רש"ש על בבא בתרא י״ג

1 גמרא פלגין לה בקרנא זול. ב"מ ק"ח ב:

2 שם מיתיבי מי שחציו כו'. עי' תד"ה ש"מ בע"ב. ולעד"נ דדייק מהא דב"ה אמרו עובד א"ר יום א' כו' משמע דאין לו תקנה אחרת אפי' באגוד ואית ליה דמי ואפשר לכוון זאת בדבריהם:

3 תד"ה אית דינא. הרא"ש הכריע כפירש"י והוא כפיר"י מלישנא דמעלין אותו בדמים דלקמן וכ"כ הגר"א ז"ל אחריו בסי' קע"א ס"ק כ"א. ואנכי תמה דלשון זה מצינו על כוונת שומא כמו מעלין לו את תפליו דפ"ו דערכין ופירש"י בעצמו בב"ק ק"ב ב' שמין. וכן לקמן קנ"א פי' הרשב"ם דפודין בשווייהן. ול"נ ראיה לפי' הי"מ שבהרא"ש והוא כהריצב"א וכ"מ מלשון הרמב"ם בפי' והרע"ב אחריו והתוי"ט לא הרגיש מהא דפריך ממי שחציו עבד ומהא דב' אחין דהתם לא שייך עילוי דמים כיון שאין השני יכול לקנות ואפ"ה אמרינן לישני דגוד ואגוד:

4 תד"ה בכור. ואור"ת כו'. ויל"פ ע"ד ר"ת כגון אם לא היו דרים במקום אחד והיה דרך מהלך שעה ביניהם וא"כ הפשוט יחסר לו שעה אחת מיומו בכדי להביאם מבית חבירו ולהבכור לא יחסר לו רק שעה א' על ב' הימים:

5 תד"ה שנאמר. וחציה שפחה כו' דלא כפו את רבה כו' הא דלא כפו אותו כו'. כצ"ל:

6 תד"ה כופין. וא"ת כו' ליתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דל"י קדש. ע"כ כוונתם שישא ב"ח. דבשפחה אינו מקיים המ"ע כמ"ש לעיל. וא"כ הל"ל ל"ת דלא תהיה קדשה. ונ"ל דבל"י קדש נכלל ג"כ איסור עבד בב"ח דכל שאין קדושין תופסין מיקרי קדשות ובל"ת קדשה נכלל איסור ב"ח בשפחה אלא דהראשון הוא אזהרה עליו והשני עליה:

7 גמרא ל"ל דמי למיתן לך. ואם יאמר אזקפם עליך במלוה יוכל להשיב איני רוצה להיות עבד לוה לאיש מלוה או להיות לוה רשע ולא ישלם כדלקמן מ"ה:

8 שם א"ל אביי לר"י הא דר"י דשמואל היא. עירובין ז' וע"ש בגה"ש ואישתמיטתיה הא דהכא וכן כאן לא ציין כלום:

9 שם ואס"ד לית דינא דגוד כו' אפי' בשני כריכות נמי. עפרש"י ותוס'. לכאורה קשה מאי ס"ד דאביי. ונ"ל משום דחזינן בלשון המשנה דהיכי דכופין לחלוק תני חולקין והיכא דברצונם תלי תני יחלוקו. ושמואל אמר לישנא דחולקין לכן הוה משמע ליה דהוא ע"י כפיה. ראה לשון רש"י בד"ה בששניהם רוצין דהחליף לישנא דחולקין ביחלוקו:

10 שם ואמר רבי יהודה מעשה כו'. כצ"ל:

11 שם וי"א לא ה"ל אלא אחד כו'. הב"ח הגיה וחכ"א ול"נ יותר להגיה אמרו לו עי' ב"מ ס"ג:

12 שם וכן בין כל נביא לנביא. ראיתי נביאים כתובים בקלף מכותבי סת"ם דעירנו אשר בין שמואל א' לבין שמואל ב' ג' שטין וחצי חלק וכן במלכים. ונראה דטעו בתרתי. חדא דשמואל כולו אינו נחשב אלא לנביא אחד וכן מלכים. שנית הנחת ג"ש וחצי נראה כמו שמכריעין בין גי' רש"י לגי' הרמב"ם ועושין דלא כחד ועוד ראיתי אשר בראשו וסופו כדי לגול עמוד ונגלל לאמצעיתו. וגם זה טעות כי לפי העולה מסוגיית הגמרא וגי' התוס' והפוס' צריך שיהיה נגלל לתחלתו ויהיה בו כדי לגול היקף ועי' בשו"ע או"ח סי' תרצ"א ס"ב ובט"ז והגר"א שם:

13 תד"ה מדביק. אע"פ כו' כשהן מדובקין יחד אינו גנאי. לכאורה לפ"ז יקשה הא דאמרי' במגילה כ"ז אהא דמניחין תורה ע"ג תורה ש"ה דל"א דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן והא קיתיב דפא אחבריה. ומאי ראיה היא זו דהתם שאני שהן מדובקין יחד. ונ"ל דכוונת התוס' דכיון דמדובקין יחד ה"ל כקדושה אחת ע"ד דאמרי' בשבת מ"ח ב כל המחובר לו ה"ה כמוהו ועי' בפכ"ח דכלים מ"ז וכן לשון הרמב"ם בספ"ז מה' ס"ת כרך זה שיש בו תנ"כ אין קדושתו כקדושת ס"ת אלא כחומש כו' ולשון הטוש"ע בסי' רפ"ג ואין קדושתם כו' משמע דכולו קדושה אחת היא אבל אי אמרינן דאפי' בקדושה אחת ממש אסור לא מהני מידי מה שמדובקין יחד:

14 תד"ה ומסיים. וריצב"א כו' אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה כו' אפי' כו'. ק"ל מהא דא"ר במנחות רד"ל הכותב ס"ת כו' גומר אפי' באמצע הדף ומסיק דהיינו בחומשין של ס"ת. ומדקאמר אפי' משמע דבסוף הדף כש"כ דעדיף טפי. וע' בפ"ת ר"ס רע"ג מש"כ בשם תשובה מאהבה:

15 בא"ד כדאמר בירושל' כו' ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו'. ומסיים שם ובנביא של י"ב אסור. ובנביאים הנ"ל ראיתי באיזו מהם שמסויים בסופו ומתחיל בראשו. וצריך להזהירם על ככה:

16 תד"ה ועושה. וקשה לר"י דתניא במ"ס כו'. עיין ר"ש פ"ג דידים מ"ד:

17 בא"ד ולקמן כו' ספר עזרא כו'. לפנינו איתא עזרה וע"ש בפרש"י:

18 בא"ד ובהדיא כו' עושה אדם כו' עמוד לס"ת בסופו. מהרש"ל מחק מלת תורה וכן בר"ש שם ליתא. וז"ל הירוש' ועושין עמוד לספר בסופו לתורה מכאן ומכאן כו':