ביאור שטיינזלץ על שבת קי״ג

1 חדא מינייהו בטולי מבטיל אחד מהם מן הקשרים בטל משימוש ויוציא את הבהמה בדוחק רק אחרי התרת קשר אחד, על כן קא משמע לן השמיע לנו ששניהם נחשבים כקשר שאינו של קיימא, ומותר. אמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב. אמר ליה לו אביי לרב יוסף: מאחר שפוסק אתה שכך הלכה, אם כן מכלל הדברים ניתן להבין דפליגי שנחלקו עליו חכמים. אמר ליה לו רב יוסף: מאי נפקא מה יוצא לך מינה ממנה, מזה? הרי בין שנחלקו ובין שלא נחלקו הלכה כמותו! אמר ליה לו אביי: וכי תנהג כך שגמרא גמור זמורתא שתלמד למודך וזמר תהא בחזרה על דברים בלא לחקור את יסודותיהם?!

2 א משנה קושרין בשבת דלי בפסקיא חגורה שבודאי לא ישאירנה קשורה בדלי ואין זה איפוא קשר של קיימא, אבל לא בחבל. ר' יהודה מתיר. וכלל אמר ר' יהודה: כל קשר שאינו של קיימא — אין חייבין עליו.

3 ב גמרא שנינו במשנה שלדעת התנא קמא אסור לקשור בשבת דלי בחבל, ור' יהודה מתיר. ושואלים: חבל דמאי של מה? כלומר, באיזה חבל מדובר כאן? אי לימא אם תאמר שמדובר בחבל דעלמא סתם, כיצד ר' יהודה מתיר? והלא קשר של קיימא הוא! אלא יש לומר שמדובר לא בחבל סתם אלא בחבל דגרדי של אורג, שהאורג צריך לו למלאכתו ויתירנו לאחר השבת. ושואלים: למימרא דרבנן סברי גזרינן האם נאמר שחכמים סבורים כי גוזרים אנו בחבל דגרדי אטו של אורג משום חבל דעלמא סתם, ור' יהודה סבר לא גזרינן סבור כי איננו גוזרים?

4 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה לכך ממה ששנינו בברייתא: חבל דלי שנפסק בשבת — לא יהא קושרו בקשר רגיל אלא עונבו. ור' יהודה אומר: כורך עליו פונדא איזור חלול או פסקיא חגורה, ובלבד שלא יענבנו.

5 ואם כן קשיא קשה מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה עצמו, שבברייתא שנינו שהוא גוזר על עניבה משום קשירה, ובמשנה אינו גוזר בקשירת חבלים וכן קשיא דרבנן אדרבנן קשה מדברי חכמים על דברי חכמים, שבברייתא אינם גוזרים ובמשנה שנינו שהם גוזרים גזירה.

6 ומתרצים: דרבנן אדרבנן לא קשיא מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה, וטעם ההבדל: חבל בחבל — מיחלף מתחלף, וכיון שדומים הם — גזרו גם בחבל גרדי, שאם נתיר בו יבואו לטעות ולהורות היתר גם בחבל רגיל. אבל עניבה בקשירה — לא מיחלפא אינה מתחלפת ולכן לא גזרו איסור בעניבה. וכן מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא אינו קשה, שכן יש לחלק ולומר כי התם שם שאסר — הרי זה לא משום דמיחלפא שמתחלפת עניבה בקשירה, אלא לדעתו עניבה גופה קשירה גמורה היא ואסורה מעיקר הדין, ולא משום גזירה.

7 ג אמר ר' אבא שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: מביא אדם בשבת חבל מתוך ביתו, וקושרו בקצה אחד בפרה ובקצה אחר באבוס, ואין זה נחשב כקשר של קיימא, שכן ודאי יתיר את החבל. איתיביה הקשה לו ר' אחא אריכא הארוך, הגבוה שהוא ר' אחא בר פפא לר' אבא, והלא שנינו במפורש בברייתא: חבל שבאיבוס — קושרו בפרה, ושבפרה — קושרו באיבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס! ומשיבים: התם שם שהתירו — מדובר בחבל דגרדי של אורג שודאי יתירנו.

8 אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: כלי קיואי אורג מותר לטלטלן בשבת. בעו מיניה שאלו ממנו מרב יהודה: כובד העליון וכובד התחתון שבנול האורגים מהו דינם, האם גם הם בכלל היתר זה? ולא השיב תשובה ברורה אלא אין ולאו ורפיא בידיה כן ולא ורפה התשובה בידו. ואולם איתמר נאמר שאמר רב נחמן שכך אמר שמואל: כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת, ואפילו את הכובד העליון וכובד התחתון, אבל לא את העמודים.

