רש"ש על בבא בתרא קמ״א

1 גמרא אלא לאביי מאי ניזון כבת. הא דלא מקשה נמי מן יורש כבן משום דזה גם לרבא קשיא כדמסיק:

2 שם למימרא דבת עדיפא ליה מבן כו'. ק"ל לדעת הרא"ש בפ' דלעיל סי' נ"ג בסופו דאם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני. מתנה נתן לו יתר על חלקו בירושה. א"כ בפשוט י"ל דמיירי בהיה לו בנים ולכן אם יהיה הנולד בן דיטול לבד זה חלק ירושה אינו נותן לו יתרון אלא מנה אבל אם תהיה נקבה שלא תטול כלום בירושה נותן לה מאתים:

3 שם והאריו"ח כל מי שאינו מניח בן ליורשו כו'. לכאורה בלא דרשת ריו"ח מוכח מהא דרחמנא אמר דבת אינה יורשת במקום בן. ואולי יל"פ כוונת ריו"ח אם יש לו בן ואינו מניחו ליורשו אלא שנותן במתנה לבת. וא"כ מוכח דגם האדם מעצמו יש לו לתת לבן יותר מלבת. ובזה א"ש דלא פריך לעיל קט"ז מהך דריו"ח על הא דאמר דין גרמא כו' ע"ש ותבין. אולם מהרמב"ן שהביא המהרש"א שם מוכח דאינו מפרש כן:

4 שם לענין ירושה בן עדיף ליה. וגי' הרשב"ם לענין נחלה. ונ"ל דר"ל נחלת שדה וכרם דהיינו קרקע ומטעם שפירש הרשב"ם:

5 שם אלא הא דתניא ילדה זו"נ הזכר נוטל כו'. תוספתא פ"ט בשינוי קצת:

6 שם והא דתניא ילדה זו"נ אין לו אלא מנה המ"ל. ההגה' שבגליון טעותא היא:

7 תד"ה אלא. והא דקאמר התם עלה בגמרא אפי' בקדושת אימא כו'. כצ"ל והוא בתמורה כ"ה:

8 בא"ד בהוייתן הם קדושים. כצ"ל בבי"ת וכן לקמן:

9 בא"ד וראוי לעולה אם הוא זכר. ע"כ ר"ל אליבא דר"א בתמורה י"ח ב' במשנה דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר יקריבנו לעולה. או בתמורת עולה וככ"ע לרבא שם:

10 בא"ד ואפשר דאביי סבר הכי ועוד דאם איתא כו'. כ"נ דצ"ל:

11 תד"ה לדידי. וכן רב מרי ור"פ בני ר"ח בהגוזל כו'. עי' הגרי"פ ועי' כתובות ס"א:

12 תד"ה אידך. לרבנן כו' הוי הכל בחזקת הזכר כו'. נראה דאם יש עוד זכרים לא מצו למידחי לכל חד וחד. דיכולים לכתוב הרשאה זל"ז עמש"כ לעיל קכ"ז:

13 גמרא דאמר נמי אם זכר ונקבה נמי יטול פי' ולא אמר כמה ופריך מנה פי' איך מצית למימר דכוונתו היתה רק למנה אלא למעוטי מאי פי' וע"כ היתה כוונתו דיטול בעד כ"א מנה ומשני למעוטי נפל:

14 ר"ש ד"ה אימור דשמעת ליה. האשה הנקנית לו ה"ה בעולם כו'. משמע דמחלק בדבר הנקנה אם הוא בעולם אם לאו וכמו שהעתיק בדבר כו' בבי"ת. ובאמת הדבר הנקנה אמרינן בעלמא דאפי' אינו בעולם כלל קני לר"מ עי' תוס' יבמות צ"ג ב' ד"ה לאחר ובגיטין י"ג ב' ד"ה לדבר וצ"ע:

15 ר"ש ד"ה דתנן. ואינו מאכיל את אמו כו' דס"ל לר"י עובר במעי זרה זר הוא. וכ"כ התוס' בשם פרש"י. וע"ש בתד"ה למאי נ"מ. וי"ל לדעתם ז"ל דשאני זר דמ"מ הוא מזרעו של כהן אבל עובר מכהן כיון דזר הוא ע"כ אינו נקרא עדיין זרעו של כהן עד שיוולד:

16 תד"ה נכסי. אע"ג דאמר לקמן ש"מ שאמר הלואתי כו'. ר"ל ואמר שם ר"פ הואיל ויורש יורשה. וא"כ מאי קאמר הכא שאני ירושה הבאה מאליה. ומש"כ דאם איתא בבריא בקנין ש"מ ובריא שוין ר"ל דתרוייהו קנו רק זה בקנין וזה אף שלא בקנין וא"כ מאי פריך שם מזה להא דאר"נ ש"מ שאמר ידור כו' לא"כ הלא התם ליתא בבריא אפי' בקנין:

17 תד"ה ולימא. תימה כו' דבלשון מתנה מועיל. לכאורה ה"נ דדוקא לריב"ב דקאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וקס"ד דעובר נקרא ראוי ליורשו כשיוולד כפי' רשב"ם אבל לרבנן הוה כשאר מזכה לעובר דלא קנה: