תורה תמימה על התורה, שמות ט״ו

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Exodus 14:31 תורה תמימה על התורה Exodus 16:1 »

1 סנהדרין פתח ↗

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳״. ״שָׁר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יָשִׁיר״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר, אַתָּה אוֹמֵר: ״אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה׳״. ״בָּנָה״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִבְנֶה״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.

1 סוטה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן, בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה — כְּגָדוֹל הַמַּקְרֶא אֶת הַלֵּל, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו רָאשֵׁי פְרָקִים. מֹשֶׁה אָמַר ״אָשִׁירָה לַה׳״, וְהֵן אוֹמְרִים ״אָשִׁירָה לַה׳״, מֹשֶׁה אָמַר ״כִּי גָאֹה גָּאָה״ וְהֵן אוֹמְרִים ״אָשִׁירָה לַה׳״.

2 תוספות על חולין פתח ↗

וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל - תימה דבריש כתובות דף ה. פריך יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף ואמאי לא פריך משאר ימים טובים דהוי לכ"ע ואומר ר"ת דבשאר ערב י"ט שוחטין בהמות כדאמר הכא אבל ערב יוה"כ לא היו אוכלין אלא בשר עוף ודגים כדאמר בב"ר גבי ההוא דזבן נונא והא דלא חשיב הכא ערב יו"ט ראשון של חג אומר ר"ת משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להן פנאי להרבות בשחיטה כל כך:

2 תוספות על מנחות פתח ↗

הא מורידין עושין והא בעיא שרטוט. וא"ת דילמא במשרטטי וי"ל דלא היו רגילין לשרטט ספר תורה ותפילין כיון דלא בעו שרטוט כדאמרינן בירושלמי בפ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ובסדר רב עמרם מביאו והא דאמרינן בספ"ק דמגילה דף טז: דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה לא כמו שפירש שם בקונטרס דמיירי בס"ת ממש אלא במזוזה קאמר שהיא אמיתה של תורה שיש בה מלכות שמים וכדמוכח הכא דמזוזה בעיא שירטוט ותדע דאי בספר תורה כפירוש הקונטרס היה לו לדרוש מדנקראת ספר כדדרשינן התם דרשא אחריתי מדנקראת ספר ומיהו י"ל דאי מדנקראת ספר הוה ליה לאשכוחי חד עניינא דלא ליבעי שרטוט כיון דנקראת כמו כן איגרת כדאמרינן נמי מגילה דף יט. לענין תפירה דלא צריך לתופרה כולה בגידין ובירושלמי משמע כפירוש הקונטרס דמספר תורה עצמה יליף דקאמר התם נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריך שרטוט אף כאן צריך שרטוט משמע דאיירי בכל התורה כולה דאכל התורה כולה כתיבא קרא ואמר רבינו תם דס"ת בעי שרטוט משום שמות ט״ו:ב׳ זה אלי ואנוהו אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי וקצת תימה דבסמוך ילפינן מזוזה מס"ת בג"ש כתיבה כתיבה לענין כתיבת אגרת ואמאי לא ילפינן מינה ס"ת ממזוזה לענין שירטוט וכ"ת לענין כתיבה לא ילפינן הא לקמן בעי למילף לענין כתיבה על האבנים ומהא דאמרינן במסכת סופרים פ"א מסרגלין בקנים וכותבין בדיו עוד נמי אמרינן התם דכל יריעה שאינה מסורגלת פסולה משם אין ראיה דדילמא בשרטוט עליון איירי דאי אפשר לכתוב שלש תיבות או ארבע בלא שרטוט כדתניא בפ"ק דגיטין דף ו: אבל שרטוט בין שיטה לשיטה אפשר דלא בעיא ומהא אמר שנוהגין לכתוב באגרות שלומים ארבע וחמש תיבות מן הפסוק בלא שרטוט משום דלא אסרו אלא דוקא שכותב הפסוק לדרשא כי ההוא עובדא דרבי אביתר דגיטין אבל מה שאדם כותב באגרת מן הפסוק לדבר צחות שרי בלא שרטוט ומיהו משמע בירושלמי דאסור בכל ענין שאפי' באגרת שלומים היו מהפכים הפסוק ולא היו כותבים אותו ככתבו דקאמרינן בפ"ג דמגילה מהו מיכתב תרתין תלת מילין מן הפסוק מר עוקבא שלח לריש גלותא דהוה דמיך וקאי בזימרי ישראל אל תשמח ישראל אל בעמים אל גיל וחולק על הש"ס שלנו דקאמר בגיטין דף ז. דשירטט וכתב ליה רבי זעירא כתב ולא זכר יואש המלך ולא כתב כדכתיב המלך יואש רבי ירמיה שלח כתב לרבי יודן לשנוא את אהוביך ולאהוב את שונאיך שלח רבי אבהו אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא צרף צרוף ירמיהו ו׳:כ״ט רבי מנא שלח כתב לרבי אושעיא בר שמאי ראשיתך מצער היה ואחריתך מאד תשגיא איוב ח׳:ז׳ מ"ר:

3 סוטה פתח ↗

פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גׇּלְיָת כּוּ׳. גׇּלְיָת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁעָמַד בְּגִילּוּי פָּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי״, וְאֵין ״אִישׁ״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מַפִּילוֹ עַל יַד בֶּן אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה״.

3 עבודה זרה פתח ↗

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כׇּל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְצוֹרֶךְ עַצְמְכֶם עֲשִׂיתֶם, תִּקַּנְתֶּם גְּשָׁרִים לִיטּוֹל מֵהֶם מֶכֶס, כְּרַכִּים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם אַנְגַּרְיָא, מִלְחָמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״, כְּלוּם יֵשׁ בָּכֶם מַגִּיד זֹאת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בָכֶם יַגִּיד זֹאת״, וְאֵין ״זֹאת״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״, מִיָּד יָצְאוּ מִלְּפָנָיו בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.

10 רש"י על תהילים פתח ↗

מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים וְגוֹ׳. יָדַעְתִּי אֲנִי, כִּי יוֹתֵר מִקּוֹלוֹת הַמַּיִם הָרַבִּים אֲשֶׁר יֶהֱמָיוּן עָלֵינוּ ישעיה יז:יב, וּמֵאַדִּירֵי מִשְׁבְּרֵי הַיָּם הַזֶּה, אַתָּה אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳, וְיָדְךָ תַּקִּיפָה עֲלֵיהֶם:

11 גיטין פתח ↗

אַבָּא חָנָן אוֹמֵר: ״מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״ – מִי כָמוֹךָ חָסִין וְקָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נִיאוּצוֹ וְגִידּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְשׁוֹתֵק. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים ה׳״ – מִי כָּמוֹכָה בָּאִלְּמִים.

13 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמִּתְגָּאֶה בְּטַלִּית שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם, וְאֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם – אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּתִיב הָכָא: ״וְלֹא יִנְוֶה״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ״.

16 סוטה פתח ↗

וְאוֹמֵר ״תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד ... עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳״ — זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״ — זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה.

16 נדה פתח ↗

הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּדָן: זִיל בַּעֲתַהּ. אֲזַל בַּעֲתַהּ, וְנָפַל מִמֶּנָּה חֲרָרַת דָּם. אָמַר רַבִּי: נִתְרַפְּאָה זֹאת.