9 אמר ליה לו רבא לרב נחמן: מאי שנא מה שונים העמודים שלא יטלטלם? אילימא דקעביד אם נאמר משום שהוא עושה גומות כשהוא חולץ את העמוד מן הקרקע, הלא גומות ממילא קא הויין מעצמן הן נעשות ובדבר זה אין איסור, דתנן שכן שנינו במשנה: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם מקצת עליו של הירק הטמון מגולין — אינו חושש לא משום כלאים של ירק בגפן, ולא משום שביעית, שאסור לזרוע בשנה זו, ולא משום מעשר שיצטרך לחזור ולעשר את הירקות לאחר הוצאתן שנית, לפי שטמינה מעין זו אינה נחשבת כזריעה, וכן ניטלין בשבת. נמצא אם כן שאין אוסרים בכך משום עשיית גומא!

10 וענה לו: אין להשוות בין המקרים, שכן בשדה — לא אתי לאשוויי יבוא להשוות, ליישר גומות, ואילו הכא כאן שהגומות נעשות בבית — יש לחשוש שמא אתי לאשוויי יבוא להשוות, ליישר את הגומות, ומשום כך אסרו. בעא מיניה שאל ממנו ר' יוחנן מר' יהודה בר ליואי: כלי קיואי, כגון כובד העליון וכובד התחתון, מהו הדין לענין ההיתר לטלטלן בשבת? אמר ליה לו ר' יהודה: אין מטלטלין. ושאלו: מה טעם הדבר? אמר לו: לפי שאין ניטלין אף בחול, שהם כבדים ביותר וקבועים ובטלים למקומם, ולכן לא התירו את טלטולם בשבת.

11 ד משנה מקפלין את הכלים הבגדים לאחר שהפשיטום אפילו ארבעה וכן חמשה פעמים, ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת. אבל לא משבת למוצאי שבת, שאין עושים בשבת כל מעשה שהוא הכנה לצורך יום חול. ר' ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת אם חל יום הכיפורים ביום שישי. וחלבי הקרבנות שהוקרבו בשבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת שקדושת שבת גדולה מקדושת יום הכפורים. ואילו ר' עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת.

12 ה גמרא אמרי דבי אמרו בני בית מדרשו של ר' ינאי: לא שנו שמותר לקפל בשבת את הבגדים אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם — לא, ששניים המקפלים הריהם כמתקנים את הכלי בקיפולם. ובאדם אחד נמי גם כן לא אמרן אמרנו שמותר אלא בבגדים חדשים, שאף בלי קיפול ראויים הם ללבישה, אבל בישנים — לא יקפל. וחדשים נמי גם כן לא אמרן שמותר לקפלם אלא בלבנים, אבל בצבועים — לא. ולא אמרן אמרנו שמותר לו לקפל בשבת בגדים לבנים חדשים אלא כשאין לו בגדים להחליף, אבל אם יש לו בגדים אחרים להחליף — לא יקפל את אלו.

13 ובתוספתא תנא שנינו: בני הבית של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים אפילו כלי לבן שלהן, מפני שהיה להן אחרים להחליף. אגב דברים אלה הביאו מה שאמר רב הונא: אם יש לו להחליף בגדים חדשים בשבת — יחליף, ואם אין לו להחליף — ישלשל יאריך בבגדיו לפני השבת, כדי שיתהדר לכבוד שבת. מתקיף לה הקשה על כך רב ספרא: והא מיתחזי כרמות רוחא והרי נראה בכך כגסות הרוח. ומשיבים: כיון שבכל יומא יום הוא לא קעביד עושה כך, והאידנא ועכשיו, בשבת הוא דקא עביד שעושה כך — לא מיתחזי כרמות רוחא נראה הדבר כגסות הרוח אלא ככבוד השבת.

14 ו ובענין זה מביאים ממה ששנינו, נאמר: "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ישעיהו נח, יג ודרשו בדברים "וכבדתו" — שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא וכמו זה שר' יוחנן קרי למאניה "מכבדותי" היה קורא לבגדיו "כבודי", ונמצא שיש דרך כבוד בלבוש מתאים. והמשך הפסוק "מעשות דרכיך" משמעו — שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. "ממצוא חפצך" — חפציך ענייניך שלך אסורין להתעסק ולדבר בהם בשבת, ואולם חפצי שמים של מצוה — מותרין. "ודבר דבר" —

15 שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, שלא ידבר בענייני עסקיו. ואולם רק בדבור אמרו שאסור, אולם הרהור — מותר. ואומרים: בשלמא כולהו נניח לכולם — לחיי בסדר, ומובנים הם, ואולם "שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול" מאי היא מה הוא "הילוך של חול"? ומשיבים: כי הא כמו זו שאמר רב הונא שכך אמר רב, ואמרי ליה ויש אומרים שאמר זאת ר' אבא שכך אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע נפגש באמת המים וצריך לעוברה, אם צרה היא התעלה ויכול להניח את רגלו הראשונה מעבר לתעלה קודם שתעקר השניה ממקומה — מותר, ואם לאו לא, שצריך לקפוץ — אסור. והוא הילוך שאינו של שבת.

16 מתקיף לה מקשה עליה רבא: אחר שאמרנו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, וזהו הילוך של חול, אם כן הפוגע באמת מים בשבת היכי ליעביד כיצד יעשה לעבור לצד השני אם לא יקפוץ? אם ליקף יקיף את התעלה — קמפיש בהילוכא הריהו מרבה בהילוך, וטורח טירחה יתירה בשבת. ואם ליעבר יעבור בתעלה — זימנין דמיתווסן מאני מיא, ואתי פעמים שנספגים בגדיו מים, ויבוא לידי סחיטה. ואם כן מה יעשה? אלא, בהא במקרה זה כיון דלא שאי אפשר לעבור באופן אחר — שפיר דמי יפה, מותר. אלא יש לומר כי הילוך של חול הוא בפסיעה גסה. כדבעא מיניה כפי ששאל ממנו רבי מר' ישמעאל בר' יוסי: מהו הדין לענין לפסוע פסיעה גסה פסיעות גדולות בשבת? ולזה נתכוונו כשאמרו "הילוכך של חול". אמר לו ר' ישמעאל: וכי בימות החול מי האם הותרה פסיעה גסה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומעירים: ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי ומוחזרת לו ראיית העינים בקידוש ליל שבת.

17 א ועוד בעא מיניה שאל ממנו רבי מר' ישמעאל בר' יוסי: מהו הדין לענין לאכול אדמה כרפואה בשבת? אמר ליה לו ר' ישמעאל: וכי בימות החול מי האם הותרה אכילת אדמה? שאני אומר: אף בחול אסור, מפני שהוא מלקה מזיק. אמר ר' אמי: כל האוכל מעפרה של בבל — כאילו אוכל מבשר אבותיו שנקברו באדמתה. ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב שהרי נאמר "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים ויימחו מן הארץ" בראשית ז, כג, ונבלות הרמשים עדיין על אדמתה.

18 וכפי שאמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של בבל "שנער" — לפי שכל מתי המבול ננערו לשם. ואמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה של בבל "מצולה" — שכל מתי המבול נצטללו לשם. ושואלים: אמרנו שיש אומרים שהאוכל מעפרה של בבל הריהו כאילו אוכל שקצים ורמשים, והא והרי ודאי איתמחויי איתמחו והרי ודאי נרקבו ונמחו, וכיון שנמחו שוב אין בהם משום איסור! אלא, כיון דמלקי שהאדמה מזיקה גזרו ביה רבנן בה חכמים שלא יאכלוה, ולא משום איסור שקצים. דהא ההוא גברא שהרי ראינו מעשה באדם אחד שאכל גרגישתא אדמה לרפואה, ואכל גם תחלי שחליים, ונקלטו השחליים באדמה שבמעיו והחלו לצמוח, וקדחו ליה תחליה בלביה, ומית ונקבו לו השחליים בלבו, ומת.

19 ב ועוד לענין שבת: יעצה נעמי לרות "ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך וירדת הגורן אל תודעי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות" רות ג, ג, אמר ר' אלעזר: אלו בגדים של שבת שאמרה לה ללבוש לכבוד המאורע. וכיון שהוזכר ענין זה מביאים עוד מדברי ר' אלעזר שדרש על מה שנאמר "תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח" משלי ט, ט. אמר ר' אלעזר: זו רות המואביה ושמואל הרמתי שקיבלו עצה והוסיפו עליה בחכמה.

20 ומפרטים: רות, דאילו שכן נעמי קאמרה אמרה לה "ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך וירדת הגרן", ואילו בדידה כתיב בה ברות עצמה נאמר: "ותרד הגרן" רות ג, ו והדר ואחר כך "ותעש ככל אשר צותה חמותה", שהחליטה לסוך בגורן ולא ברחוב, שלא יפגשו בה אנשים בדרכה ויחשדו בה. ובשמואל, דאילו עלי קאמר ליה אמר לו "ויאמר עלי לשמואל לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שמע עבדך" שמואל א' ג, ט ואילו בדידיה כתיב ביה בו עצמו נאמר בו: "ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שמע עבדך" שמואל א' ג, י, ולא הוסיף ואמר "דבר ה'"לפי שנזהר להניח שה' מדבר עמו עד שידע בבירור דבר זה.

21 ג כיון שהוזכר עניינה של רות מביאים עוד מדרשי כתובים במגילת רות. נאמר: "ותלך ותבא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים" רות ב, ג אמר ר' אלעזר: פסוק זה מלמד שהלכה ובאת באה, הלכה ובאת, עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם. נאמר עוד: "ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת" רות ב, ה. והדבר תמוה: וכי דרכו של בעז לשאול בנערה? אמר ר' אלעזר: דבר חכמה ותורה ראה בה, ומשום כך שאל עליה. שכן שני שבלין — לקטה, שלשה שבלין — אינה לא לקטה, שנהגה כהלכה, ששלוש שבלים המונחות כאחת אין דינן כלקט, והן שייכות לבעל השדה.

22 במתניתא תנא בברייתא שנינו: דבר צניעות ראה בה בזמן הלקיטה, שראה שהיא לוקטת שבלים עומדות — במעומד, ושבלים נופלות — במיושב, ואינה מתכופפת לקחתן משום צניעות. עוד נאמר: "ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערתי" רות ב, ח. ואף זה תמוה: וכי דרכו של בעז לדבק עם הנשים? אמר ר' אלעזר: כיון דחזא שראה "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" רות א, יד אמר: אשה כזאת שרי לאידבוקי מותר לדבוק בה.

23 עוד נאמר: "ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ ותשב מצד הקוצרים ויצבוט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר" רות ב, יד. ופירש ואמר ר' אלעזר: רמז רמז לה, שכיון בדבריו לדבר נבואה: עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב שכן נאמר בו: "הלם", שנאמר: "ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי אדני אלהים ומי ביתי כי הבאתני עד הלם" שמואל ב' ז, יח. על מה שנאמר "וטבלת פתך בחמץ" רות ב, יד אמר ר' אלעזר: מכאן שהחמץ יפה לשרב.

24 ר' שמואל בר נחמני אמר: בדבריו רמז רמז לה שעתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו ומי הוא — המלך מנשה. "ותשב מצד הקצרים" — אמר ר' אלעזר: מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים, רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק ולא יהיו בניה תמיד במרכז כל ישראל. עוד נאמר שם: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר".

25 ומפרשים: "ויצבט לה קלי ותאכל" — אף הוא נתפרש כדבר נבואה. אמר ר' אלעזר: "ותאכל" — נתקיים בבני בניה בימי דוד, "ותשבע" — בימי שלמה, "ותתר" — בימי חזקיה. ואיכא דאמרי ויש שאומרים פירוש אחר: "ותאכל" — בימי דוד ובימי שלמה, "ותשבע" — בימי חזקיה, "ותתר" — בימי רבי. שאמר מר החכם: אהוריריה שומר הסוסים של רבי הוה עתיר היה עשיר יותר משבור מלכא מלך פרס. במתניתא תנא בברייתא שנו "ותאכל" — בעולם הזה, "ותשבע" — לימות המשיח, "ותתר" — לעתיד לבא.

26 ד הוזכר קודם שר' יוחנן היה קורא לבגדיו "כבוד". ומביאים את מה שפירשו את הכתוב המדבר במפלת מלך אשור: "לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש" ישעיה י, טז. אמר ר' יוחנן "ותחת כבדו", ואולם לא כבדו ממש. ומפרשים: ר' יוחנן לטעמיה לטעמו, לשיטתו שהוא קרי למאניה "מכבדותי" היה קורא לבגדיו "מכבדי", והכוונה אם כן שנשרף גופם של חילות מלך אשור, אבל בדרך נס לא נשרפו בגדיהם.

27 ר' אלעזר אומר: "ותחת כבדו" משמעו — תחת כבודו ממש. כלומר, שנשרף גופם ממש, שלדעתו "תחת" משמעו — במקום, כלומר, במקום כבודו שהוא הגוף תהיה כלייה מוחלטת, שתהא שם שריפה אשר תכלהו. ר' שמואל בר נחמני אמר: "תחת כבדו" משמעו — תחת בשרו, והיא שריפה כשריפת בני אהרן. מה להלן בשריפת בני אהרן היתה זו שריפת נשמה והגוף נותר קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.

28 אמר ר' אחא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: