רש"י על מנחות ס״ג א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

רש"י על מנחות ס״ג ע״א:א׳ » « רש"י על מנחות ס״ג ע״א:ג׳

1 מנחות פתח ↗

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? אִילֵּימָא מַרְחֶשֶׁת, דְּאָתְיָא אַרִחוּשֵׁי הַלֵּב, כְּדִכְתִיב: ״רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב״, וּמַחֲבַת, דְּאָתְיָא אַמַּחְבּוֹאֵי הַפֶּה, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״מְנַבַּח נַבּוֹחֵי״.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

וכן בעלי חטאות כו'. עיין ברכות ד' כ"ג ע"א שצריך לידע שמביא זה על חטא ע"ש, ועיין בזבחים דף מ"ו ע"ב בפירוש המשנה שם שזה קאי גם על בעל הקרבן ועיין בכריתות ד' ז' ע"א בפלוגתא דלא יתכפר לי חטאתי ומשמע דהקרבן כשר אף דאינו מכפר, ועי' ירושלמי יומא פ"ח גבי עולה אם אמר אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת ע"ש אך באמת נ"ל דתיכף משעת סמיכה על העולה מתכפר לו ובזה א"ש הך דזבחים ד' ז' ע"ב גבי עולה דורון הוא עי' שם בתוס' ועי' בכורות ד' כ"ו ע"ב דעיקרא לאו לכפרה ועי' תוס' שבועות ד' י"ב ע"ב ד"ה לא וערכין ד' כ"א ע"ב בתוס' ד"ה מאי ורש"י שם ד"ה ממשכנין ע"ש ועי' חולין ד' מ"א ע"א דמשמע דיש כפרה בעולה בשחיטה גופה, אך שם ר"ל שלא סמך וגם עכשיו שהתורה חייבה על שגגת כרת חטאת נמצא שיש עליו שני חיובים מהחלב שאכל בשוגג ומה שחייב קרבן והוידוי דסמיכה כמבואר ביומא ד' ל"ו מכפר על העבירה והקרבן על החיוב משא"כ בעולה אך כל זה בזמן שיש קרבן אבל בזמן שאין קרבן אז אעשה מתכפר מיד כעין דאמר בירוש' סוף יומא גבי שעיר ובכמה מקומות ועי' תוס' שבועות ד' י"ג ועי' תוס' חגיגה ד' ה' ע"א ועי' רש"י סנהדרין ד' מ"ו ע"ב דקבורה אינו מכפר אם אינו רוצה שתתכפר לו ועי' במה דפליגי ר"ז ורבא בשבועות ד' ח' ע"ב גבי להגין עליו מן היסורין ע"ש. והנה הירוש' ס"ל דעולה מכפרת על הרהור ועי' רש"י מנחות דס"ג ע"א דמחבת מכפר ע"ז ע"ש, והנה מהך דכריתות ד' י"ח מוכח דאין יוה"כ מכפר רק על עבירה גמורה אבל על חצי שיעור לא מכפר, ועיין בזבחים ד' ו' דכ"ז שלא נגמר החטא לא שייך כפרה ועי' תוס' מכות ד' י"א ע"ב גבי מת כה"ג ע"ש ועי' ברש"י נדרים ד' ע"ט ע"א גבי הפרה במקצת שוב אין מועיל שאלה לחכם ועי' שבועות ד' כ"ח ע"א ועי' מנחות ד' מ"ז ע"א ברש"י גבי לא אלים למתפס פדיונו ותוס' כריתות ד' ז' ע"ב גבי דעל זרעו לא מכפר יוה"כ כיון דלא חטאו ע"ש וא"כ ממילא על הרהור ג"כ אין יוה"כ מכפר רק עולה מכפרת ממילא ולכך אם אמר אי אפשי שתכפר לי אינו מכפר ועי' תוס' כריתות ד' י"ב ע"א ד"ה או דלמא:

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ממהדורא תניינא: כל העושה דין כו'. כ"ה במשנה, ועי"ש בגמרא דקי"ג מאן רשעים גנבי, ועי' במנחות דכ"ו ע"ב בהך מחלוקת דקומץ אימתי מתיר שירים דמביא דרק משתצית האור ברובו, וקרא דגבי סדום כתיב כקיטור הכיבשן וגו' חזינן דגדר סדום הוי ג"כ בגדר מנחה ובאמת י"ל דר' יוחנן אזל לשיטתו דס"ל בתענית דכ"ט גבי ת"ב דהוי קבעי בעשירי דאז נשרף רובו של היכל ועי' בתוספתא ברכות פ"א דכיפר לן חורבנא דרק הבנין הי' על אפי וכו' וכיון שנשרפה ונתחללה שם העיר חזר ונהפך שם העיר לפנים חדשות וחל עלי' שם הר ובגדר מ"ש רבינו בהל' כלי המקדש פ"א הי"ג דאף דכ"ש שנפגמו לא מהני בהו תיקון כמבו' בזבחים דפ"ח מ"מ אם מתיכים אותה נעשה כמו חדשים ואין קדושתה מסתלקת לעולם ועי' ב"ק דצ"ו ע"ב דהוי פנים חדשות, וזה רק לחומר אבל לא להצורה, וזה ר"ל הספרי בפ' נשא פסק' נ"ד דכלי המקדש אם התיכן ואח"כ חזר ועשאן כלים לא נחסר ועי' רש"י ב"ק דצ"ו ע"ב בד"ה פנים חדשות, ועי' בהך דסוטה דמ"ג גבי בונה בית על מכונו כו' ע"ש ושבת קי"ב ע"ב ובמכילתא פ' בשלח גבי ים שלאחר הקריעה, ושחזר לאיתנו ור"ל ליושנו ור"ל דבנס בידי שמים לא נעשה פנים חדשות והוא הוא הדבר הראשון כי הצורה לעולם קיימת, וזה שר"ל בספרי הנ"ל, ועי' זבחים דצ"ו בתוס' אם ליבון הוי כמו פנים חדשות, ובע"ז דע"ה ע"ב דמבו' שם דהוו כחדשים אם מ"מ זה רק לחומר אבל הצורה והקדושה נשאר כמקדם ולכך הוי צריכה טבילה דמ"מ הצורה של הכלים לא נשתנו ועי' בירש' ע"ז שם דהטעם של הטבילה מפני שירדו מטומאת הגוים ובאו לקדושת ישראל, ועי' גיטין דל"ח ע"ב דליהוי עם קדוש וברש"י שם ד"ט ע"א ד"ה התם, וע"ש בתו' דע"ז ע"א , ועי' ב"ב דקמ"ח ע"ב ודקע"ד ע"ב בתו' ובעל המאור שם גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו די"ל דיכול לחזור בו שם שייך גדר שאלה ופדיון דא"כ המציאות יש משא"כ היכא דליכא המציאות ונעשה דבר חדש לגמרי כמו גבי עבד לאחר שיחרור וכמבו' בקידושין דס"ב ע"ב ובירוש' פסחים פ"ב לא מצינו עבד כו' ולכך קיי"ל דאין שאלה בהפר דאין על מה לחול וכמ"ש בעל המאור ז"ל פ"ד דב"מ דלאחר שישרוף אינו יכול לחזור בו דליכא על מה שיחול החזרה וכמו הך דמנחות דמ"ז ובכורות דט"ז גבי פדיון לא אלים במצוות ועי' מנחות דק"ב ע"א לבתר דפקעה כו' ורש"י נדרים דע"ט ע"א וכבר כתבתי בזה לכך אינו יכול לחזור, ונ"מ ג"כ דהנה רבינו בהל' מקוואות פ"ב הכ"ג פ' גבי חציצה דטבילת גירות כמו טבילה לטהרות, וזה ג"כ משום גדר קדושת ישראל כמבו' בירוש' פ"ג דקידושין ובדברי רבינו פ"א מה' מחוסרי כפרה וא"כ יהא נ"מ בין טבילה שמטבילין העבד לשם עבדות ובין טבילה שמטבילין העבד לשחרור, ועי' בל' הגמרא ביבמות דמ"ז ע"ב דשם מחלק בין טבילה לחציצה ונקט רק טבילת שחרור אך רבינו בפי"ג הלי"ג נקט שם כל הטבילות כו' וכבר כתבתי בזה ואף בכתובות די"א גבי גר קטן דיכול לחזור כתבתי דשאני גר דצריך לרצונו לגירות ולכך לא אמרינן בי' בקידושין דס"ב דמעיקרא בהמה, ומ"מ אמרינן שם דרק לכשיגדיל יכול לחזור אבל לא קודם ולא כמו במיאון דמ"מ חל עליו קדושה ועי' נזיר דכ"ח ע"ב דגם מחאת קטן מהני אך רק ע"י מעשה ובהך דפסחים דפ"ח גבי אמה העברי' דמהני מחאה שלה אף שהיא קטנה ובאמת רבינו בהל' ק"פ פ"ב ה"י שינה ל' הגמ' דבגמ' נקט דמתחילה ושחטו ושחט רבן ורבינו נקט להיפך, אך נ"מ דבגמ' נקט גם אמירה שלהם ורבינו נקט רק מעשה ששחטו ועי' בירוש' נזיר פ"ד גבי קטן שהזירו אביו ישב לפני הספר וזה תלי' בהך דחולין די"ב ע"ב גבי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ע"ש, עכ"פ ע"י הצירוף וההיתוך באש נעשה לפנים חדשות אבל מ"מ הקדושה נשארה, ועי' תוס' קידושין דל"א ע"ב עכ"פ ר' יוחנן ס"ל דהקטרת קומץ להתיר שיריים לא מהני רק ע"י שניקטר רוב הקומץ, ועי' שבת ד"כ ע"א גבי עצים דמחלק שם בין גפן לד"א ועי' חולין דצ"ב ע"א אומה זו לגפן וע"ש ברש"י גבי עלים דהוו משמרים ובאמת הם רפואה כמבואר בירוש' שבת פ"ו דעלי גפנים רפואה למכה ועי' שבת דס"ב ע"א חומרתא כו' ועי' בת"כ פ' ויקרא הובא ברש"י גיטין דס"ט ע"ב עלי גפנים בפילון עיין שם ולכך סבירא ליה ג"כ דעיקר החורבן הוי בזמן שנשרף רובו דאז פקע מהבנין הקדושה וחל שם הר על המקום ובגדר התכה גבי כלי שרת ונעשה פנים חדשות ולכך אמר בתוספת' ברכות שם אקרא דזכור ד' כו' וזה ר"ל ג"כ הגמ' בתענית דכ"ט מקרק קיר כו' אל ההר ר"ל מה שעשו בההר לא בהבנין ועי' בהך דנדרים דמ"א חוזר כו' וסנהד' דל"ט, והנה מבו' בירוש' סוף יומא דעולה מכפר על הרהור וברש"י מנחות דס"ג דמנחה ג"כ מכפרת על ההרהור ע"ש ועי' מנחות דק"ד ע"ב נפש ע"ש וכבר כתבתי בזה, וכבר כתבתי דשאלה ופדיון לא חל על דבר שאין בו ממש וזה מה דאמר ביומא דכ"ט הרהורי עבירה כו' ר"ל דאין להם כפרה והנה כבר כתבתי דכל היכא דאין המיתה בשביל תיקון הדבר רק בגדר עונש לא שייך ג"כ גדר כפרה רק ע"י גדר התכה ופנים חדשות וכמו גבי עולה ועי' בהך דב"ק דע"ט קשה עונשן של גנב דהוא כופר בהשגחה ועי' תוס' סוטה דמ"א ע"ב ובמ"ש ה"ה ז"ל בהל' גניבה גבי מדות ולכך יש שיטה בירוש' יומא פ"ז דאבנט מכפר על גנבים ע"ש ובזבחים דפ"ח ע"ב הרהור כו' ועי' ברבינו בה' כלי המקדש דאבנט הי' ל"ב אמה ותוס' עירוכין דט"ז ולכך אמר ר' יוסף מאן רשעים גנבי ור"ל הכופרים בהשגחה וכן הי' החטא של סדום ובזמן החורבן כמבו' בסנהד' ובספרי ולכך נקט ואצרוף כבור סיגיך בגדר התכת כ"ש שכ' רבינו ז"ל ועי' ר"ה די"ז ואביא את השלישית באש כו' וכן הגדר גבי עיר הנדחת דבאמת הם ג"כ נעשו פנים חדשות דמתחילה היו עליהם הדין כעובדי ע"ז דבסקילה וממונם קיים וכן הנשים והקטנים, אבל לאחר שחטאו רובם נהפכו מציאת אחר וחל עליהם גדר עיר הנדחת ומיתתן בסייף והנשים והטף ושללם בשריפה ולכך הוי בגדר עולה שכולה לגבוה ולכך מבואר בסנהדרי' דף מ"ז דיש להם כפרה היכא דנעשה בהם הדין ולכך פסק רבינו גבי הקדש בדק הבית של רשעים דיפדו ואח"כ ישרפו ואז הוי כמו נקבצים לתוכה כמ"ש, וההקדש יהי' לבדה"ב וזה לא תלי' בהך מחלוקת דר"י ור"ל בסנהד' שם גבי פדיון של הקדשים אם מותר לגבוה דשם בקדשי מזבח משא"כ בקדשי בדה"ב דאין שמו עליהם וכמ"ש התוס' ב"ק דע"ט וכבר כתבתי בזה גבי אתנן מהך דע"ז דמ"ו ע"ב ותמורה דל"א גבי ריקועים, ובל' רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד הי"ח ובאמת זה יש להאריך אם מותר לקבל ממומר בקדשי בדה"ב, עי' עירוכין ד"ה ע"ב וד"ו דשם מב"נ ותוס' ב"ב ד"ח ע"ב ד"ה יתיב דלשיטת התו' שם גבי ביהכנ"ס משמע דהוי בגדר קרבן וא"כ אסור, ועי' בהך דסנהדר' דק"ב ע"ב גבי אחאב ע"ש, ובאמת למה לא כתב רבינו גם במעשר שני דיפדו, וצ"ל דהגם שהוא ממון לגבוה מ"מ כיון שיש בו גם רשות הדיוט בעלים גם על הפדיון חל האיסור והך כסף מעשר דנקט בגמר' ובירוש' שם ר"ל של צדיקים, ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מעש"ש בפ"ד הל"כ אם שייך גבי פדיון מעש"ש גדר נדר, דרבינו ס"ל דאינו יכול לחזור בו אם ירצה והראב"ד ס"ל דיכול לחזור בו לא שייך בזה נדר, וכן ס"ל לרבינו בפ"ח הל"ז שם דאף שלא חילל הכסף של מעש"ש על הפירו' מ"מ צריך ליתן הפירות אף שכעת הם שווים שני סלעים רק דחומש אינו צריך להוסיף מחמת דזה אינו שלו ממש ולכך ג"כ ס"ל לרבינו שם בפ"ד ה"א דגבי פדיון מעש"ש די ג"כ במחשבה בלבד ואין צריך שיהיו עסוקים באותו ענין, וכבר כתבתי בזה אך מ"מ כיון דיש בו גם שם הבעלים בשל רשעים אסור גם הפדיון ולכך לא נקט שם יפדו, ועי' בירוש' קידושין פ"ב הל"ז מקדשין בפרוטה של מעש"ש עכ"פ חזינן דזה לכו"ע אף אם נימא ממון גבוה הוא הכסף יש בו ג"כ גדר ממון הדיוט ולכך הוי קידושין ולכן בשל עיר הנדחת בשל רשעים לא מהני פדיון ונאסר גם הכסף, ובאמת לכאורה קשה למה לא חשיב ג"כ פירות נטע רבעי בשל עיר הנדחת איך הדין בזה, וצ"ל דכאן לכו"ע לא הוי גדר שללה ועדיפא ממעש"ש, והטעם דשם כיון דהמעש"ש נעשה קודש ע"י פיו לכך שפיר יש בו גדר בעלים, ועי' תוס' ב"ק דס"ח ע"ב ד"ה הוא דלא ס"ל כן, ובירוש' פ"ז דפאה ה"ה ובספרי פ' נשא שם למ"ד ממון הדיוט עי' קידושין דנ"ד ע"ב מקרא דובשנה החמישית משמע דלמ"ד ממון גבוה הוי רק דאין לבעלים זכות בעצם ועדיף ממעש"ש כיון דזה נעשה ממילא, וזה ר"ל בהך דב"ק דס"ט ע"ב דאמר שם דלגבי חילול יליף נטע רבעי ממעש"ש דהוי דבעלים אף למ"ד ממון גבוה וכבר כתבתי בזה בהל' מאכא"ס דיש נ"מ בין חילול לפדיון דגם גבי מעש"ש יש חילול היכא דמחלל על מין אחר דפדיון לא הוי רק בכסף צורה כמבו' בכ"מ ונעשה מציאות אחר אבל חילול ס"ל לרבינו בהל' מעש"ש פ"ד ה"ב דיכול לחלל מין על מינו ע"ש בהשגות ואז חל שם מעש"ש על הפירות וצריך דוקא רק שיהי' פירות שיכול לחול עליהם גדר שם מעש"ש, ולכך מבואר בתוספת' שביעית פ"ז דאין מחללים מעש"ש על פירות שביעית כיון דפירות שביעית ליכא עליהם דין מעש"ש, ועי' בירוש' פ"א דדמאי דמבואר שם דיכול לחלל, וגבי נטע רבעי גם בזמן שמחלל על כסף ניקרא חילול לא פדיון ולכך בזה לכו"ע צריך דווקא ג' אנשים לפדיון עי' בתו' סנהדרין די"ד ע"ב ובר"ש בזה בפ"ג דמעש"ש עי"ש אך באמת י"ל דהוי קדושה גמורה וכן משמע מלשון רבינו בהל' מעש"ש פ"ט, והטעם כיון דהוא קדוש מאליו ולכך לא חל בזה גדר עיר הנדחת וגם י"ל דלכך גבי נטע רבעי שאני ממעש"ש דעיקר הגדר דחלל שללה לאחר פדיון משום דהוי כמו פקדונות של רשעים המופקדים בעיר אחרת והפדיון כמו כנקבצי' שם ורש"י ז"ל כ' דזה רק בזמן שהי' קודם זה ברשות העיר הנ"ל ע"ש דקי"ב ונ"מ דאם ירשו אחרים לא שייך זה, וא"כ גבי נטע רבעי לא הי' כלל מעולם ברשותם לאחר שנתלשו. ע"כ ממהדורא תניינא

4 מנחות פתח ↗

1 גמ' מאי טעמא דר"י - דמרחשת יש לה כיסוי ומחבת אין לה כיסוי:

2 אי נימא - דממשמעותא דמדנקראת מרחשת דמשמע דאתיא ארחושי הלב שהוא דבר מכוסה לפיכך מעשיה מכוסין ומחבת באת אמחבואי הפה לשון ניביה שהוא בגלוי:

3 רחושי הלב - הרהור עבירה:

4 מחבואי הפה - נבוחי הפה כגון שהרכיל:

רש"י על מנחות ס״ג ע״א:א׳ » « רש"י על מנחות ס״ג ע״א:ג׳