16 ברכות פתח ↗

אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — אֵין צָרִיךְ. אָמַר אַבָּיֵי: אַף תַּלְמִיד חָכָם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְרַחֲמֵי, כְּגוֹן: ״בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת״. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹמּוּ סֶלָה״. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב ״וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם״. ״לֻחֹת״ — אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״תּוֹרָה״ — זֶה מִקְרָא, ״וְהַמִּצְוָה״ — זוֹ מִשְׁנָה, ״אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי״ — אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים, ״לְהוֹרוֹתָם״ — זֶה תַּלְמוּד, מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת בְּיָדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: מֵרֵישָׁא דְעִנְיָנָא, דִּכְתִיב: ״יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ — מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״, וְאֵין ״עוּף״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״. וְאֵין ״רֶשֶׁף״ אֶלָּא מַזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה — יִסּוּרִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״. וְאֵין ״עוּף״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״, וְאֵין ״רֶשֶׁף״ אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף״. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: הָא אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, יוֹדְעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כׇּל חֻקָּיו כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רוֹפְאֶךָ״. אֶלָּא: כׇּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכוֹעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר״, וְאֵין ״טוֹב״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״. אָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵירוֹ, מוֹכֵר עָצֵב, וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — וְשָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״. יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ״, מָה אָשָׁם לְדַעַת, אַף יִסּוּרִין — לְדַעַת. וְאִם קִבְּלָם מַה שְּׂכָרוֹ: ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחֵפֶץ ה׳ בְּיָדוֹ יִצְלָח״. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא. חַד אָמַר: אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְחַד אָמַר: אֵלּוּ הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי״. אָמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״תְלַמְּדֶנּוּ״, אֶלָּא תְלַמְּדֵנוּ. דָּבָר זֶה — מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנוּ. קַל וָחוֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן. מַה שֵּׁן וָעַיִן שֶׁהֵן אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם — עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהַיְינוּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, דִּכְתִיב: ״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית״ וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית״, מַה ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּמֶלַח — מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּיִסּוּרִין — יִסּוּרִין מְמָרְקִין כׇּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״. הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר״. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים

17 כתובות פתח ↗

מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״.

17 מגילה פתח ↗

וְכִי מֵאַחַר דְּלָא חֲזוֹ, מַאי טַעְמָא אִיבְּעִיתוּ? אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא חֲזוֹ, מַזָּלַיְיהוּ חֲזוֹ.

17 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

וְאִם לָאו יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. לְאֵי זֶה בֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. רִבִּי חִיָיא רַבָּא כְּנֶגֶד קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁל מַעְלָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים שֶׁל מַטָּן. אָמַר רִבִּי פִּינְחָס לָא פְלִיגִין בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁלְּמַטָּן מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁלְּמַעְלָן. מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ. מְכוּוָּן כְּנֶגֶד שִׁבְתְּךָ.

18 עירובין פתח ↗

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶצַח״ ״סֶלָה״ ״וָעֶד״ — אֵין לוֹ הֶפְסֵק עוֹלָמִית. נֶצַח, דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף״.

20 מגילה פתח ↗

מִרְיָם — דִּכְתִיב: ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן״, וְלֹא אֲחוֹת מֹשֶׁה, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: שֶׁהָיְתָה מִתְנַבְּאָה כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן, וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁיּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ אוֹרָה, עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתִיךְ.

22 רש"י על ברכות פתח ↗

דורשי רשומות – קשרים וסתומים הכלולים בתורה דורשי חמורות גרסינן והיא היא:

24 ערכין פתח ↗

שְׁנַיִם בַּיָּם: אַחַת בַּיְּרִידָה וְאַחַת בָּעֲלִיָּיה. בַּיְּרִידָה — דִּכְתִיב ״הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם״.

25 סנהדרין פתח ↗

דִּינִין בְּנֵי נֹחַ אִיפְּקוּד? וְהָתַנְיָא: עֶשֶׂר מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמָרָה, שֶׁבַע שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן דִּינִין וְשַׁבָּת וְכִיבּוּד אָב וָאֵם.

26 טור פתח ↗

דיני קוסם ומעונן ומנחש ולשאול בשדים וכתובת קעקע והקפת הראש והזקן והעברת השער מהגוף קוסם כתב הרמב"ם זהו שעושה מעשה עד שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים העתידים להיות ויש שממשמשין בחול או באבנים ויש שגוהר לארץ וצועק ויש שמסתכל במראה של ברזל או של עששית ומדמין ואומרים ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר ואחד הקוסם ואחד השואלו אסורין אלא שהקוסם לוקה והשואלו אינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות מעונן זה האוחז העינים שמדמה כאילו עשה מעשה ואינו עושה כלום הלכך אין בו אלא איסור ואינו לוקה וכן המחשב השעות והעתים לומר יום פלוני ושעה פלוני יפה לצאת כתב הרמב"ם מעונן כגון אלו שאומרים באיצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית חדש פלונית או שעה פלונית רעה לדבר פלוני ואסור לעונן אע"פ שלא עושה מעשה אלא שהודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה מנחש האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו פי' באחד מאלו שארעו לו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת אחריו לדרך או שלא להתחיל בשום מלאכה כי לדעתו לא יצלח וכן אלו ששומעין ציפצוף העופות וקול החולדה ואומר דבר פלוני יהיה או לא יהיה או אלו שמנחשים בכוכבים לומר כוכב פלוני עולה אין טוב לצאת וכן אלו שאומרים אל תתחיל לגבות ממנו שחרית הוא מוצאי שבת הוא ר"ח הוא שאינו רוצה שיהיה תחלת עסקו בנתינת דבר מתחת ידו וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא כעורב ותרנגולת שקראה כתרנגול וכן כל דבר שעושים לסימן אם יארע כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשנו כאליעזר עבד אברהם אבל בית אשה ותינוק מותר לעשותן סימן כגון שקנה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב כי הצלחתי בכל דרכי וכן משנשאתי אשה פלונית וכן שאומר לתינוק פסוק לי פסוקך ושמח כשאומר לו פסוק מהברכות וכתב הרמב"ם כל אלו וכיוצא בהם מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא מנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר: חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות בין גדולים בין קטנים ואפי' נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים כתב הרמב"ם איזהו חובר איש מדבר דברים שאינם בלשון עם ואין להם ענין ומעלה על דעת בסכלותו שהאומר כך על הנחש ועל העקרב שאינו מזיק והאומר כך וכך על האדם אינו ניזק ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח ביתו או סלע וכיוצא בו בדברים אלו אסור והחובר בעצמו לוקה ואדם שהחובר אומר עליו קולות ויושב לפניו ומדמה שיש לו בהן הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שמשתתף בסכלות המחבר מי שנשכו נחש ועקרב מותר ללחוש עליו אפי' בשבת וכתב הרמב"ם אף ע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא יטרף דעתו מי שרודפין אחריו נחש או עקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו כתב הרמב"ם הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ספר תורה או תפילין על הקטן לא די להם שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שעושין דברי תורה רפואת הגוף ואינו אלא רפואת הנפש ור"י פירש דווקא בלוחש על המכה ומזכיר שם שמים ורוקק אותו הוא שאין לו חלק לעוה"ב אבל אם אינו רוקק לא חמיר כולי האי ומיהו איסורא איכא בלוחש פסוק על המכה אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר ומותר לקרוא פסוק להגן כגון בלילה על מטתו: אוב זה המעלה המת בכשפיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו ודורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה מכשף כולל כל אלו ויש בו ג' חלוקים העושה מעשה ע"י כשפים חייב סקילה ואם אינו עושה מעשה כמו אוחז העינים פטור אבל אסור ועל ידי ספר יצירה מותר לעשות לכתחלה כתב הרמ"ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים וכ"כ ה"ר ישעיה כל אדם שעושה על ידי שמותיו הקדושים מותר שהוא גדולתו וגבורתו של הקב"ה ואין אסור אלא ע"י שדים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שמותר לישאל בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה אבל לעשות על ידן מעשה היה מסתפק והיה נוטה להתיר גם בזה:

26 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

תַּנִּי נִתְפַּלֵּל וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא. לְמִי נִצְרְכָה לְרִבִּי יוֹסֵי. הַיְּידֵין רִבִּי יוֹסֵי הֲדָא דְתַנִּינָן הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא. וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא יָצָא. אָמַר רַב מַתָּנָה דְּרִבִּי יוֹסֵי הִיא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הֲוִינָן סָבְרִין מֵימַר מַה פְלִיגִין רַבָּנָן וְרִבִּי יוֹסֵי בִּשְׁמַע דִּכְתִיב בָּהּ שְׁמַע. הָא שְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת לֹא. מִן דָּמַר רַב מַתָּנָה דְּרִבִּי יוֹסֵי הִיא הֲוֵי הִיא שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי. וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו. יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶׁפִּיךָ מְדַבֵּר.

26 סנהדרין פתח ↗

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר ״כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ״. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו.

27 יבמות פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי, דִּכְתִיב: ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״. ״חוּצָה״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא פְּנִימִית, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תִהְיֶה״.

1 אז ישיר. א"ר מאיר, אז ישיר משה. שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה . סנהדרין צ"א ב׳

2 משה ובני ישראל. אמר ר' יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת , לרעה כתיב פ' שלח ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, ולטובה כתיב אז ישיר משה ובני ישראל . ירושלמי שקלים פ"א ה"א

3 לאמר. דרש ר' עקיבא, מה ת"ל לאמר, מלמד שהיו ישראל עונין אחר משה על נל דבר ודבר, כקורין את ההלל . סוטה ל׳ ב׳

4 כי גאה גאה. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אשירה לה' כי גאה גאה, שירו למי שמתגאה על הגאים, דאמר מר, מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר, ואדם מתגאה עליהם והקב"ה מתגאה על כולם ועל העולם כולו . חגיגה י"ג ב׳

1 זה אלי. דרש ר׳ עוירא, בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמין להן דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ומאכילות ומשקות אותן לבעליהן ונזקקות להן, וכיון שהגיע זמן הולדתן הולכות ויולדות בשדה , והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקר ומשפר אותן כחיה זו המשפרת את הולד, וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר זה אלי . סוטה י"א ב׳

2 זה אלי. דרש ר' יוסי הגלילי, כיצד אמרו שירה, עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה – עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז תהילים ח׳:ג׳ . שם ל׳ ב׳

3 זה אלי. מכאן שהקב"ה נקרא זה . מנחות נ"ג ב׳

4 זה אלי. תניא, ר' אליעזר אומר, מניין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים, שנאמר זה אלי . מכילתא

5 ואנוהו. תניא, זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאים, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראים נאים . שבת קל"ג ב׳

6 ואנוהו. אבא שאול אומר, זה אלי ואנוהו, הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום . שם שם

7 ואנוהו. ת"ר, לולב מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר, ומאי מצוה, משום זה אלי ואנוהו . סוכה ל"ג א׳

8 ואנוהו. תניא, הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת והעביר עליו קולמוס וקדשו אין זה השם מן המובחר, מאי טעמא, דבעינן זה אלי ואנוהו . גיטין כ׳ א׳

1 ה' איש מלחמה. מכאן שהקב"ה נקרא איש . סוטה מ"ב ב'

2 ה' איש מלחמה. דרש ר׳ חנינא בר פפא, לעתיד לבא מתקבצין כל האומות ואומרים, רבש"ע, כל מה שעשינו לא עשינו אלא בשביל ישראל, עשינו מלחמות בשביל ישראל, אמר להם, מלחמות אני עשיתי, שנאמר ה' איש מלחמה . ע"ז ב׳ ב׳

1 נאדרי בכח. ר' חנינא בר פפא רמי, כתיב ימינך ה׳ נאדרי בכח וכתיב איוב ל״ז:כ״ג שדי לא מצאנוהו שגיא כח, לא קשיא, כאן בשעת הדין כאן בשעת מלחמה . שם ד׳ א׳

1 במים אדירים. מכאן דמצרים נקראו אדירים . מנחות נ"ג א׳

1 מי כמכה באלם. תנא דבי ר׳ ישמעאל, מי כמכה באלים – מי כמכה באלמים . גיטין נ"ו ב׳

2 נאדר בקודש. הקב"ה נורא ואדיר בקדושה, דכתיב מי כמכה נאדר בקודש . ירושלמי ברכות פ"ט ה"א

1 אל נוה קדשך. אמר רב יהודה אמר רב, כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, דכתיב חבקוק ב׳:ה׳ גבר יהיר ולא ינוה וכתיב אל נוה קדשך . ב"ב צ"ח א׳

1 תפל עליהם אימתה. תניא, בשעה שעברו ישראל את הירדן לא היתה כל בריה יכולה לעמוד בפניהם וכל העומד בפניהם מיד נתרז, שנאמר תפל עליהם אימתה ופחד וגו׳ עד יעבור עמך ה׳ . סוטה ל"ו א׳

2 עד יעבור וגו'. תניא, עד יעבור עמך ה׳ זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה , מכאן אמרו חכמים, ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא . שם שם

3 עם זו. מכאן שישראל נקראו עם זו . מנחות נ"ג ב׳

4 עם זו קנית. מכאן שישראל הם אחד מהקנינים שקנה לו הקב"ה בעולמו אבות פ"ו מ"י.

1 תבאמו ותטעמו. ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ש"מ שחביבים ישראל לפני הקב"ה . כתובות ס"ב ב׳

2 תבאמו ותטעמו. תביאנו ותטענו לא נאמר אלא תביאמו ותטעמו מלמד שנבאו ולא ידעו מה נבאו . ב"ב קי"ט ב׳

3 מכון לשבתך. מכוון כנגד שבתך, מכאן דבית קדשי קדשים שלמטה מכוון כנגד בית קדשי קדשים שלמעלה . ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה

4 מקדש אדני. א"ר אלעזר, גדול מקדש שניתן בין שני שמות, שנאמר מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש ה׳ . ברכות ל"ג א׳

5 כוננו ידיך. דרש בר קפרא, גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב ישעיהו מ״ח:י״ג אף ידי יסדה ארץ ואילו במעשיהם של צדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך . כתובות ה׳ א׳

1 לעולם ועד. תנא דבי ר׳ אליעזר בן יעקב, ה׳ ימלוך לעולם ועד, מכאן שכל מקום שנאמר ועד אין לו הפסק עולמית . עירובין נ"ד א׳

1 אחות אהרן. וכי היא אחות אהרן ולא אחות משה, א"ר נחמן אמר רב, שהיתה מתנבאת כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אבי שתלד בן שיושיע את ישראל ומכאן שמרים נביאה היתה . מגילה י"ד א׳

1 ולא מצאו מים. דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה, שנאמר ישעיהו נ״ה:א׳ הוי כל צבא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ובשני וחמישי כדי שלא ילינו ג׳ ימים בלא תורה . ב"ק פ"ב א'

1 וילכו העם. תניא, אמר רבי יהודה, זה אחר מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה . ערכין ט"ו א׳

1 חק ומשפט. מכאן שעל הדינין נצטוו ישראל במרה . סנהדרין נ"ו ב׳

1 אם שמוע תשמע. א"ר זירא, בא וראה, מדת הקב"ה אינה כמדת בו"ד, מדת בו"ד כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע, אם שמוע – תשמע, ואם לאו לא תשמע , דבר אחר, אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע . ברכות מ׳ א׳

2 אם שמוע תשמע. מכאן אמרו, שמע אדם מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה, שנאמר אם שמוע תשמע . מכילתא

3 והישר בעיניו תעשה. זה משא ומתן, מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה רוח הבריות נוחה הימנו ומעלין עליו כאילו קיים כל התורה . שם

4 והאזנת למצותיו. והאזנת – ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, מלמד שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו . ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד

5 והאזנת למצותיו וגו׳. והאזנת למצותיו אלו משניות, ושמרת כל חקיו – אלו הלכות . מכילתא

6 ושמרת כל חקיו וגו'. ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. מכאן שכל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו . ברכות ה׳ א׳

7 כל המחלה וגו׳. הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך אין לו חלק לעולם הבא . סנהדרין צ׳ א׳

8 כי אני ה' רופאך. וכי מאחר שלא שם מחלה – רפואה למה, א"ר יוחנן, מקרא זה בעצמו נדרש, אם שמוע תשמע וגו', אם תשמע – לא אשים ואם לא תשמע אשים ואעפ"כ אני ה' רופאך . שם ק"א א׳

1 ויבאו אילמה. תניא, ר׳ נחמיה אומר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה, כגון אילם – אילמה . יבמות י"ג ב'

1 תלמוד ירושלמי שקלים פתח ↗

רִבִּי יְהוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי. הֵן נִקְרָא וְלֹא נִבְהַת. לְטוֹבָה כֹּל נְדִיב לֵב. לְרָעָה וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם. לטוֹבָה וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם. לְרָעָה וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כּוּלְּכֶם. לְטוֹבָה אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לְרָעָה וַיִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ. כָּל הַשְׁחָתָה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּהַשְׁכָּמָה הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָהּ. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר אָחָא. אֵין אַתְּ יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל אוֹפִי שֶׁלְּאוּמָּה הַזֹּאת. נִתְבָּעִין לָעֶגֶל וְנוֹתְנִין. נִתְבָּעִין לַמִּשְׁכָּן וְנוֹתְנִין. תַּנָּה רִבִּי יוֹסֵה בֶּן חֲנִינָה הָדָא מַתְנִיתָא. וְעָשִׂיתָ כַפּוֹרֶת זָהָב טָהוֹר. יָבוֹא זָהָב שֶׁלְכַּפֹּרֶת וִיכַפֵּר עַל זְהָבוֹ שֶׁלְעֶגֶל.

1 חגיגה פתח ↗

אָמַר רָבָא: כׇּל שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, רָאָה יְשַׁעְיָה. לְמָה יְחֶזְקֵאל דּוֹמֶה — לְבֶן כְּפָר שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, וּלְמָה יְשַׁעְיָה דּוֹמֶה — לְבֶן כְּרַךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה״ — שִׁירָה לְמִי שֶׁמִּתְגָּאֶה עַל הַגֵּאִים. דְּאָמַר מָר: מֶלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת — אֲרִי, מֶלֶךְ שֶׁבַּבְּהֵמוֹת — שׁוֹר, מֶלֶךְ שֶׁבָּעוֹפוֹת — נֶשֶׁר, וְאָדָם מִתְגָּאֶה עֲלֵיהֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה עַל כּוּלָּן וְעַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

2 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

ההוא למעוטי חוצה לארץ. והכי נמי דריש בפרק ראשית הגז חולין דף קלו. ושם ארצך למעוטי חוצה לארץ ותימה אמאי איצטריך מיעוטא הא אמר בסוף פ"ק דקדושין דף לו: כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ויש מפרשים משום דבכורים איתקשו לבשר בחלב דכתיב שמות כ״ג:י״ט ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו ובמכלתא בהדיא מקיש להו וס"ד שיהו נוהגין אף בחוצה לארץ כמו בשר בחלב ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלוין בארץ אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן בכורים ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז דילפינן מינייהו בקדושין דף לז. שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם ואפי' בעודן באילן מתחייב כדתנן במסכת בכורים פ"ג מ"א כיצד מפרישין בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ואע"ג דאם אין לו אינו חייב לקנות מ"מ חובת הגוף נינהו כמו חובת ציצית דאע"ג דאין חייב לקנות טלית כשאין לו חשיב חובת הגוף:

3 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְגוֹ׳״? מַאי ״רָאִיתִי הַלַּיְלָה״? בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲפוֹךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְלַיְלָה. ״וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב״ – אֵין ״אִישׁ״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה ה׳ שְׁמוֹ״. ״עַל סוּס אָדֹם״ – בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲפוֹךְ אֶת הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְדָם.

11 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

חָזְרוּ וְשָָׁאֲלוּ אוֹתוֹ. מַהוּ דִּכְתִיב כִּי אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים הוּא. אָמַר לָהֶן קְדוֹשִׁים הֵם אֵין כְּתִיב כַּאן אֶלָּא הוּא אֵל קַנָּא הוּא. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו רִבִּי לְאֶילּוּ דָּחִיתָה בְּקָנֶה וְלָנוּ מַה אַתָּה מֵשִיב. אָמַר רִבִּי יִצְחָק קָדוֹשׁ בְּכָל מִינֵי קְדוּשׁוֹת. דְּאָמַר רִבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רִבִּי אָחָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּרְכּוֹ בִקְדוּשָָׁה. דִּיבּוּרוֹ בִקְדוּשָׁה. וְיִישׁוּבוֹ בִקְדוּשָׁה. חֲשִׂיפַת זְרוֹעוֹ בִקְדוּשָׁה. אֱלֹהִים נוֹרָא וְאַדִּיר בִּקְדוּשָׁה. דַּרְכּוֹ בִקְדוּשָׁה. אֱלֹהִים בַּקּוֹדֶשׁ דַּרְכֶּךָ. הִילּוּכוֹ בִקְדוּשָׁה. הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקּוֹדֶשׁ. מוֹשָׁבוֹ בִקְדוּשָׁה. אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ. דִּיבּוּרוֹ בִקְדוּשָׁה. אֱלֹהִים דִּיבֶּר. חֲשִׂיפַת זְרוֹעוֹ בִקְדוּשָׁה. חָשַׂף יי אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ. נוֹרָא וְאַדִּיר בִּקְדוּשָׁה. מִי כָמוֹכָה נֶאְדָּר בַּקּוֹדֶשׁ.

16 מגילה פתח ↗

״וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה״. מַאי ״וַתִּתְחַלְחַל״? אָמַר רַב: שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה, וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: שֶׁהוּצְרְכָה לִנְקָבֶיהָ.

16 מנחות פתח ↗

יָבֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוּ – יָבֹא זֶה – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ״, וִיקַבֵּל זֹאת – זוֹ הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״, מִזֶּה – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, לְעַם זוֹ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַם זוּ קָנִיתָ״.

17 בבא בתרא פתח ↗

וּפְשַׁטוּ לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ: יְרוּשָּׁה לָכֶם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, וּמוֹרִישִׁין וְאֵינָן יוֹרְשִׁין. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ״ – ״תְּבִיאֵנוּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״תְּבִיאֵמוֹ״; מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַבְּאִין, וְאֵינָן יוֹדְעִין מָה מִתְנַבְּאִין.

17 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

צריך לכוין נגד ארץ ישראל ודין הרוכב או יושב בספינה. ובו ט סעיפים:בקומו להתפלל אם היה עומד בח"ל יחזור פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בא"י יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם לבית קדשי הקדשים היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת:

17 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ ה׳״.

26 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מָלֵא מַחֲזִיק, רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע״, אִם שָׁמוֹעַ — תִּשְׁמַע, וְאִם לָאו — לֹא תִשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: אִם שָׁמוֹעַ — בַּיָּשָׁן, תִּשְׁמַע — בֶּחָדָשׁ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ — שׁוּב לֹא תִשְׁמָע.

26 עירובין פתח ↗

חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ — יַעֲסוֹק בְּתוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ״. חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ״. חָשׁ בְּמֵעָיו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ״. חָשׁ בְּעַצְמוֹתָיו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ״. חָשׁ בְּכׇל גּוּפוֹ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״.

« תורה תמימה על התורה Exodus 14:31 תורה תמימה על התורה Exodus 16:1 »