רש"י על כתובות פ״א א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על כתובות פ״א ע״א:א׳ רש"י על כתובות פ״א ע״א:ג׳ »

1 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

בעל שמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל או מטלטלין שנתן לה משלו אע"פ שאינו רשאי אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם, וכן יש לו לבעל למכור כל נכסיו אע"פ שהן תחת יד שעבוד הכתובה, ואם תבוא לטרוף טורפת אא"כ כתבה ללוקח תחלה וקנו מידה. כתב המ"מ דהרמב"ם מפרש דמה דאיתא ביבמות דף ס"ו המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור לא אמרו אלא לכתחלה, אבל דיעבד מכרו קיים ואינו דומה לקרקע שאינו יכול לכלותו ולהפסידו לגמרי ודעתה סומכת עליה, אבל מטלטלים שהרי הוא יכול לכלותו לגמרי ודאי ממכרו ממכר, והביא ע"ז המ"מ דברי רב האי גאון בספר המקח שער ד' שכתב אבל אם עמד ומכר מעצמו ממכרו ממכר כדגרסינן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וה"מ במטלטלין הוא דאמרינן ממכרו ממכר אבל מקרקע לא, עכ"ל והנה המ"מ קיצר כאן יותר מדי דהביא תחילת הברייתא דתניא המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור וכתב ע"ז דלא אמרו אלא לכתחלה ולא הביא מה דתניא סוף הברייתא מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא דהרי"ף כתב שם והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא איפשטא שפיר דנעבד בה מעשה, אבל הרמב"ן במלחמות שם כתב על דברי הבעה"מ שחלק על הרי"ף בזה וביאר דברי הרי"ף וז"ל דהך מימרא דרשב"ג דאמר הבעל מוציא מה שמכר הוא עצמו דאלמא אין כאן מכר כלל אלא בטל הוא מעיקרו ודאי לית לה פתרי למפסק בה הלכה דמכירת הבעל בשום שהכניס לה מביתו למה תבטל, כונתו במה דתניא שם ולא עוד אלא אפי' שום שהכניס לה משלו, בשלמא בשום שהכניסה לו מבית אביה אע"פ שאחריותו עליו כיון שהדין עמה לומר כלי אני נוטלת הדין עמה לבטל מכירתו מעכשיו משום שמא תכסיף, והטעם משום שבח בית אביה אבל שום שהכניס לה דהיינו שדה או מטלטלין שכתב לה אפותיקי לאחריות נדוניתה למה מכרו בטל והלא אמרו גובה משאר נכסים ורשב"ג לטעמיה דאמר בגיטין אשה אינה גובה משאר נכסים, והאריך בזה הרמב"ן ג"כ בספר הזכות בגיטין פ' השולח להשיב על השגת הראב"ד על הרי"ף שם, וקוטב שיטתו הוא דבשום שהכניסה לו מכרו בטל לאלתר, אבל שום שהכניס לה ואפי' באפותיקי מפורש מכרו קיים עד שעה שתבוא לגבות, ולפי דבריו במטלטלין מכרו קיים לעולם דהא עשה שורו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו, אבל זה דוקא באפותיקי, אבל בנצ"ב אין חילוק בין קרקע ומטלטלין. והנה הגר"א באו"ח סי' רמ"ו ס"ק י"ד כתב בטעם שיטת הרמב"ם דבמטלטלין צ"ב אם עבר ומכר מכרו קיים דהוא עפ"י שיטת הרי"ף דההוא ברייתא דרשב"ג לא ברירא לן דנעבד בה עובדא, ודבריו תמוהים דבעצמו כתב ג"כ דמה דמספקא לן הוא משום דדילמא רשב"ג אזיל לטעמיה מהא דגיטין וכמש"כ הרמב"ן, וא"כ זה מיושב אי הוי ס"ל דגם בקרקע מכרו קיים, אבל הרמב"ם דסובר דבקרקע מכרו בטל לא נוכל לומר דטעמא דרשב"ג משום דאזיל לטעמיה בגיטין ושם לא קיי"ל כמותו דהא בגיטין מיירי בקרקע, ואין טעם לחלק בנצ"ב בין קרקע למטלטלין וכדעת הרמב"ן. ומה שכתב המ"מ בטעמא דמילתא בשם רה"ג משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים הוא תמוה דא"כ קרקע נמי, ועיינתי בס' המקח וראיתי די"ל שרה"ג אינו סובר דהמקח בטל עכשיו שכתב בשער ד' אות מ"א דיש על האשה לבטל המכר, וללשון זה אפשר דאין המכר בטל מעכשיו והבעל אינו יכול לבטלו והאשה לא תוכל לבטל אלא בשעת גביה, וא"כ דבריו נכונים דמקודם כתב דבמטלטלין אם מכר ממכרו קיים דמדין גביה שהוא מדין שעבוד ליכא שעבוד אמטלטלין וא"א לומר דמעכשיו המכר בטל דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וע"ז כתב וה"מ במטלטלין אבל במקרקע לא וכו' וזהו מה שכתב אח"כ דבג' שדות דיש בכלל זה נצ"ב דיש על האשה לבטל ממכרו, אבל כ"ז לשיטת רה"ג אבל לשיטת הרמב"ם דבנצ"ב קרקע המכר בטל מעכשיו, א"כ אין נ"מ בין קרקע למטלטלין. והנה בפכ"ב מה' אישות הל' ט"ו כתב הרמב"ם וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום, וכתב ע"ז הראב"ד לא מצאתי מנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבוא לעת הגיבוי אלא רשב"ג ורבנן פליגי עליה בירושלמי פ' אלמנה לכה"ג, והקשה הלח"מ דהראב"ד בעצמו כתב בס' הזכות בפ' השולח דנצ"ב מכרו בטל לאלתר וכתב הלח"מ דכונת הראב"ד הוא ע"פ שיטתו של הרמב"ם בפי"ח מה' מלוה במכר קרקע אפותיקי דדוקא מכרו לעולם אינו מכור, וכתב דהרמב"ם ג"כ סמך על מה שכתב בה' מלוה, ובדעת הרמב"ם ודאי אין לפרש כדבריו דהא בסתמא כתב דבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין בנצ"ב בין בנ"מ לא עשה כלום, וכן כאן כתב בהל' ג' דכל מה שעשה בטל, ובדברי הראב"ד ג"כ א"א לפרש כדבריו דהראב"ד חלק שם על הרמב"ם ובס' הזכות כתב ג"כ דבאפותיקי מפורש קיי"ל כרשב"ג דמכרו בטל לאלתר ולא חילק בין מכרו לשעה למכרו לעולם, דהראב"ד אינו מפרש מכרו לשעה ומכרו לעולם על אופן המכירה, אלא דהכונה אם מכרו בטל לאלתר או משעת טריפה, וע"ז אמר בירושלמי דמשעת טריפה גם רבנן מודו, וע"כ רשב"ג סובר דגם לשעה אינו מכור ואין זה כלל דרך הראב"ד להשיג על הרמב"ם בסתם ולכוין שלא כפי שיטתו בעצמו. לכן נראה דבאמת יש כאן שלשה ענינים נפרדים ויש בזה שלש שיטות, דין אחד הוא אפותיקי מפורש, דין ב' הוא הג' שדות, דין ג' הוא נכסי צ"ב, דאף דנכסי צ"ב הם נכללין בדין ג' שדות, מ"מ נ"מ למטלטלין צ"ב, ונבאר בזה שיטות הראשונים ובזה יבואר בפשיטות דעת הרמב"ם והראב"ד והנה בגיטין פ' השולח כתב הראב"ד בס' הזכות דיש שתי מחלוקת בין רבנן ורשב"ג, חדא באפותיקי סתם וזהו מה דאיתא בבבלי שם דרבנן סברי גובין משאר נכסים והיינו שאינם יכולים לגבות כ"ז שיש נכסים לגבות, ורשב"ג סבר דאשה גובה מאפותיקי וא"צ לחזור אחר שאר נכסים, וב' באפותיקי מפורש גבי בע"ח, ובאשה באותן ג' שדות דחכמים סוברים דמכורה לשעה עד שעת גביה, ורשב"ג סבר דבאשה המקח בטל לאלתר, וכתב הראב"ד דבאפותיקי סתם קיי"ל כרבנן, ובאפותיקי מפורש קיי"ל כרשב"ג, כיון דאמר שם דר' יוחנן כרשב"ג, והרמב"ן כתב ע"ז דהברייתא שבירושלמי דפי' הראב"ד באפותיקי מפורש כתב הרי"ף בתשובה שהוא באפותיקי סתם כההיא דבבלי, ולכן כתב דגם באפותיקי מפורש המקח קיים עד שעת גביה, אבל בנכסי צ"ב כיון דקיי"ל הדין עמה המקח בטל בין בקרקע בין במטלטלין, ובעל המאור סובר בזה כהרמב"ן רק דסובר דמה דאמרינן הדין עמה אינה אלא במטלטלין ולא בקרקע, וכן דעת הרא"ש. נמצא מבואר דדעת הראב"ד דהעיקר תלוי בדין אפותיקי אלא שסובר דדין ג' שדות הוא כדין אפותיקי אף דבאמת ג' שדות לא דמי לאפותיקי מפורש דהוא לא יהא לך פרעון אלא מזו דבג' שדות איכא אחריות גם על שאר נכסים, ומ"מ סובר דג' שדות כיון דאשה סומכת עליהן ביותר דינם כדין אפותיקי מפורש, ודעת הרמב"ן דאפותיקי אפי' מפורש לא מהני להיות המכר בטל לאלתר, וכן ג' שדות לא מהני, ומה דתנן במתני' לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל זהו רק דהמקח מן האשה בטל שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל מכירת האיש מהני עד שעת גביית האשה, וסובר הרמב"ן דלא אמרינן דהמכר בטל אלא בשדה שהכניסה לו שום משלה דזהו נכסי צאן ברזל, דכיון שאינו יכול הבעל לומר דמים אני נותן והדין עמה משום שבח בית אביה לכן אינו יכול למכרם אפי' לשעה, וה"ה נמי במטלטלין שהכניסה לו צ"ב משלה. אבל שיטת הרמב"ם מבואר בהל' ג' שכתב אבל הבעל שמכר או נתן בין קרקע שהכניסה לו אשתו בכתובתה או קרקע שהכניס לה שום משלו בין קרקע שייחד לה בכתובתה אע"פ שקנו מיד האשה אחר שקיימה מעשיו הרי כל מה שעשה בטל מפני שהיא אומרת נחת רוח עשיתי לבעלי, ומוכח מדבריו דמה דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, דבטל גם מכירתו של האיש, וזהו באותן שלש שדות כדאוקמו בגמ' בב"ב דף נ' וכבר מבואר מחלוקת זו בתוס' שם במה דפריך בגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא ליה איבה שהקשו על מה שפירש"י בכתובות דף פ"א דמתני' הוא דוקא בג' שדות דהא אמרינן דכ"ש בשאר נכסים, ולכן כתבו בשם ר"י דמקחו בטל הוא רק משעת טריפה וג' שדות לאו למעוטי שאר נכסים, אבל אח"כ כתבו כפירש"י דמקחו בטל משמע לאלתר וזה דוקא בג' שדות, ומה דאמר אי לימא למעוטי שאר נכסים זהו דוקא לענין זה דלא מהני מכירתה, ומבואר דהרמב"ם והרמב"ן חולקים במחלוקת רש"י ותוס', ולשיטת הרמב"ם דוקא שלש שדות אבל אפותיקי לא מהני דלא קיי"ל כרשב"ג והרמב"ם אינו מפרש כפי' רשב"ם דאחת שיחד לה בכתובתה הוא שלאחר נשואין יחד לה אחת משדותיו ועשאה אפותיקי לגבות ממנה כתובתה, דהא כתב להדיא או קרקע שהכניס לה שום משלו, וכן כתב הראב"ד בס' הזכות שהבאנו. ומבואר דהוא ג' שיטות דדעת הרמב"ם הוא דבג' שדות המכר בטל ולא באפותיקי ולא בנכסי צ"ב אלא דקרקע צ"ב זהו אחת משלש שדות, דזהו שהכניסה לו שום משלה אבל מטלטלין צ"ב אף דהדין עמה לא מהני לבטל המכר דזה לא מהני אלא בשעה שהיא באה לגבות וישנם בעין דמשום שבח בית אביה הדין עמה, אבל לא מהני זה לבטל המכר, וכדעת הרמב"ם מבואר להדיא בס' המקח לרה"ג בשער ד' שכתב וז"ל וה"מ במטלטלין התם הוא דאמרינן ממכרו ממכר וה"נ אמרינן המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת וכו', ומבואר דרה"ג למד מהך סוגיא להיפוך מדעת הרמב"ן שלמד מכאן דהמכר בטל, ורה"ג מוכיח להיפוך דדוקא לענין זה הדין עמה שתטלם בשעת גביה אם ישנם אצל הבעל, ודעת הראב"ד דהעיקר תלוי בדין האפותיקי והוא משום דקיי"ל כרשב"ג בברייתא דירושלמי אלא דסובר דג' שדות יש להם דין כמו אפותיקי מפורש. ובטעמא של הראב"ד נראה דהוא ע"פ דברי הירושלמי דאמר ר' יוחנן כרשב"ג ומוכח דאינו מפרש טעמא דר' יוחנן בצ"ב משום שבח בית אביה, דא"כ לא שייך זה לדין אפותיקי, אלא דסובר הירושלמי דטעמא משום דעיקר סמיכתה על זה והוא לה כמו אפותיקי מפורש וה"נ כל הג' שדות דדמיין להדדי במתני', ומ"מ סובר דבצ"ב אין חילוק בין מטלטלין לקרקע דהא הביא מברייתא דהמכנסת שום לבעלה דמיירי במטלטלין ואף דמגדר אפותיקי קיי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו משום דלית ליה קלא, יש לומר דהך סברא הוא דוקא לענין דין גביה והוא בבע"ח, אבל גבי אשה כיון דאלמוה רבנן לומר שאין המקח חל כלל, גם במטלטלין לא מהני מכירתו וכדקיי"ל דהדין עמה ה"נ לא מהני מכירתו, ודעת הרמב"ן והרשב"א הוא דדוקא מטעם שבח בית אביה לא מהני מכירתו והוא בשום שלה, וכן גם דעת הבעה"מ והרא"ש רק דסוברים דזה דוקא במטלטלין ולא בקרקע. ועכשיו מיושב דעת הרמב"ם דמחלק בין קרקע למטלטלין דכיון דסובר דלא מהני לבטל המכירה אלא משום לתא דג' שדות לא מצינו אלא בקרקע ולא במטלטלין ומבואר ג"כ דברי הגר"א דשפיר כתב דברי הרמב"ן גם לדעת הרמב"ם דמשו"ה לא קיי"ל כרשב"ג משום דרשב"ג אזיל לטעמיה מהא דגיטין והיינו דרשב"ג סובר דהמכר בטל משום לתא דאפותיקי ובזה לא קיי"ל כוותיה, ומה דפסק הרמב"ם בנצ"ב דקרקע דהמכר בטל זה אינו משום לתא דאפותיקי אלא משום לתא דג' שדות וזה אינו אלא בקרקע ולא במטלטלין. ובזה מיושב גם דברי הראב"ד בהשגתו בפ' כ"ב מהל' אישות דכיון דהרמב"ם מחלק בין קרקע למטלטלין ע"כ כונתו מטעמא דג' שדות, ובזה כתב דלא מצינו שיהא המכר בטל לאלתר והיינו דמתני' דג' שדות דתנן מקחו בטל לא מוכחא כלל שיהא המקח בטל לאלתר דהא אמר בגמ' דכ"ש שאר נכסים ומוכח דקאי רק לענין זה שהמקח מן האשה בטל, ולא מצינו זה אלא לרשב"ג ורבנן פליגי עליה בירושלמי פ' אלמנה לכה"ג, ומה שכתב אלא רשב"ג ע"כ אין כונתו רק לרשב"ג דירושלמי דבאמת בירושלמי מיירי באפותיקי והרמב"ם דמיירי מנצ"ב הא איכא רשב"ג דבבלי דהמכנסת שום דאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא דכונתו לרשב"ג דאיתא גם בבבלי אלא דרבנן פליגי עליה בירושלמי והוא משום דמוכח שם בירושלמי דדין צ"ב ודין אפותיקי שוה דאמר ר' יוחנן כרשב"ג, וכונתו להשיג במה דחילק הרמב"ם בין קרקע למטלטלין ע"כ משום דמפרש כן מתני' דג' שדות ובזה כתב לא מצאתי מנצ"ב שלא יהא מכרו קיים עד שיבוא לעת הגבוי אלא רשב"ג ורבנן פליגי עליה, וא"כ ממ"נ אי פוסק כרשב"ג אפי' מטלטלין נמי כדאמר להדיא ואי סבר כרבנן א"כ אפי' קרקע צ"ב נמי אין המכר בטל, אבל הראב"ד בעצמו סובר כרשב"ג וגם במטלטלין המכר בטל. והנה הגר"א בחו"מ סי' קי"ז כתב על מה שחילק שם הרמב"ם באפותיקי בין מכרה לשעה למכרה לעולם דהוא ע"פ דברי הירושלמי דיבמות וכתב הגר"א דאף דאמר שם דר' יוחנן כרשב"ג מ"מ פסק הרמב"ם כת"ק משום דבירושלמי דשביעית פליגי ר' אחא ור' יוסי אליבא דת"ק, וקשה דמשמע מדבריו דהרמב"ם לא יסבור כר' יוחנן, ובאמת הא ר' יוחנן מיירי בנצ"ב ובנצ"ב סובר גם הרמב"ם דלא מהני מכירה בקרקע ולענין זה צ"ל עבדי כמקרקע כמו בעשה עבדו אפותיקי, אך לפי"מ שבארנו יש לומר דר' יוחנן בירושלמי דסבר דמשום זה דאינן מכורין היה צ"ל דלא יאכלו העבדים בתרומה דאמר שם משלך נתנו לך ע"ש מוכח דסובר דהוא משום גדר קנין ומשום זה אמר דר' יוחנן כרשב"ג דסבר הכי גם באופתיקי ומשום גדר קנין ולכן סובר כן גם במטלטלין ובזה לא קיי"ל כרשב"ג ולא כר' יוחנן, ומה דפסק הרמב"ם דבקרקע צ"ב לא מהני מכירתו זהו רק משום הא דג' שדות והוא רק מדין תקנה אבל לא מדין קנין, ולכן לסוגיא דבבלי ביבמות אוכלין העבדים בתרומה מדין צ"ב ע"ש וקצרתי בזה. ועכשיו נבוא לדברי המ"מ שכתב בטעמו של הרמב"ם ע"פ דברי רה"ג משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והקשינו דא"כ קרקע נמי, ולדעת רה"ג מיושב דאפשר דסובר גם בקרקע אין המקח בטל לאלתר, והיה נראה לומר דהמ"מ הביא דברי רה"ג דגם בנצ"ב אמרינן דמשום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים מהני מכירתו במטלטלין דזהו דלא כפירש"י בכתובות דף מ"ז בהא דתניא וקבורתה תחת כתובתה ופי' רש"י דהוא תחת נדוניתה שהבעל יורשה, ולפי"ז כל ימי חייה הנדוניא שלה בתורת ודאי וא"כ היה צ"ל דלמפרע היא גובה כיון דאין הבעל יכול לסלקה בזוזי ולכן לא תועיל מכירתו גם במטלטלין, לכן הביא מדברי רה"ג דנדוניא דין כתובה לה דלא ניתנה לגבות מחיים, ומתחלה ע"מ כן הכניסה לו בתורת ספק, ומה דתניא וקבורתה תחת כתובתה זהו דע"מ כן הכניסה לו הנדוניא, וכיון דעיקר החוב אינו מחיים לא אמרינן בזה למפרע היא גובה, ואף דהוא גמ' מפורשת בכתובות דף פ"א דאמרינן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים לענין נדוניא אבל לרש"י לשיטתו אין ראיה דפירש שם לענין מנה ומאתים ע"ש בפירש"י, בד"ה אח אני יורש, ובתוס' שם ד"ה ולימא, אלא דקשה דהא אביי סבר למפרע הוא גובה ומ"מ מודה דבמטלטלין ליכא שעבוד, ואולי דבמטלטלין גם לאביי מהני הא דיכול לסלקו בזוזי, אבל היכי דאינו יכול לסלקו בזוזי גם במטלטלין לא מהני מכירה ומ"מ אינו מוכרח. לכן נראה לפימש"כ דאם היה הטעם מה דהמכר בטל משום דיש להאשה דין קנין בהנכסים של צ"ב ודאי דשייך לומר כן גם במטלטלין, ולזה הביא דברי רה"ג דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והיינו דגם נצ"ב כ"ז שהבעל חי הם של הבעל לגמרי, ואין דין להאשה אלא לגבותם כשתתאלמן או תתגרש ורק הדין עמה ליטלם בעצמם משום שבח בית אביה, ומה דהמכר בטל בקרקע אינו אלא מטעם ג' שדות והוא ע"כ מתק"ח ולא מדין קנין, ולכן ודאי דאין דין ג' שדות אלא בקרקע ולא במטלטלין וכמו שכתבנו.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

וגבי מלאכת כתיבה בשבת זה תליא אם החיוב הוא הכתיבה או החיוב הוא מה שנעשה ע"י אותיות וכ"כ בזה בח"א ובח"ג דהוה רק על הכתיבה ולכך פסק רבינו בפי"א מהל' שבת ה"ט דאף אם נתקלקל הנייר חייב ולכך גבי כותב על בשרו כ' רבינו בפי"א הט"ז דחייב אף שהחמימות מעברת הכתב ר"ל ואינו ניכר כלל כמבואר בגיטין דף כ' ע"ב ולא דמי להך דפ"ט הי"ג דצובע ברזל פטור דאינו מתקיים דשם החיוב על דבר הנצבע וכיון דאין מתקיים עליו הצבע פטור משא"כ גבי כתב דהחיוב הוא על האותיות וכיוון דמצד עצמן הם מתקיימין חייב. וכן נ"מ במה דס"ל לרבינו בהל' ס"ת פ"ג ורש"י שבת דף ס"ב וכ"מ דד' ויוד של תפילין הל"מ ומ"מ אם עשאן בשבת אין חייב עליהם משום כותב כדמוכח בערכין דף צ"ז וצ"ל כיון דזה גופה הוא האות אין עליו שם אות. ועי' רש"י גיטין דף כ' ע"א גבי כיפה ואנדרוכתא דזה לא מיקרי כתב דצריך שיהי' הכתב בהנייר לא על הנייר ותליא בהך דסוטה דף י"ט דפליגי שם רש"י ותוס' היכא דרישומו ניכר אם משום דהוה כמו שלא נמחק כלל או כמו שלא נגמר המחיקה וע"ש דף י"ז גבי נשפך מהם משום דגבי ס"ת ופ' סוטה האותיות והקלף הם שני גדרים וע"י שניהם נעשה הדבר דהיינו שצריך שיהא האותיות נכתבים בקלף ועי"ז נעשה ס"ת ולכך מבואר בשבת דף קט"ו ע"ב דכתובים בסם ובסקרא פסולים דאינם מתקיימין ע"ש בתוס' מ"ש שם. אך כך דהאותיות בעצמן אינם מתקיימין רק מה שנבלע בהקלף וס"ת אם הי' מתחילה כך אין עלי' שם ס"ת אבל אם כ' כהוגן ואח"כ נעשה כן עי' במס' סופרים פ"ג דרשב"א ס"ל דאם בבואה שלהם ניכר כשרין ועי' מגילה דף י"ח ע"ב אם רישומו ניכר כשר ונ"מ ג"כ למ"ד במנחות דף ל' ע"ב דאין כותבין שם על מקום המחק כה"ג אם נמחק השם ורישומו ניכר אם כשר אם זה הוה כמו על מחק ובתוספ' פ"ב דגיטין גבי גט כה"ג. והנה גט עיקר הדבר שיהא גט ולכך כשר בכל דבר כמבואר גיטין דף י"ט. אך מ"מ כתיבה על ספר לא מיקרי רק בדיו ובקלף וזה ר"ל רש"י מנחות דף ל"ד. וא"ש מ"ש התוס' וע"ש דף ל"ב ע"ב לשיטת רש"י דחסרות ויתרות פסול בגט ע"ש בתוס'. רק דר"ל כך דיש ב' מיני דקדוק אחד בהכתיבה ואחד בהקריאה עי' נדרים דף ל"ז ע"ב וגבי ס"ת בעי הכתיבה בדקדוק כמו שכותבין וגבי גט צריך לכתוב כמו שמדברין וזה ר"ל בגיטין ד' כ"א ע"ב לספירת דברים הוא דאתא ר"ל לכתוב כמו שמדברין ועי' תוס' גיטין ד' פ"ה ע"ב גבי אגרת וד' ס"ה ע"ב גבי פטרוה וכתובות דף ב' ע"ב גבי נשאו ונדרים דף ל"ד ע"א גבי ניתנה וקדושין ד' י"ח ע"ב וכ"מ:עכ"פ גבי שבת עיקר הדבר הוא הכתיבה לא שיהא אותיות והך דשבת דף ק"ד ע"ב דשקלי' לגגו דחית ועשאו שני זיינין שם ר"ל כמ"ש רש"י שהסופר צריך לכך ואז הוה תולדה דכותב וכמו רושם עי' שבת ד' ק"ג ובפה"מ שם ובדברי רבינו שם ספי"א. אך נ"מ דגבי תולדה רק אם יש בהדבר שעשה גדר המלאכה אז חל עליו שם המלאכה וכ"כ בזה דאף דהבערה חייב בכ"ש ובישל כגרוגרות ואיך אמרינין בירוש' פ"ב דשבת הבעיר ובישל כאחת אינו חייב אלא אחת. אך ר"ל כך היכא דבאמת אין עליו שם מבעיר כמו גבי גחלים של מתכות וכמבואר בכ"מ עי' בדברי רבינו פי"ב מהל' שבת ה"א ב' ומ"מ היכא דמחמם ברזל כדי לצרפו הוה תולדה דמבעיר ושם צריך שיעור דאין המלאכה מצד הפעולה רק מצד הנפעל וכן גבי מגבן אף דבונה חייב בכ"ש מ"מ מגבן אינו חייב רק כגרוגרות כמבואר שבת דף צ"ה משום דפחות מזה אין זה בונה כלל. וא"ש מ"ש התוס' שם דיהי' מותר לבנות ביו"ט מחמת מגבן לצורך היום. אך אם מגבן לצורך היום אין עליו שם בונה כלל וה"נ גבי כותב כן דכאן כיון דלא כ' רק גורם שיהי' נכתב אם א"צ לזה לא כלום הוא:גם י"ל דנטלו לגגו דחית חייב משום גדר מוחק דיש בו כדי לכתוב שתי אותיות ע"ש ד' ע"ה ע"ב וכן נ"מ אם עשה משני זיינין חית אם חייב משום מוחק עי' בתוספ' שבת פי"ב. וכן ג"כ זה הגדר גבי עינויים של יוהכ"פ לשיטת רבינו דס"ל דלא כהתוס' ביומא שם רק דהעינויים הוה הל"מ אך רק מנעל ורחיצת כל הגוף דזה הוא עצם ודלא כתוס' יומא ד' פ"ח ע"א דגם ברחיצת כל הגוף אם