רש"י על כתובות ס״ט

1 תלה ליה רב לרבי ביני חיטי - שלח לו אגרת שלומים ותלה שאלה זו בין השיטים:

2 הוה יתיבי ר' חייא קמיה - דרבי כשבאת שאלה זו לפניו:

3 א"ל - רבי חייא מאי שיעבדו דקא מיבעי ליה מכרו או משכנו:

4 דמשמע הכי ומשמע הכי - והוא כשישיב תשובתו יפרש אם שניהם שוים לו או אם יש חילוק ביניהן ומהו אומר על שניהם:

5 אחד זה ואחד זה אין מוציאין - אחד לפרנסה ואחד למזונות:

6 עד שמת הבן - ונפלה הירושה לפני הבנות:

7 ויתרה - עישור נכסים ולא אמרי' תיטול עישור נכסים תחלה כמו שנטלה זו ואח"כ יחלוקו אלא זו שקדמה ונשאת זכתה ובת על הבת אין לה עישור נכסים שהרי שתיהן שוות בירושה:

8 גדולה מזו - שאפילו שיעבדו אחין את הנכסים יפה כח פרנסה לטרוף לקוחות וזו שהנכסים בעין אמרת ויתרה:

9 נימא ליה מאן אמרה - אלא לאו שמיע ליה ולא קבלה ומשום הכי לא הדר נמי מהא דשתי בנות וכו':

10 לעולם לא הוה שמיע ליה - מעיקרא וכי שמעה קיבלה וכי אותביה ר' חנינא כבר הוה שמיע ליה וקיבלה ומש"ה לא א"ל מאן אמרה:

11 ושאני התם - הא דלא הדר ביה ממאי דאמר שניה ויתרה:

12 משום רווח ביתא - שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה:

13 יורשת הויא - עישור נכסים שתקנו לה בתורת ירושה תקינו לה:

14 אין - באמת לא מצו לסלוקה בזוזי ולא בחדא ארעא שאם רוצה נוטלת חלקה מכל קרקע וקרקע ואין יכולין להקנות לה חלקה במקום אחד:

15 בעלת חוב הויא - ומצי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא:

16 למיגבא בינונית ושלא בשבועה כו' - אי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא מן הזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה שלא נטלה מנכסים הללו כלום דקיי"ל גיטין מח: אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואין נפרעים מהן אלא בשבועה ואי בעלת חוב שלהן אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומין:

17 רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכשבאת בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים בינונית שלא בשבועה אלמא בעלת חוב דאחי הויא:

18 ומבריה דרב סמא זיבורית - לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה:

19 כי אתיא ההיא איתתא - אשה אחת באת לפני ר' נחמיה שהיה לה ליטול עישור נכסים במקומו של רבה בר רב הונא ובקשה ממנו לשלוח לו דבר מאתו שישתדל בדינה:

20 אצטרובלא - מושב אמת הרחים כמות שהן ומקרקעי חשיב להו:

21 מעמלא דביתי - שכירות הבתים ממקרקעי קא אתי:

22 הוה יתיב רב ששת קמיה - כשבא השליח לפניו ואיקפד רב הונא על דקרייה הונא חברין:

23 א"ל - רב הונא לרב ששת:

24 זיל אימא ליה - בלשון גנאי כאשר אומר לך:

25 ובשמתא - תהיה אם לא תאמר בלשון זה:

26 ענן ענן - מהיכן אתה אומר להגבותה ממקרקעי או אפילו ממטלטלי ועוד שאלה אחרת השיבני:

27 מאן יתיב בי מרזיחא ברישא - מי מיסב בבית אבל בראש הקרואים כשהיו מסובים בסעודה היה ניכר מסיבתן מי הוא הראש שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו:

28 א"ל מר רבה - אתה ורב הונא רבך ולפייסו אמר לו כך שלא יכעוס עליו על שנעשה שליח בדבר ומראהו פנים שעל כרחו נעשה שליח לכך:

29 גופא דעובדא - תחלת הדברים מה לשון שלחת לו:

30 ינחם כתיב - אין לך לומר פתח בשום אות אא"כ אל"ף או ה' סמוכין לו או ע"פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאילו כתוב ינאחם וכיון שלא כתיב כאן אל"ף על כרחך ע"פ מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המתנחם:

31 מר וזח - מי שנפשו מרה ודעתו זחה ומעותקה מעליו:

32 נעשה שר לסרוחים - לגדולים הבאים לנחמו:

33 מתני' המשליש מעות לבתו - מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא:

34 והיא אומרת - לאחר שנשאת:

35 נאמן בעלי עלי - שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה:

36 יעשה שליש כו' - יקנה השדה ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת:

37 וכי אינה אלא שדה - וכי מה תועלת לו לקנות אפילו אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה:

38 בד"א - בגמרא מפרש מאן קתני לה:

39 בד"א - ששומעין לה:

40 גמ' מן הנשואין הרשות בידה - שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות:

41 מאי בינייהו - בהי פליגי בגדולה או בקטנה:

42 דר"מ סבר הרשות בידה - דהאי דקאמר ר"מ מן הנשואין הרשות בידה אפי' בקטנה נמי אמר:

43 אימא סיפא - דמתני':

44 הא מרישא שמעינן מינה - דלא א"ר יוסי שומעין לה אלא בגדולה מדקא מייתי טעמא למילתיה וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה אלמא בגדולה הראויה למכור שדות קאמר:

45 אלא ר"מ - וע"כ כי אמר בברייתא נמי מן הנשואין הרשות בידה בגדולה אמר ולא בקטנה:

46 אלא גדולה מן האירוסין איכא בינייהו - דקאמר ר' מאיר מן האירוסין יעשה שליש שלישותו ואפילו היא גדולה וקא א"ל רבי יוסי כיון דגדולה היא שומעין לה:

47 הלכה כר"מ - טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת:

48 אילפא - שם חכם:

49 תלא נפשיה - גופא דעובדא במס' תענית משום דאותבוהו לרבי יוחנן ברישא כשהלך אילפא בסחורה כי אתא אמרו ליה אי הוה יתיב מר וגריס לא מר הוה מליך אזל תלא נפשיה באיסקריא דמכותא בכלונסות ארזים שתולים בה וילון הספינה:

50 מכותא - וילון:

51 אמר כל מאן דאתי כו' - כלומר אע"פ שהלכתי בסחורה לא שכחתי תלמודי ויש בידי לתקן כל הברייתות שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא בתוספתא שלהן אמינא להן סמך במשנתנו של הש"ס שסדר רבי ולהכי נקט רבי חייא ורבי אושעיא לפי שהן עיקר כדאמרי' בעלמא כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא תותבו מינה בבי מדרשא:

52 תנא ליה - שנה לפניו ברייתא זו ושאלו למצוא לה סמך במשנה שסדר רבי:

53 שקל - חצי סלע:

54 וראוין - שאינן נזונין בפחות:

55 נותנים להם סלע - דאי הוה ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוה אמר:

56 אל תתנו - הרי מיחה בידם ולא עשאן יורשים אלא בענין זה:

57 אם מתו - בלא בנים:

58 אין נותנין להן אלא שקל - שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם והואיל ועשה את האחרים יורשים אחריהם ודאי דווקא שקל קאמר כדי שתפול ירושה אחריהם לאותן אחרים:

59 הא מני - היכא דאמר להו אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל בשבת והמותר יזונו מן הצדקה וליכא לאקשויי עלה הא דאמר בפ' נערה לא כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור דהתם הוא דאמר אל תקברוהו מנכסיו ונכסי דידיה נינהו הלכך לא צייתינן ליה לקוברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו כי אם לפי צוואתו: