ביאור שטיינזלץ על שבת קי״ז

1 מי דמי האם דומה?! התם שם בתיק הספר — נעשה התיק בסיס לדבר המותר, שהרי הספר עצמו מותר בטלטול בשבת, ואילו הכא כאן בעור הפסח — נעשה העור בסיס לדבר האסור, שהרי בשר קרבן הפסח אסור באכילה עד הערב, ולכן גם בטלטול אסור הוא עד הערב! אלא הכי קאמרי ליה כך אמרו לו: אם מצילין את התיק של ספר עם הספר, ואף על פי שיש בתוכו מעות, מדוע אם כן לא נטלטל את העור אגב הבשר?! ומקשים: מי דמי האם זה דומה? התם שם בספר — נעשה התיק בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ואילו הכא כאן בעור — כולו נעשה בסיס רק לדבר האסור. אלא הכי קאמרי ליה כך אמרו לון: אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות מעלמא מן החוץ כדי להציל בו ספר תורה, מדוע לא נטלטל את העור אגב הבשר?!

2 ושואלים: והיא, הלכה זו גופה מנלן עצמה מניין לנו? מנין למדנו שמותר להביא בשבת מן החוץ תיק שיש בו מעות להציל בו ספר? והרי לא נאמר דבר זה במשנה! אילימא דמדהיכא דאית ביה לא שדי להו, איתויי נמי מייתינן אם תאמר שמכיון שבמקום שיש בו בתיק של הספר מעות אין אנו משליכים אותן, אלא מוציאים אותו עמהם, ואם כן כשהתיק בחוץ ויש בו מעות להביא גם כן מביאים אותו — מי דמי האם זה דומה?! התם שם בספר שיש בתיקו מעות — אדהכי והכי בין כה וכה אם יתמהמה כדי לזרוק את המעות ממנו יש לחשוש כי בינתיים נפלה דליקה ושמא יישרף הספר, ואולם הכא — אדהכא והכי לישדינן כאן — בין כה וכה, עד שהוא מביא את התיק, שישליכן. אלא אמר מר בר רב אשי: לעולם כדאמרינן מעיקרא כפי שאמרנו מתחילה שהשוו חכמים טלטול תיק הספר להפשטת עור הפסח. ודקא קשיא וזה שהיה קשה לך כי הכא כאן בתיק הספר — טלטול בלבד הוא, והכא ואילו כאן — מלאכה גמורה היא — אפשר לפרש זאת בכגון דלא קבעי ליה שאינו צריך לו לעור, וכיון שאינו מתכוין בהפשטה לעור עצמו — פטור על מלאכה זו.

3 ומקשים: והא והרי אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה ב"חתוך ראשו ולא ימות", שאם יש תוצאה למעשהו, אף אם אינו מתכוון לה, אם היא הכרחית — אף ר' שמעון הפוטר במלאכה שאינו מתכוין לה — מחייב. אלא יש לומר: דשקיל ליה בברזי שמפשיט אותו רצועות רצועות, ואינו נהנה מן העור, ומאחר שכן אין זו נחשבת כמלאכת הפשטה.

4 א שנינו במשנה: ולהיכן מצילין אותן את תיק הספר — למבוי שאינו מפולש, ובן בתירא מתיר אף במפולש. ושואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק מפולש, היכי דמי כיצד הוא בדיוק שאינו מפולש? אמר רב חסדא: מבוי שיש בו שלש מחיצות ושני לחיין בפתחו — זהו מבוי שאינו מפולש. שלוש מחיצות ולחי אחד — זהו מבוי המפולש. ותרוייהו אליבא ושניהם, התנא הראשון ובן בתירא שנחלקו במשנתנו על פי שיטת ר' אליעזר נחלקו. דתנן שכן שנינו במשנה: הכשר מבוי, שיהא מותר לטלטל בו בשבת — בית שמאי אומרים: כשיש לחי בצידו וקורה מעליו. ובית הלל אומרים: די באחד מהם, או לחי או קורה. ר' אליעזר אומר: כדי שיהא מותר בטלטול צריך שיהיו לו שני לחיים.

5 אמר ליה לו רבה: מבוי שיש בו שלוש מחיצות ולחי אחד "מפולש" קרית ליה קורא אתה לו? שאף אם לא התיר ר' אליעזר טלטול בתוכו, מכל מקום אינו נחשב כמפולש אלא כסתום. ועוד, לרבנן לשיטת חכמים אם כן נציל לתוכו אוכלין ומשקין! שהרי התירו חכמים רק במבוי שאינו מפולש, ומבוי זה מותר בטלטול לדעת הכל, ואם כן נתיר להציל לתוכו גם אוכל ומשקה ולא רק ספר תורה. אלא אמר רבה: מבוי שיש בו שתי מחיצות ושני לחיין בשני פתחיו של המבוי — זהו מבוי שאינו מפולש. שתי מחיצות ולחי אחד — זהו מבוי המפולש.

6 ותרוייהו אליבא ושניהם על פי שיטת ר' יהודה הלכו. דתניא שכן שנינו בברייתא: יתר על כן אמר ר' יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים ונמצא שיש לו שתי מחיצות — עושה לחי מיכן מכאן ליד בית אחד ולחי מיכן, או קורה מיכן וקורה מיכן, ונושא ונותן באמצע בין שני הבתים, שלדעתו שתי מחיצות הן רשות היחיד מן התורה, ועל ידי הלחיים נעשה המקום כמגודר מכל צד והוא רשות היחיד גמורה לשיטתו. אמרו לו חכמים: אין מערבין רשות הרבים בכך.

7 אמר ליה לו אביי לרבה: לדידך נמי לשיטתך גם כן, לרבנן לשיטת חכמים שבמשנתנו, כיון שהם סבורים כר' יהודה והתירו במבוי שאינו מפולש, מדוע לא נציל לתוכו גם אוכלין ומשקין?

8 אלא אמר רב אשי: החכמים במשנתנו על פי שיטת ר' אליעזר נחלקו. שלש מחיצות ולחי אחד — זה מבוי שאינו מפולש. שלש מחיצות בלא לחי כלל — זהו מבוי המפולש. ואפילו לר' אליעזר שאמר בעינן צריכים אנו שני לחיים ולא די באחד, הני מילי דברים אלה נאמרו להתיר לטלטל אוכלין ומשקין, אבל לצורך טלטול ספר תורה — בחד לחי סגי בלחי אחד דיו.

9 א משנה מצילין בשבת מן הדליקה מזון שלש סעודות. מזון הראוי לאדם — מצילים בשביל אדם, הראוי לבהמה — לבהמה. כיצד? נפלה דליקה בלילי שבת לפני סעודת ליל שבת — מצילין ממנה מזון שלש סעודות. נפלה הדליקה בשחרית לאחר שכבר אכלו סעודה אחת בליל שבת ולפני סעודת יום השבת — מצילין רק מזון שתי סעודות, במנחה — מזון סעודה אחת. ר' יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות שהן השיעור שהתירו חכמים בשבת, ולא חלקו בדבר.

10 ב גמרא שואלים: מכדי בהיתרא קטרח, נציל טפי הלא בטלטול של היתר הוא טורח, ואם כן יציל יותר! ומדוע התירו רק מזון שלוש סעודות? אמר רבא: מתוך שאדם כרגיל בהול על ממונו, אי שרית ליה אם תתיר לו להוציא הרבה — אתי לכבויי יבוא לכבות את הדליקה. אמר ליה לו אביי: אלא הא דתניא ברייתא זו ששנינו: נשברה לו בשבת חבית בראש גגו — מביא כלי ומניח תחתיה כדי לשמור את המצוי בחבית, ובלבד שלא יביא כלי אחר בקרקע ויקלוט את קילוח המשקה הנשפך מן החבית, וכן לא יביא כלי אחר, ויצרף, שלא יעמידנו סמוך לגג שיכנסו לתוכו המשקים הנוזלים מן החבית. התם, מאי גזירה איכא שם, מה גזירה יש בדבר, ומדוע אסרו עליו להציל בדרך אחרת? אמר לו: הכי נמי כאן גם כן גזירה היא שגזרו מתוך החשש שמא יביא את הכלי הנוסף דרך רשות הרבים, שהוא טלטול אסור.

11 ג כיון שהובאה אותה ברייתא דנים עתה גופא לגוף הדברים ששנינו בה: נשברה לו בשבת חבית בראש גגו — מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף. נזדמן לו אורחין וצריך למשקים מרובים — מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרף. ולא שיקלוט ואחר כך יזמין אורחים, אלא קודם יזמין את האורחים ואחר כך יקלוט, שהרי קודם שמזמינם אינו צריך לכך ועושה כך אם כן באיסור. ואין מערימין בכך להזמין אורחים שלא התכוון להזמינם כדי שיוכל להציל את חביתו. משום בשם ר' יוסי בר יהודה אמרו: אף מערימין.

12 ומציעים: לימא בפלוגתא האם נאמר כי חכמים ור' יוסי בר' יהודה במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע קמיפלגי נחלקו? דתניא שכן שנינו בברייתא: אותו ואת בנו שתי בהמות, אם ובתה, או בנה, שנפלו לבור ביום טוב, ואסור לשחוט את שתיהן ביום אחד כאמור: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" ויקרא כב, כח, ורוצים להוציאן מן הבור, כיצד יעשו? — ר' אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, והשני עושה לו פרנסה מאכילו במקומו בבור בשביל שלא ימות. ר' יהושע אומר: מעלין את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו. ומערים ואומר שנמלך בדעתו והחליט לשחוט את השני, ומעלה את השני, ואז אם רצה לשחוט את זה, הראשון — שוחט, רצה לשחוט את זה, השני — שוחט.

13 ודוחים: אין להשוות את המחלוקות, שכן ממאי ממה אתה מסיק שיש דמיון? דילמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' אליעזר התם שם שאין מערימים בבהמות, כיון שאפשר שתחיה הבהמה בלא להערים ועל ידי פרנסה שנותן לו מזון כדי צורכו שלא ימות בינתיים, אבל הכא דלא כאן שאי אפשר באופן אחר — שמא לא אמר כך, ומותר אף לדעתו להערים. וכן עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' יהושע התם שם, שהתיר להערים אלא משום דאיכא שיש צער בעלי חיים בדבר, אבל הכא דליכא כאן, שאין צער בעלי חיים שמא לא התיר להערים.

14 תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: הציל פת נקיה כדי צורכו — אין חוזר ומציל פת הדראה פת מקמח מעורב בסובין, אבל אם הציל פת הדראה — חוזר ומציל פת נקיה. ומצילין מיום הכפורים לצורך שבת, אבל לא משבת לצורך יום הכפורים. ואין צריך לומר שאין מצילים משבת ליום טוב, ולא משבת לצורך השבת הבאה.

15 ועוד תנו רבנן שנו חכמים: שכח פת בתנור ולא הוציאה, וכבר קידש עליו היום של שבת — מצילין מן התנור מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם עבורכם. וכשהוא רודה מן התנור, לא ירדה כדרכו במרדה, אלא ירדה בשינוי, וכגון בסכין. ומקשים: איני וכן היא?! והא תנא דבי והרי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: נאמר "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" שמות כ, י, ובשל הדגשת הכתוב לשון "מלאכה" יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ולא נאסרה בשבת, ואם מדין תורה מותר לרדות בשבת, מדוע אמרו שלא ירדה כדרכו? ומשיבים: אף על פי כן, כמה שאפשר לשנויי משנינן לשנות משנים להדגיש ששבת היום.

16 ד אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם בערב שבת להכין כל הוצאת שבת, שנאמר בענין המן ולקיטתו: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" שמות טז, ה, ומשמע שמכינים את המאכלים לצורך שבת לאלתר עם ליקוט המן בבוקר. וכיון שהוזכר המן מביאים את מה שלמדו עוד מענין המן. שאמר ר' אבא: בשבת חייב אדם לבצוע בסעודתו על שתי ככרות, דכתיב שכן נאמר: "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד" שמות טז, כב.

17 אמר רב אשי: חזינא ליה ראיתי אותו את רב כהנא דנקט תרתי שהוא לוקח את שתי הככרות בידו ובצע חדא אחת מהן ולא את שתיהן יחד. שכן הוא אמר: הרי לשון "לקטו לחם משנה " כתיב נאמר שיש רק ללקוט, לאחוז, שתי ככרות, אבל לא לבצוע על שתיהם. ר' זירא הוה בצע אכולה שירותיה היה בוצע פרוסה המספיקה לכל סעודתו. אמר ליה לו רבינא לרב אשי: והא מיחזי כרעבתנותא והרי זה נראה כרעבתנות. אמר ליה לו רב אשי: כיון שבכל יומא לא עביד יום אינו עושה כן, והאידנא ועכשיו הוא דקעביד שעושה — לא מיחזי כרעבתנותא אינו נראה כרעבתנות. ר' אמי ור' אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא — שרו עילויה כאשר היה מזדמן להם לחם של עירוב חצרות — היו בוצעים עליו אמרי אמרו כהסבר לכך: הואיל ואיתעביד ונעשתה בה חדא מצוה מצוה אחת — ליתעביד תיעשה בה מצוה אחרינא אחרת, נוספת.

18 ה שנינו במשנה שמצילים מזון שלש סעודות בשבת. כיצד? נפלה דליקה לפני סעודת ליל שבת — מצילים ממנה מזון שלוש סעודות, ביום — מזון שתי סעודות, במנחה — סעודה אחת. ובענין מספר סעודות שבת תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת — שלש. ר' חידקא אומר: ארבע. אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, מן הפסוק "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה" שמות טז, כה. ר' חידקא סבר סבור: הני תלתא אותן שלוש פעמים שנאמר "היום" לרמז על מספר סעודות השבת באו, וכל זה לבר מאורתא חוץ מסעודת הערב, שהרי אמר משה דבר זה בבקרו של יום השבת. ורבנן סברי וחכמים סבורים שהכוונה היא בהדי דאורתא עם, כולל הערב. תנן שנינו במשנתנו: אם נפלה הדליקה בלילי שבת