רש"ש על בבא בתרא ק״ג

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בבא בתרא ק״ב ע״ב רש"ש על בבא בתרא ק״ד ע״א »

1 בבא מציעא פתח ↗

הִגִּיעוּךָ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אָמַר לוֹ: הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ, וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת שֶׁלִּי – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ, וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי. וְאָמַר לוֹ: טוֹל מַה שֶּׁעָשִׂית בִּשְׂכָרְךָ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו וְאָמַר לוֹ: הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת שֶׁלִּי – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. גְּמָ׳ נִפְחֲתָה, רַב אָמַר בְּרוּבָּהּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּאַרְבַּע. רַב אָמַר: בְּרוּבָּהּ, אֲבָל בְּאַרְבַּע – אָדָם זוֹרֵעַ חֶצְיוֹ לְמַטָּה וְחֶצְיוֹ לְמַעְלָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּאַרְבַּע – אֵין אָדָם זוֹרֵעַ חֶצְיוֹ לְמַטָּה וְחֶצְיוֹ לְמַעְלָה. וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן דִּירָה, בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם דְּלָא עֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּדָיְירִי פּוּרְתָּא הָכָא וּפוּרְתָּא הָכָא, אֲבָל לְעִנְיַן זְרִיעָה – עֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּזָרְעִי הָכָא פּוּרְתָּא וְהָכָא פּוּרְתָּא, אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ, בְּהָךְ קָאָמַר רַב, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, צְרִיכָא. נָתְנוּ לוֹ זְמַן. וְכַמָּה זְמַן בֵּית דִּין? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשִׁים יוֹם. מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ כּוּ׳. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״הֵילָךְ יְצִיאוֹתֶיךָ״, מִכְּלָל דְּפַנִּינְהוּ עָסְקִינַן. טַעְמָא דְּפַנִּינְהוּ, הָא לָא פַּנִּינְהוּ – לָא. אַמַּאי: וְתִקְנֶה לֵיהּ שָׂדֵהוּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵירוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מִיכַּוֵּין לְאַקְנוֹיֵי לֵיהּ. אֲבָל הָכָא – אִישְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִישְׁתְּמִיט לֵיהּ. הַשּׂוֹכֵר לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּתֶבֶן כּוּ׳. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן לְהָךְ קַמַּיְיתָא, דְּכִי קָאָמַר לֵיהּ ״הִגִּיעוּךְ״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִשּׁוּם דְּלֵית לֵיהּ אַגְרָא גַּבֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּאִית לֵיהּ אַגְרָא גַּבֵּיהּ – אֵימָא שׁוֹמְעִין לוֹ, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״מִמָּרֵי רַשְׁוָתָיךְ פָּארֵי אִפְּרַע״. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָכָא – הָכָא שֶׁמִּשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ אַגְרָא גַּבֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּלֵית לֵיהּ אַגְרָא גַּבֵּיהּ – אֵימָא שׁוֹמְעִין לוֹ, צְרִיכָא. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְהָתַנְיָא: שׁוֹמְעִין לוֹ! אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא. כָּאן בְּשֶׁלּוֹ, כָּאן בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: בְּשֶׁלּוֹ מַאי טַעְמָא – דַּאֲמַר לֵיהּ: אַגְרָא עֲלָךְ, בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ נָמֵי שְׂכָרוֹ עָלָיו. דְּתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלּוֹ, וְהֶרְאָהוּ בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ – נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת מַה שֶּׁהֶהֱנָה אוֹתוֹ! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשֶׁלּוֹ, כָּאן בְּשֶׁל הֶפְקֵר. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מְצִיאַת פּוֹעֵל לְעַצְמוֹ, אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת נַכֵּשׁ עִמִּי הַיּוֹם, אוֹ עֲדוֹר עִמִּי הַיּוֹם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם – מְצִיאָתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּהַגְבָּהָה, כָּאן – בְּהַבָּטָה. אָמַר רַבָּה: הַבָּטָה בְּהֶפְקֵר – תַּנָּאֵי הִיא. דִּתְנַן: שׁוֹמְרֵי סְפִיחֵי שְׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב הוּא וְשׁוֹמֵר חִנָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? אֵין בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הַבָּטָה בְּהֶפְקֵר קָנֵי, וְאִי יָהֲיבִי לֵיהּ אַגְרָא – אִין, וְאִי לָא – לָא. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר הַבָּטָה בְּהֶפְקֵר לָא קָנֵי, וְכִי אָזְלִי צִבּוּר וּמַיְיתִי – הַשְׁתָּא הוּא דְּקָא זָכֵי בֵּיהּ. וּמָה ״אַתָּה אוֹמֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: מִדְּבָרֶיךָ לִדְבָרֵינוּ – אֵין עוֹמֶר וּשְׁתֵּי לֶחֶם בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר. אָמַר רָבָא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הַבָּטָה בְּהֶפְקֵר קָנֵי, וְהָכָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא לֹא יִמְסְרֵם יָפֶה יָפֶה קָמִיפַּלְגִי. דְּרַבָּנַן סָבְרִי: יָהֲבִינַן לֵיהּ אַגְרָא, וְאִי לָא, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא לֹא יִמְסְרֵם יָפֶה יָפֶה. רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא לֹא יִמְסְרֵם יָפֶה יָפֶה, וּמָה ״אַתָּה אוֹמֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: מִדְּבָרֶיךָ לִדְבָרֵינוּ, דְּחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא לֹא יִמְסְרֵם יָפֶה יָפֶה: אֵין עוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר. אִיכָּא דְאָמְרִי, רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הַבָּטָה בְּהֶפְקֵר לָא קָנֵי, וְהָכָא בְּחָיְישִׁינַן לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת קָמִיפַּלְגִי. דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמִיתַּב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי, כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁמְעוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת וְלִיפְרְשׁוּ מִינַּיְיהוּ. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: לָא תַּקִּינוּ. וּמָה ״אַתָּה אוֹמֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: מִדְּבָרֶיךָ לִדְבָרֵינוּ, אֵין תְּמִידִין וּמוּסָפִין בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹשְׁשִׁין לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹצִיא – מוֹצִיא, וְהַמְזַבֵּל – מְזַבֵּל. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵנִים. הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמֵּבִיא אֲבָנִים – מֵבִיא, וְהַבּוֹנֶה – בּוֹנֶה. וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְצוֹבְרוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם הִזִּיק – חַיָּיב לְשַׁלֵּם. וְהָתְנַן: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנֵר חֲנוּכָּה שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּרְשׁוּת. מַאי לָאו: רְשׁוּת דְּבֵית דִּין? לָא, רְשׁוּת דְּמִצְוָה. וְהָתַנְיָא: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְקַלְקֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם הִזִּיק – חַיָּיב לְשַׁלֵּם, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: כׇּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲכָמִים רְשׁוּת וְהִזִּיק – פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה – הָא דַּאֲמַרַן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דִּתְנַן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: הָיָה מַעֲמִידוֹ בַּעֲלִיָּיה – צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּבַכִּירָה – טֶפַח. וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ כׇּל הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחַצָּב שֶׁמָּסַר לַסַּתָּת – הַסַּתָּת חַיָּיב. הַסַּתָּת שֶׁמָּסַר לַחַמָּר – הַחַמָּר חַיָּיב. הַחַמָּר שֶׁמָּסַר לַכַּתָּף – הַכַּתָּף חַיָּיב. הַכַּתָּף שֶׁמָּסַר לַבַּנַּאי – הַבַּנַּאי חַיָּיב. הַבַּנַּאי שֶׁמָּסַר לָאַדְרִיכָל – אַדְרִיכָל חַיָּיב. וְאִם הִנִּיחַ אֶבֶן עַל הַדִּימוֹס וְהִזִּיקָה – כּוּלָּן חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. וְהָתַנְיָא: אַחֲרוֹן חַיָּיב וְכוּלָּן פְּטוּרִים! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּשְׂכִירוּת, כָּאן בְּקַבְּלָנוּת. מַתְנִי׳ שְׁתֵּי גַּנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, וְהַיָּרָק בֵּינְתַיִם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל תַּחְתּוֹן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִיקַּח אֶת עֲפָרוֹ, אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלֹּאות אֶת גִּנָּתוֹ, אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לְמַחוֹת זֶה עַל זֶה, רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חַי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִיטּוֹל – הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: בְּעִיקָּרוֹ, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּעֶלְיוֹן הָוֵי. כִּי פְּלִיגִי בְּנוֹפוֹ. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִיקָּרוֹ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא אָמְרִינַן שְׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִיקָּרוֹ. וְאַזְדָּא לְטַעְמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא: הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשׇּׁרָשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִן הַגֶּזַע – שֶׁל בַּעַל הָאִילָן, וּמִן הַשׇּׁרָשִׁין – שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע.

2 רשב"ם פתח ↗

פחות מכן נמדדין עמה - ונפקא לן בתורת כהנים ואם אחר היובל יקדיש שדהו מה ת"ל מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקים פחות מעשרה או סלעים גבוהים פחות מי' טפחים הרי אלו נמדדין עמה ת"ל שדהו:

3 רשב"ם פתח ↗

כשני מקומות - בשני שדות דאיכא טורח מרובה בחרישה וזריעה וקצירה בשני שדות יותר משדה אחד גדול ביחד:

4 רשב"ם פתח ↗

טרשין שאמרו - במתניתין פחות מיכן נמדדין עמה והוא הדין לנקעים מלאים מים דלא חזו לזריעה ה"מ דנמדד כגון דלא הוו אלא בית ארבעת קבין בין כולן כי מצרפת להו בההוא בית כור והוא הדין לקביים בחצי כור אבל טפי מד' קבין לא מקבל לוקח דהא בית כור עפר אתני ליה מוכר ללוקח וכולי האי לא מחיל איניש:

5 רשב"ם פתח ↗

בעי רב חייא בר אבא - בהך מילתא דרבי יוחנן דאמר והוא שמובלעין ברובה של שדה פשיטא לי דאם מפוזרין כל הארבע קבין בכל רובה של בית כור בשוה כגון רובע לסאה ט"ז רבעין לט"ז סאין דבטל אלא הכי קמבעיא לי אם רובן של ד' קבין דהיינו ט' רבעין בז' סאין ומיעוטן של ארבע דהיינו ז' רבעין מפוזרים ברובה של רוב השדה שהן ט' סאין דהיינו ז' רבעים בט' סאין מהו מי אמרינן כיון דרובן של ארבע קבין מכונסין הן ואין מפוזרין כראוי משום דהוו תשע רבעין בז' סאין ולפי חשבונו של ר' יוחנן רובע לכל סאה בעינן נמי שכל הארבע קבין אין מפוזרין כראוי דמי ואין נמדדין עמה או דלמא כיון דבין כל הארבע קבין מפוזרים ברוב כל השדה דהיינו ט"ז רבעין בט"ז סאין שפיר דמי ולא קפיד ר' יוחנן אלא שיהו כל הארבע קבין מובלעין ברובה של שדה ולא אתא למעוטי אלא היכא דכולן במיעוט שדה דהוו כולן רצופין יותר מדאי אבל אם רובה של שדה ד' קבין רצופין ומיעוטן מפוזרין יפה וכגון שבין כולן תופסין רוב השדה שפיר דמי ונמדדין עמה כן נראה בעיני ועיקר והכי גרסינן רובן במיעוטה ומיעוטן ברובה מהו תיקו וחדא בעיא היא:

7 תוספות פתח ↗

ואמאי ליקדשו באפי נפשייהו. פי' הרשב"ם כמקדיש שתי שדות שיכול לפדות זה בלא זה ואין נראה לר"י דא"כ אפי' בשדה אחד יכול לפדות חציו לפי חשבון בית זרע חומר שעורים דבשדה אחוזה אמר בפ"ק דקדושין דף כא. ושם דלכ"ע פודה וגואל לחצאין ולא פליגי התם ר"ש ורבנן אלא בשדה מקנה ולא כמו שפ"ה בפ' המקדיש שדהו ערכין דף כח דפליגי בשדה אחוזה ונראה לר"י דה"פ וליקדשו באפי נפשייהו כלומר היכי אמרת דלפי שהן נחשבים בפני עצמן אין נמדדין עמה ליקדשו אע"ג דהן נחשבין באפי נפשייהו:

8 רשב"ם פתח ↗

כשיר מהו - אם היו מובלעין ברובה של שדה ולא בריבוע כעין חצובה דהתם ודאי שפיר מזדרע בינתייהו שתי וערב וכשיגיע אצל הסלע יגביה מחרישתו מעט עד שיעבור הסלע ויחזור ויחרוש אלא שעשוין כאצעדה דלא מזדרע בינתייהו שפיר כל כך כזה:

9 רשב"ם פתח ↗

תנא אם היה סלע יחידי כו' - אמתני' קיימא ברייתא דקתני פחות מיכן נמדדין עמה וקתני עלה שאם היה סלע יחידי חוץ מן השדה סמוך לשדה ובא לו המוכר להתחיל למדוד משם אפי' אי הוי ההוא סלע כל שהוא דהוי נמוך מי' טפחים הרבה וקצר מארבעה טפחים אפילו הכי אין נמדדין עמה דלא בטיל לגבי שדה אלא היכא דכי מובלע בתוך השדה אבל כשהוא חוץ מן השדה לא בטיל לגבי שדה ולא מיבעי' אי הוי יחידי ממש אלא אפי' אי הוה בתוך השדה אלא שסמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה אלא היכא דהוי מובלע באמצע שדה הוא דמיקרו שידרי דארעא ובטילי כן נראה בעיני ועיקר ורבותינו מפרשים דאדר' יצחק קאי דאוקי לפחות מיכן דמתניתין בדהוו ארבע קבין דבטילי ואוקימנא במפוזרים בה' קבין אי נמי ברוב שדה ומשום הכי בטילי אבל במכונסין לא בטילי וקס"ד ה"מ בנמוכין מעשר' וגבוהין יותר משלשה אבל נמוכין פחות משלשה לא בעינן מפוזרין והשתא אתיא ברייתא למימר דאי הוו הנהו ארבע קבין סלע אחד אפילו כל שהוא אין נמדדין כלומר אף על גב דאין גבוהין ג' לא בטילי ולא נהירא לי האי פירושא כלל דמ"ש סלע יחידי מסלעים הרבה מכונסים הא כיון דמכונסים כסלע אחד דמו ועוד מנין לנו שיש חילוק בכל פחות מי' בין גבוה שלשה לפחות מג' וכלל וכלל אין ליישב אלא כמו שפירשנו:

10 רשב"ם פתח ↗

יעשה חשבון - יחשב את כל היתר על הבית כור ואפילו הרבעין עצמן כדמסיק לקמן במתניתין ויחשב כמה הותיר וכמה שוין לפי חשבון שמכר את הבית כור וכגון שלא הוזלו קרקעות שאם הוזלו לא נכוף את הלוקח לקנות כשעת היוקר גם אם הוקרו יכול לטעון איני רוצה לקנות ביוקר כל כך כדמפרש בגמרא אבל אי כדקיימי קיימי צריך הלוקח ליתן כרצון המוכר שאם רצה מוכר יחזיר לו לוקח מעות דתקנת חכמים היא זו דמה יעשה המוכר בקרקע מועט בפני עצמו שאינו חשוב שדה הלכך כופין את הלוקח ליקח דזה נהנה וזה אינו חסר או אם רצה מוכר יחזיר לו לוקח הקרקע בעין שהרי מן הדין הוא דמחזיר לו קרקע שהרי לא קנה לוקח אלא בית כור שהרי למה אמרו להחזיר לו לוקח למוכר מעות המותר לא מן הדין אלא תקנת חכמים ליפות כחו של מוכר שלא יהא נפסד אותו מיעוט קרקע דלא חזי ליה האי פורתא והאי יעשה חשבון אהותיר יתר מכן קאי אבל פיחת יתר מרובע לא שייך שום עשיית חשבון אלא ינכה לו מן הדמים דכיון דליכא בהאי שדה טפי ליכא לחיוביה ליתן לו משדה אחר:

1 גמרא מ"ט אין אדם כו' כשנים ושלשה מקומות. לכאורה הוא כשמואל ולא כרב בב"מ קי"ח ויש לחלק:

2 ר"ש ד"ה פחות מיכן. ונפקא לן בת"כ כו' ת"ל שדהו. פי' הק"א דמשמע כל הנקרא ע"ש שדהו. ואולי יל"פ משום דהוה מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות:

3 ר"ש ד"ה כשני מקומות. כשתי שדות. כצ"ל:

4 ר"ש ד"ה טרשין שאמרו. וה"ה לנקעים מלאים מים דל"ח לזריעה כו'. משמע דבראויין לזריעה אפילו ביותר מד' קבין נמדדין ולא כן כ' הטור בסי' רי"ח ובשו"ע שם מיסתם לה סתומי וגם האחרונים שתקו בזה. גם מש"כ בהגהת רמ"א והם גבוהים ג' ומשמע דקאי על שא"ר לזריעה תמוה דז"א כמבואר להדיא בטור:

5 ר"ש ד"ה בעי רחב"א. אם רובן של ד' קבין דהיינו ט' כו'. כאן שייכא ההגה' שבגליון בשם רש"ל:

6 בא"ד ולפ"ח של ריו"ח רובע לכ"ס בעינן כמו שכל כו'. כצ"ל:

7 תד"ה ואמאי. דלכ"ע לווה ופודה וגואל לחצאין. כצ"ל:

8 ר"ש ד"ה כשיר. ולא ברבוע או כעין חצובה. כ"נ דצ"ל. דחצובה היא כמו דרייא פוס בל"א עפירש"י בב"מ כ"ה. ומש"כ וכשיגיע אצל הסלע יגביה מחרישתו מעט כו'. אינו מובן דבפחות קצת מי"ט אינו מעט. ואולי ר"ל מעט במשך ודוחק. גם איך יתכן שהשורים ידלגוהו. ואפשר דכוונתו דיגביה מחרישתו ויטנה מכנגד הסלע לצדו מימין או משמאל. אבל קשה דסמוך לסלע בכדי אורך השורים איך יחרוש:

9 ר"ש ד"ה תנא. ורבותינו מפרשים כו' וקס"ד ה"מ כו' וגבוהין יותר מג' כו'. לכאורה ממש"כ לקמן בסמוך ול"נ לי כו' דמ"ש סלע יחידי כו' משמע דכ"ה האמת לפירושם דבסמוכים דוקא גבוהין ג'. ואולי לישנא דוקס"ד קאי על רבותינו שאינו לפי האמת לדעתו ז"ל:

10 ר"ש ד"ה יעשה חשבון בסופו. אהותיר יתר מיכן קאי אבל פיחת כו' לא שייך כו'. ל"י מדוע לא יפול לשון עשיית חשבון על פיחת כמו אהותיר דמובנו לחשוב לפי ערך מחיר הב"כ הנקצב ביניהם שיווי יתרון על הב"כ או פחיתותו. ואדרבה דנראה דלהכי נקיט התנא לשון זה שיכלול ב' הצדדים ועי' בנ"י. ומה הוא מחזיר כו' דלקמיה שב על הרישא דתני הותיר כ"ש יחזיר:

« רש"ש על בבא בתרא ק״ב ע״ב רש"ש על בבא בתרא ק״ד ע״א »