רש"ש על בבא בתרא ס׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בבא בתרא נ״ט ע״ב רש"ש על בבא בתרא ס״א ע״א »

1 בבא בתרא פתח ↗

אֵימָא סֵיפָא: אֶלָּא אִם רָצָה – בּוֹנֶה אֶת הַחֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ, וּבוֹנֶה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵּיתוֹ. וַהֲלֹא מַרְבֶּה עָלָיו אֶת הַדֶּרֶךְ! אָמַר רַב הוּנָא: מַאי חֶדֶר? שֶׁחֲלָקוֹ בִּשְׁנַיִם, וּמַאי עֲלִיָּיה? אַפְּתָאי.

2 בבא בתרא פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים – בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה מְהַלֶּכֶת וּטְעוּנָה אֲבָנִים. אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם רָצָה – כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וּמוֹצִיא. לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ.

3 רשב"ם פתח ↗

ר"א מתיר - אלא שיכסהו כיסוי חזק כדי שתהא עגלה מהלכת דר"א אזל בתר השתא ולא חייש לשמא היום ולמחר יכלה הכיסוי ויפול והכי אמרינן בבבא קמא דף נב::

4 רשב"ם פתח ↗

הרי זו בחזקתה - דטענינן ללוקח ואומרים אימר כונס לתוך שלו היה אבל המוכרה לו שהוציא הזיזין הוא היה צריך להביא עדים שכנס לתוך שלו או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי דהויא לה חזקה שיש עמה טענה אבל לוקח לא צריך למיטען מידי אלא כך לקחתיה וא"צ לטעון היאך הוציא המוכר את הזיזין לחוץ לרה"ר דטוענין ליורש וטוענין ללוקח:

5 בבא בתרא פתח ↗

מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר? מֵעִיקָּרָא סְבַר: נִיחָא לְהוּ לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, דְּיָתְבִי בְּטוּלֵּיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא מְעַכְּבִי, שַׁדַּר קַצְיֵיהּ. וְלֵימָא לֵיהּ: זִיל קוֹץ דִּידָךְ, וַהֲדַר אֶקּוֹץ דִּידִי! מִשּׁוּם דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר: ״הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ״ – קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִים.

6 בבא בתרא פתח ↗

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ מַחְזִיר – מִשּׁוּם דְּרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים, אָסוּר לְקַלְקְלוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מַחְזִיר – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא רַוְוחָא, הָכָא הָא אִיכָּא רַוְוחָא.

7 בבא בתרא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אִי אַתֶּם אוֹכְלִין בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִין יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר – שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? נִשְׁתֶּה יַיִן – שֶׁמְּנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל?

8 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֶחֶם לֹא נֹאכַל – שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת! אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת. פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל – שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים! אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים. מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה – שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִיסּוּךְ הַמַּיִם! שָׁתְקוּ.

9 רשב"ם פתח ↗

שכבר נגזרה גזירה - חורבן ונתחייבנו להתאבל דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ישעיהו סו:

10 רשב"ם פתח ↗

אפר מקלה - אפר הכירה השרופה באש קרוי כן ומשום דאיכא אפר פרה נמי הוצרך לפרש כן:

11 תוספות פתח ↗

מים לא נשתה וכו' שתקו. וא"ת אמאי לא אהדרו דאפשר במי בורות דפסולין לניסוך כדמשמע בסוכה דף מח. ואומר ר"י דדבר דהוי ממין שעושין בו ניסוך חשיב כמו דבר עצמו דאי לאו הכי תקשה דישתו יין מבושל דפסול לנסכים ואין להקשות דאפשר במי תותים ויין תפוחים שלא היו יכולין לסבול שלא לשתות בלא מים:

