רש"ש על בבא בתרא ע״ו

1 ר"ש ד"ה ואותיות במסירה. צריך שימסרנו מלוה ליד הלוקח. אולי יכוון למ"ש התד"ה אי דבאותיות בעינן דוקא מסירה מיד ליד:

2 ר"ש ד"ה ספינה במשיכה. ואתא ר"נ דהוא תנא בתרא לטפויי כו'. וע' בתוס'. ודעת הרשב"ם נראה דכלל זה והוא לקמן צ"ג ב ל"נ אלא היכא דלא פירשו דבריהם אמרינן דסמכו על הכלל. אבל בפירושו איכא טובא דתנא בתרא לגרועי קאתי. אולם בעיקר פירוש דלטפויי ה"נ דהכוונה לחזק הענין ביותר וא"כ ה"נ יל"פ שבא לחזק המשיכה שתהא משיכה יפה וכפי' התוס':

3 תד"ה ח"מ. וי"ל משום כו' תיהוי דלא כחד. אכתי חכמים דהתם דלא כחד. וי"ל דמשום זה לחוד לא רצה להגיה בדברי ר"נ וכ"מ בדבריהם בדבור הסמוך. ופי' הרשב"ם נראה נכון דלא שייך קנין משיכה לבד אלא בדבר שגופו ממון ובזה יפלו דקדוקי ר"י שבתד"ה אי:

4 תד"ה ר"נ. כי היכא דאתיא כו' לכולי עלמא. לישנא דלכ"ע אינו מדויק ואולי ט"ס הוא וצ"ל כהני תנאי:

5 תד"ה אי. וכ"מ בפ' מ"ש דפריך גבי מלוגא דשטרות והא לא משך. ואף שע"כ לאו דוקא נקט משך כמ"ש בעצמם לקמן פ"ו ד"ה אבל. מ"מ אי לא הוה שייכא כלל משיכה בהו לא הוה נקיט לה:

6 בא"ד לאפוקי מפקיר שטרותיו. כצ"ל ברי"ש:

7 גמרא לימא אביי ורבא דאמרו כרבי. לכאורה י"ל דס"ל כמתניתין דקדושין כ"ה ב דבהמה גסה נקנית במסירה וע' בתד"ה ספינה בסופו:

8 ר"ש ד"ה עד שימשכנה. לרשות המיוחד לו. ל"ד דא"כ תקנה לו מטעם חצירו:

9 ר"ש ד"ה מאי עד שימשכנו. צ"ל דבור אחד עם הא דלעיל דקאי הכל על ה"ג:

10 תד"ה קני. והאי דאצטריך כו' היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו כו'. ק"ל דבכ"ד אמרינן דדעת אחרת מקנה עדיף טפי. ואם מכר דאיכא דעת אחרת לא מהני כש"כ מציאה: