ביאור שטיינזלץ על מנחות ק״ד ב

1 מיבעיא נשאלה לי השאלה מאי מה דינם? וצדדי הבעיה: האם גברא האדם הנודר אחד עשר לוגים יין — לכשיעורם של נסכי שני פרים שהם שנים עשר לוג קא מכוין הוא מתכוין, ולכך עד כל עוד שלא דממלי להו שישלים אותם אחד עשר לוגים, שיוסיף עליהם לוג נוסף — לא קרבי לא קרבים, או דלמא שמא לשיעור נסכיהם של שני אילים שמונה לוגים וכבש אחד שלושה לוגים קמכווין הוא מתכוין, אחד עשר לוגים, ויכול הוא להקריבם כמות שהם. ויסוד השאלה הוא: לשיעור המבוסס על תרי מחד מינא שני נסכים ממין אחד, כנסכי שני אילים וחד מחד מינא ונסך אחד ממין אחד אחר, כנסכי כבש אמרינן א ומרים אנו שהתכוון. או לא התכוון אלא לבאים ממין אחד, וכגון לשני פרים. מאי מה הפתרון לבעיה זו? ומסכמים כי בעיה זו לא נפתרה, ותיקו תעמוד במקומה.

2 א משנה מתנדבין יין לנסכים לעצמם, ובלא נדבת סולת ושמן, ומנסכים יין זה לעצמו על המזבח, ויורד לשיתין. ואין מתנדבין שמן לעצמו. אלו דברי ר' עקיבא. ור' טרפון חולק ואומר כי מתנדבין גם שמן לעצמו.

3 ואמר ר' טרפון בהסבר שיטתו: מה מצינו מצאנו ביין למנחה שהוא בא בחובה במנחת נסכים והוא בא גם כמנחת נדבה לעצמה, ואינו נלווה לקרבנות, אף שמן, שמצאנו בו שהוא בא בחובה במנחת נסכים, הריהו בא גם כמנחת נדבה לעצמה. אמר לו ר' עקיבא לר' טרפון: לא, אין יסוד להשוואה שהרי אם אמרת ביין שהוא קרב כמנחת נדבה, לעצמו — טעם יש בדבר: שכן אף כאשר היין קרב עם חובתו במנחת נסכים, הריהו קרב בפני עצמו, שאינו מעורב במנחה, אלא מתנסך על גבי המזבח לעצמו. האם תאמר כן בשמן, שאינו קרב עם חובתו בפני עצמו אלא מעורב בה?

4 ועוד בדין נדבת סולת למנחה: אין שנים מצטרפים זה לזה כשותפים במנחה שיהיו שניהם מתנדבין עשרון אחד, אבל מצטרפים שנים לשותפות והם מתנדבין עולה וכן שלמים, וכן בקרבן עוף — מצטרפים שנים לשותפות אפילו בפרידה יחידה, תור או גוזל אחת.

5 ב גמרא שנינו במשנתנו מחלוקתם של ר' עקיבא ור' טרפון בדין נדבת שמן לעצמו, ובענין זה אמר רבא: מדברי שניהם שלא נחלקו אלא לענין שמן, ואולם מוסכם על שניהם כי מתנדב אדם שמן וסולת למנחת נסכים, נלמוד כי מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום.

6 ותוהים: פשיטא פשוט שכך הוא, ומה בא רבא להשמיענו! ומשיבים: נצרך רבא להשמיענו כן, שהרי מהו דתימא שתאמר: מנחת נדבה גלי גילתה בה רחמנא התורה כי יש בה חמישה סוגים מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מאפה תנור, רקיקים, והיה איפוא מקום לומר כי הני אלה חמשה המנחות — אין כן מקריבים, ואולם טפי יותר מאלה שיביא מנחת נסכים לעצמה — לא. לכך קא משמע לן הוא רבא משמיע לנו כי הני מילי דברים אלה שאין אלא חמש מנחות נדבה — אמורים במביא מנחה בסתמא בסתם, שלא פירש שהריהי למנחת נסכים. אבל היכא דפריש היכן שפירש ואמר כי השמן והסולת שהוא נודר הריהם נסכים — הרי פריש פירש, וחל נדרו.

7 ג שנינו עוד במשנתנו כי אין שנים מתנדבין עשרון אחד. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר, מה מקורה של הלכה זו? אילימא אם תאמר שטעם הדבר משום דכתיב שנאמר במנחה "ונפש כי תקריב מנחה" ויקרא ב, א שהוא לשון יחיד — בקרבן עולה נמי הא כתיב גם כן הרי נאמר בלשון יחיד, "אדם כי יקריב מכם קרבן..." שם א, ב, והרי שותפים מתנדבים עולה, כמבואר במשנתנו!

8 אלא עולה מאי טעמא מה טעם באה אף בשותפות, למרות שנאמר בה לשון יחיד? משום דכתיב שנאמר בה, בלשון רבים "אלה תעשו... לעלתיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" במדבר כט, לט. ואולם אם משום כך, במנחה נמי הא כתיב גם כן הרי נאמר לשון רבים "ו למנחתיכם"! אלא טעם הדבר שאין מביאים מנחה בשותפות — משום דכתיב שנאמר בה במנחה הלשון "נפש" "ונפש כי תקריב מנחה", לומר שאינה באה אלא על ידי היחיד, ולא בשנים.

9 ומוסיפים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, רבי אומר על הכתוב "... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" שם כב, יח: מלשון רבים שאחז בה הכתוב בקרבנות, למדנו כי הכל, כל הקרבנות, באין אף בשותפות, ולא סילק הכתוב מכלל הקרבנות הבאים בשותפות אלא את המנחה בלבד, שאין המנחה באה בשותפות, משום שנאמר בה "נפש".

10 ד ועוד בדרשת המלה "נפש" האמורה דווקא במנחה, אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה משאר הקרבנות, שנאמר בה "נפש"? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה כנדבה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.

11 ועוד אמר ר' יצחק בטעם ייחודה של המנחה משאר קרבנות: מפני מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו שיש בה אופני שימוש שונים בשמן, בחמשת מיניה של המנחה? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו המלך באותו אוהב שהוא עני. אמר לו המלך: עשה לי מן חמשה מיני טיגון, כדי שאהנה ממך ותתקבל לפני, אף על פי שאתה נותן רק סעודה קטנה.

13 א משנה הנודר "הרי עלי להביא עשרון סולת למנחה" — יביא למנחה עשרון סולת אחד. אמר "הרי עלי להביא מנחה של עשרונות" — יביא מנחה של שנים עשרונים סולת, שמיעוט לשון רבים הוא שניים. אמר "בשעה שנדרתי פירשתי אמרתי במדוייק מספר עשרונים שאני נודר למנחה, ואולם עתה נשכח ממני, ואיני יודע מה פירשתי" — יביא מנחה שיש בה ששים עשרון, שהרי אין מנחה באה ביותר מששים עשרונים. ואף אם נדר מנחה בת עשרון אחד — יהא עשרון אחד לחובתו, והשאר לנדבה.

14 אמר "הרי עלי להביא מנחה", ולא פירש איזו מנחה — יביא איזו מנחה שירצה מחמש המנחות שבתורה מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה חלות, ומנחת מאפה רקיקים. ר' יהודה אומר: יביא מנחת הסולת, שהיא המנחה המיוחדת שבכל המנחות.

15 אמר "הרי עלי להביא מנחה" או שאמר "הרי עלי להביא מין המנחה" — יביא אחת. אמר "הרי עלי להביא מנחות", או שאמר: "הרי עלי להביא מין מנחות" — יביא שתים מנחות. אמר "בשעה שנדרתי פירשתי אלו ממיני המנחות נדרתי להביא, ונשכח ממני, ואיני יודע איזה מהן פירשתי" — יביא את כל חמשתן חמשת מיני המנחות.

16 אמר "בשעה שנדרתי פירשתי שעלי להביא מנחה של כמה עשרונים בכלי אחד, ואולם עתה נשכח ממני ואיני יודע כמה עשרונים פירשתי בנדרי" — יביא מנחה שיש בה ששים עשרון, ויצא בה ידי נדרו. רבי אומר: לא יצא ידי נדרו עד שיביא ששים מנחות של מספר עשרונות שונים בכל מנחה ומנחה, ממנחה שיש בה עשרון אחד, ומנחה שיש בה שני עשרונים, וכן הלאה, ועד מנחה שיש בה ששים עשרונים ונמצא סך כל העשרונים המובאים על ידו עולה לאלף שמונה מאות ושלושים עשרונים. ותהא מנחה אחת מאלה לשם נדרו, ושאר המנחות באות לשם נדבה.

17 ב גמרא שנינו במשנתנו שהאומר בנדרו "הרי עלי עשרון", מביא מנחה בת עשרון אחד. ושואלים: פשיטא פשוט הדבר, ואין צורך לאמרו. ומשיבים: הלכה זו נצרכת רק משום המשכה באומר "הרי עלי עשרונות" — יביא שתים איצטריכא ליה נצרכה לו לשנותה. ושואלים: הא נמי פשיטא הלכה זו גם כן הריהי פשוטה, ואין צורך לשנותה. ומשיבים: הלכה זו משום חידוש שבה, שמיעוט עשרונות שתים איצטריכא ליה הוצרך לו לשנותה.

18 ג עוד שנינו במשנתנו שמי שאמר כי בשעה שנדרתי פירשתי כמה עשרונים אביא בנדרי, ועתה שכחתי ואיני יודע מה מספר העשרונים שפירשתי" — יביא מנחה אחת של ששים עשרון. ומבררים: מאן מיהו התנא שסבור כן?

19 אמר חזקיה: שלא כדעת רבי הנשנית בסוף משנתנו. ונימוקו: דאי שאם משנתנו זו היא כדעת רבי, האמר הרי אמר רבי שהאומר "פרשתי שאביא מספר מסויים של עשרונים, ואיני יודע עתה כמה עשרונים אמרתי", יביא ששים מנחות של עשרונות שונים, החל ממנחה שיש בה עשרון אחד ועד למנחה שיש בה ששים עשרונים.

20 ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו תימא תאמר שהלכה זו היא כשיטת רבי, ואין בכך קושי, שכן לא נחלק רבי על חכמים אלא במי שפירש בשעת נדרו שיביא מספר מסויים של עשרונות וקבעם בכלי שאמר שיביא אותם בכלי אחד. שבאופן זה סבור רבי שהריהו מביא ששים מנחות בששים כלים. ואילו בהלכה זו שבמשנתנו מדובר כשאומר "פירשתי עשרונות, אבל לא קבעתים בכלי אחד". שבמקרה זה דינו דמייתי שיתין שמביא ששים עשרונות בלבד, בשיתין מאני בששים כלים, שבכל אחד מהם עשרון אחד.

21 ד עוד שנינו במשנתנו שהאומר "הרי עלי מנחה" לדעת תנא קמא דינו שיביא איזהו מנחה ממיני המנחות שירצה, ולדעת ר' יהודה יביא מנחת סולת דווקא. ובהסבר שיטת ר' יהודה תנא שנה החכם בברייתא: הריהו מביא מנחת סולת, הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בפרשת המנחות ויקרא פרק ב.

22 ומקשים: אלא מעתה, אף האומר "הרי עלי עולה" ולא פירש איזו עולה היא — יביא לעולתו דווקא מבן בקר, לעולת בהמה, הואיל ופתח בו הכתוב בפרשת קרבנות העולה