ביאור שטיינזלץ על שבת י״ז

1 אקפח אאבד את בני אם אין זו הלכה מקופחת מקוטעת, פגומה, ששמע השומע פסק הלכה בענין מציאות אחרת, וטעה וחשב כי הלכה זו נקבעה ביחס לכך שהמטלטלים מביאים את הטומאה כשיש בהיקפן כעובי המרדע על דבר אחר כשהם מאהילים על שניהם כאחת. ואולם ההלכה המקורית כך היא: אם היה האיכר עובר ומרדעו על כתפו ואיהל המרדע בצדו האחת על הקבר — טימאו אותו, את המרדע עצמו, משום כלים המאהילים על המת. כי כל חפץ המצוי למעלה מקבר המת מאהיל נטמא על ידי כך. ואולם מזה שהמרדע נטמא כשלעצמו, מכל מקום אין בכך כדי ללמד שהוא מביא את הטומאה על חפצים אחרים.

2 אמר ר' עקיבא: אני אתקן ואסביר את ההלכה שיהו דברי חכמים קיימים כלשונם, וכך תתפרש הלכה זו: שיהו כל המטלטלים מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן אם היו מטלטלים אלה עבים לפחות בעובי המרדע, כי, כפי שיבואר אחר כך, חפץ עגול כהיקפו של המרדע יש לגזור בו כאילו היה ממש אהל על המת. ודבר המשמש אהל כיסוי על המת, לא זו בלבד שהוא עצמו נטמא אלא אף "כל אשר באהל יטמא שבעת ימים" במדבר יט, יד, ולכן אף האדם הנושא את המרדע נטמא בשל המרדע. ואולם אותם מטלטלים שהאהילו על המת הם עצמם מביאים את הטומאה על עצמם באהל זה בכל שהן, ואין צורך בשיעור מסויים. ואולם אותם חפצים המאהילים על המת לגבי שאר אדם שאינו נושא אותם וכן לגבי כלים — אינם מטמאים אלא בפותח טפח, שיש ברחבם של הכלים הללו לפחות טפח.

3 ואמר ר' ינאי: ומרדע זה שאמרו, דווקא שאין בעביו טפח ואולם יש בהיקפו טפח, וגזרו חכמים על היקפו משום עביו. שאילו היה עוביו טפח היה מטמא באהל מדברי תורה, על כן החמירו בהיקפו טפח מגזירת חכמים והוא עוד אחד משמונה עשר דבר.

4 ושואלים: ולדעת ר' טרפון שאמר אקפח את בני לפי שזו הלכה מקופחת, הלא בצרי להו חסרו להן הגזירות ואין שמונה עשר! אמר רב נחמן בר יצחק: אף הגזירה שבנות כותים נחשבות כנדות מעריסתן, בו ביום גזרו. ובאידך ובאחרת סבור הוא כר' מאיר, לענין מים שאובים, ועל ידי כך הושלם מנין הגזירות.

5 א ואידך והאחרת עוד גזירה מאותן גזירות — ענין הבוצר לגת. שנחלקו שמאי והלל אם הנוזלים שנסחטו בלא כוונה מן הענבים שנבצרו על מנת לדרכם ולעשותם יין מכשירים לקבל טומאה או לא. ששמאי אומר: הוכשר המשקה הזה לקבל טומאה, הלל אומר: לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי: אם כן, מפני מה בוצרין ענבים בטהרה בכלים טהורים, שצריך לדעתך להזהר מטומאה בשעת בצירה, כי הענבים מוכשרים לטומאה על ידי המיץ הנוזל מהם, ואולם אין מוסקין זיתים בטהרה, והרי לדעתך שהוכשר המשקה היוצא לקבל טומאה אם כן מדוע אין חוששים למוהל הזב מן הזיתים?

6 אמר לו שמאי: אם תקניטני תרגיז אותי ותעמוד על כך שאין למצוא הבדל בין מסיקה ובצירה, הרי כדי שלא לסתור את הדבר — גוזרני טומאה אף על המסיקה. וסיפרו, שכיון שהיתה המחלוקת חריפה ביותר נעצו חרב בבית המדרש, ואמרו: הנכנס לבית המדרש — יכנס, והיוצא — אל יצא, כדי שיתאספו כל החכמים ויגיעו לקביעת הלכה. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים. ואמרו: והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, כי הלל שהיה נשיא הוכרח לשבת בהכנעה לפני שמאי, ושיטת בית שמאי גברה בהצבעה שנערכה באותו יום. וגזור וגזרו שמאי והלל ולא קבלו מינייהו מהם, ואתו תלמידייהו גזור ובאו תלמידיהם וגזרו וקבלו מינייהו מהם.

7 לעיקר הדבר שואלים: מאי טעמא מה טעם גזרו שהמשקים שנסחטו בלא כוונה על הענבים נחשבים לטמאים? אמר ר' זעירי אמר ר' חנינא: גזירה גזרו חכמים מתוך החשש שמא יבצרנו את הענבים בקופות סלים טמאות, ומשום טומאת הכלי ממילא נחשב המשקה שבו כמכשיר לטומאה.

8 ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שכלי טמא חושב משקים, כלומר, משקים הנמצאים בכלי טמא הרי הם כאילו היו שם מרצונו, ומכשירים לקבל טומאה אף אם לא נתכוון למשקים שבכלי. ואולם למאן דאמר לדעת מי שאומר שאין כלי טמא חושב משקין, מאי איכא למימר מה יש לומר בהסבר הגזירה? אלא אמר זעירי אמר ר' חנינא: הטעם אינו כפי שאמרנו, אלא גזירה זו גזרו שמא יבצרנו בקופות מזופפות משוחות בזפת ואטומות, שכיון שאין המשקים היוצאים מן הענבים הולכים לאיבוד מתוך הקופות הללו, נוח לו שייצאו המשקים מן הענבים שעל ידי כך הוא מזרז את דריכת הענבים בגת. וכיון שנוח לו במשקים הריהם מכשירים לטומאה.

9 רבא אמר: טעם הגזירה הוא משום הנושכות, שהם אשכולות ענבים הדבוקים זה בזה, וכשמפרידים אותם ניתז המיץ, וכיון שהדבר נעשה בידיו מדעת ומרצון, מכשיר המשקה היוצא. וכפי שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בדומה: פעמים שאדם הולך לכרמו כדי לידע לדעת אם כבר הגיעו ענבים לזמן בצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף מתיז, שופך את המיץ על גבי הענבים, ועל פי טיב המיץ יודע אם בשלו הענבים כל צרכם. ואם כן, מיץ ענבים זה בידיו ולרצונו נעשה, ולכך הוא מכשיר לקבל טומאה, שאפילו בשעת בצירה יתכן שעדיין משקה זה טופח רטוב עליהם.

10 ב מאחר ועדיין לא נמנו כל שמונה עשרה הגזירות שגזרו בו ביום, שואלים: ואידך והאחרת מה היא? אמר

11 טבי רישבא צייד העופות שכך אמר שמואל: אף הגזירה שגידולי תרומה, כלומר, שהפירות היוצאים מתרומה שנזרעה בארץ, אף הם נחשבים לתרומה, אף גזירה זו בו ביום גזרו. ושואלים: מאי טעמא מה טעם גזרו כך? אמר ר' חנינא: גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל, שאדם שלא ירצה לתת לכהן את התרומה, יזרענה בקרקע ובכך יבטלה מדין תרומה. וכדי שלא יבואו לעשות כן גזרו שגם הצומח מן התרומה נחשב כתרומה, ועל כן אינו מרויח בכך כלום.

12 אמר רבא: אי דחשידי להכי, אפרושי נמי אם חשודי ם הם על כך, להפריש גם כן לא ליפרשו יפרישו תרומה כלל! אלא אמר רבא: אנו יודעים כי ישראל, שלא כלוי, כיון שמעיקר הדין אפשר למעבד לעשות, להפריש כתרומה, חטה אחת כדעת שמואל שאמר שמן התורה אין שיעור קבוע לתרומה, ואף אם מפריש חטה אחת על כל הגורן יצא ידי חובתו, ומאחר ואותו אדם בכל זאת לא קעביד עשה כך כדי להפטר מחובת ההפרשה, הרי הימוני מהימני נאמן הוא, ואין לחשוש שמא ירצה להפטר מן ההפרשה באמצעות זריעתה. אלא טעם הגזירה הוא משום תרומה טמאה ביד כהן. שתרומה זו אסורה באכילה אף לכהן ודינה בשריפה, אלא שמותר לכהן להנות משריפתה, וחוששים דילמא משהי לה גביה שמא ישהה אותה אצלו וימתין עד עונת הזריעה, ואז ישתמש בה לזריעה. ויתכן כי בשל כך אתי יבוא לידי תקלה, שבמשך הזמן עלול הוא לשכוח שהתרומה טמאה, ויאכלנה.

