רש"ש על בבא בתרא קס״ג

1 תד"ה נמצא. וי"ל התם כו' דעדי הגט א"ח אלא זה בפ"ז כו' יאמרו קרובים לשם עדות חתמו כו'. כצ"ל. ומה שבינתיים נראה למחוק:

2 בא"ד וא"כ כשיראו כו' יאמרו קרוב או פסול כשר. לכאורה בפשוט הל"ל דלמא יקיימו רק חתימות הקרובים לבד כדחיישינן בס"פ הזורק. וכן איתא בדבריהם שם י"ח ב' ד"ה אמרי:

3 גמרא בין עדים לאשרתא נמי כו' מאי דבעי ומחתים סהדי. כ"נ דצ"ל. דכאן הכוונה דיזייף ג"כ חתימת העדים ויקיימו מהאשרתא:

4 ר"ש ד"ה ומשני דמטייט. אבל אם בא הנפק לפנינו ויש בו ב' שיטין כו' פסול הוא של"נ כת"ח. ור"ל אע"פ שאין כאן חשש זיוף וכמש"כ הרש"א בתד"ה ריו"ח. מ"מ פסול הוא של"נ כת"ח. אבל א"כ אולי אפי' שיטה א' חלק פסול מטעם זה וכריו"ח ועוד ק' היכן מצינו תק"ח בזה:

5 ר"ש ד"ה ומשני ב"ד. אבל עדים כו' ואפי' ע"ה כו'. משמע דב"ד להכי ל"א דחתמי אטיוטי משום דלאו קטלי קני באגמא נינהו. והתוס' כתבו עוד דריו"ח ס"ל דגם ב"ד חתמי אטיוטא. וק"ל הא סגנון ההנפק יוכיח דלאו אטיוטא חתימי:

6 ר"ש ד"ה ודלמא. והכי פריך כו' הך חלק שהיתה כו' זייף בה וחתך כו'. משמע דמפרש דהך קושיא קאי על הא דאמר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר. ולכאורה יותר נל"פ דקאי על הא דכשר בהרחיק את העדים שיטה א' מן הכתב דלמא יזייף ויכתוב הוא ועדיו שם. ואולי לישנא דכתב דהוא לשון עבר דחקו לפרש כן:

7 תד"ה שיטה. דאמרינן חלק היה בשטר כו'. עי' ברא"ש בסי' ב' בסופו ותבין דבריהם: