רש"ש על בבא בתרא ק״ל

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בבא בתרא קכ״ט ע״ב רש"ש על בבא בתרא קל״א ע״א »

1 בבא בתרא פתח ↗

מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי״ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בַּת; ״בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי״ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין; וְעַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לְיוֹרְשׁוֹ – אֵין דְּבָרָיו קַיָּימִין.

2 סוכה פתח ↗

הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְמַן הַזֶּה״. נְטָלוֹ לָצֵאת בּוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב״. וְאַף עַל פִּי שֶׁבֵּירַךְ עָלָיו יוֹם רִאשׁוֹן, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כׇּל שִׁבְעָה. הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ כּוּ׳״, נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ, אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה״, וְכֵיוָן שֶׁבֵּירַךְ יוֹם רִאשׁוֹן — שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ. קַשְׁיָא לוּלָב אַלּוּלָב, קַשְׁיָא סוּכָּה אַסּוּכָּה! בִּשְׁלָמָא לוּלָב אַלּוּלָב לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. אֶלָּא סוּכָּה אַסּוּכָּה קַשְׁיָא! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין, כׇּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא שַׁחֲרִית בִּלְבַד. אִתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבִּי, וְרָבָא אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבָּנַן. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרָבָא דְּלָא עָבֵיד כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, אֶלָּא מַקְדֵּים וְקָאֵי וְעָיֵיל בֵּית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ. וְכִי אִצְטְרִיךְ זִימְנָא אַחֲרִינָא, עָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ, וַאֲנַן נָמֵי כְּרַבִּי עָבְדִינַן, וּמְבָרְכִין כׇּל שִׁבְעָה. אָמַר מָר זוּטְרָא: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב פַּפֵּי, דְּכׇל אֵימַת דְּמַנַּח תְּפִילִּין מְבָרֵךְ. רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי, כׇּל אֵימַת דִּמְמַשְׁמְשִׁי בְּהוּ מְבָרְכִי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִצְוַת לוּלָב כׇּל שִׁבְעָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: יוֹם רִאשׁוֹן — מִצְוַת לוּלָב, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת זְקֵנִים. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: כָּל יוֹמָא מִצְוַת זְקֵנִים. וַאֲפִילּוּ יוֹם רִאשׁוֹן?! וְהָא קַיְימָא לַן דְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּאוֹרָיְיתָא! אֵימָא: בַּר מִיּוֹם רִאשׁוֹן. אִי הָכִי — הַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי! אֵימָא: וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק. וְאַף רַב סָבַר: כׇּל שִׁבְעָה מִצְוַת לוּלָב. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: הָרוֹאֶה נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם רִאשׁוֹן, הַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ, הָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וְרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת. וּמַאי מְבָרֵךְ: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? מִ״לֹּא תָּסוּר״. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ״. מַאי מְמַעֵט? — זְמַן. אֵימָא מְמַעֵט נֵס? נֵס כֹּל יוֹמָא אִיתֵיהּ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא, אָמַר רַב: כׇּל שִׁבְעָה מִצְוַת לוּלָב. תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... שֶׁהֶחֱיָינוּ כּוּ׳״. נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ כּוּ׳״. הָיְתָה עֲשׂוּיָה וְעוֹמֶדֶת, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — מְבָרֵךְ. אִם לָאו, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לֵישֵׁב בָּהּ — מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּקָאָמַר לְהוּ לְכוּלְּהוּ אַכָּסָא דְקִדּוּשָׁא. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ לְפָנָיו מִצְוֹת הַרְבֵּה, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּצְוֹת״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבָרֵךְ עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״, וְכִי בַּיּוֹם מְבָרְכִין אוֹתוֹ, וּבַלַּיְלָה אֵין מְבָרְכִין אוֹתוֹ? אֶלָּא בָּא לוֹמַר לְךָ: בְּכׇל יוֹם וְיוֹם תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו, הָכָא נָמֵי — בְּכׇל דָּבָר וְדָבָר תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא — אֵינוֹ מַחֲזִיק. אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָלֵא — מַחֲזִיק, רֵיקָן — אֵינוֹ מַחֲזִיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע וְגוֹ׳״. ״אִם שָׁמוֹעַ״ — ״תִּשְׁמַע״. וְאִם לָאו — לֹא תִּשְׁמַע. דָּבָר אַחֵר: ״אִם שָׁמוֹעַ״ — בְּיָשָׁן, ״תִּשְׁמַע״ — בְּחָדָשׁ. ״וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ״ — שׁוּב לֹא תִשְׁמָע. מִיָּד תִּינוֹקוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶתְרוֹג בַּשְּׁבִיעִי — אָסוּר, בַּשְּׁמִינִי — מוּתָּר. סוּכָּה — אֲפִילּוּ בַּשְּׁמִינִי, אֲסוּרָה. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֶתְרוֹג — אֲפִילּוּ בַּשְּׁבִיעִי נָמֵי מוּתָּר. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: לְמִצְוָתַהּ אִתַּקְצַאי, וּמַר סָבַר: כּוּלֵּי יוֹמָא אִתַּקְצַאי. אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: מִיָּד תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן. מַאי לָאו, הוּא הַדִּין לִגְדוֹלִים! לָא, תִּינוֹקוֹת דַּוְקָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: מִיָּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן. תִּינוֹקוֹת — אִין, גְּדוֹלִים לָא! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ גְּדוֹלִים, וְהַאי דְּקָתָנֵי תִּינוֹקוֹת — אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא קָתָנֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי שְׁנָא סוּכָּה, מַאי שְׁנָא אֶתְרוֹג? אֲמַר לֵיהּ: סוּכָּה דְּחַזְיָא לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּאִי אִיתְרְמִי לֵיהּ סְעוֹדְתָּא בָּעֵי מֵיתַב בְּגַוַּוהּ וּמֵיכַל בַּהּ בְּגַוַּוהּ, אִתַּקְצַאי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וּמִיגּוֹ דְּאִתַּקְצַאי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — אִתַּקְצַאי לְכוּלֵּי יוֹמָא דִּשְׁמִינִי. אֶתְרוֹג, דְּלָא חֲזֵי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — לָא אִתַּקְצַאי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְלָא אִתַּקְצַאי לְכוּלֵּי יוֹמָא דִּשְׁמִינִי. וְלֵוִי אָמַר: אֶתְרוֹג אֲפִילּוּ בַּשְּׁמִינִי אָסוּר, וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶתְרוֹג בַּשְּׁבִיעִי אָסוּר, בַּשְּׁמִינִי מוּתָּר. קָם אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּלֵוִי, קָם רַבִּי זֵירָא בְּשִׁיטְתֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶתְרוֹג שֶׁנִּפְסְלָה — אָסוּר לְאוֹכְלָהּ כׇּל שִׁבְעָה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לָא לִיקְנֵי אִינִישׁ הוֹשַׁעְנָא לְיָנוֹקָא בְּיוֹמָא טָבָא קַמָּא. מַאי טַעְמָא? דְּיָנוֹקָא מִקְנֵא קָנֵי, אַקְנוֹיֵי לָא מַקְנֵי. וְאִשְׁתְּכַח דְּקָא נָפֵיק בְּלוּלָב שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ לְיָנוֹקָא ״דְּיָהֵיבְנָא לָךְ מִידֵּי״ וְלָא יָהֵיב לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאַגְמוֹרֵיהּ שִׁיקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר״. וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאִיתְּמַר: הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעָה יָמִים, אָמַר רַב: כׇּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ וְאוֹכְלָהּ לְאַלְתַּר, וְרַב אַסִּי אָמַר: כׇּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: לְמִצְוָתַהּ אִתַּקְצַאי. וּמַר סָבַר: לְכוּלֵּי יוֹמָא אִתַּקְצַאי. וַאֲנַן דְּאִית לַן תְּרֵי יוֹמֵי, הֵיכִי עָבְדִינַן? אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי — אָסוּר, תְּשִׁיעִי סְפֵק שְׁמִינִי — מוּתָּר. מָרִימָר אָמַר: אֲפִילּוּ שְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי — מוּתָּר. בְּסוּרָא עָבְדִי כְּמָרִימָר, רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי עָבֵיד כְּאַבַּיֵּי. וְהִלְכְתָא כְּאַבַּיֵּי. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי, שְׁבִיעִי לְסוּכָּה וּשְׁמִינִי לִבְרָכָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׁמִינִי לָזֶה וְלָזֶה. מֵיתַב כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָתְבִינַן, כִּי פְּלִיגִי

3 רשב"ם פתח ↗

גמ' טעמא - דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דקמוריש לאחר במקום בת דלא חזי השתא למירת מידי:

4 רשב"ם פתח ↗

וכי תימא - קפליג ר' יוחנן עליה דת"ק אפי' אאחר במקום בת דשמעי' לת"ק דחשיב ליה מתנה על מה שכתוב בתורה אפי' בנו בין הבנים או בת בין הבנות כדקתני רישא גבי ריבה לאחד ומיעט לאחד שאם אמר משום ירושה לא אמר כלום וכ"ש באחר במקום בת כדקתני סיפא האומר איש פלוני יירשני כו' וזו ואין צריך לומר זו קתני א"נ להכי תנייה להך סיפא לאשמועינן דאפי' באחר במקום בת אתא ר' יוחנן לאיפלוגי עליה דת"ק ולמימר דבריו קיימין ורישא נמי רבותא קתני דאפילו בבן בין הבנים אמרי רבנן אין דבריו קיימין ונמצא רישא מיתניא להשמיענו כח דרבנן דאפילו בבן בין הבנים אמרי לא אמר כלום וסיפא מיתניא להשמיענו כח דר' יוחנן בן ברוקה דאפילו באחר במקום בת פליג אדרבנן ואמר דבריו קיימין ולא למידק מינה כדדייקינן לעיל טעמא דאחר במקום בת כו' דהוא הדין נמי לבן בין הבנים דלא אמר כלום אלא משום רבי יוחנן בן ברוקה נשנית דאתא רבי יוחנן בן ברוקה למימר אם אמר על מי שראוי היום ולמחר ליורשו אחר שתמות בתו דבריו קיימין ואע"ג דהשתא מיהא לא חזי ליורשו ואם אין ראוי ליורשו אחר בתו כגון דודו ויש לו אחין דאחין קודמין לאחי אביו לא אמר כלום הואיל ואין ראוי ליורשו עד שתמות בתו ואחיו:

7 רשב"ם פתח ↗

הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה - וכדמשמע סתמא דמתניתין דמשמע דבבן בין הבנים קאמר כדדייקינן לעיל וכדאוקימנא דכולה רבי יוחנן בן ברוקה היא ואיכא נמי למידק מדלא קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה אפי' אחר במקום בת ובת במקום בן וטעמא דרבי יוחנן בן ברוקה דמפרשי' לקמן מביום הנחילו את בניו משמע נמי דבבן בין הבנים קאמר ולעיל נמי הכי אמרינן אמר אביי הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסיי נאמן כרבי יוחנן בן ברוקה מכלל דהוה סבירא להו דלא פליג אלא בבן בין הבנים הלכך ל"ש אם אמר פלוני בני יירש חצי נכסיי לא שנא אם אמר יירש כל נכסיי דבריו קיימין ואפי' אם כתב כן דלא שנא אם אמר ל"ש כותב כדמוכח לקמן בפירקין בבא בתרא דף קלג. א"ר הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וא"ל ר"נ גנבי גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקה אימא הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה דשמעתך כר' יוחנן בן ברוקה קא אזלא והא דאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואמרינן הוא הדין נמי לבנו דאם כתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופא ה"מ כותב לשון מתנה או אומר לשון מתנה דלכבודו איכוין להקנות לו נכסיו אבל לשון ירושה קנה הכל כדין תורה כדנפקא לן מביום הנחילו את בניו דבשלמא לשון מתנה איכא למימר דהקנה לו הני נכסים להיותן בחזקתו כדין אפוטרופא שגם כשעשאו אפוטרופוס נתקיימה מתנתו שיש נותן מתנה גמורה ויש שנותן מתנת אפוטרופוס אבל ירושה אינה יכולה להיות אלא אם כן קונה הנכסים קנין גמור דלשון ירושה משמע שקם תחת המוריש לקנות נכסיו לגמרי ולהיות מוחזק בהן להיות שלו כמורישו אבל אם אינו אלא אפוטרופוס נמצא שלא הוריש לו כלום וגם בהלכות גדולות מצאתי סייג לדבריי והני מילי כשאין בכור אז יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מהן אבל אם יש בכור אינו יכול להנחיל חלקו לאחד מהן כדנפקא לן לקמן מלא יוכל לבכר:

9 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַבִּי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: ״הוֹרָה״ אִיתְּמַר.

10 רשב"ם פתח ↗

עד שיאמרו לו הלכה למעשה - דכיון ששאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע ובמקום אחר אמרי' אין למדין הלכה מתוך משנה כגון זה שכתב במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במסכת נדה דף ז. רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן כו' והמשפה כמה תשפה ותהא זבה גבי יולדת בזוב מעת לעת דברי ר' אליעזר נדה לו: וזב וזבה שבדקו יום ראשון ומצאו טהורה וכו' שם סח: ובשלשתן תנן במשנה הלכה כדבריו ואפ"ה קבע שמואל הלכה כמותו בגמ' ואשמעי' דאין מורין הלכה מתוך משנה אי לאו דקבע הלכה כמותו וביבמות דף מט. תנן איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת והלכה כדבריו ואי לאו דפסיק בגמרא הלכה כמותו לא סמכינן אפסק דמתניתין אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכי' דכיון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא שהם סוף הוראה ודאי עלייהו סמכי' מצינו למדין היכא דפליג יחיד אצל רבים כי הני לא סמכי' אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמ' אבל אפסק דגמ' סמכי' דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר לעצמו ואמר לתלמידיו כדלקמן שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדלמא הדר ביה מההוא פסק הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו ומיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות מה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה וכל שכן שיש לנו לסמוך על הלכות הכתובות בגמ' כמו שסידרן רב אשי דהא קיימא לן בבבא מציעא דף פו. רב אשי ורבינא סוף הוראה ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמ' כמו שסדרן רב אשי דקתני עד שיאמר לו הלכה למעשה הא אין אדם רשאי לחדש דבר מעתה אלא ודאי כמו שפסקו האחרונים כך נעשה והכי אמרי' בתחלת פאה ירושלמי ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ' כלומר מדברי האמוראין ולא מפי מעשה הכתוב במשנה וברייתא כגון דפליגי רבים עליה עד שיאמרו הלכה למעשה כלומר כן הלכה לך ועשה כן אי נמי שיאמרו לו הלכה כדי לעשות מעשה כגון שבא ושאל לחכמים מעשה בא לידי היאך הלכה כדי לעשות כך ואמרו לו הלכה כפלוני אע"פ שאמרו סתם זהו הלכה למעשה:

12 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

יורשין - כלומר ראשון או יורשין ולרבן שמעון לא סבירא ליה האי דריש לקיש דאמר בכריתות בפרק המביא הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה דסבירא ליה לרבן שמעון דאדעתא דהכי יהיב ליה דאי לא בעי מקבל מתנה תיהדר ליה והכי מפרש בכריתות ומיהו הלכתא כריש לקיש ובהך פלוגתא נמי הלכתא כרבנן דהא דקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו היינו משנה אבל ברייתא לא אלא הלכה כרבנן דמשנתינו מתני' משמע אבל היכא דאמרי' משנה היינו נמי ברייתא כדאמרי' בעלמא גיטין דף סז. משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומשו"ה קי"ל כותיה בין במשנה בין בברייתא:

14 רשב"ם פתח ↗

בטרפות - ללמד זו מזו כגון טרפות הכבד מן הריאה כדאמרי' וחילופא בכבדא שאין חיות האיברים שוה אין אומרים בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן בצומת הגידין ומתה דמיטרפה בכך חותכה מכאן למעלה מצומת הגידין וחיתה שחתך הבשר עד העצם כשרה כדאמרי' בבהמה המקשה חולין דף עו. ומקל וחומר היה לנו לומר שהיא טריפה:

1 במשנה ועל מי שא"ר לו ליורשו כו'. לעיל וכן ברי"ף ובמשניות ליתא לתיבת לו וכברישא:

2 גמרא וכן א"ר הל' כריב"ב וא"ר מ"ט כו'. כצ"ל בו' כמו בסוכה מ"ו ובש"מ:

3 ר"ש ד"ה טעמא. דהוה מתנה כו' דקמוריש לאחר כו'. כצ"ל:

4 ר"ש ד"ה וכי תימא בסופו. הואיל ואין ראוי ליורשו עד שתמות בתו ואחיו. לפ"ז נ"ל דאף אם אמר אחיו יירשנו במקום שתי בנות ל"א כלום דהא א"ר ליורשו עד שימותו שתיהן. וכן לבת במקום שני בנים. ובזה א"ש דבבן אמר בין הבנים וכן בבת בין הבנות דמשמע אפי' טובא ובאחר אומר במקום בת וכן בבת במקום בן דמשמע במקום בת יחידה ובן יחיד. אבל עיקר פירושו דחוק דאין במשמע ראוי ליורשו אחר מיתת אחד דוקא. ולע"ד נל"פ דכינוי דליורשו אינו מוסב על המצוה אלא על היורש דקאי קמן שמעביר ממנו הנחלה:

5 ר"ש ד"ה ומשנינן וד"ה ומתניתין רבנן צ"ל ד"א:

6 ר"ש ד"ה ואב"א. והכי קתני האומר כו' לא"כ שריבב"א כו' אבל אמר על מי שא"ר ליורשו כו'. מפרש דמביא מאמר ריב"ב לראיה על אחר במקום בת דלא"כ. והגמרא אומרת דהוא לראיה על הדיוק דבת במקום בנות כו' דבריו קיימין:

7 ר"ש ד"ה הלכה כריב"ב. ולעיל נמי הכי אמרינן כו'. הוא בדף קכ"ח ב':

8 גמרא שיכול כו' ומה פשוט כו' בכור כו' לא כש"כ ת"ל לא יוכל לבכר. לא מצאתי מפורש אם יוכל לקחת ממנו חלק פשיטותו דלכאורה חלקו זה שוה לחלק שאר אחיו. או אולי מדכתיב לא יוכל כו' כי כו' לתת לו פי שנים משמע דלא יוכל לגרוע ממנו מפי שנים. או נאמר דמקשינן ב' חלקיו להדדי עי' לעיל קכ"ד:

9 שם אר"ז אר"א אר"ח א"ר ינאי אמר רבי הלכה כריב"ב. כן הגיה הב"ח וכ"ה ברשב"ם לקמן בדף הסמוך בד"ה ושמע מינה ושם ע"ב בד"ה לעולם. וצע"ק דבב"מ פ"ה ב' משמע דר"ח גדול מר' ינאי דקאמר שם ור' ינאי אצל ר' חנינא:

10 ר"ש ד"ה עד שיאמרו לו כו'. דכיון ששאל ע"י מעשה ואינן יודעין כו'. כצ"ל:

11 בא"ד ר' אליעזר אומר ד' נשים כו'. כצ"ל ביו"ד:

12 בא"ד ובשלשתן תנן במשנה הלכה כדבריו. בשנים האחרונים ליתא במשנה אלא בברייתא ואיתנייהו בתוספתא שם בפ"ה ובפ"ט ועמש"כ בס"ד בשבת פ"ג ב' וברשב"ם לקמן קל"ח בד"ה יורשין:

13 בא"ד כמו שסדרן ר"א עד שיאמר לו הל"מ. כצ"ל:

14 ר"ש ד"ה בטרפות. שחתך הבשר עד העצם כשרה כו'. ע"ש דמוכח להדיא דאף אם נחתך גם העצם כשרה. ונ"ל להגיה עם העצם:

2 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. וְכֵן אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה? אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ – הַתּוֹרָה נָתְנָה רְשׁוּת לָאָב לְהַנְחִיל לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה.

9 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶמֶשׁ נִרְאָה לִי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. אָמַרְתִּי לוֹ: אֵצֶל מִי אַתָּה תָּקוּעַ? אָמַר לִי: אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי יַנַּאי. וְרַבִּי יַנַּאי אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא. וְרַבִּי חֲנִינָא אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא. אָמַרְתִּי לוֹ: וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא לֹא? אָמַר לִי: בַּאֲתַר דְּזִקּוּקִין דְּנוּרָא וּבָעוֹרִין דְּאֶשָּׁא – מַאן מְעַיֵּיל בַּר נַפָּחָא לְתַמָּן?!

« רש"ש על בבא בתרא קכ״ט ע״ב רש"ש על בבא בתרא קל״א ע״א »