אינו מכוון לתענוג שרי רק דזה ודאי אסור וע"ש דף ע"ז ע"ב ועי' שבת ד' ס"א דהוה מחלוקת דאמוראי מהו עצם הפעולה דמנעל אם משום תענוג או משום לשמור מצער וע"ש דף ס"ו גבי סנדל של סיידים ודף נ"ט. ובהך דיבמות ד' ק"ד ע"א דמבואר שם דכל מנעל שאינו נעשה להילוך אין עליו שם מנעל נמצא דבשעה שמהלך אז חל עליו שם מנעל ולכך מבואר בירוש' שבת פ"ו דא"צ לעשות מנעלים לשבת כמו שאר בגדים משום דבזמן שהוא מהלך בו אז חל עליו זה השם. ועי' יומא ד' ע"ח ע"א דהיכא דאין המנעל עושה הפעולה כמו בשעה שעובר במים אז אין עליו שם בגד רק משום דרך מלבוש והירוש' פי"ט דשבת קרי לו דרך מנעל ע"ש. אך זה שייך רק גבי רך ולא גבי קשה עי' שבת ד' קמ"ו ע"ב ובירוש' עירובין פ"י גבי ס"ת בזמן הגשמים דמחלק שם ג"כ כה"ג בין קשה לרך אך זה לא בבגד עי' נדרים דף נ"ה ע"ב וזה דמחלק שם בין מנעל לסנדל:ובזה אתי שפיר גם כן מה דביומא ד' ע"ד יליף להני עינויים משבתון וד' ע"ו יליף מן תענו ע"ש בתו"י אך זה נ"מ היכא דליכא דין עינוי אז רק מחמת זה דשבות כמו באינו מכוון לתענוג וכמו בלובש המנעל רק משום שמירה דעקרב וכדומה. ונ"מ גבי תוספות יוהכ"פ דלא הוה רק לעינוי לשיטת רבינו בהני רק אם יש בהם גדר עינוי ועי' תענית ד' ל' ובשיטת הראב"ד שם גבי תוספות. אך זה רק בעצם הדברים אבל סנדל או רחיצת מקצת גופו אז רק מחמת הנפעל חל עליו זה הדין ועי' שבת ד' קי"א ולכך אז אם אינו מתכוין לזה רק מחמת דבר אחר מותר עי' יומא דף ע"ז ע"ב וד' ע"ח ע"ב גבי סכנת עקרב ודוקא סנדל ע"ש בתו"י ד' ע"ד דיוכל שלא לילך לשם. ועי' בשאלתות דר"א דכ' שם כגון שצריך להביא ס"ת וכדומה אך באמת בסנדל ונועלו רק משום שמירת הרגל מעקרב וכדומה אין זה בגדר האיסור כלל. וכעין מ"ש התוס' שבת ד' ע"ג ע"ב גבי קוצר וא"צ לעצים וגבי סוחט וא"צ למשקה וכ"כ בזה בח"ג וכה"ג הוה הדין גבי שומרים דכ"כ בזה דיש בזה שני גדרים מה שהוא נעשה שומר ומה שנתחייב על הדבר וכ"כ בח"ב דהיכא דמתנה ש"ח להיות כשואל או שואל כש"ח אם ר"ל דאז נתבטל שם זה וחל עליו שם אחר או רק החיובים קיבל עליו. ונ"מ אם מותר להאכיל תרומה כה"ג עי' יבמות ד' ס"ב ועי' ב"ק ד' מ"ז ע"ב דמבואר שם דהיכא דאינו שומר בעצם רק קיבל עליו שמירת הדבר אז חייב אף על האונסין ואף בלא קבלת שכר ע"ש בתוס'. והטעם דהנה זה מבואר בכ"מ דמקום שהפקדון מונח שייך להמפקיד עי' רש"י כתובות ד' פ"ה ע"א גבי מלוגא דשטרי וביצה ד' מ' וב"מ ד' מ"א וד' ס"ג וכ"כ בזה במ"א:והנה בירוש' שבועו' רפ"ח מבואר דהא דפליגי ב"ש וב"ה ב"מ ד' מ"ג גבי החושב לשלוח יד בפקדון דב"ש ס"ל דחייב דזה ודאי כל שלא עשה בדרך קנין לא נתחייב כמבואר בירוש' שם ועי' רש"י ב"מ ד' מ"א ע"א רק ב"ש ס"ל דכיון דעד עכשיו הוא מונח ברשות המפקיד כמ"ש וכיון שהוא חושב לשלוח בו יד כלתה שמירתו עי' ב"ק דף ק"ח ע"ב וד' קי"ח ע"ב וגיטין ד' י"ד גבי הוחזק כפרן וכיון שפקע השמירה נעשה כמי שמונח ברשותו של הנפקד וזה גופה הוה כמו משיכה וקנין. וכעין מ"ש רבינו בפה"מ מע"ש פ"ה גבי מקומו מושכר לו. ועי' רש"י ע"ז ד' ע"א ע"א גבי פרדשנא ובהך דב"ק דף נ"ב גבי משכוכות ובדברי רבינו בפה"מ פ"א דקדושין גבי בהמה גסה ובש"ג פ"ה דב"ב זהו טעם דב"ש ולכך מבואר בירוש' דזה רק אם חשב עליו כשהוא מונח ברשותו ועי' תוס' ב"ק דף נ"ז ע"א ד"ה קרנא. ולכאורה תמוה הא אין כאן שבועה ואיך שייך כפל וע"ש בתוס' בע"ב ד"ה נמצא ורש"י ב"ק ד' קי"ב ע"א. וצ"ל דס"ל להתוס' כשיטת רבינו בהל' גנבה פ"ג ה"ד ופ"ד ה"י דגם בשומר הוה גנב כה"ג ע"ש. ועי' ירוש' סנהדרין פ"ח ופ"י דגנב אם גנב בפני הבעלים אין עליו שם גנב וא"כ כיון דהשומר עצמו גנבו שוב הוה כמו בפני הבעלים אך משום דכלתה שמירתו כמ"ש. ובזה יש לבאר דברי רבינו בהל' גנבה פ"א ה"ג גבי לסטים מזויין ועי' תוספ' ב"מ פ"ז דהוה מחלוקת דתנאי גבי גנב מזויין אי הוה גנב או גזלן אך זה רק שלא בפני הבעלים וזה חילוק בין לסטים מזויין בין גנב מזויין. עכ"פ גבי שומרים הוה כמו שמקום הפקדון שייך להמפקיד ולכך יש שיטה בירוש' דאם גנב מבית השואל שאין עליו דין שומר רק מחמת דהוה כשלו עי' סנהדרין ד' ע"ב ליכא כפל מחמת דלא גנב מרשות הבעלים וכ"כ בזה ועי' מ"ש התוס' כתובות ד' נ"ו ע"ב דזה הוה שיעבוד התורה משא"כ בהך דב"ק ד' מ"ז שם לא הוה ברשות המפקיד רק אמרינן דקיבל עליו שמירה ולכך מצי אמר לו תוראי גבך אף באונס ועי' תוס' שבועות ד' מ"ד ע"א דיש מיעוט גבי ב"נ מדין שומרים וכ"כ בזה דר"ל דאינו בגדר שומרים כלל דבאמת אף למ"ד דגזל ב"נ אסור זה רק משום דמי הדבר לא משום עצם דגבי ב"נ אין עליו שם בעלים מחמת המציאות והרשות רק מחמת הקניני ובו אין נ"מ בעצם הדבר רק מחמת השוי'. וזה מה דמבואר בעירובין דף ס"ב דחצירו של ב"נ הוא הדין כדיר של בהמה ע"ש בפה"מ דאין עליו שם הפרטי. וזה ר"ל ג"כ הך דב"ב דף נ"ד ע"ב ב"נ מכי מטי זוזא לידי' אסתלק. ועי' תוס' חולין דף ע"א ע"ב גבי בגד שב"נ לבוש לענין טומאת בית המנוגע וכן במה דס"ל לרבינו בהל' נזקי ממון פ"ח ה"ה דשור של ב"נ אינו חייב אם הזיק שור אחר וע"ש בהשגת:והנה בירוש' ובתוספ' פ"ד שם מבואר דשור של ב"נ שהזיק של ב"נ אחר בין תם בין מועד משלם נזק שלם וצ"ל דזה רק מגוף המזיק כמ"ש הר"א ז"ל ועי' ב"מ דף ל"א ע"א דילמא קטלה לה והטעם משום מ"ש דגדר בעלים אין עליהם ועי' רש"י נזיר דף ל"ה ע"א דמבואר שם למעט דובים ואריות מגדר שמירה אף דבאמת הם שלו. ובהך מחלוקת דסנהדרין דף ט"ז אם יש להם תרבות ובעלים וב"ק דף ט"ז ור"ל בגדר בעלים על העצם. ובזה א"ש מהיכא ילפינין ב"מ ד' כ"ז דאבדת של ב"נ היא שלו מהך דומצאתה שמא ר"ל דאף אם בא לידו א"צ להכריז אבל אינו שלו כמו הך דב"מ ד' כ"ד ע"ש. אך עיקר הטעם דאבדה הוא משום שיש לה בעלים כמבואר ב"מ ד' כ"ז מה שמלה מיוחדת וב"ק דף ס"ג ע"ש בתוס' גבי דבר שאינו מסויים וגבי ב"נ לא שייך זה. ועי' בהשגת בהל' חמץ פ"ד דליכא דין אסמכתא גבי ב"נ והוא ג"כ מהך טעמא דאסמכתא הוא רק על הדבר בפרטית ולא על סתם עי' ב"מ דף ס"ו וד' ע"ג וזה לא שייך בב"נ ולא שייך לומר גדר לא תחמוד. וא"ש הך דב"ק דף קי"ג ע"ב ב"נ שקיל דמי. ועי' ירוש' שבועות פ"ח דידי אנא בעי. וזה ר"ל ב"ב ד' י' ע"ב וכ"מ דגבי ב"נ אם עשה צדקה שלא לשמה לא הוה מצוה ובישראל הוה משום דבישראל נהי דהנתינה לא הי' טוב מ"מ העני מתפרנס מזה ועדיין שם בעלים עליו כמבואר ב"מ דף ע"ח ע"ב וכ"מ כל המשנה וכו' משא"כ בב"נ תיכף כשנתן שוב אין שמו עליו ולכך אם לא נתן כהוגן לא הוה מצוה ועי' תוספ' פאה פ"ב וכה"ג כ' דאף דקי"ל מע"ש ממון גבוה זה רק השווי' ולא העצם וכמבואר ב"ק ד' ס"ט ע"ב רחמנא קרי' מעשר מעשרו ומוסיף עליו חומש וכ"כ במ"א דגבי כרם רבעי של שביעית י"ל דא"צ להוסיף עליו חומש ע"ש בירוש' פ"ה דמע"ש וא"כ נמצא דעצם הדבר הוא שלו:והנה גבי אתרוג דבעיא לכם הירוש' פ"ג ופ"ד דסוכה ופ"ב דגיטין ס"ל דצריך לזכות באתרוג שיהא שלו לגמרי ואח"כ יוצא בו ולכך דייק שם שתזכה. בו ובמצותו וכן אמר שם דצריך ליתן במתנה לדעת גמורה. אך לפי שיטת הגמ' דילן ב"ב ד' קל"ז גבי אתרוג זה נתון לך כו' דאמר שם אם מיפק לא נפיק למאי יהבי' ע"ש ברשב"ם. אך ר"ל דכיון דאמר ואחריך וא"כ אין לשני רק אם קודם זה יזכה ראשון וכיון דאם נימא דהראשון לא יצא בו שוב אין לו בו כלום ושוב אין להשני כלום. וכה"ג כ' בהל' יו"ט פ"ה הט"ו על רש"י עירובין ד' ל"ג גבי ד"א של עירוב ע"ש. וזה ר"ל הירוש' גיטין פ"ב ה"ג הרי זה גיטך ע"מ כו' דרק אם נתגרשה אז צריכה להחזיר אך מ"מ נהי דלא הוה אינו שלו מ"מ שלו ג"כ לא כיון דאינו יכול לעשות בו פעולה. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' בכורים פ"ב הי"ג גבי קנה ג' בלא קרקע ע"ש אם הטעם משום דיש לו קרקע או משום דהוה כקרקע ע"ש. עכ"פ חזינין דגבי אתרוג אף אם אין לו ממנו שום פעולה רק שיוכל לצאת בו די בזה וה"נ גבי מע"ש כן כיון דעצם הדבר שלו אף דלענין שאר דברים הוא ממון גבוה מ"מ יוצא בו כן פסק רבינו. ועי' בירוש' פ"ג דעירובין ובתוספ' שם דפליגי ב"ש וב"ה אם מערבין במע"ש בירושלים. וזה תליא בהך מחלוקת דעירובין דף מ"ט וכ"מ אם עירוב משום דירה או משום קנין וע"ש דאמר דבעירובי תחומין לכ"ע מהני אך נ"מ אם מניחה למעלה מעשרה ועי' מכות ד' י"ב ע"ש בתוס' ובירוש' מעשרות פ"ג גבי עומד באילן אם יש עליו שם עיר או שם שדה ובכ"מ ועי' ירוש' עירובין פ"ו ופ"י דמקום פיתא הוא רק למעלה מעשרה ובעירובין דף ע"ג ע"א דאמר שם בההוא אנן סהדי. וא"כ לפי זה למה לא מוקי הך דעירובין ד' ל"ב הך דנתנו באילן למעלה מי' דר"ל במע"ש בירושלים דשם אינו יכול לאוכלו ועי' מכות דף י"ט ע"ב וד' כ' ע"א גבי נקיט לי' בקניא:עכ"פ עיקר חיוב שמירה הוא על עצם הדבר וזה לא שייך בב"נ ועי' ב"מ דף צ"ג ע"ב מוכח שם דע"י שכר שהוא מקבל אף דבר שיש בו מצד הגוף גדר אונס מ"מ כיון שהפעולה בעצמה אינו אונס נתחייב ועי' תוס' ב"ק דף נ"ז ע"א וב"מ דף מ"ב ע"א גבי גנבה ע"י אונס ובתמיד דף כ"ח ע"א אונס שינה. וזה ר"ל רשב"ם ב"ב דף מ"ג ע"ב גבי שותפים כש"ש להתחייב באונסים וקמ"ל דהוה כמקבל שכר ממש. ונ"מ ג"כ גבי שומר אבדה להני לישני דר"י ב"ק דף נ"ו ע"ב אי משום דיש בו שכר או גזיה"כ לגנבה של אונס וכן כ' גבי הני חיובים של אישות אם הוה ממילא מחמת אישות או חיובים פרטים. עי' מ"ש פי"ב מהל' אישות ה"ב ובגיטין דף פ"ה ע"א אם שייך בתנאי בגירושין כמו שיור בגט ובירוש' גיטין פ"ז ה"ג לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידי' כו' וזה ג"כ תליא הך דריש כתובות היכא דהגיע זמן ולא נשאו אם הוה בזה אונס ועי' ב"מ דף ע"ט גבי טבעה בחצי הדרך וב"ב דף קמ"ה תנו לי שושביני ר"ל כך דאם נימא דזה רק ממילא חיובים מאישות כ"ז שלא נשאה למה צריך ליתן לה. וצ"ל דהטעם רק דהוה צריך לשלם מה שע"י אינה נוטלת מזונות. וכה"ג כ' בהל' סוטה במה דאם הבעל אומר איני משקה דצריך ליתן לה כתובה וא"כ היכא דהוה אונס לא מיקרי מזיק משא"כ אם נימא כשיטת רבינו בהל' אישות דהוה ג"כ תנאי וחיוב נפרד י"ל דחייב ליתן לה בעצם מזונות:ובזה י"ל שיטת רש"י בכתובות דף ק"ז ע"ש בתוס' דגבי יבם רק אם ברח ולא חלה דגבי יבם ליכא תנאי כתובה רק מנכסי בעלה הראשון ומזונות שלו רק מחמת אישות וכ"ז שלא יבמה ליכא זה ורק משום מזיק וזה רק בברח ולא בחלה. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' אישות פכ"ב ה"ד גבי חרש שנשא פקחת אם מתה אם ירשנה וכדברי רבינו מבואר בירוש' דכתובות דיורשה ובהשגת פי"ב ה"ט בטעם דלא מהני תנאי בירושה ופכ"ג ה"ז ובירוש' פ"ט דכתובות דאמר שם שבסוף הוא זוכה בהם. ועי' בירוש' ספי"ג גבי הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי לענין ירושה פשיטא דאינה יורשה ולהיפך אם היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בירושה דידה הוה בעייא דלא איפשטא ובנכסי אחיו פשיטא שהוא יורש ובירוש' פ"א דכתובות ה"ב משמע לכאורה דאף אם בשעת כניסה היתה פקחת ונתחרשה אח"כ אינו יורשה. אך בדברי רבינו בהל' נחלות פ"א ה"ט מבואר להיפך דלא אזלינין רק בתר שעת הנשואין ואף אם אח"כ נתפקחה אינו יורשה. ובאמת כל הני ר"ל שבשעת הקדושין היתה פקחת ועי' קדושין ד' מ"ה ע"ב גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דאינו יורשה ובירוש' שם מבואר דרק מעשה ידי' אינו שלו אבל יורשה. וכן נ"מ בהך דיבמות דף נ"ו גבי ביאת שוגג וביאת יבם חרש וכן כל ביאה דהוא רק מחמת יבום אם הוא יורשה ע"ש בתוס' ד"ה מן הנשואין ותוס' סוטה דף כ"ד ע"ב כ' להיפך. ובאמת זה תליא אם עצם הנשואין הוא מה שהיא נשואה עי"ז יורשה או רק קניני הנשואין ועי' כתובו' ד' מ"ח ע"ב גבי מסירתו לרשות הבעל והנה בירוש' שם מבואר דאף למ"ד דגם להפרת נדרים זה רק דיצאה מרשות האב אבל לרשות הבעל לא נכנסה עד שתכנסה לחופה ועי' רש"י נדרים ד' פ"ט ע"א ולענין ירושה משעת מסירה ולענין טומאה הנה התוס' בכתובות שם כ' דמטמא. אך באמת נראה דזה רק אם בעלה ישראל ובגדר מת מצוה דיבמות דף פ"ט ע"ב מחמת ירושה ועי' ירוש' יבמות פ"ד וכתובות פ"ח אטו אשה שאין לה כתובה אין לה קבורה ורש"י כתובות דף פ"א ע"א ד"ה יקבור. אך זה רק לאחר כניסה לחופה דאז הויא שארו כמבואר סנהדרין דף כ"ח ע"ב אבל משעת מסירה לרשות הבעל אז רק אם יש לה כתובה וזה מה דהוה ס"ד בכתובות ד' נ"ג ע"א בההוא דשכיבא ארוסתו דאמר זיל קבר כו' ר"ל דס"ד דהא דאשה לאחר מיתתה אין לה כתובה זה משום דהבעל יורשה ובמה שהוא חייב לה הוא מקנה לה כדמבואר ב"ב ד' קכ"ו ע"א גבי מלוה שלו בבכור. ואם כן לפי"ז גבי ארוסה דאין יורשה שוב צריך לקוברה עבור הכתובה ודחי שם דלא רק כיון דאינה בגדר נשואין אין לה כתובה ועי' במחלוקת בכתובות דף מ"ג ע"ב אם אזלינן בתר זמן הכתיבה או בתר זמן הגבי'. ובאמת נ"מ ג"כ להך דכתובות דף י' וד' ק"י דנותן לה ממטבע שנשתעבד לה אם מזמן אירוסין או מזמן נשואין. ועי' בירוש' כתובות פ"י דאף לראב"ע דס"ל דתוספות מן הנשואין דוקא מ"מ אותה שנתארסה תחילה קודמת לאותה שנשאת תחילה ע"ש:עכ"פ הקנינים הוה אף היכא דלא נקרא שארו ממילא והנה גבי יבמה כ"כ דליכא קנינים וחיובים רק ממילא דאשה הקנו לו מן השמים עי' יבמות ד' ל"ט ע"א גבי כתובה וכתובו' דף נ"ח ע"א רש"י ד"ה והאי וזה ר"ל ביבמות דף ל"ח ע"ב במאי דמייתי שם לב"ש דזיקה עושה ספק נשואין והתנן נפלו לה נכסים כו' וע"ש בתוס' ד"ה דאי. אך כך דזה ודאי אף אם נימא דהיא ודאי נשואה מ"מ שארו לא הוה ונ"מ להך דדף נ"ח ע"ב היכא שהיתה זקוקה לחלל ולפסול אם נפסלה לשיטת רבינו דס"ל בהל' אס"ב פי"ח דנשואין בלבד פוסלין בודאי ולא כהירוש' והתוספ' בפ"ו דיבמות וע"ש ד' כ"ט ע"ב גבי מאמר לב"ש. ובאמת לכאורה קשה למה לא אמר שם דנ"מ אם די בחופה בלא ביאה אחר מאמר דגדר יבום מחמת הראשון לא שייך בלא ביאה ואם נימא דמאמר וזיקה הוה מחמת פעולת היבם י"ל דמהני אך מחמת שיטת התוס' ביומא ד' י"ג ע"ב דאלמנה מן הנשואין לית לה חופה ואם הוה יבמה מן האירוסין לא שייך זה:ובזה י"ל שיטת רש"י ביבמות דף מ"ט ע"ב דס"ל דלר"ע קדושין תופסין ביבמה אליבא דשמואל ואינו ממזר. והוא תמוה מכ"מ כמ"ש התוס'. אך ר"ל דנ"מ בין אם הזיקה הוא מצד הבעל או מצד האח עי' יבמות דף מ"ד דר"ע ס"ל דמקריא ביתו של שני. אך זה רק אם כבר חל עלי' שם ביתו כגון מן הנשואין עי' יומא דף י"ג ע"ב ותוס' יבמות דף י"ג ע"ב ובירוש' פ"ח דב"ב וכן היכא דא"א שתייבם כגון שנפלה לפני חייבי עשה עי' דף כ' ודף מ"ד וכן בנפלה מן האירוסין אז גם ר"ע מודה דאין הולד ממזר. עכ"פ שארו לא הוה אף לב"ש עי' סנהדרין דף כ"ח ע"ב:והנה בירוש' כתובות פ"ט ה"א דאמר שם דסילוק מועיל אף לנכסים שיפלו אחר כך מזכותו אתה למד חיובו כמו שזוכה בהנכסים אחר הנשואין כן מהני הסילוק. אך זה רק אם נימא דקניני הנשואין אינם נמשכים והקנינים הם מאליו בעת הנשואין אבל אם הם נמשכים לא שייך סברת הירוש' ועי' בירוש' רפ"ה דכתובות במה דמקשה שם נמצא קונה אשה ומטלטלין בש"פ. ובאמת גם החיובים גם הפטור ע"י הגירושין כ"כ בזה אם זה נעשה ממילא או ג"כ ע"י הגירושין והאישות. וי"ל דזה טעם דב"ש דאל יגרש כו' אא"כ מצא בה דבר ערוה דע"י הזנות נפקא החיובים והגט הוא להאישות בלבד ועי' גיטין דף ל"ט ע"ב ע"ש ברש"י ותוס' גבי שטר שחרור ודף מ' ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה וכולם בשטר. עכ"פ י"ל דהגירושין הוא ג"כ פטור מהחיובים. וכ"כ בזה בהך דכתובות דף צ"ז ע"ב ברש"י ד"ה מגורשת ואינה מגורשת דכ' שם דמיירי מן האירוסין וע"כ צ"ל דמיירי כגון שהגיע זמן ולא נשאו ושם י"ל דהספק גירושין מפקיע החיובים. אך זה רק כה"ג ולא מן הנשואין עי' תוספ' כתובות דף ע' ע"ב ד"ה כגון ונ"מ באלמנה ספק מגורשת תוך ג' חדשים אם יש לה מזונות. ואף דביבמות דף מ"א ע"ב מוכח דחולצת תוך ג' חדשים אין לה מזונות י"ל דזה הוה כהך דכתובות דף נ"ד ע"א גבי תובעת כתובתה כו'. ובאמת כ"כ דאף דמיאון הוה עקירת הדברים למפרע וכמבוא' יבמות דף נ"ט ובירוש' ובתוספ' שם דכה"ג מותר לישא את הממאנת אף מן הנשואין ועי' כתובות דף ל"ה ע"ב. מ"מ לגבי קנינים הוה רק מכאן ולהבא עי' כתובות דף ק' ע"ב ודף ק"ז ע"ב והנה לפי שיטת הירוש' בעירובין פ"ו ובנדרים פ"י גבי הפרה וביטול רשות דמיתה הוה כמו זה ר"ל דעיקר הדבר הוא סילוק הרשות ואמאי נימא ג"כ גבי מיתה דקטנה בת מיאון שיהי' בגדר מיאון. ועי' יבמות דף פ"ט ע"ב ודף ק"ז ע"ב וכ"כ דכל הני מיירי שהאירוסין הי' מדעת האב רק הנשואין היה לאחר מיתתו וכן הך דגיטין דף נ"ה גבי קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה ר"ל כה"ג דהאירוסין היו מדעת האב או שהיתה פקחת ובעת נשואין מת האב או נתחרשה דקטנה אכלה וחרשת לא אכלה. ועי' מ"ש רבינו בהל' תרומות פ"ו ה"ג דגבי חרשת אף שהיתה קטנה והשיאה האב לא אכלה וכן מוכח בתוספ' דיבמות פ"י והנה כ"כ דיש בגדר מה שהאשה הנשואה לכהן אוכלת בתרומה שני דברים אחד משום קנין והב' דנעשית כהנית וזה נ"מ בין ארוסה לנשואה אך יבמה אוכלת רק מחמת עצם דקנינים אין לה:והנה בירוש' פי"ד דיבמות ס"ל דחרש יש לו קנין ביאה והטעם כמ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב דקטן מה שהוא עושה בגופו הם שלו. אך מ"מ זה רק שתהא קנינו אבל שתהא אסורה לאחרים בגדר א"א לא דאין מעשיו של חרש כלום לענין זה דלענין דברים של גזיה"כ ודין הוה חרש כשוטה רק דבר שהוא מחמת שמירה שם הוה חרש לענין זה כפקח ולכך מבואר ביבמות דף קי"ג ע"ב דאף דשוטה א"י להתגרש מטעם יד ומטעם שמירה מ"מ חרשת מתגרשת ועי' בירוש' תרומות פ"א דלגבי טהרות הוה חרשים בני שמירה ולגבי תרומה ס"ל לר"י דהוה בר דעת ואף דביומא דף מ"ג ס"ל לר"י שם דחרש גרע מקטן ועי' ב"ק דף פ"ו ע"ב דשם מבואר להיפך וע"כ צ"ל לפי מ"ש במ"א דיש ב' מיני קטן שנקראים מופלא סמוך לאיש בן י"ב ובן י"ג בלא ב' שערות וגבי תרומה פליגי ר"י ור"י דלר"י דגם בבן י"ב ולר"י רק בבן י"ג בלא שתי שערות וכן ס"ל לרבינו בפ"ה מהל' תרומות וס"ל לר"י דחרש דומה לקטן בן י"ב אך זה רק היכא דלא כ' איש וכן הדין לגבי חליצה לר"י דגבי חולץ דבעי איש שם לא מהני אף בחליצה דרבנן מחמת גזה"כ וכן חרש ואינו בן חליצה כלל. אך גבי אשה לר"י למסקנא שם ביבמות דף ק"ה ע"ב דבעי עד שתגיע לעונות נדרים דהיינו כמו בתרומה לר"י אז חרשת לא מהני אף היכא דנימא דלא קפדינין אקריאה למ"ד שם דף ק"י ע"א בחרשת מעיקרא כי היכא דעל הכי נפיק אך זה רק היכא דהוה נשואין דרבנן אבל היכא שקדשה אבי' כשהיא קטנה אף שהיתה חרשת לא מהני חליצה אף לר"י מטעם דבעי קטנה שהגיע לעונת נדרים דעדיפא מחרשת אך זה רק באשה אבל גבי איש גם חרש מעיקרא שנפלה לו מאחיו חרש לא מהניא לכ"ע וא"ש הגירסא דשם דף ק"י ע"ב ע"ש ברש"י ותוס'. וכן לגבי גט מבואר ברש"י דף קי"א ע"ב דאף היכא דלא בעי גט רק מדרבנן כמו קטן שיבם אשה שנפלה לו מאחיו חרש מ"מ לא מהני כלום דאינו בן גירושין ועי' נדה ד' מ"ה גבי כשיגדיל יבעול ויתן גט ועי' רש"י סנהדרין ד' נ"ה ע"ב ע"ש בתוס' אך אם נפלה לו מאחיו חרש י"ל דדי כשיגדיל לבד כמ"ש:והנה רבינו בהל' תרומות פ"ח הי"א גבי בת ישראל שנשאת לכהן בן ט' לא כ' דמיירי ביבם וכן בהל' סוטה פ"ב ה"ב גבי גדולה אשת קטן כ' סתם אך כ"כ בזה בח"א דבגדר קנינים שייך גם בקטן שבא עלי' ונ"מ דא"צ לבוא עלי' בפני עדים כשיגדיל וכן גבי הך דיבמות ד' ק"ט ע"ב גבי קדושי קטנה מתלא תליא דיש בדברי רבינו בהל' אישות פ"ד ה"ח והט"ז סתירה ע"ש בהשגת ובהל' גירושין פי"א ה' ו' ובהל' יבום פ"ה הכ"ג דנקט ג"כ לשון תלוים. אך נ"מ דנהי דבעי שיבעול לאחר שתגדל ולאחר שיגדל מ"מ עדים א"צ על זה דזה הוה כמו גמר ביאה ראשונה ועי' רש"י נדה דף נ"ב ע"א מבואר ג"כ כן וכ"כ בזה דגבי נשואין לכ"ע גדלי בהדה וזה ר"ל הך דיבמות דף פ"ט ובירוש' גיטין פ"ה תאכל על גבי חופתה הראשונה דהוה כמו נשואין אריכתא ועי' תוס' קדושין דף מ"ה ע"ב מוכח כן ובתוספ' עדיות פ"ג גבי הך דר"א. אך שם משמע דקאי גבי קטנה בת ישראל ע"י קדושי אבי' אם מהני חופה או צריך דוקא ביאה וכ"כ בזה. אך מ"מ אף שהיא אוכלת כה"ג רק בגדר קנין לא בגדר עצם ונ"מ עי' יבמות ד' פ"ו גבי נותנת רשות לתרום וכן אם נתאלמנה אח"כ י"ל דצריכה לשלם את החומש. אך בירוש' רפ"ח דתרומות לא משמע כן ועי' בתוספ' יבמות פ"י מבואר על הך דיבמות ד' צ"ו דאם בא על השני' לאחר מיתת הראשונה מפרש שם דלא כרש"י רק דבזמן שנשאה היתה אחותה קיימת עדיין ואח"כ מתה צריך שיבא עלי' מפורש לשם נשואין ולא בסתם ולא אמרינן אדם יודע כמו הך דכתובות דף ע"ג וע"ד. וצ"ל דרק היכא דהקדושין הוה בהן ביטול מחמת דין או מחמת תנאי אז הוה סתם כמו עסוקין באותו ענין היכא דלא טעו אבל היכא דלא שייך הקדושין כלל לא הוה עסוקין באותו ענין וצריך מפורש נשואין לשם קדושין והך דיבמות דף קי"ג גבי רצו לקיימן יש להם כתובה ובירוש' מבואר והוא שבא כו' ומשמע אף סתם ואף דבשעה שנשאה לא הוה בר קדושין כלל. אך באמת נראה דמיירי שבשעת קדושין היו פקחים ואח"כ נשטתו ונשאו וס"ל דארוסה אין לה כתובה או כיון שנשאו נבטל כתובת ארוסה עי' כתובות דף מ"ג ע"ב. ולכאורה ע"כ מיירי כן דאל"כ יקשה לר"ל בכתובות דף ק"א ע"ב דא"א להשתעבד היכא דליכא שיעבודא דאורייתא. וא"כ איך מהני מה דמבואר ביבמות כאן גבי פקח שנשאה חרשת או שוטה אם כ' לה כו' מה מהני לר"ל. וע"כ כה"ג שהאירוסין הי' כשהיתה פקחת. אך י"ל כיון דבכל הנשים יש להם כתובה י"ל דמקבל עליו דין פקחת וכמו גבי תוספות כתובה בכתו' דף נ"ד ע"ב ושם דף י"ב גבי ב"ד של כהנים וזה ר"ל בכתובות דף ק"ב ע"ב דשייך לשיעבודא ר"ל כיון שיש כאן מציאות ערך מועיל לשעבד אעפ"י שאינו ערב. אך עי' במלחמות על הך דדף ל"ו דס"ל שם דהוה רק חיוב ממון בעלמא ולא גדר כתובה גבי חרשת ושוטה ונ"מ דאין להם טענת בתולים ע"ש וכ"כ בזה:עכ"פ גבי אכילת תרומה בגדר אישות יש בזה גם גדר קנין. וי"ל דנ"מ גבי כה"ג שנשא בוגרת ומוכת עץ דקי"ל דלא תצא וכ"כ דרק אם נשא ולא נתקדשה וראי' מהך דיבמות דף נ"ט גבי קידשה ונתבגרה תחתיו. כה"ג אם אוכלת בתרומה דבאמת לפי שיטת התוס' יבמות דף נ"ו ע"ב ודף נ"ז ע"ב משמע דאף אם נימא דהא דמשתמרת לביאה פסולה לא אכלה רק מדרבנן עי' תוס' גיטין דף פ"ה ע"א כה"ג בת ישראל מאורסת לכהן י"ל דלא אכלה מה"ת. ואף דא"כ הך דיבמות דף ע' ע"א ודף ע"ה דשם משמע דאף אם אשתו בת ישראל אוכלת בתרומה היכא דלא ידעה לאחר שנעשה פ"ד וע"כ צ"ל דזה לכ"ע אף למאן דלא ס"ל שכבר אכלה מ"מ היא גופה נעשית כהנית כ"ז שבעלה חי ויש עלי' שם בת כהן כמבואר דף ס"ח ודף פ"ז ובירוש' רק מ"מ משתמרת לביאה פסולה הוא. ואף דלשיטת רבינו בהל' אס"ב פי"ח ס"ל דנשואין עושה כודאי בעולה לפסול וכן ס"ל בפ"ז מהל' תרומות הכ"א גבי חופה צ"ל דלא מה שהיא נשואה פוסלה רק פעולת הנשואין עושה ובירוש' אמר שם שלא הוסיף בה קנין. אך הירוש' לשיטתי' דנשואין בלא ביאה לא פסלו ונ"מ למ"ש לעיל אם נימא דזיקת נשואין הוה ספ' נשוא' אם הוה היבם חלל אם פסלה רק כיון דזה ממילא לא. וכה"ג כ' בהל' אס"ב בפ' ט"ו וי"ז במה דס"ל לרבינו דחייבי לאוין אין לוקין רק אם היתה מקודשת וכן מחז"ג לדידן כמבואר בקדושין ד' ע"ח אם משום דצריך שיהי' גם הקידושין בעבירה או שצריך רק ביאה של אישות עי' לשון רבינו פט"ו ה"ב ונ"מ אם קידשה בביאה. ואם נימא דלקדושין סוף ביאה קונה וחייבי לאווין חייב גם על תחילת ביאה כה"ג מאי דאינה מקודשת ומ"מ הוה ביאה של אישות:עכ"פ עצם הנשואין עושה הפסול ולכך כה"ג לא נפסלה לכו"ע ויש עלי' גדר כהנת אך זה ספק אם בת ישראל נתארסה לכהן ואח"כ נעשה פ"ד אם אסורה לאכול בתרומה מה"ת אם הוה כמו שפקע גם הקנין לגבי תרומה ובתוס' ד' נ"ו ונ"ז לא משמע כן. וגם נ"מ היכא דאין עלי' שם זונה דזונה הוה פסול הגוף לתרומה דלא כרש"י יבמות ד' י"ג ע"ב וע"ש ד' ט"ו וד' ל"ה וד' מ"ד ע"ב וד' נ"ז ע"א בתוס' ורש"י יבמות ד' פ"ז ע"ב ועי' בירוש' יבמות פ"ח דהיכא דהיא זונה אף שמותרת להנשא לו מ"מ אסורה לאכול בתרומה. אך יש בזה ב' גדרים דיש דאין עלי' שם זונה רק לענין נשואין לכהן ויש דיש עלי' שם זונה בעצם עי' קדושין ד' ע"ח ע"ב שם זנות פוסל בישראל ונ"מ כגון איילונית לר"י ביבמות ד' ס"א דזונה היא לענין נשואין לכהן אם היא בת כהן אם אסורה לאכול בתרומה ועי' יבמות ד' פ"א משמע דאסורה דאל"כ למה לא אמר שם נ"מ שנפסלה מתרומה דבי נשיא. והנה זה ודאי אף למ"ד קדושין ד' כ"א ע"ב דיפת תואר מותרת לכהן לעולם מ"מ בתרומה ודאי אסורה כדמוכח ביבמות ד' ע"ד ע"ב גיורת בת מיכל בתרומה:עכ"פ כל הני יש דחלין בעת הנשואין ויש דנעשה ממילא מחמת שהיא נשואה וגבי ירושה לשיטת הירוש' תליא בשעת מיתה אם נשטתית אף שהיתה פקחת כשכנסה דס"ל דהקנינים פקעי היכא דאינה ראוי' לאישות ורבינו ס"ל בהל' נחלות פ"א דגבי ירושה אזלינין בתר הנשואין ואף אם נתפקחה אח"כ לא מהני ומ"מ אם נפלו לה נכסים אחר הנשואין הם שייכים לו ה"נ גבי יבמה אף דזיקה הוה ממילא ולא ע"י פעולה מ"מ אם הוה כודאי נשואה יריש לה יבם. וזה ר"ל הגמ' דף ל"ח ע"ב הנ"ל ועי' ע"ז ד' ס"ב ע"ב וד' ס"ג ע"א ברש"י שם דגרס דהוה מתנה וע"ש בתוס' ור"ל ג"כ דרק צורת הדבר במתנה אבל השווי' ודאי הוא בשביל הביאה ואתנן לא שייך בזה דלא חל אלא על דבר שראוי לגבוה:עכ"פ כל היכא דהחיוב הוא מצד הפועל לא שייך בזה שום גדר שליחות רק בדבר שהוא מצד הפעולה. או מצד הנפעל. וזה ר"ל הגמ' במעילה ד' כ"א גבי חש"ו. ונ"מ אם ציוה לחש"ו ליקח ההקדש לעצמן לא בשבילו דשם י"ל דלא יצא לחולין עי' מ"ש רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"א דדייק שם דרק אם הבעה"ב אומר לו שיקחם בשבילו ובחגיגה דף י"א וברש"י קדושין ד' נ' ע"א ד"ה נזכרתי ויהי' נ"מ דגבי קדושת הגוף דאינו יוצא לחולין י"ל דשם אין שלד"ע. וזה ר"ל רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ב דלא מעל אלא האוכל וע"ש פ"ו ה"ו ז' דמיירי שמעל בזדון ור"ל כגון אומר מותר ועי' רש"י ב"מ דף נ"ז ע"ב וקדושין ד' נ"ג ע"ב לר"מ משמע דגם אומר מותר הוה כמו טעות דלר"מ לא יצא לחולין. וכ"כ בזה במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' איסורי מזבח ובהל' תמורה אם אומר מותר יהי' כמו טעות וביטול עי' מנחות ד' מ"ט ע"א ותוס' ב"מ ד' קט"ו ע"ב וכ"מ. וגם הך מחלוקת דתמורה ד' ד' ע"ב גבי עביד לא מהני תליא ג"כ אם החיוב הוא מצד הפועל או מצד הפעולה והנפעל ומ"ש שם התוס' מירוש' פסחים דמצריך קרא להכשיר בשוחט פסח על חמץ זה לא שייך כלל דשם ר"ל דהו"א דכיון דעבר על לאו יהי' עי"ז פסול בהקרבן לא שלא יפעול מה שעשה. ועי' מנחות דף נ"ט ע"ב גבי לאו דלא ישום ושם ד' נ"ג גבי חמץ ודף מ' ע"ב גבי ציצית ור"ה ד' ה' ע"ב גבי ב"ת וזבחים ד' כ"ט. וזה ג"כ ר"ל בזבחים ד' ז' גבי סמיכה. דמתחילה הי' סבר דזה לא שייך לקרבן אם לא סמך רק עשה בפ"ע ואח"כ אמר דהוה חסרון בקרבן רק לא מעכב. ועי' יומא ד' ה' ע"א ורש"י עירובין דף נ' דצריך ברכה על סמיכה. וא"ש ג"כ מ"ש התוס' בכ"מ גבי ערל וטמא דאמאי לא מעכב סמיכה מחמת שאינו ראוי לבילה ע"ש. אך לא שייך זה רק על דבר שנעשה בעצם הפעולה ואמרינין דהתורה אמרה דרק מי שיכול לעשות זה משא"כ בקרבן לקדושת הקרבן א"צ זה ורק התורה אמרה כשמקריבין קרבן יש מצות סמיכה לבעלים ולא שייך זה כלל לקרבן. ומה שייך זה ללא מהני דשם ר"ל דהפעולה לא יהא פעולה כלל. ועי' במ"ש רבינו בהל' טו"צ פ"י ה"א דהתולש סימני טומאה לא לקי אם לא פעל עי"ז טהרה דעיקר הלאו הוא מה שנטהר עי"ז ועי' שבת דף קל"ג דגרם מותר בנגע אך זה גרם שיחתוך אבל לא גרם חיתוך ועי' מכות ד' כ"ב ע"א ע"ש ברש"י וכן הדין גבי מחיקת השם. ועי' קדושין ד' כ"א ע"ב גבי רציעה דממעט סם ע"ש ברש"י. וכ"כ בזה בגרם סירוס במסרס אחר מסרס:והנה לפי מ"ש דשיעורי התורה היכא דהוה לצורך עצם לא בשביל שיתפעל ממנו דבר הוה כמו שטח אחד ונ"מ בהך דזבחים דף י"ט ע"ב גבי קידוש ידים ורגלים כיצד מקדשן דנ"מ למה דקי"ל בחולין דף ק"ו ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה הט"ז דחציצה פוסלת בהם וחציצה בעי רוב כמבואר ביבמות דף ע"ח וכ"מ אם צריך דוקא רוב בידים ורגלים אז חוצץ או גם באחת מהם וזה אם הם פרטים נפרדים או דבר כוללי. עי' במ"ש רבינו בהל' מקואות פ"ב הט"ו גבי שער עם הגוף דפליגי בזה ועי' מנחות דף פ"ה ע"ב גבי חטה דהתליע ושם דף כ"ו ע"ב גבי שלט האש ברובו ובירוש' פ"א דמעשרות גבי התבואה משתצמח. וה"נ גבי קידוש כה"ג. ועי' גיטין דף ט"ו גבי ידים אם טהורות לחצאין ובהך דב"ק דף ס"ה ע"ב גבי את פסקי' ומגילה דף ב' ע"ב וכה"ג פליגי בנגעים פ"י גבי ראש וזקן לענין נתק אם זה הוה דבר אחד דרק אם נתקו שניהם לגמרי אז הוה כולו טהור או הם דברים נפרדים וכן בהך דחולין דף ק"ו דיש שני טעמים גבי נ"י משום סרך תרומה ומשום מצוה. ונ"מ דהנה כ"כ בזה בח"ג במה דאמר שם בין לחולין בין לתרומה לחומרא וחד אמר לקולא ר"ל כך דהא יש נ"מ להיפוך דאם נימא דדי פרק אחד אם הי' החציצה ברוב הפרק חוצץ ולא עלתה לו ואם נימא דבעי ב' פרקים לא הוה רוב ועלתה לו. ובזה פליגי דחד אמר דגם לתרומה לחציצה סגי ברוב פרק אחד שלא יהא טפל חמור מן העיקר ואידך ס"ל להיפך דגם לחולין אינו חוצץ כיון דהעיקר הוא משום סרך תרומה ולא יהי' חמור ממנו. ועי' בדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ח ה"ט ובהל' ברכות פ"ז דגבי חולין גרידא די במפה וא"צ נ"י דאז רק מטעם סרך ולא עדיף מתרומה דזריזין הן וגבי חולין על טהרת תרומה או על טהרות הקודש שם לא מהני מפה דשם י"ל משום מצוה לשמוע ועי' ירוש' ברכות פ"ח דאין נ"י לתרומה דדי במפה ובירוש' פ"ב דחגיגה ה"ה דידים שניות לתרומה ע"ש דאין סרך בתרומה ושם דף כ"ד ע"ב ובמ"א אבאר זה:ועי' ביצה ד' י"ח גבי טבילה ביוהכ"פ אף דלא שייך מיקר ובתוספ' סוף יומא ובתו"י שם דטובלין ביוהכ"פ לתרומה אף דהא תרומה בעי כונה. אך גבי יוהכ"פ לא שייך זה ומותר ושוב י"ל דגם שבת יהי' מותר לטבול אף לתרומה. אך י"ל כיון דהכונה רק מעלה זה מותר ביו"ט עי' ביצה ד' י"ח ושם ע"ב גבי שבת והטעם דהאיסור גבי יו"ט למסקנא הוא משום התיקון דהיינו המתפעל וכל היכא דהעיקר הוא המתפעל לא בעי כונה. ועי' ע"ז דף כ"ז דהוה שם מחלוקת אם צריך מילה לשמה ותוס' פסחים ד' ז' ע"א כ' דצריך למול לשמו ע"ש. וצ"ל דנ"מ דגבי פסח דצריך רק שלא יהי' ערל די גם שלא לשמה משא"כ גבי אב דשם הוא המצוה המילה בעי כונה ועי' במס' כלים פ"ה מ"ד גבי תנור דמבואר שם דמהני היסק אף שלא מדעת וכן פסק רבינו בפט"ו מהל' כלים ה"ג וקשה מהך דהל' ד' שם דאם הסיקו ללבן אונין של פשתן טהור וכי גרע מהסיקו שלא מדעת ועי' שבת דף י"ז ע"ב בתו"י בשם ריב"א. אם זה הוה גדר בישול מהך דשם דף ע"ד ע"ב גבי סיכתא וע"ז ד' ל"ח. אך כך דהנה בת"כ פ' שמיני פ"ח פ"י אמר שם תנור שומע אני בין חדש בין ישן כו' ויליף מכלי חרס דרק לאחר גמר ואמר אין דנין אפשר כו' ר"ל כך דהנה תנור יש עליו ב' גדרים לענין טומאה אחד משום כלי והב' משום תנור ותנור יש בו חידוש שהוא מטמא אף מחובר לקרקע עי' שבת ד' קכ"ה ובדברי רבינו בפה"מ פ"ה דכלים מי"א. אך התוס' ב"ב ד' ס"ה פי' שם דטעם דתנור מטמא מחובר משום דהוה כתלוש ועי' במקואות פ"ו מ"ו דמשמע שם דתנור הוה רק גזה"כ וכשיטת רבינו דאל"כ יתבטל ממנו שם מעיין כיון שהוא יוצא מן התנור ע"ש פ"ה מ"א גבי העבירו ופ"ב מ"ד בר"ש בשם תוספ' גבי גיסטרא בבור מפני שהם גרורים ע"ג כלים ובר"ש טהרות פ"ח מ"ח גבי מזחילה ע"ש. ועי' בדברי רבינו בהל' שבת פכ"ה הי"ג ע"ש בהשגת. עכ"פ מוכח כדברי רבינו דטומאה של תנור הוא גזה"כ וע"ש בכלים דתנור של מתכות טהור כשהוא מחובר והנה בכלי חרס הגמר הוא הסקה בתנור ובל"ז הוה כלי אדמה עי' ביצה דף ל"ב וכ"מ ופסחים ד' כ"ז ע"א אך עדיין מיקרי חדש וגבי תנור כיון שהסיקו נעשה כלי ונעשה תנור ונעשה ישן אך אם הסיקו רק ליבש אונין אז הוה רק כמו כלי אבל שם תנור אין עליו ונ"מ דבמחובר לא מטמא וכן גבי הוסק שלא מדעת הוא טמא רק משום גדר כלי ולא משום תנור דכיון דהוא חידוש זה נעשה רק בעת הפעולה ולא מאליו:

3 כתובות פתח ↗

אָמַר רָבָא, וְלֵימָא: אָח אֲנִי יוֹרֵשׁ. אִשְׁתּוֹ אֵין אֲנִי קוֹבֵר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִשּׁוּם דְּבָאִין עָלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדִין: אִם אָחִיו יוֹרֵשׁ — יִקְבּוֹר אֶת אִשְׁתּוֹ. אִם אֵינוֹ קוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ — יִתֵּן כְּתוּבָּתָהּ.

2 אח אני יורש - כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אחי:

3 יקבור את אשתו - כמו שהיה הוא קוברה אם מתה בחייו ואפילו לא הכניסה לו כלום:

4 יתן כתובתה - שהקבורה באה תחתיה:

« רש"י על כתובות פ״א ע״א:א׳ רש"י על כתובות פ״א ע״א:ג׳ »