ביאור שטיינזלץ על שבת קכ״ט

1 "צריכה אני", בין לא אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת.

2 רב אשי מתני הכי היה שונה כך כמו שאמרנו. ואילו מר זוטרא מתני הכי היה שונה כך, בגירסה אחרת: אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חיה כל זמן שהקבר פתוח, בין אם אמרה "צריכה אני" ובין אמרה "אין צריכה אני" — מחללין עליה את השבת. ואולם גם כשנסתם הקבר, אם אמרה "צריכה אני" — מחללין עליה את השבת. לא אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת, וכל שכן אם אמרה "אין צריכה אני".

3 אמר ליה לו רבינא למרימר: מאחר שרואים אנו שמר זוטרא מתני לקולא שונה כאן להקל, ורב אשי מתני לחומרא שונה להחמיר, הלכתא כמאן הלכה כמי? אמר ליה לו מרימר: הלכה כמר זוטרא, כיון שכלל בידינו בכל מקרה שיש חשש סכנה ספק נפשות להקל. וכיון שכך יש להקל ככל האפשר גם בענין זה.

4 א כיון שדובר בפתיחת הקבר שואלים: מאימתי נחשבת תחילת פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב האשה על המשבר. ואילו רב הונא בריה בנו של רב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה ויש אומרים משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה בזרועותיה, שאין היא יכולה עוד ללכת בעצמה.

5 ושואלים עוד: עד מתי נחשב זמן פתיחת הקבר? אמר אביי: שלשה ימים אחר תחילת פתיחתו. רבא אמר משמיה משמו של רב יהודה: שבעה, ואמרי לה ויש אומרים: כל שלשים יום.

6 אמרי נהרדעי אמרו חכמי נהרדעא: חיה יש בה חילוקי דינים בין שלשה ושבעה ושלשים יום לאחר לידתה. ומפרט: שלשה ימים ראשונים מגמר הלידה, בין אם אמרה "צריכה אני שיחללו עלי את השבת ", ובין אם אמרה "לא צריכה אני" — מחללין עליה את השבת. כל שבעה ימים, אם אמרה "צריכה אני" — מחללין עליה את השבת, אבל אם אמרה "לא צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת. תוך שלשים ימים אפילו אם אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי ארמאי גוי.

7 וכדברי רב עולא בריה בנו של רב עילאי, שאמר : כל צרכי חולה שאינו מסוכן נעשין על ידי ארמאי בשבת, וכדברי רב המנונא. שאמר רב המנונא: דבר שאין בו סכנה ויש בו רק חשש חולי — אומר לגוי ועושה.

8 ב אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: לחיה יש הלכה של שלשים יום. ושואלים: למאי הלכתא לענין מה, איזו הלכה נאמר דבר זה? אמרי נהרדעי אמרו חכמי נהרדעא: לענין טבילה, שאין האשה טובלת לטהרה תוך שלושים יום ללידתה, שמאחר ובתוך זמן זה היא חלושה, עלולה היא להצטנן.

9 אמר רבא: לא אמרן אמרנו שאין אשה טובלת אלא כשאין בעלה עמה, אבל אם בעלה עמה — הרי בעלה מחממה בתשמיש, ואין לחוש שתצטנן מפני החולשה. כי הא דברתיה כמו מעשה זה בבתו של רב חסדא אשת רבא שטבלה בגו תלתין יומין בתוך שלושים יום ללידתה שלא בפני בעלה ואצטניאת והצטננה, ואמטוי לערסה בתריה והביאו את מיטתה אחרי, אל רבא לפומבדיתא.

10 אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: עושין מדורה לחיה בשבת בימות הגשמים. סבור מינה סברו מכאן כי דווקא לחיה — אין כן, אבל לשאר חולה — לא, וכן בימות הגשמים — אין כן, בימות החמה — לא. ואולם מסכמים: ולא היא, אין הדבר כן, אלא לא שנא אינו שונה חיה ולא שנא ואינו שונה חולה, לא שנא אינו שונה בימות הגשמים ולא שנא ואינו שונה בימות החמה, שבכל האופנים האמורים עושים מדורה אף בשבת. מדאתמר ממה שכבר נאמר שאמר רב חייא בר אבין שכך אמר שמואל: מי שהקיז דם ונצטנן — עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, שאילולא כן סכנה היא לו, שמא יחלה במחלה קשה.

11 ומסופר כי במקרה כזה, שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא שברו לו, לצורכו כורסא של עץ יקר כדי להשתמש בעצים למדורה. וכן רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה שברו לו שולחן של עץ הבנה, לרבה צלחו ליה שרשיפא שברו לו ספסל. שהיו צריכים להסיק, ולא מצאו עצים והסיקו באלה מפני הסכנה.

12 ואמר ליה לו אביי לרבה: והא קעבר מר והרי אדוני עובר בשבירת הספסל משום איסור "בל תשחית "! שאסור לאבד דברים שיש בהם תועלת וערך: אמר ליה לו רבה: "בל תשחית" דגופאי של גופי שמא אחלה ואסתכן — עדיף לי בעיני.

13 כיון שדובר כאן בסכנה שבהקזת הדם דנים עוד בנושא זה. אמר רב יהודה שכך אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקח יקנה בתמורה מנעלים לרגליו, שעל ידי כך יישמר מן המכשולים ומן ההצטננות. הקיז דם ואין לו מה יאכל לאחר ההקזה — ימכור אפילו מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה. שהדבר חשוב אף ממנעלים.

14 ושואלים: מאי מה הם צרכי סעודה מיוחדים אלה? רב אמר: בשר, ושמואל אמר: יין. ומפרשים: רב אמר: בשר, ותועלתו — משום שהוא נפשא חלף נפשא נפש תחת נפש, ויש בכך תוספת כח לו. ושמואל אמר: יין, ותועלתו — סומקא חלף סומקא אדום תחת אדום ובכך מעין השלמה לדם שיצא בהקזה.

15 ג הסימן לחכמים המוזכרים להלן בסוגיית הגמרא הוא "שנמסר" — שמואל, ר' יוחנן, רב נחמן, רב יוסף, רבה.

16 מסופר כי שמואל ביומא דעבד מילתא, עבדי ליה תבשילא דטחלי ביום שבו עשה דבר, הקזה, עשו לו תבשיל של טחול. ר' יוחנן שתי היה שותה יין לאחר הקזת דם עד דנפיק תיהיא מאוניה שיצא הריח מאזנו. ורב נחמן שתי היה שותה עד דקפי טחליה צף טחולו ביין. רב יוסף שתי היה שותה עד דנפיק מריבדא דכוסילתא שהיה יין יוצא מחור ההקזה. רבא מהדר אחמרא בר תלתא טרפי היה מחזר בזמן זה על יין בשלושה עלים, כלומר, יין ישן שכבר צמחו בגפן שלושה עלים שנה אחר שנה רש"ש.

17 אמר להו להם רב נחמן בר יצחק לרבנן לחכמים: במטותא מינייכו, ביומא בבקשה מכם, ביום של הקזה אמרו לביתייכו לביתכם, נשותיכם: נחמן בר יצחק אקלע לגבן הזדמן אצלנו, כדי שיחשבו שיאכל אף הוא אצלן, ויכינו הנשים סעודה גדולה, ובעליהן לא יסתכנו אחר ההקזה.

18 ועוד אמר: וכולהו אערומי אסירי, בר מהאי ערמה דשרי וכל מיני הערמה שיש בהם משום קיפוח הזולת אסורים, חוץ מעורמה זו המותרת. ומהי אותה עורמה? מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה מי שעשה דבר של הקזה ואין ביכולתו לקנות מזונות, לישקול זוזא מכא וליזיל לשב חנותא שיקח זוז שחוק וילך לשבע חנויות, ובכל חנות יטעם מן היין כמתכוון לקנות ויתן זוז זה, וכיון שלא יקבלנו החנוני ילך לחנות אחרת, עד דטעים שיטעם שיעור רביעתא רביעית. ואי לא ואם אינו יכול לעשות כך — ליכול שב תמרי אוכמתא, ולישוף מישחא בצידעיה, וניגני בשמשא שיאכל שבעה תמרים שחורים, ויסוך שמן על רקותיו ויישן בשמש.

19 ומסופר כי החכם הגוי אבלט אשכחיה מצאו לשמואל דגני בשמשא הוא ישן בשמש. אמר ליה לו אבלט לשמואל: חכימא דיהודאי, בישא מי הוי טבא חכם היהודים, רע האם הוא נעשה טוב?! כלומר, החום הרב של השמש, שהוא מזיק, היכול הוא להיות מועיל במקרה מסויים? אמר ליה לו שמואל: יומא יום של הקזה הוא, ומועיל אז חום השמש.

20 ולאמיתו של דבר מעירים: ולא היא, לא כך היה מעשה, אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא בכוליה שתא יש יום שמועילה בו השמש מכל השנה — והוא יומא היום שנפלה חלה ביה בו בדיוק תקופת תמוז היום הארוך ביותר. וסבר וסבור היה שמואל: לא איגלי ליה אגלה לו סגולה זו.

21 היקל ברוח טעמא שהה — סימן לעניינים הבאים: רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: כל המקיל ואינו מקפיד לאכול בסעודת הקזת דם — מקילין לו את מזונותיו מן השמים, ואומרים: הוא על חייו לא חס, ואני אחוס עליו?!

22 וכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: האי מאן דעביד מילתא מי שעושה דבר הקזה — לא ליתיב היכא דכריך זיקא יישב במקום שנושבת בו הרוח, שיש לחשוש דילמא שפי ליה אומנא ומוקים ליה ארביעתא שמא שאב לו, ממנו, האומן דם הרבה ויעמידם על רביעית דם בלבד, ואתי זיקא ושאיף מיניה, ואתי ויבוא הרוח וישאף ממנו מעט דם, ויבוא לידי סכנה.

23 ד מסופר: שמואל הוה היה רגיל ועבד מילתא בביתא דשב לביניא ואריחא והיה עושה את דבר ההקזה בבית שקירותיו היו עבים ועשויים משבע לבנים ואריח. יומא חדא עבד, וארגיש בנפשיה יום אחד עשה הקזה, והרגיש בעצמו חולשה. בדק ומצא שחסר חד אריכא אריח אחד מעובי הבית, ומשום כך חש בחולשה משום צינה.

24 רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: האי מאן דעביד מילתא מי שעושה דבר הקזה — ליטעום מידי והדר ליפוק שיטעם משהו ואחר כך יצא החוצה. דאי שאם לא טעים מידי יטעם דבר, אי פגע בשכבא אם יפגוש במת — ירקא אפיה יוריקו פניו. אי פגע במאן דקטל נפשא אם יפגוש במי שהרג נפש — מית ימות. אי פגע אם יפגוש

25 בדבר אחר בחזיר — קשה לדבר אחר לצרעת.

26 רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: האי מאן דעביד מילתא — לישהי פורתא והדר ליקום מי שעושה דבר הקזה — ישהה מעט ואחר כך יקום שאמר מר החכם: חמישה דברים אם עושה אותם קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד מיד, שתה ועמד, ישן ועמד מיד, הקיז דם ועמד, שימש מטתו ועמד.

27 א אמר שמואל: פורסא דדמא זמני הקזת הדם — כל תלתין יומין שלשים יום. ובין הפרקים פרקי השנים כשמתחיל להזדקן מעט — ימעט בהקזה, ובין הפרקים המאוחרים יותר יחזור וימעט.

28 ואמר שמואל: פורסא דדמא זמני הקזת הדם — חד בשבתא, ארבעה, ומעלי שבתא ביום ראשון בשבת, רביעי בשבת, וערב שבת, אבל בשני וחמישי — לא יקיז. שאמר מר החכם: רק מי שיש לו זכות אבות וסומך עליה יקיז דם בשני ובחמישי, שכן בית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד. וכיון שבית דין של מטה יושב בשני ובחמישי, אף בית דין של מעלה דן אז, ומסוכן הוא בימי הדין, שמא יצא כל דמו.

29 ומסבירים: בתלתא בשבתא מאי טעמא מה טעם לא יקיז? משום דקיימא ליה שעומד לו כוכב מאדים בזווי בשעות זוגיות, וכיון שהוא כוכב של דם, וכיון ששעות זוגיות יש בהן סימן רע, הרי כשמצטרפים הדברים יחד יש לחוש. ושואלים: והרי מעלי שבתא נמי קיימא בזווי בערב שבת גם כן עומד מאדים בשעות זוגיות! ומשיבים: כיון דדשו ביה שהתרגלו בו כבר רבים לעשות כן הרי "שמר פתאים ה'" תהלים קטז, ו.

30 וכן אמר שמואל: ארבעה רביעי בשבת שהוא ארבעה בחודש, ארבעה בשבת שהוא ארביסר ארבעה עשר, ארבעה שהוא עשרים וארבעה, וארבעה דליכא ארבע בתריה שאין ארבעה ימים אחריו עוד באותו חודש — סכנתא סכנה להקיז בו דם.

31 הקזת דם בראש חודש וביום השני לו אם מקיז בהם — גורם לחולשא. ביום השלישי לו — מביא לסכנה. הקזת דם במעלי יומא טבא ערב יום טוב — גורם לחולשא. במעלי יומא דעצרתא ערב יום העצרת, חג השבועות — סכנתא סכנה. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא חכמים שלא להקיז דם בכל ערבי יום טוב משום יומא טבא יום טוב של עצרת, דנפיק ביה זיקא, ושמיה שיוצאת בו רוח רעה, ושמה "טבוח", דאי שאם לא קבלו ישראל את התורה בחג השבועות — הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו היה טובח אותם לבשרם ודמם, וכיון שכך נשאר יום זה יום של סכנה.

32 אמר שמואל: אכל חטה, והקיז לאחר מכן דם — לא הקיז אלא לאותה חטה, כלומר, אין הדבר מועיל, שכן החיטה מילאה את מקום הדם שהקיז. והני מילי ודברים אלה שאינו מועיל, הרי זה רק אם הקיז לרפואה, אבל לאוקולי לגבי הקלה — מיקיל, ומועיל להקיז אפילו לאחר אכילה.

33 המקיז דם, שתיה ראויה להיות — לאלתר מיד. אכילה — לא יאכל עד כדי שיעור זמן הליכת חצי מיל.

34 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מה שאמרו שתייה לאלתר, האם הכוונה שאם היא מיד הריהי מעלי מעולה, טובה, אבל בתר הכי קשי אחר כך קשה, או דילמא לא קשי ולא מעלי שמא אינה קשה ואינה מועילה? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

35 וכן איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מה שאמרו אכילה עד חצי מיל האם נפרש שעד חצי מיל הוא דקמעלי שמועיל הא בתר הכי ומקמי הכי — קשי הרי אם היה זה אחר כך ולפני כן — קשה, או דילמא לא קשי ולא מעלי או שמא אינו קשה ואינו מועיל? אף שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו תעמוד אף היא במקומה.

36 היה מכריז רב ואומר: מאה קרי בזוזא הקזות בזוז, תספורת מאה רישי בזוזא ראשים בזוז, ואולם לתקן מאה שפמי אינו שווה ולא כלום גאונים. כי נהוג שהאומן מקיז הדם, שהיה כרגיל גם ספר, לא נטל כסף בעד תיקון השפם, כך שאם אירע שבאו מאה אנשים ביום אחד רק לתקן שפמם היה עובד כל היום ולא קיבל שכר כלל. אמר רב יוסף: כי הוינן בי כאשר היינו בבית רב הונא כתלמידים, יומא דמפגרי ביה רבנן אמרי ביום שהיו מתעצלים בו חכמים ולא היו לומדים כראוי היו אומרים: האידנא יומא דשפמי עכשיו זמן של שפמים הוא, ולא ידענא מאי קאמרי ידעתי מה היו אומרים ועכשיו לאחר שמיעת דברי רב מבין הוא שהתכוונו לומר שהוא יום ללא תועלת.

37 ב ועוד שנינו במשנה שקושרין את הטבור של התינוק הנולד בשבת. תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא כמו כן ואף הוסיפו. ששנינו: קושרין בשבת את הטבור. ור' יוסי אומר: אף חותכין אותו בשבת. וטומנין השליא כסגולה ורפואה כדי שיחם הולד. אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים — טומנות את השליא בספלים של שמן, בנות עשירים — בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין סמרטוטים.

38 אמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' יוסי שאף מותר לחתוך את הטבור בשבת.

39 ואמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות תאומים שהוא מחובר לשניהם יחד, שחותכין אותו בשבת. מאי טעמא מה טעם הדבר? לפי שהם שניים מסוכן להם אם לא יחתכו דמנתחי אהדדי שהם מתנתקים זה מזה ובאים לידי סכנה.

40 ואמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: כל האמור בפרשת תוכחה פרק ט"ז בספר יחזקאל עושין לחיה יולדת בשבת. שהרי שם מדובר על לידה מסוכנת של ילד עזוב, ומכאן שלשאר ילדים יש לדאוג בכל הענינים הללו. שנאמר שם: "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת" יחזקאל טז, ד.

41 ומפרשים: "ומולדותיך ביום הולדת" — מכאן שמיילדים את הולד בשבת. "לא כרת שרך" — מכאן שחותכין את הטבור בשבת. "ובמים לא רחצת למשעי" — מכאן שרוחצין את הולד בשבת. "והמלח לא המלחת" — מכאן שמולחין את הולד בשבת. "והחתל לא חתלת" — מכאן שמלפפין מחתלים את הולד בשבת.