13 א ועוד בענין שמונה עשרה הגזירות, שואלים: ואידך והאחרת מה היא? אמר ר' חייא בר אמי משמיה משמו של עולא: אף גזירה זו שמי שהחזיק ארנק ובו כסף בערב שבת, והחשיך לו בדרך, שאף שמדברי תורה מותר לו לטלטל את הארנק בהפסקות של פחות מארבע אמות, ומכל מקום אסרו עליו חכמים לעשות כן, ואמרו שצריך שיהיה נותן את כיסו ארנקו לגוי המהלך עמו בדרך — בו ביום גזרו.

14 ב ואידך והגזירה האחרת — אמר החכם באלי אמר אבימי סנוותאה מן המקום סנוותה: פתן של הגוים ושמנן ויינן ובנותיהן — כולן גזירה אחת משמונה עשר דבר הן. ושואלים: הניחא זה נוח לשיטת ר' מאיר, שלשיטתו נמצאו כבר שמונה עשרה גזירות. אלא לשיטת ר' יוסי, הסבור שבענין כלים שבחצר שנוי הדבר במחלוקת, אם כן רק שבסרי הווין שבע עשרה הן! ומשיבים: איכא יש אותו דבר שאמר רב אחא בר אדא. שאמר רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק: גזרו איסור על אכילת פתן של גוים משום שמנן. וגזרו איסור על שמנן — משום יינן. ויש כאן איפוא שתי גזירות נפרדות.

15 ותוהים: על פתן משום שמנן?! מאי אולמיה מה תוקפו של האיסור בשמן יותר מבפת לחם? אלא יש לומר כי גזרו איסור על פתן ועל שמנן משום יינן. ועל יינן גזרו איסור משום שהוא מביא לקירוב הלבבות ויבואו לשאת את בנותיהן. ועל בנותיהן — משום דבר אחר עבודה זרה. ועוד גזרו על דבר אחר — משום דבר אחר. ושואלים: מאי מהו אותו דבר אחר שרמזו כאן? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק גוי שיהיה דינו שמטמא בזיבה כזב גדול, אף על פי שאין בו טומאה. וזאת כדי להרחיק את ילדי ישראל מילדי הגוים, שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. ושואלים: אי הכי אם כך לשיטת ר' מאיר נמי תשסרי הויין גם כן קשה שהרי לפי זה תשע עשרה גזירות הן! ומשיבים: לשיטת ר' מאיר גזירת האוכלין והכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב להו כאחת חושב הוא אותן, ואם כן אף לשיטתו יש שמונה עשרה גזירות בלבד.

16 ג משנה במשנה זו מצויה מחלוקת יסודית בין בית הלל ובית שמאי: האם יש צורך להרחיק מדברים שאסור לעשותם בשבת עוד בערב שבת, או שמא מותר להתחיל בפעולה לפני השבת, אף שהוא יודע שעשייתה תימשך מאליה ביום השבת. ובפרטים אלה נחלקו: שבית שמאי אומרים: אין שורין בערב שבת סמוך לשבת דיו יבש במים ולא סמנים יבשים של צבע, ולא כרשינין למאכל בהמה לרככם במים, אלא אם נותר עד כניסת השב די זמן כדי כשברור שישורו דיים מבעוד יום לפני כניסת השבת כדי צרכם, ושרייתם הנוספת בשבת לא תביא תועלת. ובית הלל מתירין. וכן בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין חבילות חוטים של פשתן לתוך התנור בערב שבת אלא כדי שיהבילו יתחממו מבעוד יום. וכן לא מכניסים את הצמר ליורה של צבע אלא כדי שיקלוט את העין הגוון מבעוד יום. ובית הלל מתירין.

17 בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות מלכודות לחיה, ועופות ודגים אלא כדי שיעור זמן שיש שאפשרות שיצודו בהן מבעוד יום, ובית הלל מתירין. וכן אמרו בית שמאי שאין מוכרין לגוי בערב שבת, ואף אין טוענין עמו משא על חמורו ואין מגביהין עליו משא אלא תוך כדי הזמן שיגיע הגוי למקום קרוב עוד לפני השבת, ולא יהיה חלק ליהודי בחילול השבת הנעשה על ידי הגוי. ובית הלל מתירין. וכן בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן מעבד עורות גוי, ולא כלים בגדים לכובס גוי אלא בכדי שיעשו מבעוד יום לפני השבת. ובכולן בית הלל מתירין עם