאפתחא אוצרא". וז"ש "עברו אינון חובין כו'" - סוד יה"כ. וז"ש "כל אנפין נהירין". ובינה נמי נקראת 'מלך' כדלקמן "מלך רב כו'".

599 וכדין מתעברין קיומיהון מעברין שלטנהון: נראה דצ"ל מתברן, והוא כסיומא דקרא "תשבר אניות תרשיש", והן הן ארבין דשטאן בגלי ימא בזעפוי.

600 לא אתעברן לאתכפרא עד דמתחברן: כצ"ל. וכן הוא להלן.

601 יפה נוף דא איהו יוסף הצדיק: נוף מעץ החיים. וכמש"ל ר"ז א' ח"א רז, א "נפיק מיניה ענפא חדא שפירא כו'".

602 ירכתי צפון הכי הוא כו' ותתא: עיין מק"מ. וליתא, דירושלים בצפונה דארץ יהודא היא אבל לא בצפונה דארץ ישראל. ובשוחר טוב שם הקשו והלא בדרומה הוא ופירשו אלו הקרבנות שנשחטין בצפון. ואולי כאן דדרש לה בשילה, הוא די"ל כן שנוטה יותר לצפון ארץ ישראל.

603 מלך רב דא מלכא עילאה: אימא. וכן מפורש בפרשת ויצא קנ"א א' ח"א קנא, א, עי"ש.

604 פתח ואמר ה' בחכמה כו' ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי נפק כו': אולי הוא ענין למ"ש תחלה דס' נשמין של ו' שעות ראשונות הן דחיין. שעולה זעיר לקבל מוחין חדשים והן של ו' קצותיו, וכמ"ש במק"מ ורמ"ז שם.

605 ומכאן ולהלאה כו' ומתמן ולהלאה לא נאים כלל כו': נראה מדקדוק המאמר, דההוא ר' חזקיה אמר שדוד חשש רק שלא יישן ס' נשמין ממש רצופין, שהנשימה הששים היא היא טעמא דמותר כיון ששינה אחד מס' במיתה, אם כן ס' נשמין יש בה טעמא דמותא ממש. אבל בפחות מס' אין בו כדי נתינת טעם, על כן היה ישן נ"ט נשמין ומתעורר וחוזר וישן נ"ט נשמין עד חצות. וז"ש לעיל דהוי משער שיעורא דליליא, כלומר כל הלילה היה משער כן ונזהר שלא לישן ס' נשמין, וכחצות הוי קאים בקיומיה, ולזה בא ר"א כאן להוציא מכל זה ולבאר דס' נשמין כולם חיים ומכא"ו כולהו דמותא. ולא היה ישן אלא ס' נשמין לבד. ולפי זה יהיה פירוש ס' נשמין כמשמעו, ולא ו' שעות. ואף לדברי ר"א יש לפרש כן . ולפי זה צ"ל דסבירא ליה לר"א כשינויא דר"י ור' יהודא לעיל ר"ו ב' ח"א רו, ב בקושיא דהא שיעורא זעיר כו'. או כשינוייא דמשנינן על זה בש"ס ריש ברכות עי"ש.

606 ומת לחי לאו הכי: פירש במקדש מלך על או"ה. וכן הוא בפרקי רבי אליעזר פרק כ"ט עי"ש ובמה שכתבנו שם בסייעתא דשמיא.

607 והשתא כתיב ואכלת ושבעת וברכת: ר"ל דברכה לפני' אינה מצוה מן התורה.

608 דהא ק"י לאתפתחא בי' שבילין כו': עיין לעיל קצ"ד ב' ח"א קצד, ב מאבהן דכראן בימא רבא כו' אורחין מתפתחין כו'.

609 בעי לאחזאה קמי כפנא: ע"ל שם למה תתראו דלא תתחזון כו'.

610 איהו בי מקדשא לקיימא כל מסכני כו': נ"ל שגם בימיהם היו קורין מקום מוכן לעמוד שם עניים בשם 'בית הקדש עניים' כמו שקורין עכשיו בימינו.

611 אלין כו' לאתזנא ולאתשקאה כו' אלין שאר רתיכין חיילין: הלשון משמע דרתיכין אלו לאו היינו אלין דקיימי לאיתזן ולאתשקאה, וכן להלן בדר' חזקיה אקרא דהכפירים שואגים נקט רק לישנא "כמה אינון כו' לאתשקאה כו'". וע"ל פרשת ויצא קנ"ו א' ח"א קנו, א בסתרי תורה בענין הכרובים.

612 ת"ח בשעתא דטוב כו': הוא היפוך מש"ל "דאתייהב רשו לסט"א כו'". וסיים כאן "וכלא בחשאי כו'" - נראה ר"ל דז"ש ולא עמד איש אתו כו', וזהו סוד בהתוודע אל אחיו לשאר רתיכין וחיילין, וזהו סוד יחודא תתאה דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא בחשאי. וזהו ענין הפתיחה לכאן.

613 בגין דביה ירוץ צדיק: כמ"ש "לרוץ אורח" עיין תרומה קל"ז א' ונ"ל זהו סוד "השם גבולך שלום וגו'" שהוא ברית שלום, שעליו ענין המזמור כמ"ש בכוונת התפלה. "השולח אמרתו ארץ" - שהוא אור מים רקיע, עיין תרומה קל"ו ב', קס"ז א'. ונשלח לארץ קדישא. וכתיב בתריה "עד מהרה ירוץ דברו", האמר הנזכר עד מהרה ירוץ לדרגא בדברו, ועיקר ענין המרוצה מהרה נ"ל כדלעיל קס"ב א' ח"א קסב, א בשעתא דזריק כו' דהא בהדי' כו' ע"ש.

614 יתהדר כו' דאתוספו מגו עלמא עלאה: כמ"ש "יתקע בשופר גדול". ואובדים ונדחים -- מסתברא דאובדים הן הנצוצות קדושה שמכבר נאבדו בין הקליפות, ואותן ניצוצות אינם עוד כלל במצרים שנבררו כולם בעת יציאת מצרים כמ"ש כמצולה שאין בה דגן. אבל יש בה נדחים -- הן שנדחו מעצמם בחטאם אחר כך לחזור לארץ מצרים. וב' דרגין אלו - אובדים ונדחים - הן ביסוד ומלכות. וז"ש והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים.

615 ת"ח כתיב בהו כו' עגלה יפה פיה כו' ורזא דעגלה דא כו': והיא גם כן קץ דשמאלא. וז"ש יפה פיה גימטריא קץ.

616 ואתה צוויתה דווקא ובג"כ כתיב בה"א מ' דיוסף תבע לון: דיוסף תבע לאזדווג בה"א קדישא דהיא עגלה דקדושה כדלקמן רי"א א' - שש עגלות צב, וז"ש זאת עשו.

617 במראת כתיב: עיין לעיל קמ"ט ב' ח"א קמט, ב. ור"ל מדכתיב מראת נראה שהוא על המלכות, ולא דרגיה דחלום שהן דרגין הרבה ונקראין "חזוי דליליא" - לשון רבים, כדלעיל קצ"ו א' ח"א קצו, א.

618 ברזא דרחימו: שמאלו תחת לראשי. וז"ש "וכדין ויאמר כו' בהאי דרגא כו'".

619 דהא סטרא דמסאבא כו': מפני' שהי' במראות הלילה הוצרך לומר לו אנכי כדי שידע דסטרא דקדושה היא. וכדאמרינן ריש מגילה לענין שלום בלילה וכדאמרינן נמי שם גמירי שם שמים לא מפקי כו'. ועיין עוד לעיל ק"נ ב' ח"א קנ, ב "אלא אמר יעקב חלמא כו' ומנהון כו'".

620 אית חי' לעילא מן חי': אע"פ שבסוף פרשת משפטים הזכירו ג' חיות - כאן נ"ל מפשט המאמר דבתרי לחודי' קמשתעי. וחיה קדישא דקיימא על ריש חיותא היא מלכות. וחיה עילאה דשלטא על כולהו היא אימא או זעיר. וע"ל רמ"א א' ח"א רמא, א "תקונא עלאה ביובלא קיימא על י"ב כו'".

621 ומ"ש ואית חיותא לעילא על תתאי: היא החיה קדישא דאמר לעיל. ומפני שאמר בחיה הראשונה לעילא על כל שאר חיותא - אמר כאן בה לעילא על תתאי על שאר חיותא לתתא. ושני רקיעים הן יסודות ודעת.

622 ומ"ש ושליחו דקוסטא כו': טעות סופר, וצ"ל ושלימו דקוסטא כו' , ור"ל שבהם שלימות המדות, וע"כ כתיב אשה אל אחותה כו'.

623 ומ"ש וכד מתחברן כו' דשמא חדא ביחודא שלים: הוא שם ע"ב -- ב' פעמים ל"ו. כן נראה לי פשט המאמר. וה' יאיר עיני למצא דרך פנימיותו. ועיין פרשת ויקהל ר"י א' ח"ב רי, א ובהגהות הרח"ו שם.

624 לאחסין לון ירותת עלמין כו': ר"ל כדתנן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כו'. מה שדרשו כאן בר"פ ובכ"מ ועמך כלם צדיקים על המילה -- י"ל רמז ז"ש "מ'עשי י'די ל'התפאר ה'קטן" יהיה לאלף וגו' ישעיהו ס', כ"א-כ"ב - ראשי תיבות מילה. וז"ש "יהיה לאלף" כמ"ש דבר צוה לאלף דור, לחד מאן דאמר זו מילה.

625 מאי טעמא בגין דמתדבקין בגופא כו': ר"ל דז"ש נצר מטעי כו' להתפאר, שהן דבקין בענפין וגופא דאילנא - ת"ת.

626 בין עם קשי קדל: ל"מ במקרא על מצרים שהן קשי עורף. ומ"ש בפרעה "ויחזק לב פרעה" -- שם כתיב "כי אני הכבדתי כו'". ואולי רומז למ"ש שפרעה הוא העורף דסטרא אחרא. ומ"ש בישראל "כי עם קשה עורף" הוא מפני שקלטו זה במצרים.

627 ואשתעבדו בהון: עיין בראשית רבה ריש פרשה זו ובמפרשי רש"י.

628 מד' סטרין כו': פשטיה משמע ד' רוחות ממש. מזרח מערב - והן עייל ונפק, צפון ודרום והן סתים ופריש כמ"ש רמ"ז. ועיין לקמן רל"ה א' ח"א רלה, א ובאדרא רבא ק"ל ב' ח"ג קל, ב וז"ש ר"ש גם כן באבותיך ממש תלתא כו'.

629 בתר דשכיב כתיב ויסכרו כו': סימנא בעלמא הוא, ועיין לעיל ח"א קיז, א "ובתר כו' יתפתחון כו' וסימניך כו'".

630 לא מריט כו' לא גליש כו': בגבחת - תרגם אונקלוס גלישותי'. ובקרחת קורא לפי זה מריטה וכמו שכתוב בתורה לשון ימרט גם בשניהם. ושנינו סוף פרק י' דנגעים קרחת מלאחריו וגבחת מלפניו. ועיין אדרא זוטא רצ"ה ב' ח"ג רצה, ב ובליקוטי הגר"א ז"ל על מאמר דכאן. ועיין בפרשת תזריע מ"ח ב' ח"ג מח, ב ברישיה "דהאי איש כו' וכד אתגליש כו'". ועיין עוד שם מ"ט א' ח"ג מט, א "ולזמנא דיתכשרון כו' זמין כו'". ושל סטרי' הן דינין קשים יותר כדאיתא שם להלן. וכל אינון דתליין מסטרי דשערא כו'. וכ"ש של אחוריו - מקום הקרחת. ע"כ במטרוניתא שבה הדינין קשים יותר מבמארי'. אמר לשון גליש שהוא רק על גבחת מלפניו. ובמארי' אמר מריט ל' הסובל בין מלפניו בין מלאחריו. שלשון ימרט נכתב בתורה בשניהם. וז"ש כאן רישי' - משמע כל הראש, ובמטרוניתא לא הזכיר לשון רישי'.

631 כד"א ורבהם עמל ואון: עיין לעיל קכ"ד א' ח"א קכד, א.

632 לאשתאבא בגופא דמלכא: הוא כמש"ל רכ"א ב' ח"א רכא, ב ההוא הבל דאפיק אותבי' לגביה כו'.

633 לכלא את הרוח: פי' דרש "לכלא" בעת כלות זמן הרוח. ויתרון הלמ"ד - ל' כלא - רומזת ל' יום קודם כלות הזמן אין שליט ברוח.

634 עיטרא עיטרא: פי' עשן עשן, עיין מוסף ערוך ערך עטר, והוא משל לתגבורת הדינים.

635 עד דצפירא בקסטא רמיו: עד שהצפור, שהן האומות העולם כדלקמן, השליכוהו אל פח יקוד. ועיין לקמן רמ"ז ב' ח"א רמז, ב. ולפי זה נראה דצ"ל בקיסטרא שהוא פח.

636 וע"ד צפרי שמיא לא אעדיאו כו': לא העבירום מלאכול פירות הכרם למרמי בקסטרא כדבסמוך, ועיין לעיל: ח"א ריז, א "לא קיים דא כו' וישב אותם אברם כו'".

637 דכתיב וכפר בריתכם כו': וכתיב לעיל מיניה "כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו" ישעיהו כח, טו, והיינו דלא אשתכח מהימנותא. ועל ידי כן "וכופר בריתכם את מות" - היינו זאת הברית שהיה עליהם למעלה.

638 אבל בחייהון אית להון כו' במיתתהון לא יכלי כו': שבחייהון כזבין לכל דבריהם גזרו עליהון ובמיתתן רשב"י לטעמיה דאין מטמאין באהל. ואע"ג דאמרינן במגע מטמו -- מכל מקום אין מטמא לאחרים כזב שעושה מו"מ וכמת ישראל -- אלא הנוגע בו ראשון לטומאה. ועיין פרקי רבי אליעזר פרק כ"ט.

639 אבל זכאי חסידי כו': דהא דצללים עושין כן צדיקי' בכדי לידע אם ימותו ויוכלו לפשפש במעשיהן כמ"ש ברוקח בענין הושענא רבא סי' .

640 והא כתיב כרחם אב כו': ודרשו כרחמן שבאבות - זה יעקב דכתיב והוא עבר לפניהם וישתחו ז' פעמים עד גשתו עד אחיו.

641 בשמא אחרא איקרון: עיין לעיל קנ"ה א' ח"א קנה, א בסתרי תורה כל המאמר.

642 בגין דנפק מיניה עשו: שהיה חושבו כבנו ונקרא בנו למאן דאמר עשו בכלל זרע יצחק. מה שאין כן בני קטורה באברהם - אין נקראין בניו. ועיין שאגת אריה סי' מט לענין חיוב מילתם ומישמעאל בלאו הכי לא קשיא מידי שהרי נולד קודם שנמול אברהם.

643 במיא אתרמי: וכ"ה בת"י. וז"ש "בארון במצרים" ולא "בארץ מצרים". לומר שלא בארץ נקבר. אבל במכילתא ובסוטה אמרו שהיה קבור בקברי המלכים.

644 ואי תימא מתני' כו': אולי פי' "ואיתימא" כמו שפירשו בלשון הש"ס כמו 'איכא דאמרי' וכיוצא בזה לקמן ח"א רלג, א פירש גם במקדש מלך כן. דבריית' קרי לברייתות חצונות שהיו סדורין מלבד רשב"י כדאיתא בזוהר בכ"מ. ואינן בני סמכי כ"כ. לזה אמר כאן דאיכא דאמרי דמתני היא. דגם במתניתא דילן שסידר רשב"י אוקימנא מילי וכו' חדא אסתכלו - ר"ל אינון ברייתי עם מתניתא דילן.

645 אסתכלו דתניא כמה כו' ואיתמר. תחותי' תטלל חיוות ברא ותחות האי כמה כו': כצ"ל.

646 ובצערא דחיי ידעי ולא אשתדלת: מק"מ הגירסא "לא ידעי", וכן משמע המשך הלשון. אבל מסוגיא דריש פרק מי שמתו ברכות יח, ב מעובדא דאושפזיכני דזעירי ב"מ לכאורה דתוך י"ב חדש הוי ואפילו הכי ידעי.

647 תלת זמנין ביומא עאל רוחא חדא כו': היינו בעת ג' תפלות שמתפללין ישראל שתקנום אבות והיינו הא דאיתא פרק הפועלים שאמר אליהו ז"ל לרבי דמוקים לאבהתא למיצלי ומשי ידיי'. והי' נ"ל לפרש רוחא חדא דכליל בתרין אחרנין הוא אליהו ז"ל שנקרא כן בזוהר על שם שכולל נשמות נדב ואביהוא. ועיין ח"ג פ"ח רע"ב ח"ג פח, ב.

648 דיתיר עבדת רחל כו' מכלהו: מכל ג' אבות שהן במערה וצריכין להתעוררות כדאמר דאינון דמיכין על חובי עלמא כו' עד דאתער כו' ואינון דמיכין כו'. אבל רחל, סוד השכינה, קיימא באתגליא בראש הומיות תתן קולה.

649 דא שכינתא: שהיא שרויה למעלה מראשותיו של חולה. וגם לר"ש דקאמר לדידי' סגיד שהוא בזעיר -- היינו כדאמרינן הקב"ה זן את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. והיינו דפריך - ואי תימא הא בההוא זמנא לא הוי מרע, כלומר ואם כן מה שייך להשתחוי' זו על ראש המטה בין לפירוש קמא בין לר"ש. ומשני, על דידע כו'.

650 תמן תנינן מאן דנפיק כו': ירושלמי שלהי כלאים , ופרק הנושא, ובראשית רבה כאן.

651 ועינא דא הוא ירותת עלמא: כמ"ש לעולם ירשו ארץ שהיא המלכות שהיא בת עין דכאן. וזהו סוד "יוסף ישית ידו על עיניך" כדכתיב "צדיקים ירשו ארץ" וכדלעיל ר"פ ז' רט"ז א' ח"א רטז, א וסוף פרשת לך לך צ"ג א' ח"א צג, א.

652 והאי נטיל ליה וירית ליה: בנו היורשו ואסתים עיניה.

653 בעאן לשואה ידא על עינוי: זהו עצימת העינים מיד לאחר מיתר וע"כ אמר "אינון דקיימין עליה", כלומר הנמצאין שם תיכף לאחר יציאת הנפש וכדמפרש ואזיל טעמא. דמשמע מיניה שמיד צריך לסתום בזריזות. וזהו שהוצרכו לאשמועינן במתני' סוף פרק שואל שאסור להעצים עם יציאת הנפש, דמינה דעל כל פנים אח"כ תומ"י צריך להעצים. ואח"כ אמר "לבתר יתכסי בעפרא", ר"ל בקבר. ור' חזקיה לעיל לטעמיה לא הזכיר רק על לנגדא עפרא בקברי' על עיניו ולא על עצימת העינים בשעת מיתה.

654 חיזו יקירא דחמא: כצ"ל.

655 לא יסתכל בחיזו אחרא ואי אשתאר כו' וכ"ש מן מיתא. ועוד דההוא נפש לקבלי' בביתא דלאו יקרא דילה לאסתכלא כו' ולא שריא על עינוי מלה אחרא כו': כצ"ל.

656 על דינא דקברא מהו: נראה ר"ל דין העין שמשברין עיניו ר"ל.

657 ויקרא הוא דיסתים וכו': לטעמיה דר' אבא לא שייך לומר כדר' חזקיה, אלא כבוד המת הוא שבנו החייב בכבודו לאחר מותו גם כן יעשה לו זו הטובה.

658 נפשא וגופא. לבתר גופא אתטריד כו' ת"ח ווי לון כו' על מה קיימין ולית מאן דידע בעלמא וישגח לאתערא לבא. ואתנשי מיני' למעבד פקודי כו': כצ"ל.

659 חד דיוקנא מנהורא דיליה: מאור פניו, כלומר כדמותו באור פנים.

660 כד"א תבואתה בה"א: אולי פירושו תבואת ה', כלומר מלכות נקראת "תבואת ה'" קדמאה. ואתי שפיר לשון קדמאה כפשטיה שנדחק בה במק"מ. ותבואה סתם הוא במלכות .

661 ולא יכיל לצלאה: עיין לעיל רי"ז ב' ח"א ריז, ב "כד מצלינא ומטינא לשומע תפלה כו'", ובדברי הרמ"ז שם.

662 והאי קרא אשלים לתרין סטרין להאי סטרא כו': ר"ל דמי אלה פירושו נמי בקדושה - צרוף שם אלהים כדלעיל בהקדמת הזהור ב' א' ח"א ב, א "דאשתתף מי באלה כו'", עי"ש. ולהאי סטרא כדהכא - ור"ל יעקב כשראה שהם יאמרו אלה אלהיך אמר מי אלה לצרף אותיות אלהים דקדושה גם כן היפוך "אלה אלהיך", וז"ש דאהדר יוסף "אשר נתן לי אלהים בזה" - הזכיר יוסף גם כן צרוף שם זה. ונכון בסייעתא דשמיא. . וז"ש דכתיב והנה הראה אלהים אותי גם את זרעך - ר"ל שרואה אני שם 'אלהים' בצרוף כראוי על ידך . אבל רואה אני גם זרעך המפרידים אלה מן מי.

663 ובג"כ אקרי צדיק, את דיוסף, רזא דברית כו': פירושו כפשוטו על היסוד, את קיימא, ורזא דברית בכל מקום. ואע"ג דבכ"מ "את" הוא כינוי המלכות - כאן דכתיב "את יוסף" פירושו דקיימא בהדי' דיוסף דנטיר ליה. וזה בא הזוהר לבאר דלכן נקרא כאן היסוד "את". ובחנם נטה במקדש מלך לפרשו על המלכות, עי"ש. מיהו מלישנא דלקמן אקרא דהאלהים משמע דעל המלכות קאי. ושם נמי נקט לישנא "רזא דברית קדישא כו'". מיהו י"ל דז"ש שם "וכלא איהו תלי' בדכורא וע"ד ויברך את יוסף כתיב". ועיין מש"ל ח"א רכח, ב.

664 קיר דא הוא אדון: בלשון יווני קורין קירי - אדון, וכדאיתא ריש פרק ד' דעירובין ושלהי חולין. וז"ש "והא אוקימנא" - ר"ל באיכה רבה דרשינן מקרקר קיר על הקב"ה - קיר - אדון.

665 רזין דמהימנותא דכלילן באמת: נראה דכאן פי' מהימנותא מלכות והיא כלולה באמת והוא גם כן ייחוד זו"ן. והיא נקראת אמונה. עיין לקמן ר"ל ב', רל"א א' - "לדוד עבדי דא רזא דמהימנותא כו'".

666 גאולה דא הוא מלאך הגואל כו': תימא, דמלאך הגואל הוא מלכות כדמוכח כל ענין המאמר כאן, וכן בכל מקום. וכאן דקאמר שסמך גאולה לתפלה - ודאי תפלה הוא מלכות וגאולה ביסוד ות"ת. ואם היינו מפרשים האי 'מלאך הגואל' כאן על יסוד כענין "אם יגאלך טוב וגו'" - היה מיושב שפיר המשך המאמר דלעיל על פי פירושי לעיל רכ"ז ב' את דיוסף ורזא דברית על היסוד דלא כמק"מ כמו שכתבתי לעיל בס"ד.

667 ואי תימא אשה משכלת ולא אחרא: ר"ל ואם כן מאין באה אתתא אחרא, אשה רעה. ומפרש ואזיל דקב"ה אזמין טבאן לב"נ כו'.

668 בההוא קטרת דדחי: כצ"ל.

669 ברם דחילו הוא דחיוון כו' פתח ואמר המלאך הגואל כו': לאתקשרא בשכינתא שיהי' להם נטירו מחיוון ברא.

670 וחמו ההוא מערתא: וראו שהיא פנויה מנחשים וש"ד, וכמ"ש ר"י להלן והכא לא אשתכח נזקא אלא שר' יוסי חשש שמא הוא מקום מיוחד לנחשים ויבואו באישון לילה לחזרה למקומם, וז"ש דלא יפגעו לן הכא. ועל זה א"ל ר' יהודא לבתר דניעול למערתא לא ליעול נזקא כו'. כלומר כזה שפיר אנו יכולין לבטוח בה', דאין זה מקום דשכיח הזיקא, כיון דעתה ליתנהו קמן.

671 א"ר יוסי דחילנא כו' דלחיוון כו' חמינא דר' יוסי דחיל הוא כו': עיין שמות י"ז ב' ח"ב יז, ב, גם סוף פרשת וישלח ומש"ש בס"ד.

672 יום מההוא אתר עילאה כו': משמע דהוא ז"א או חסד, וע"כ אמר עליו דרגא דאתמנא על ברכאן לעילא, ר"ל כמ"ש על אברהם - "מכאן ואילך יהא הברכות מסורות לך". ואמר "לעילא" - לאפוקי מל' דאתמני על ברכאין לתתא וכדלקמן סוף עמוד ב' "ת"ח כל כו'". ומכל מקום אמר דזהו מתתא לעילא, דתחלה יום ואח"כ ההוא. בינה כמ"ש מקדש מלך.

673 השמטות. לא מתברכין אלא מברכתהן דדכורין: כמ"ש סוף פרק ז' דברכות "אין פרי בטנה כו'".

674 אתרמיז בוכרא: דנטיל פי שנים - תרין חולקין כדלעיל. ולומר שהברכה היה רק לדרגא דידי' דדכורא רק דבריך לי' פי ב' חולקא דנוקבא בך יברך כדא"ר יודא לעיל ע"א. גם לאמר גופי' בכ"מ נוקבא וכדאמרי' לאמר זו אשה.

675 עמדתי ודאי: ר"ל כבר עמדתי.

676 והא אוקמוה: עיין ח"ג ס"ח ב' ח"ג סח, ב.

677 ימים יוצרו הא אוקמוהו: עיין לעיל רכ"ד א' ח"א רכד, א.

678 ומדת ימי כו' דרגא עלאה: בינה כמ"ש במקדש מלך וממנה קו המדה.

679 השמטות. אית לה בכולהו שיור: ר"ל מכל ז' נחלים הנמשכין דרך עלי'. וע"כ ימי' ע' שנין.

680 השמטות. ואע"ג דל"ל מגרמא: אית לה שיור מכולהו ברכאן דנחתין ע"י לתתא.

681 בהלילא צריכין ג' דרגין: אפשר נתכוונו למ"ש בשוחט טוב הלל צריך ג' שאע"פ שכולן ישראל הן נגד ג' דרגין אלו ומשום הודו כמ"ש הפוסקים. או נתכוונו למ"ש יאמר נא ישראל כו' בית אהרן כו' יראי ה' כו'.

682 דהא אסתלק מאתתיה: איפשר צ"ל מאתריה. ור"ל שמשה נסתלק ממקומו שהי' ב"א, ור"ל במלכות ועלה למעלה. והיינו הך שפירש מן האשה ונקרא בעלה דמטרוניתא. ולכן הא' זעירא לגביה שאינו בקיומא שלים שם. ומפרש והולך שהוא לשבח דכיון דאסתלק לעילא ישנו לעילא ולתתא כמו כל דבר שלמעלה כולל גם את התחתון ממנו. והא' זעירא לגבי משה, דלגבי יראה שהיא המלכות זוטרתא היא.

683 תו א' זעירא כו' דאיהו רב באתחברותי' כו': ורומז שקרא אל משה הא' זעירא להתחבר עמו למען יגדל כח א"ד באתחברותיה לעילא.

684 בג' ד' בלא פירודא: שג' הוא גומל חסדים ודלת עני מקבל כמ" בשבת ק"ג שבת קג, א. ועיין לקמן רמ"ד ב' ח"א רמד, ב וליקוט הגר"א ז"ל שם.

685 ובעא לגלאה לון את הקץ: רצה להסיר קליפה דאגוזא ערלה, שיתגלה קץ הימין. ונסתם ממנו שהעיקר נשאר סתם בדבריו אבל על כל פנים רמוזין בדבריו. וקצתה היינו מה שנתגלה הקץ על ידי כניסתן לארץ ישראל ונכרתה ערלת ז' עממין וירשו שם י"ב שבטים כל אחד מקומו - זה נתגלה כד עאלו לארעא קדישא. ועיין נפש החכמה סי' כ"א .

686 השמטות. כביכול יהב עציבו בה: ר"ל שא"ל אשר יקרא אתכם על ידי דרגא דאחרית הימים שהיא חרב נוקמת כו' ועל זה יהב עציבו בשכינתא ואסתלק.

687 השמטות. בגימל דלית: גימל הוא ז"א שכליל חג"ת וכמש"ל רכ"ד ח"א רכד, א, שנקרא שין מתלת רישין, עי"ש.

688 השמטות. אבל אן ברכתא: כצ"ל. ועיין לקמן רל"ו א' "א"ר יוסי ברכתא כו'".

689 מנ"ל דסדר כו' דכתיב האספו: קרי ביה ה' אספו, ה' - דא שכינא וכמ"ש מקדש מלך לעיל רל"ד ב'.

690 אשתמש בתפנוקי עלמא: שמביאין בספינות לשם ממקומות רחוקים. מה שאין מצויין ביבשה.

691 ודא הוא עמודא כו': כמ"ש כל העולם כולו על עמוד אחד וצדיק שמו כו'.

692 אתהדר לחם פגג: עיין לקמן רמ"ו א' ח"א רמו, א.

693 מאן מלך דא כנס"י דמיני' איתון: כצ"ל.

694 יתר שאת לגלותא כו' סבלו כו': ושאת לשון אשא ואסבול כו'.

695 ויחשיבו לאתגברא כו': הן בני עלמא כו'.

696 מ"ט לא כו' בגין כי עלית כו': מפני שבני ראובן נלחמו תחלה עבור משכבי אביך - ירושלים, לכן זוכים להפיל שונאיהם עד כי לא ישתארון כו' וסיפי' דאז חללת יצועי עלה מסיים הגר"א באדרת אליהו בזאת הברכה שם לפ"ז לדרשו לשון חללים. שתהרוג כל מי שעלה לבלבל יצועי מבני עלמא עי"ש.

697 לאגחא קרבא בד' סטרי כו': וז"ש פחז כמים שיזדרזו למהוו קדמאין כדלעיל. אל תותר. כי עלית. אז חללת.

698 וחד טלה: לא ימצא בברכת בני יעקב עליהן לשון טלה וכן גדי דלהלן רק במ"א כתיב שה פזורה כו' בזרועו יקבץ טלאים כו'. וכאן לפרושי חיות קטנות עם גדולות נקט להו כעין מ"ש ישעיהו, יא וגר זאב עם טלה ונמר עם גדי כו'. ועוד ישעיהו, סה זאב וטלה ירעו כאחד. וכאן נקט הני שהן כ"א לסטרי' בחיות הכסא טלה מחסד עם אריה. וגדי מגבורה עם זאב. וזהו שחוזר ר"י לבארן כמו שהן בכסא ארי עם שור כו'.

699 נצייר אוקינין דאריה כו': תנחומא.

700 בקופטי': כמו בקופסי', פירוש, בתיבה שאוכל בה.

701 אי אתקיף בשכינתא: דמפני שהן דינין קשיין אם כן כשבא לברכן יש כאן מקום יראה מתגבורות הדינין. וצריך להתאחז בשכינתא למגן ומחסה מהדינין קשיין. וז"ש שאינו יכול להטריח בשכינה יתיר, אחרי שכבר בהאי עלמא אשתלים בכחה בד' נשין עיין לעיל קל"ג ב' ובנין. ועיין לעיל קע"ד א'.

702 וקרא אסהיד במרמה: וזה נחשב להם לעון. וז"ש יעקב בסודם כו' במקום שרצו הן להכניס סוד זה דאות ברית אל תבא כו'.

703 דלא אתאחיד דא בדא: ז"ש אחלקם. וי"ל שר"ל מ"ש לא תחד כבודי, שלא יאחדם כבוד ישראל כי ע"י כל ייחודא, וכשאינה באה בקהלם, ממילא אין ביניהן ייחוד גמור גם כן.

704 הא לקבל הא: כצ"ל, מפני קטרוגן ודינין קשיין שבהן שריא בהון עניותא. וראיתי כתוב שר"ל ע"ד בעד אשה כו' עד ככר לכם. וקשה הוא בעיני לרומזו בברכת יעקב.

705 ולית חשבון לסיהרא עד דאתכניש כו': עיין בראשית רבה פ"ו כל המאמר.

706 ואשתלשלו משמשא עילאה: כצ"ל.

707 וקשר דאחיד לון: היינו קשר ד' של תפלין של ראש דאחיד לון. שוב מצאתי כן בס"ד בזוהר הרקיע עי"ש.

708 בגין דאיהו כבוד אתקריא כבודה דא על דא, דא דכורא ודא נוקבא בת מלך כו': כצ"ל.

709 ואתאחדת בגבורתא עילאה: היינו בינה, ומ"ש דהאי אוף נמי מלך איקרי מלך העולם זה קאי על המלכות כדמפרש ואזיל אימתי כו'.

710 בשעתא דאתאחדת במשפט: וזהו ממשבצות זהב לבושה. כמ"ש בחשן המשפט "משובצים זה יהיו במלואתם".

711 דאי כתיב וישתחוו לאוספא שאר כו': פשוטו ו' מוסיף. וי"ל דהו' רומז שישתחוו לו' של שם שיתגלה אז בישראל.

712 ומההוא טרף אסתלקת שכינתא: י"ל שמן הטרף שטורף מה"מ, מזה גם כן אסתלקת נתעלית שכינתא על ידי העלאת מ"ן מנשמתהון של צדיקים במיתתם, ועיין לקמן ח"א רמה, ב. ונראה שעל זה הוא שנמשך מאמר פתח ר' חייא דלהלן ע"פ אסרי לגפן כו', עי"ש.

713 ויינא אסתמר בדם ענבים: כ"ה בס"א וכצ"ל. והוא מלשון יין המשומר בענביו. וע"ל ע"ב כאן.

714 כוס תרעלה: עיין פקודי רס"ד א' ח"ב רסד, א. ומ"ש יניקא דב"ד לגירסת הספר בדוחק י"ל שרומז לכוס ב"ד שלמטה שיונק משם, עיין פקודי שם. אך נראה יותר שטעות סופר הוא וצ"ל "עמיקה", וכלשון המקרא יחזקאל, כג העמוקה והרחבה כו'.

715 ההוא דאיקרי שורק כלה זרע אמת אלו ישראל: כצ"ל. וכלשון המקרא ירמיהו, ב וזרע אמת זרע ישראל. תתן אמת ליעקב וראיתי כתוב לפרש גירסת הספר דשורקה דרש אלו ישראל שבגי' תורה. ורחוק.

716 כד חאבו כו' מה כתיב כי מגפן כו': איפשר ר"ל לפרש סוף המקרא בירמיהו שם נהפכת לי סורי הגפן נכריה ומפרש דהוא גפן סדום. וכדנקט תחלה לכלהו.

717 ר' חזקיה חברנא כו' דאמר כו': מדרש משלי שם עי"ש.

718 בקסטורא דחמרא: במשוי החמור וראיתי פי' בנוד היין.

719 א"ל לאו רבא אנא דלא אכילנא כו': וכי גדול אני שיהי' בי כח לסבול בלא אכילה כל היום. ואי גרסינן "לאו רביא" גם כן פירושו כן. וראית נ"י א"ל לאי אנא דלא כו'. ופירושו עיף אנכי.

720 דלא ידעת יסודא דגרמוי ולא תיכול: כצ"ל. וכדמסיים דלמא איהו אילנא כו'.

721 פתח ואמר ויקרא כו': שהיו התינוקות מתחילין בויקרא בימיהם כדאיתא בויקרא רבא.

722 עד דמטו לטורסא דקירא דאימי': איפשר צ"ל "לערסא" ופירושו לשכונה.

723 ירותת אורייתא אחסין: לפירוש הגירסא לעיל "אבוך רב יהודא כו'", אם כן היה זה הינוקא ג' לרב המנונא סבא. וז"ש עליו ירותת כמ"ש כיון שהוא ובנו ובן בנו כו'.

724 וכי דא הוד והדר למיזן זיינא כו': דלא כר"א בשבת עי"ש.

725 מאן דנפיק באורחא: וזהו על ירך, שבה מהלך בדרך כדלהלן רמ"א ב' ח"א רמא, ב דדרכי' דירך כו'.

726 חד לרעיא עילאה כו' וחד לכלה: היינו מ"ש תחלה בשה"ש ד' הנך יפה רעיתי כו'. ושם בשבחה שיעור קומה שלה אין מזכיר רק מן עינים עד שדים, ולא אתגליא רישא, שלא נזכר שבח הראש ולא שוקין כדלהלן שם ו'. ובחד לכלה להלן ז' שם מבואר בשבח שיעור קומתה פעמיך כו' ירכיך כו' גם נזכר אח"כ ראשך כו'. אבל כהו עיני בענ"ד להבין מ"ש דרועין וגופין אתגליין. דהתינח גופא, היינו מ"ש צוארך כו' שדיך כו'. אבל דרועין היכן אתגליין שם. ולא עוד אלא אף בתיקוני כלה לא נזכרו דרועין רק בתקוני וש"ק דמלכא שם ה' כתוב ידיו גלילי זהב כו'. ועיין באדרא רבא וזוטא. ואין לפרש שעל השבטים דכאן קאי, דהא אדרבא י"ב שבטים הן בידין ורגלין בי"ב פרקין כדלקמן במאמר זה רמ"א א' ח"א רמא, א. וצ"ע.

727 בגין דנבואה לא שריא אלא בארעא קדישא: והן נצח והוד נביאים שהן שוקין. דלא אתגליין אלא בארעא קדישא - במלכות שהיא ארץ ישראל, תקונא תניינא דכלה, ששם נאמר חמוקי ירכיך.

728 שערהא כמה דכתיב כל הפקודים כו': שהשערות הרבה מאד. וכדמפרש ואזיל להלן עצמו משערו ראשי. ועיין לעיל ח"א רכג, ב דמשמע דשערהא הן דינין ועיין שם במקדש מלך. וצ"ע. וע"ל ב' תו שערא כמה דכתיב מי ימלל כו' וכתיב חסדי ה' כו'.

729 ספטא בטופסרי קפטלאי שכיחי: ארגז שאוצרין בו דברים יקרים מצוי אצל שלטונין הראשיים, ר"ל הגדולים. והכוונה שרמז שימצא שם גנזין דאורייתא. וכן היה.

730 השמטות. כד"א מי ימלל: עיין לקמן רמ"ט א' ח"א רמט, א.

731 לתרי פתורי מה דלא זכי ב"נ אחרא: משמע קצת מכאן שהגירסא הוא בש"ס "אין כל אדם זוכה לב' שולחנות", עי"ש בתוספות.

732 ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא: אל מקום ממשלתם שתחת עפר בזוהמי מבצרם. והיינו נדת"ר.

733 שמנה לחמו כו' לחם פנג: הנוסחא י"ל שהוא אפרסמון כמ"ש בתרגום יונתן ביחזקאל על שמן פנג והוא לחם שנילוש בשמן, אך נראה שצ" לחם ענג, ור"ל דשבת הפוך עוני לענג.

734 מההוא גרם המעלות: לשון המקרא מלכים ב' מלכים ב ט, יג, ולפרושי לשון חמור גרם נקטיה הכא לדרשו שאף שהיה החמור בגרם המעלות הרביצו ארצה לשוי מדורי' בין המשפתים, בין זוהמי כו' ואפשר דרש משפתים כמו מאשפותים. ומ"ש כאן זה על ידי ההוא ב"נ דקאים בחצות, אולי יש לדרשו מסיפיה דקרא "וירא מנוחה כי טוב" כדמפרש ואזיל דא תורה שבכתב לעסוק ביום, "ואת הארץ כי נעמה" דא תורה שבעל פה לעסוק בה בלילה מחצות ולהלן. וז"ש כי נעמה דהארץ מנעים זמירות - יזמרך כבוד - מההיא שעתא, למלכא עילאה. "ויט שכמו" בגימטריא שס"ו - כל ימי שנת החמה ששינויי הימים תלויין בשס"ה בשנות החמה. לסבול בגימטריא צ"ח קללות שבתוכחה שסבלן באהבה. "ויהי למס עובד" - אף שהיה למס בכל זאת עובד אדמתו שלמעלה לשבוע לחם וי"ל גם כן ויהי למס דא סמ"ל, שהוא נעשה עבד לו על ידי עסק התורה כדלעיל דנחית ליה מגרם המעלות כו'.

735 השמטות. וכד משתמטי כו' על סוסיא: נראה שכוונו ללשון הש"ס פסחים קי"ג א' דלמטי סוסיא כו'.

736 השמטות. בר שתיקו דאורייתא: ר"ל כמ"ש בירושלמי סוף פרק הרואה "כל שתקייא טבין ושתקיי' דאורייתא בישין" .

737 השמטות. ויולפין לי': המלמדים אינם בני כפר, רק התורה היא המלמדת שהיא כלי חמדתו של הקב"ה שהיא חדר הורתו של הנשמה גם כן.

738 השמטות. ת"ח אלו הוו ידעין כו' הוו חדאן כו': רומז למ"ש רבי יוחנן בן זכאי פרק ד' דברכות "ולא עוד אלא שיש לפני ב' דרכים כו' ואיני יודע כו'".

739 השמטות. אצבעא כו': ר"ל כמ"ש בהגדה כמה לקו באצבע כו'.