1 גמרא ומאי עליה אפתא. פי' רשב"ם בזה דחוק דמאי איריא ע"ג החדר דלפנים אפי' על כל הבית נמי וכ"מ לישנא דמתניתין ע"ג ביתו ועיין מהרש"א. ועוד קשה דמ"ט רשאי הלא בלא זה לא היה יכול להרבות דיורין באויר. ולכן הנל"פ דאפתא אינה עשויה לדירה אלא לתשמיש ולאוצר להניח שם חפציו וכ"ה בנ"י וכ"כ הרי"ף בר"פ דלקמן:

2 במשנה שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. נראה משום דבדבר קל המשקל אין טוענין כ"כ שיהיה שוה במשקל כמו דבר כובד המשקל מפני הנפח דקשה למשאוי או כמשאוי ב"מ פ' להכי שיער באבנים שהם רבי המשקל. או כפשוטו דאבנים כובדם במקום אחד ומעיק תחתיו משא"כ דבר קל מתפשט כובדו. ומאי דכתיב כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר עמוס ב׳:י״ג רצונו שתהיה מועקה כוללת כמו שאמר אחריו ואבד מנוס מקל וגו' כאשר העגלה מועקת בכל צדדיה ע"י העמיר. או כפירוש הביאור שם:

3 ר"ש ד"ה ר"א מתיר. והכי אמרי' לעיל ספ"ב. כצ"ל:

4 ר"ש ד"ה ה"ז בחזקתה כו'. או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי. לפי מש"כ התוס' לעיל כ"ג בד"ה אחולי משמע דאי טעין דמחלי ליה זט"ה במעמד אנשי העיר ג"כ טענתו טענה:

5 גמרא מעיקרא סבר ניחא להו כו' כי חזא כו'. משמע מזה דמסתמא א"צ לקוץ עד דחזא דמעכבי ולא בארוהו הפוסקים:

6 שם ור"ל אמר מחזיר כו' הכא איכא רווחא. לעיל כ"ו ריש ע"ב כ' התוס' דאי איכא רווחא ט"ז אמה מודה ריו"ח וכ"כ הג"א כאן ולפלא שהשמיטוהו בעלי השו"ע:

7 שם א"ל נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח כו'. נ"ל שהוא ע"ד שאמרו במ"ר שמות פל"ה לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל בהמ"ק וכן אמרו שם בארזים וכיון שבטלה הסבה יבוטל המסובב. וכן בב"ר פצ"ד אעין דשטים הוה במגדלא והיו נוהגין בהם איסור משום קדושת הארון:

8 שם פירות ל"נ שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים. לפ"ז גם בשר חיה ועוף לבד תורים ובנ"י היה אפשר להם לאכול. וכן לחם ממיני קטניות אבל של כוסמין ושבולת שועל ושיפון אף שאין קרבין ע"ג מזבח וכן אין מביאין מהם בכורים לדעת קצת כמש"כ בפסחים ל"ו ב' היו אסורין דהוו ממין שקרב ע"ג מזבח עי' בתוס':

9 ר"ש ד"ה שכבר נגזרה גזירה. חורבן. לשון גזירה משמעה בכ"מ על דבר העתיד. ויותר הנל"פ שכבר גזרו שחייבין להתאבל. וי"ל גם פי' הרשב"ם דר"ל שתהיה בחורבנה עד עת קץ:

10 ר"ש ד"ה אפר מקלה. ומשום דאיכא אפר פרה כו'. נ"ל ראיה מהא דתנן הנוטל שכרו כו' להזות כו' ואפרו אפר מקלה בכורות פ"ד אלמא שהוא הפך אפר פרה. אבל רש"י ברפ"ב דתענית פי' דבא לאפוקי עפר:

11 תד"ה מים. דפסולין לניסוך. עמש"כ בסוכה מ"ח ב':

2 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִּין, וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעוֹרִין – חַיָּיב. תְּבוּאָה, וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶּבֶן – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי. לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין, וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְאִם מוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ חַיָּיב. וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל, שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר.

8 פסחים פתח ↗

אוֹצִיא חִיטִּין וּשְׂעוֹרִין שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָן בִּיכּוּרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה. אִי ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ בִּיכּוּרִים נָמֵי! הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּבִיכּוּרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״ — מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת, יָצְאוּ בִּיכּוּרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּלְהוֹצִיא בִּיכּוּרִים? מְרַבֶּה אֲנִי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶיתֵּר בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת, כִּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמוֹצִיא אֲנִי בִּיכּוּרִים שֶׁאֵין לָהֶן הֶיתֵּר בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת. דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִנְיָן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא, שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ״. וְאֵין ״שְׂאֵת״ אֶלָּא אֲכִילָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו״. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָפֵיק בֵּיהּ? רַבִּי עֲקִיבָא, וְקָמְמַעֵיט לְהוּ לְבִיכּוּרִים ״מִבְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״, שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, תִּיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֶּחֶם עוֹנִי״ — מִי שֶׁנֶּאֱכָל בְּאוֹנִי, יָצָא זֶה שֶׁאֵין נֶאֱכָל אֶלָּא בְּשִׂמְחָה? סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא: בִּיכּוּרִים אֲסוּרִין לְאוֹנֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״, וְאָמַר מָר: ״תְּרוּמַת יָדֶךָ״ אֵלּוּ בִּיכּוּרִים, דְּאִיתַּקַּשׁ בִּיכּוּרִים לְמַעֲשֵׂר: מָה מַעֲשֵׂר אָסוּר לְאוֹנֵן — אַף בִּיכּוּרִים אָסוּר לְאוֹנֵן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״תְּרוּמָה״ קְרִינְהוּ רַחֲמָנָא. כִּתְרוּמָה: מָה תְּרוּמָה מוּתֶּרֶת לְאוֹנֵן — אַף בִּיכּוּרִים מוּתָּר לְאוֹנֵן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, נְהִי דְּהֶיקֵּישׁ לֵית לֵיהּ, שִׂמְחָה מִיהָא מִיכְתָּב כְּתִיבָא בְּהוּ. דִּכְתִיב: ״וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב״? הָהוּא לִזְמַן שִׂמְחָה הוּא דַּאֲתָא, דִּתְנַן: מֵעֲצֶרֶת וְעַד הַחַג — מֵבִיא וְקוֹרֵא, מֵהַחַג וְעַד חֲנוּכָּה — מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֶחֶם עֹנִי״ — פְּרָט לְחָלוּט וְלַאֲשִׁישָׁה. יָכוֹל לֹא יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בְּפַת הַדְרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה, וַאֲפִילּוּ כְּמַצּוֹת שֶׁל שְׁלֹמֹה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶחֶם עוֹנִי״ — פְּרָט לְחָלוּט וְלַאֲשִׁישָׁה. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי אֲשִׁישָׁה לִישָּׁנָא דַחֲשִׁיבוּתָא, דִּכְתִיב: ״וַיְחַלֵּק לְכׇל הָעָם לְכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא: ״אֶשְׁפָּר״ — אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בַּפָּר, ״אֲשִׁישָׁה״ — אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בָּאֵיפָה. ופְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֲשִׁישָׁה״ — גַּרְבָּא דְחַמְרָא, דִּכְתִיב: ״וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין אוֹפִין פַּת עָבָה בְּיוֹם טוֹב בַּפֶּסַח, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי,

10 רש"י על תענית פתח ↗

אפר מקלה – אפר ממש ולא עפר אפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב במדבר י״ט:י״ז מעפר שרפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם והיינו דקתני אפר מקלה אפר שריפה אי הוה תני אפר סתם הוה משמע עפר ואפר מקלה גנאי יותר מעפר סתם ובגמרא מפרש מאי טעמא נותנין אותו:

« רש"ש על בבא בתרא נ״ט ע״ב רש"ש על בבא בתרא ס״א ע״א »