רש"י על כתובות נ״ב

1 ממזרת ונתינה לישראל - אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ומיפק לית לה תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אשתעבד לה:

2 שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו - שזהו תנאי כתובה לישראלית:

3 רבא אמר כו' - בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה אבל באלמנה לכ"ג פליג עליה ואמר מעיקרא לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתך אלא מחמת שאסרה השבויה עליו אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה דישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפי' תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד כתובת פרקונה:

4 המדיר את אשתו - מליהנות לו:

5 פודה - ואע"פ שסופו לגרשה מחמת נדר:

6 ואינו פודה - לקמן מפרש טעמיה:

7 או בנשבית ולבסוף הדירה - כלומר או אפי' כשנשבית ולבסוף הדירה נמי אמר ואע"ג דאיכא למימר לא הדירה אלא להפטר מן הפדיון:

8 מאי לאו במדיר אשת כהן - בכהן שהדיר את אשתו דאי בישראל לא אמר ר' אליעזר פודה שהרי אין אני קורא בה תנאי כתובת ישראל ואותבינך לי לאינתו אלא בכהן קיימינן ומשום שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך קאמר ר' אליעזר פודה ואע"ג דאיסור דבר אחר גרם לה ליאסר עליו ואביי כרבי אליעזר ורבא כר' יהושע דאמר אינו פודה הואיל ואיסור דבר אחר גרם לה:

9 הכא במאי עסקינן כו' - כלומר לעולם רבי אליעזר ורבי יהושע לאו בפלוגתא דאביי ורבא פליגי ואי באיסור דבר אחר שלא על ידי נדר אי נמי בכהנת ע"י נדר דכולי עלמא אי כאביי אי כרבא והכא כגון שנדרה היא וקיים לה הוא שאמר יתקיים או החריש ולא הפר ביום שמעו ובישראל פליגי וטעמא דרבי יהושע דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה ונושכתו כלומר היא גרמה לעצמה לבטל תנאה שאין אני יכול לקרות בישראל ואותבינך לאינתו ור' אליעזר סבר הוא נתן אצבעה בין שיניה לינשך שלא הפר לה:

10 מה לי הדירה ולבסוף נשבית - הא לא הערים מידי שהרי היא התחילה בנדר:

11 ואביי מתרץ לטעמיה - למימר לאו תנאי היא אלא דכ"ע כוותי קיימי וכן רבא מתרץ לטעמיה:

12 דחייב לפדותה - שהרי אני קורא בה בין בתחלת התנאי בין בסוף קיומו ואהדרינך למדינתך ואע"ג דאיסור דבר אחר גרם לה אהדרינך למדינתך הוא:

13 ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותה - שאין אני קורא בה לא בשעת התנאי ולא בסופו ואותבינך לי לאינתו:

14 מדיר אשת כהן נמי - כהן שהדיר את אשתו נמי שתנאי הראשון ואהדרינך למדינתך הוא ואפשר לו לחול בשעת התנאי ואפשר לו לקיימו בסופו חייב לפדותה דהיינו כאלמנה לכ"ג:

15 כי פליגי בישראל שהדיר את אשתו - שתנאו הראשון ואותבינך לאינתו היה ראוי לחול אבל בסופו אי אפשר לקיימו ר' אליעזר אזל בתר מעיקרא כו':

16 דאינו חייב לפדותה - אלמנה שאין אני קורא בה אהדרינך למדינתך מחמת שבייה אלא מחמת דבר אחר וממזרת שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו לא בתחילה ולא בסוף:

17 כי פליגי במדיר בין אשת כהן - דמעיקרא בשעת התנאי קרינן ביה ואהדרינך מחמת שבייה ובסוף איכא איסור דבר אחר וכן במדיר אשת ישראל מעיקרא קרינן בה ואותבינך לאינתו ובסוף לא קרינן בה הכי:

18 הכיר בה בעלה - עד שלא מת נודע לו שנשבית ונתחייב בפרקונה בחייו:

19 חביבי - רבי חייא שהוא דודו אחי אביו:

20 רצה אינו פודה - דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון:

21 מפני תיקון העולם - שלא ירגילו להעלות על דמיהן:

22 כנגד כתובתה - אבל יותר מכתובתה לא דלא יהא טפל חמור מן העיקר תנאי כתובתה יתר על הכתובה:

23 תרי קולי - לא יותר על דמיה שהיא ראויה לימכר בשוק ולא יותר על כתובתה:

24 וצריכה רפואה הרי היא כמזונות - ואם צריכה רפואה הרי הרפואה כמזונות דתרווייהו חיותא נינהו:

25 מזונות אין להם קצבה הלכך רפואה שיש לה קצבה שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות:

26 קוצו ליה מידי לרופא - שיקבל עליו רפואתה עולמית בכך וכך:

27 כעורכי הדיינין - אוהב אחד מבעלי דינין ומטעים זכיותיו לדיין ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך את הדיינין להפוך לבם לטובתו של זה:

28 מעיקרא - כשהשיא עצה:

29 ולבסוף - כשנתחרט:

30 מתני' יתר על חולקהון דעם אחוהון - בני אשה אחרת אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שמא מרובה היא או שמא יהו בני אשה האחרת מרובים ובניך מועטים וטוב להן שיטלו כתובת אמן והמרובים כתובת אמן ואפי' הכתובות שוות:

31 כל ימי מיגר ארמלותיך - כל ימי משך אלמנותיך:

32 גמ' מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין - מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיוריש לבניה מה שירש ממנה דהיינו נדוניא שלה:

33 ויתן לבתו - נדוניא יפה דאילו מתה יירשו בניה:

34 דרחמנא אמר ברא לירות - דכתיב במדבר כ״ז:ח׳ איש כי ימות ובן אין לו וגו' הא יש לו בנו יורשו ולא בתו:

35 ותקון דתירות ברתא - שיתן לה האב ממונו שהיו בניו ראויין לירש:

36 בשלמא בנו בידו - לבקש לו אשה שדרכו של איש לחזר על אשה:

37 אלא בתו מי בידו - וכי דרך אשה לחזר על איש:

38 ואימא דאב לירות דבעל לא לירות - כיון דטעמא כדי שיקפוץ ליתן לבתו הוא דתקון נדוניא דיהב אב לבתו לירתון בנים דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתון:

39 אם כן - דלא ירתי לשאר הכתובה:

40 אב נמי מימנע ולא כתב - לבתו אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתי אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו נדוניא:

41 היכא דכתב אב כו' - כיון דטעמא משום שיקפוץ אב לתת נדוניא לבתו היא היכא דכתב אב נדוניא לבתו נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין והיכא דלא כתב אב נדוניא לבתו לא נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין:

42 לא פלוג רבנן - לא חלקו בין כתובה לכתובה אחרי שרוב כתובות יש בהן נדוניא לא חלקו:

43 בת בין הבנים תירות - כיון דטעמא משום נדוניא הוא היכא דאין לו בנים ממנה אלא יש לו בת מן אשה אחת ובנים מן האחרת תטול בת היחידה כתובת אמה לירש נדוניא שנתן אבי אמה מאי שנא דתקון בנין דכרין:

44 כנחלה שויוה רבנן - דירתון תנן ואין בת יורשת בין הבנים:

45 בת בין הבנות תירות - יש לו בת מן אשה אחת ובנות מן האחרת תטול בת היחידה כתובת אמה לירש נדוניית אבי אמה דהא א"נ שויוה כנחלה יש משפט נחלה לבת בין הבנות:

46 לא פלוג רבנן - במשפט כתובת בנין דכרין דבת בין הבנים לא תשקול ובת בין הבנות תשקול:

47 ותגבי ממטלטלי - כיון דטעמא משום נדוניית אבי האם הוא אלמה אמרינן לעיל כתובות דף נ: כשם שאין הבנים יורשין אלא מקרקע ואוקימנא בכתובת בנין דכרין:

48 ככתובה שויוה רבנן - ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשטרא:

49 תטרוף ממשעבדי - אי ככתובה שויוה ולקמן פליגי בה בריש פרק אע"פ:

50 ירתון תנן - ואין ירושה במשועבדין:

51 ואימא אע"ג דליכא מותר דינר - יתר על שתי הכתובות יטלו כתובת אמם כדין כתובת בנין דכרין אלמה תנן בפרק מי שהיה נשוי לקמן כתובות צא. אין שם אלא שתי כתובות חולקין בשוה:

52 מקום דמיעקרא נחלה דאורייתא - משום נחלה דרבנן:

53 לא תקון רבנן - נחלה דידהו לעקור נחלת חלוקה שוה לגמרי שהיא מן התורה הלכך כי איכא מותר דינר שיחלקוהו בשוה בנחלה דאורייתא יטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן משום נחלה דרבנן ואי לא לא:

54 בי אבא סוראה - חמיו היה והשיא רב פפא לבנו אחות אשתו כדאמרינן באלו נערות לעיל כתובות לט: אמרה לי בת אבא סוראה כי נהמא אקושא בחינכי ובסנהדרין דף יד: נמי אמרינן איש ושתי נשים שאין מטילין לכיס אחד כגון רב פפא ובת אבא סוראה:

55 אזיל - רב פפא לבית אבי הנערה לכתוב כתובתה ושם יפסוק אביה ויכתוב לה בנדונייתה מה שיכתוב:

56 כי מטו לפתחא - דאבא סוראה:

57 הוה מיפטר מיניה - יהודה נטל רשות מרב פפא לחזור לאחוריו: