רש"ש על בבא בתרא ל״ט

1 ר"ש ד"ה דמתאמרא באפי ג'. ואמר אביי התם דכל מילתא דעבידא לגלויי כו'. ע"ש דל"א זה הלשון רק מאי קעביד גלויי מילתא בעלמא הוא והוא לכוונה אחרת כדפרש"י שם. גם מה שתמה בהג"ה לקמן דאמאי ל"א דקמיפליגי באביי כו' אינו מובן ואף לפי הבנת הרשב"ם בדבריו:

2 גמרא אמר רבא הלכתא צריך למחות בסוף כל ג'. מרשב"ם ותוס' נראה דל"ג ליה וכן לא העתיקוהו הרי"ף והרא"ש. אך הב"י בסי' קמ"ו אות ח' כתב בדין זה והכי אסיק רבא:

3 תד"ה לית בה. דבפ' כו' מייתי עלה הא דאר"י כו'. ע"ש דמאמר ר"י קדים לה ואולי מלת הא ט"ס או דצ"ל הא עלה דר"י ור"ל דמייתי הא דרבה בר"ה עלה דר"י ומ"מ צ"ע דשם אינו במשמע דשייכא להא דר"י אלא מאמר בפ"ע הוא:

4 תד"ה מ"ד. תימה כו' דרבא קאמר לקמן כו' ולעיל פסק רבא כו'. יותר ה"ל להקשות מדר"נ אדר"נ. דעל רבא י"ל דמשמיה דרביה קאמר וליה לא ס"ל. והא דקאמר עלייהו אי ק"ל הא ק"ל כו' י"ל דל"ל קושיא על הא דמחאה בפני ב' אבל מ"מ ל"ל מסברא: