1דאיתותב דעתיה שתתיישב דעתו ויבין שלא נתכוונתי להעליבו. וכדי לבטא את רצונו אמר ליה לו כך: חמור שעסקיו רעים שאינו ממושמע כגון זה שאני רוכב עליו, מהו לצאת בפרומביא בשבת? שאף שחמור סתם אינו זקוק לפרומביא ודיו באפסר ולגביו הפרומביא היא שמירה יתירה, אבל חמור פרא כגון זה האם גם בו יש בכך משום שמירה יתירה ויהא אסור לצאת בה בשבת? אמר ליה לו רבה בר רב הונא: אף אם היא לגביו כשמירה יתירה, מכל מקום הכי כך אמר אבוך משמיה אביך משמו של שמואל: הלכה כחנניה, שאין בשמירה יתירה משום משאוי.2א באותו ענין של רצועות שונות לקשור בעלי חיים תנא דבי שנא החכם מבית מדרשו של מנשיא: עז שחקק לה מקום לאפסר בין קרניה הריהי יוצאה באפסר הקשור בקרניים בשבת כיון שהאפסר נכנס בתוך החקיקה ואינו נשמט. בעי שאל רב יוסף: תחב לה לעז רצועה בזקנה מהו? וצדדי השאלה: כיון דאי מנתח לה כאיב שאם תרצה העז לנתק את האפסר יכאב לה ולכן לא אתיא לנתוחה תבוא לנתקו והאפסר ישאר במקומו, או דילמא שמא זימנין דרפי ונפיל פעמים שירפה הקשר ויפול, ואתי לאתויי ויבא בעל העז להביאו, לטלטלו לאפסר ארבע אמות ברשות הרבים. לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו תעמוד במקומה.3ב תנן התם שנינו במשנה שם: ולא תצא הפרה ברצועה שבין קרניה. אמר ליה לו ר' ירמיה בר אבא: פליגי נחלקו בה רב ושמואל; חד אחד מהם אמר כי רצועה זו בין ששם אותה על הפרה לנוי ובין לשמר — אסור לפרה לצאת בה. וחד ואחד מהם אמר: לנוי — אסור, ולשמר — מותר.4אמר רב יוסף תסתיים תוגדר, תתברר ההנחה כי שמואל הוא שאמר כי לנוי אסור ולשמר מותר. שהרי אמר רב הונא בר חייא שכך אמר שמואל: הלכה כחנניה שמותר לבעל חי לצאת ברצועות שהוסיפו לו לשמירה יתירה.5אמר ליה לו אביי: אדרבה להיפך, אמור כי תסתיים תוגדר, תתברר ההנחה כי שמואל הוא שאמר כי בין לנוי בין לשמר — אסור. שכן אמר רב יהודה שכך שמואל: מחליפין היו בני הישיבה לפני רבי של זו בזו, ששינו את סוגי הרתמה השונים לבהמות אחרות, ושאלוהו: מהו הדין בכגון זה, האם מותר לצאת בהם בשבת? ואמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמר אבא ר' יוסי: ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור. ומעתה, לאו למעוטי האם לא בא זה כדי למעט גמל מיציאה בחטם לפי שהוא משא יתר? הרי ששמואל סבור שאין להוסיף על הבהמה משא יתר! ומשיבים: סמי הא מקמי הא מחוק זו מלפני זו.6על כך תוהים: ומאי חזית דמסמית הא מקמי הא ומה ראית שמוחק אתה הלכה זו מפני זו? סמי הא מקמי הא מחוק זו מפני זו! ומסבירים: לשיטה אחת יש חיזוק, דאשכחן שכן מצאנו כי שמואל הוא שאמר כי לנוי אסור ולשמר מותר. דאתמר שנאמר: שכן אמר רב חייא בר אשי אמר רב: בין לנוי בין לשמר — אסור. ורב חייא בר אבין אמר שמואל: לנוי — אסור ולשמר — מותר.7לגופו של דבר מיתיבי מקשים ממה ששנינו: פרה אדומה שקשרה בעליה במוסרה אפסר — כשרה. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שמשאוי הוא, מדוע אם כן תוכשר הפרה? והלא מפורש "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" אמר רחמנא במדבר יט, ב אמרה התורה, ובודאי אם כן שנפסלת הפרה במשא!8אמר אביי: המדובר הוא במוליכה מעיר לעיר, שמאחר ומוליכה שלא במקומה הקבוע ודאי שצריכה היא שמירה יתירה, ובאופן כזה המוסרה היא הדרך הרגילה לקשרה ולכן אינה נחשבת למשא. רבא אמר: שאני שונה פרה אדומה שדמיה יקרין יקרים, ולכך שומרים אותה ביותר. רבינא אמר: המדובר הוא במורדת, פרה משתוללת וצריכה שמירה יותר מהרגיל.9ג שנינו במשנה שהסוס יוצא בשיר, וכן כל שאר בעלי החיים יוצאים ונמשכים בשיר. ושואלים: מאי מה פירוש "יוצאין"? ומאי ומה פירוש "נמשכין"? אמר רב הונא: או יוצאין כרוכין, שהוא מניח את הרצועה כרוכה על צוארה של הבהמה ואינו מושכה בה אלא היא עשוייה לנוי, או נמשכין באמצעות רצועה המחוברת לשיר. ושמואל אמר: בעלי חיים אלה יוצאין כשהם נמשכין ברצועה, ואין הם יוצאין כשהם רק כרוכין.10ובמתניתא תנא בברייתא שנינו: יוצאין כרוכין לימשך להימשך, שכורכים אותם בלא חוזק, אלא רק באופן שאפשר יהיה להחזיקם ולמושכם. אמר רב יוסף: חזינא להן לעיגלי דבי ראיתי אותם, את העגלים של בית רב הונא שהיה בעל אחוזה שהם יוצאין באפסריהן כשהם כרוכין עליהם בשבת.11כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' חנינא: מולאות פרדות של בית רבי יוצאות היו באפסריהן בשבת. איבעיא להו נשאלה להם לבני הישיבה שאלה זו: האם הכוונה שהיו הפרדות יוצאות באפסרים כרוכין בלבד או שהיו נמשכין בהם?12כדי לפתור זאת תא שמע בוא ושמע שסיפרו שכי אתא כאשר בא רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' חנינא: מולאות של בית רבי היו יוצאות באפסריהן כשהם רק כרוכים עליהם בשבת.13אמרוה רבנן קמיה חכמים לפני רב אסי: הא הלכה זו שמסר רב שמואל בר יהודה לא צריכא אינה צריכה, כי הלכה זו מדברי רב דימי נפקא היא יוצאת. דאי סלקא דעתך שאם יעלה על דעתך לומר שרב דימי רצה לספר שהפרדים של בית רבי היו נמשכין בלבד, הרי לא היה בכך כל חידוש, כי מדברי רב יהודה שאמר בשם שמואל נפקא יוצא הדבר.14שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחליפין היו לפני רבי רצועות המיוחדות של זו, בעל חיים אחד, ונתנו בזו, בבעל חיים אחר שדרכו באחרת, מהו הדין בכגון זה, האם יכולים לצאת בהם בשבת? אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר, הסוס והפרד והגמל והחמור.15אמר להו להם רב אסי לחכמים ששאלוהו: איצטריך להו יש צורך להם לשמוע גם את דברי רב שמואל בר יהודה. דאי שאם מדברי ר' יהודה שסיפר על מה שאמר ר' ישמעאל בר' יוסי לפני רבי נפקא יוצא, נלמד הדבר, הוה אמינא הייתי אומר שאמנם אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי, ואולם רבי לא קיבלה מיניה ממנו הלכה זו. על כן קא משמע לן השמיע לנו מה שאמר רב דימי שהפרדות בבית רבי אכן היו יוצאות באפסר.16ואי ואם מדברי רב דימי בלבד הוה אמינא הייתי אומר כי הני מילי דברים אלו שמותר לפרדים לצאת באפסר הרי זה רק באופן שהם נמשכין באפסר, אבל כאשר הם רק כרוכין באפסר — לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו הלכה זו של רב שמואל בר רב יהודה.17ד שנינו במשנה שטבעות הבהמה אם נטמאו מזין עליהן כשהם על הבהמה וכן טובלן במקומן, על הבהמה, שמטביל את הבהמה והטבעות עליה. ותוהים: למימרא האם נאמר שבני קבולי קבלת טומאה, כלומר, ראויות לקבל טומאה נינהו הן? והתנן והרי שנינו במשנה: טבעת אדם — טמאה. וטבעת בהמה וכן טבעת של כלים ושאר כל הטבעות שאינן לצורך בני אדם, אף אם נגעה בהן טומאה —18הריהן טהורות, שרק כלי אדם מקבלים טומאה.19אמר ר' יצחק נפחא: המדובר הוא בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, שתכשיטים אלה היו שייכים בשעתם לאדם, ואחר כך צירפם לרצועת בהמה, וטומאתם שהיתה בהם קודם, עדיין לא בטלה.20רב יוסף אמר תירוץ איחר: טבעות הבהמה טמאות הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה, ואם כן כלי שימושו של אדם הן. מי האם לא תניא שנינו בברייתא כעין זה: מקל של בהמה שבו רודים בבהמה לכוונה בדרך, אם הוא של מתכת הריהו מקבל טומאה. מה טעם מקבלות הן טומאה אף שהן כלי בהמה? — הואיל ואדם רודה בהן ולכן המקל הוא לצורך האדם, ונטמא. הכא נמי כך גם כאן בענין הטבעות, הואיל ואדם מושך בהן, הריהן נעשות ככלי אדם.21א שנינו במשנה שאת הטבעות שנטמאו טובלן במקומן בצוארה של הבהמה. ומקשים: והאיכא והרי יש חציצה, שהטבעת בדרך כלל צמודה היטב לשיר, ואין מקום למים לחדור, ובמקרה כזה אין הטבילה מועילה כי דרוש שהמים יוכלו להקיף את הדבר הנטבל מכל צדדיו!22אמר ר' אמי: המדובר הוא בשריתכן, שהיכה בהן בפטיש והרחיב בכך את הרווח בין הטבעות המרכיבות את השיר, שיוכלו המים להיכנס.23ומעירים: לימא האם נאמר כי ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה סבור הוא דאי שאם תאמר שמבין הוא את המשנה כר' יצחק, שאמר שמדובר כאן בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ולכן שייכת בהן טומאה, והרי כיון שריתכן הלא בכך עבד בהו עשה בהן מעשה ובכך פרחה לה הטומאה מינייהו מהן.24דתנן שכן שנינו במשנה: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, שאף שכלל הוא שכלי בלתי גמור אינו ראוי לקבל טומאה, אם חשב האומן שלא לעבדו יותר — מיד נעשה הוא ככלי גמור, ומקבל טומאה, ואולם אין הכלים עולין מטומאתן נטהרים אלא בשינוי מעשה, שאם שבר את הכלי הטמא — שוב אינו טמא. ומכל מקום למדנו כי שינוי מעשה ודאי משנה את מהותו של הכלי מבחינת הטומאה, וריתוך הטבעת הלא הוא שינוי מעשה, הצריך לטהרה מטומאה שקיבלה בעבר!25ודוחים: יתכן שסבר לה סבור הוא ר' אמי בענין זה כר' יהודה, שאמר שמעשה שנעשה בכלי במטרה לתקן ולשפר אותו לאו לא מעשה הוא לענין זה שיהא הכלי המתוקן נטהר מטומאתו. דתניא שכן שנינו בברייתא שר' יהודה אומר: לא אמר החכם ששינוי מעשה בכלי נחשב כביטולו ובכך טהרתו כאשר שינוי זה הוא לתקן, אלא רק כאשר אותו שינוי נעשה בכוונה כדי לקלקל אותו, וכמו שבירתו.26במתניתא תני בברייתא שנה החכם שמשנתנו עוסקת במחוללין, שהיה מלכתחילה חלל בין הטבעות המרכיבות את השיר, והמים נכנסים לתוכן ברווח.27ב בתוספתא שנינו: שאל תלמיד אחד מגליל העליון את ר' אליעזר: שמעתי שחולקין לענין הלכה בין טבעת לטבעת, לפי סוגה של כל טבעת, אבל לא ידע במה המדובר. אמר לו ר' אליעזר: שמא לא שמעת שיש חילוק כזה אלא לענין שבת, ששם מחלקים בין טבעת העשויה לנוי, שמותר לטלטלה בשבת, וטבעות אחרות האסורות בטלטול. דאי שאם תחשוב ששמעת כן לענין טומאה, אין הדבר יכול להיות, שכן דא ודא חדא זו וזו אחת היא, ואין חילוק בהלכות טומאה.28ומקשים: ולענין טומאה דא ודא זו וזו אחת היא? והתנן והרי שנינו במשנה במפורש: טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וטבעת כלים ושאר כל הטבעות טהורות, והרי שיש חילוק לענין הלכות טומאה בין סוגי הטבעות! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן בטבעת של אדם קאמר ליה אמר לו, ובטבעת אדם אין לחלק.29ועוד תוהים: והאם בטבעות של אדם דא ודא זו וזו אחת היא? והתניא והרי שנינו בברייתא: טבעת שהתקינה בראשה של חגורה לחגור בה את מתניו, וכן אם עשאה כדי לקשר בה בין כתפיו — טהורה מלקבל טומאה, ולא אמרו על טבעת אדם שהיא טמאה אלא בטבעת של אצבע בלבד, והרי שאף בטבעות אדם יש חילוק! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן בטבעת של אצבע קאמר ליה אמר לו, ולא דיברו בטבעות אחרות ובין טבעות האצבע למיניהן אין אכן חילוק.30ועוד מקשים: ובטבעת של אצבע עצמה דא ודא זו וזו אחת היא? והתנן והרי שנינו במשנה: טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג — טמאה, כי הולכים אחר עיקרה של הטבעת, ובתור כלי מתכת מקבלת היא טומאה. אבל אם היתה הטבעת כולה של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה, והרי שיש חילוק בענין טומאה אף בטבעות של אצבע! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן בטבעת שכולה של מתכת קאמר ליה אמר לו, ובענין זה אין לחלק בהלכות טומאה.31ג ועוד שאל אותו תלמיד: שמעתי שחולקין להלכה בין מחט למחט. אמר ליה לו ר' אליעזר: שמא לא שמעת שיש חילוק כזה אלא לענין שבת, דאי שאם לענין טומאה הלא דא ודא זו וזו אחת היא.32על כך שואלים: ולענין טומאה דא ודא זו וזו אחת היא? והתנן והרי שנינו במשנה: מחט שניטל חורה או עוקצה חודה — טהורה, כי אינה ראויה לשמש עוד למלאכתה, הרי שיש חילוק בין מחט שלמה לשבורה! ומתרצים: כי קאמר ליה כאשר אמר לו שיש חילוק בין מחט למחט היה זה במחט שלימה, ובשלימה אין חילוק בין המחטים.33ועוד שואלים: והאם במחט שלימה תמיד דא ודא זו וזו אחת היא? והתנן והרי שנינו במשנה מחט שהעלתה חלודה, אם חלודה זו רבה עד שיש בשימוש בה קושי לתפור והוא מעכב את התפירה — טהורה, ואם לאו לא — טמאה. ואמרי דבי ואמרו בני בית המדרש של ר' ינאי: והוא שרישומה של החלודה ניכר בתפירה. ולא עד שממש אי אפשר לתחוב את המחט בבד. ומכל מקום למדים אנו שאף במחט שלימה יש חילוק! ומתרצים: כי קאמר ליה כאשר אמר לו אותו תלמיד הרי בשיפא קאמר ליה במחט משוייפת וחלקה אמר לו, ובחלודה לא דיבר.34ועוד מקשים: ובשיפא דא ודא והאם במחט משוייפת וחלקה זו וזו אחת היא? והתניא והרי שנינו בברייתא: מחט בין שהיא נקובה שיש בה נקב להשחלת חוט, בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרינן ואין אנו אומרים שיש הבדל בין הנקובה לשאינה נקובה אלא לענין טומאה בלבד, והרי שיש הבדל בין מחט למחט לדיני טומאה!35ומשיבים: הא תרגמה הרי כבר הסבירה אביי אליבא על פי שיטת רבא שהמדובר הוא בגלמי במחט גולמית, במחט שלא עובדה עדיין, וצריכים עוד לעשות בה נקב, שיש הבדל בין מחט נקובה שהינה כבר כלי מושלם ואין הבדל לענין טומאה, לבין מחט שאינה נקובה שאינה עדיין בגדר כלי.36ד משנה חמור יוצא במרדעת כעין אוכף העשוי לחמם את גופו של החמור בזמן שהיא קשורה בו ואין לחשוש לנפילתה. זכרים אילים יוצאים לבובין, והרחלות יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות. וכל המונחים הללו נידונים ומתבארים אחר כך בגמרא. העזים יוצאות צרורות, שקושרים את עטיניהן. ר' יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלים הכבונות ואת כל השאר חושב הוא כמשאוי.37ר' יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש, כלומר, כאשר קושרים את עטיניהם כדי שתפסיק העז לתת חלב בדרך כלל לפני לידתה, שאז קושרים קשר יציב וקבוע, אבל לא יוצאות העיזים כשהן צרורות בשבת אם המטרה היא לצורך החלב שישתמר.
