ביאור שטיינזלץ על מנחות ט״ז א

1 א משנה פיגל בקומץ ולא בלבונה, שחישב על אכילת השיריים למחר בשעת הקטרת הקומץ ולא בשעת הקטרת הלבונה, או שחישב בשעת הקטרת לבונה ולא בשעת הקטרת הקומץ, ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, והמתיר של המנחה הוא הקומץ והלבונה גם יחד.

2 ומודים חכמים לר' מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות, שאין בהן לבונה, שאם פיגל בקומץ — שהוא פיגול וחייבין עליו כרת, מפני שבמקרה זה הקומץ לבדו הוא המתיר.

3 אם שחט אחד מן הכבשים של שתי הלחם בשבועות על מנת לאכול את שתי החלות למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין של לחם הפנים על מנת לאכול את שני הסדרים של הלחם למחר — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ושני הכבשים יחד מתירים את שתי הלחם, וכן שני הבזיכים יחד הם מתירי לחם הפנים.

4 שחט אחד מן הכבשים של שתי הלחם על מנת לאכול ממנו למחר — הוא פיגול, שהוא המתיר של עצמו, וחבירו כשר. ואם חישב לאכול מחבירו למחר — שניהם כשרים, שאין מתיר מפגל מתיר אחר.

5 ב גמרא אמר רב: מחלוקת זו, כשפיגל בקומץ ולא בלבונה או להיפך, האם הוא פיגול, היא כגון שנתן את הקומץ על המערכה להקטירו בשתיקה בסתם, ואחר כך נתן את הלבונה במחשבה לאכול את השיריים למחר, שבוודאי חישב רק באחד מהם.

6 אבל אם נתן הקומץ במחשבה לאכול את השיריים למחר, ואת הלבונה בשתיקה — דברי הכל פיגול, וגם לדעת חכמים, והסברה היא: שכל העושה — על דעת ראשונה הוא עושה. ושמואל אמר: עדיין הוא מחלוקת כלומר, אף בזו חלוקים חכמים.

7 מסופר, יתיב יושב היה רבא וקאמר לה להא שמעתא ואומר את השמועה הזו בשם רב. איתיביה הקשה לו רב אחא בר רב הונא לרבא ממה ששנינו: במה דברים אמורים שהקומץ לבדו מפגל את המנחה — כשחישב מחשבת חוץ לזמנו בשעת קמיצה ובמתן כלי ובהילוך, אבל אם מש

8 בא לו להקטרה, נתן את הקומץ על גבי אש המערכה בשתיקה, ואת הלבונה נתן במחשבה חוץ לזמנו, או אם נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

9 קתני מיהא הריהו שונה על כל פנים: נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה, ובכל זאת פליגי חלוקים חכמים, ואין אומרים שהעושה על דעת ראשונה עושה. והרי זו קושיה על דברי רב!

10 השיב לו רבא: אימא אמור והסבר את הלשון כך: נתן את הקומץ במחשבה וכבר נתן את הלבונה בשתיקה מעיקרא מתחילה. וטוענים, שתי תשובות בדבר, כדי לדחות הסבר זה: חדא אחת, שלפי הסבר זה נמצא דהיינו קמייתא שזו היא ההלכה הראשונה שנאמרה כבר: נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה! ועוד, התניא הרי שנויה ברייתא אחרת ששנו בה במפורש: ואחר כך הקטיר את הלבונה!

11 תרגמא הסביר, תירץ אותה רב חנינא את הברייתא לפי שיטת רב: מדובר כאן בשתי דיעות כלומר, בשני כהנים, שאחד הקטיר את הקומץ במחשבת חוץ לזמנו, והשני את הלבונה. שהואיל ואין מחשבתו של אחד קשורה בזה של חבירו — אין לומר שהמקטיר את הלבונה בשתיקה על דעת ראשונה עושה.

12 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא ביחס לפיגול בזריקת דם הזבח: במה דברים אמורים שאם חישב מחשבת חוץ לזמנו במתנת הדם הראשונה, שהוא פיגול — בדמים הניתנין על מזבח החיצון, כגון עולה, שמתנה אחת מתירה את הקרבן, והשאר אינו מעכב.

13 אבל דמים הניתנין על מזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלש הזאות של פר ושעיר של יום הכיפורים, או אחת עשרה הזאות של פר כהן משוח, וכן אחת עשרה של פר העלם דבר של ציבור, שאם חיסר הזאה אחת נפסל הקרבן, אם פיגל בין בהזאה הראשונה בין בשניה ובין בשלישית, במקרה זה ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, וכיון שכל ההזאות כולן הן המתיר, אין פיגול עד שיחשב בכל אחת מהן.

14 קתני מיהא שונה הוא על כל פנים: פיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, ופליגי וחלוקים חכמים על ר' מאיר במקרה שפיגל בראשונה, ואין אומרים שהזאה שניה נמשכת אחר מחשבתו הראשונה!

15 וכי תימא ואם תאמר, הכא נמי כאן גם כן מדובר בשתי דעות, שהיו שני כהנים גדולים שעשו את ההזאה, וכגון שנפסל הכהן הגדול והחליפו כהן אחר, ומשום כך אין לומר שהשני עושה על דעת הראשון — הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר: "בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר" וכו' ויקרא טז, ג, "בפר" — ואפילו בדמו של פר כלומר, שיכול כהן גדול להמשיך ולהזות את שאר ההזיות מדמו של פר שהביאו כהן אחר מתחילה, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר: "בפר" ולא בדמו של פר, ויש צורך להביא פר אחר ולהתחיל את ההזיות מחדש, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר? הלוא אין אפשרות של שתי דעות בעבודת קרבן אחד!

16 אמר רבא: לדעת רב, יש לתרץ את הברייתא באופן אחר: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שפיגל הכהן הגדול במחשבה בהזאה בראשונה, ושתק בהזאה שניה, ופיגל בשלישית, דאמרינן שאנו אומרים: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך שגם כאן יש להניח שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אם כן מיהדר פיגולי לחזור ולפגל בפעם השלישית במפורש למה לי? אלא יש להניח שבמקרה זה לא התכוון לעשות את ההזאה השניה על דעת הזאה ראשונה, ולפיכך סבורים חכמים שאינו פיגול, מפני שלא פיגל בכל המתיר.

17 מתקיף לה מקשה על כך על תירוץ זה רב אשי: מידי כלום שתק בשניה קתני הוא שונה שם? אלא אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שפיגל גם בראשונה וגם בשניה וגם בשלישית, שחזר ואמר בכל פעם שהוא עושה כן במחשבת חוץ לזמנו, ואת ההמשך עשה בשתיקה, דאמרינן שאומרים אנו: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך שגם במקרה זה כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אם כן מיהדר פגולי לחזור ולפגל בה במפורש בשניה ובשלישית למה לי?