1תכונת הספר בכלל, תעודתו ותכליתו.2זה ספר תורת ה' מצותיו, חקותיו ומשפטיו, הנתן לנו מסיני – אך בכללו ועיקרו ויסודו נתן לנו, לומר, אך כללי ועקרי ויסודי כל מצוה וכל חוק ומשפט, ואותם כתב לנו משה רבנו מפי הקב"ה כתוב הדר לכל ישראל, אבל פרטיו וענפיו ובאורו עם פירושו, להיותם מרובים בפרטים ופרטי פרטים ודורשים חקירה עמוקה ועיון דק ובינה יתרה ודעת רחבה, נמסרו מפי הגבורה למשה רבנו בעל פה, למען ילמדם למי שראוי ללמדם ולהבינם למי שראוי להבינם. וכך קבלנו פירוש מאמרו יתברך ס"פ משפטים ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה, תורה – זו תורה שבכתב, והמצוה – זה פירושה. ופירוש זה הוא הנקרא תורה שבעל־פה לעומת התורה הכללית והיסודית, אשר, להיותה כתובה, כאמור, מתחלת נתינתה, נקראת תורה שבכתב ומשה רבנו למד תורתו שקבל בעל פה לשבעים זקנים. ובסוף ימיו ליהושע, ויהושע לזקני דורו, ואחריו למדו ומסרו בעל פה חכמי כל דור, הזקנים להצעירים, דור אחר דור, עד דורו של רבנו הקדוש. רבי יהודה הנשיא, והוא בראותו בגלות ישראל ופזורם בין העמים וטלטולם וגדודם, חשש לשכחת התורה שבעל פה – עמד הוא בעזרת חכמי דורו וחבר ספר המשנה המכיל עקרי ויסודי תורה שבעל פה, כדי שיהיה מצוי ביד כל אחד מישראל, והוא היה הראשון מימות משה רבנו שחבר חבור לרבים ללמוד תורה שבעל פה.3אכן להיות שחבור המשנה גם הוא בערכו ערוך ומיוסד אך מכללי ועקרי תורה שבעל פה, הלכות פסוקות וקצרות, ועם זה לא נתן לנו חבור זה מושג כללי מאופן התיחסות תורה שבעל פה לתורה שבכתב כפי שנמסר למשה רבנו על פי פירושים ובאורים וכללים מלמודים יסודים, כמו ע"פ י"ג מדות והקישים וסמיכות ורמזי הכתובים והטעמים – לפיכך עדיין לא הספיק חבור זה למלא חסרון חשש שכחת תורה שבעל פה במלואה וצביונה.4ולכן קמו החכמים שאחרי רבנו הקדוש וחברו לתכלית זו חבורים שונים, כמו חבור הספרא וספרי ותוספתא ומכילתא שתכליתם לבאר עקרי ועניני המשנה, ושני התלמודים שחברו בארץ ישראל ובבבל לבאר טעמי המשנה ואפני הלמוד והיחס מתורה שבע"פ לתורה שבכתב וחדושי הדינים הבאים בקבלה ומסורת חכמי דור ודור, עד – שעם חתימת התלמודים, אוצר התורה שבע"פ, נחקרה התורה שבכתב חקר מוחלט, ונתבארה באור שלם, ונתפרשה בפירוש מספיק, ונעשה חבור התלמודים והברייתות לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מתפשטים ומגיעים ליסוד ושורש עקרי אחד מיוחד, קדוש וטהור – לקבלת משה רבנו מפי הגבורה. –5הנה הארכנו קצת לבאר סדר השתלשלות התורה שבע"פ ממקורה הראשון, אף כי הדברים בעיקרם הם ידועים ועתיקים ועיין בארוכה בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה, אך מטרתנו להראות, כי זאת התורה, תורה שבכתב, אחות תאומית היא לתורה שבעל פה, תאמי צביה, וכנפש בגוף וכשלהבת בפתילה אחוזה ודבוקה תורה אחת בחברתה, וכל זמן שלא נצרף אליה, אל התורה הכתובה, באורי ותוספת תורה שבעל פה, איננה תורה שלמה, אין ענינה שלם ואין מצותה שלמה.6אבל למרות כל אלה, הנה עינינו תראינה מחזה נפלא ומעציב, כי לעומת ההכרח המוחלט מהתאחדות שתי התורות, אשר הן בערך שתים שהן אחת, כן רב הפרוד ביניהן, התורה הכתובה עומדת בזוית זו ואחותה התורה שבעל פה בזוית זו, עד שנעשתה התורה כשתי תורות. יודעים אנו אמנם בהרגש פנימי, כי התורה שבכתב, רק אז מתבאר ענינה לאשורו – אך ורק כשתצטרף לתורה שבעל פה, אבל בשעה שאנו עומדים בפרשה מתורה שבכתב, מן הנמנע לנו לצרף אליה כל מה שנתחדש בה בתורה שבעל פה, מפני מה – מפני הפזור הגדול והנורא אשר בספרות התלמודית הארוכה והרחבה מני ים. הנה, למשל, פרשה אחת מתורה שבכתב מתבארת בתורה שבעל פה בכל מסכת ממסכתות הש"ס ובכמה וכמה ברייתות מפוזרות ושונות. וכנגד זה מצינו בכל מסכת ומסכת כמעט מפוזרים ונפוצים ענינים שונים השייכים להתורה שבכתב בכל חמשת חומשיה, זה בכה וזה בכה, עד שמן הנמנע הוא גם לאדם חכם בחכמת התורה לעשות לו בשעת למודו צירוף שלם מתורה שבע"פ גם לפרשה אחת מתורה שבכתב .7ואנחנו לא נדע מה נדון בזה, שמאז חתימת התלמודים לא נתעורר אף אחד מן החכמים למלא חסרון גדול ועקרי זה בעיקר ויסוד תורתנו, לצרף ולאחד את שתי התורות כאחת, זו בצד זו, למען ישלטו העין וההרגש בשתיהן כאחת, ולמען נדע מצות התורה לאשורה ולתכליתה כפי שחברה היוצר בתחלה, פלא הוא ותהי לפלא .8ואם חסרון זה בספרות התורה שבכתב חסרון ניכר הי' בדורות הקודמים, בימים המאושרים ההם, ימי הנצח וההוד לחכמת התורה, בעת אשר למוד התורה בכלל ובפרט הי' חזון נפרץ בעולם, והישיבות רבו בחכמים ותלמידים לאלפים ולרבבות, וכל חכם מחכמי התורה היתה דעתו רחבה ותורתו אומנתו, ולכל אחד מהם היתה התורה שבעל פה, אם הרבה אם מעט, כמונח בקופסא, ואם בנקל או בטורח, היו לו רשומי התורה שבעל פה, כמה שהם, ניכרים בתורה שבכתב למקומותם לעניניהם – על אחת כמה וכמה בזה"ז שתקפו טרדות רבות ושונות בעולם, טרדת מלחמת הקיום וטורח הפרנסה והתפשטות למודי חול, והיציאות ונדודים ממדינה למדינה ומדינות הים, ולמוד התורה שבע"פ בכלל הולך ומתמעט, והשעה דוחקת גם לחכם גם לתלמיד למצוא דרך קצרה ואורח סלולה לתלמודו – על אחת כמה וכמה שההכרח מכריח אותנו לתכלית קיום התורה שבעל פה, לאחד את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה בסדר נמרץ ובדרך קצרה ובסגנון קל וברור, עד שכאשר יקרא האדם בתורה שבכתב ימצא בצדו וסמוך לו כל הנוסף ונתחדש בענין זה בכל התורה שבעל פה בלי יגיעת בשר ורוח הרבה, ובמניעת האריכות והשקלא וטריא הארוכה, רק תוכן ותמצית הדרשה ופסק ההלכה האחרונה ע"פ טעם ובאור הדרשה שהעלו חז"ל עפ"י המדות שהתורה שבכתב נדרשת בהן, והיו לו שתי התורות בכף אחת. ותחשב לו התורה שבעל פה כדבר הבא בחיוב תולדי מתורה שבכתב וכענף הגדל ביחד עם האילן, ולא תהיה נכרת לו תורת ישראל כשתי תורות. ואף גם היינו בטוחים בעזרת ה' בקיום התורה שבעל פה, אחרי היותה דבוקה וצמודה אל התורה שבכתב המצויה ביד כל אחד.9לכן קמתי אנכי הצעיר לבית הלוי ונאזרתי בעזרת ה' הבוחר בתורה ברוח עוז ואומץ וחברתי החבור הגדול הזה לתכלית כל האמור, אספתי וצברתי בעיון נמרץ ושקידה יתירה כל מאמר וכל ענין, כל דרשה וכל פסקא, בהלכה ובאגדה, במוסר ודרך ארץ, לבד דברי דרוש ארוכים ייתר מדאי ואשר אינם נוגעים לענין הכתוב הנפוצים ומפוזרים בכל רחבי הספרות התלמודית, בתלמוד בבלי וירושלמי, ספרא הוא גם תורת כהנים וספרי, תוספתא ומכילתא, אדר"נ ומס' קטנות ועוד ממקורים שונים כפי שיתבאר בפרק הבא בסעיפים ח' וט', ערכתי וסדרתי כל דבר וכל ענין על מקומו בענינו בתורה שבכתב, זה לעומת זה, בסדר נמרץ ודרך קצרה, בסגנון קל ובלשון חכמים, ובמראה מקום משכנו של כל מאמר וענין בתורה שבעל פה , עם באור מספיק לפרש ולבאר אופן וטעם הדרשות וההלכות שהעלו חז"ל מלשון וענין הכתובים, עם הערות וחדושים ובאורים בענין ובבירור הדרשה וההלכה לדינא, ואף הוא בסדר נמרץ ודרך קצרה, בהסבר קל ולשון צחה ונוחה, והי' הענין שלם בעזרת ה'.10וקראתי שם החבור תורה תמימה על שם ענינו, כי תורה זו, תורה שבכתב, הם הם חמשת חומשי התורה, בהתאחדותה אחדות שלמה עם התורה שבעל פה, היא כל הספרות התלמודית, נעשית תמימה ושלמה, מבלי חסרון ומכרעת מכל מה שראוי לבא בעניני המצות והדינים. החקים והמשפטים, כפי שחברם היוצר מתחלה, מראשית נתינתם מסיני, והיה האהל אחד .
