1כאן הברייתא האוסרת להחזירה מדברת לענין להחזירה לחצר אחרת. וכפי דבעא מיניה ששאל ממנו רבא מרב נחמן שאלה זו: מי שהיה עומד בשבת בחצר והיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ לרשות הרבים, מהו דינו לענין שיוכל להחזירה לאותה חצר בה הוא עומד? אמר ליה לו רב נחמן: מותר. ושאלו עוד: מהו דינה לענין להחזירה לא לאותה חצר אלא לחצר אחרת? אמר ליה לו: אסור.2על כך שאל רבא: ומאי שנא ובמה שונה מקרה אחד מחבירו, שהרי מבחינת ההגדרה שתי החצרות הריהן רשות היחיד, ולכאורה אין הבדל ביניהן מצד הלכות שבת! ענה רב נחמן בבדיחות הדעת: לכי תיכול עלה כורא דמילחא כאשר תאכל עליה כור מלח, כלומר, צריך אתה לחשוב בדבר כל כך הרבה זמן כדי שאפשר באותו זמן לאכול כור שלם שהיא מידה גדולה של מלח. והרי פשוטה היא התשובה: התם שם שאמרנו שלהחזירה לתוך חצירו מותר, הרי זה משום שלא איתעבידא נעשתה מחשבתו, שכן רצה להוציא חפץ מתוך חצרו, ואם מחייבים אותו להחזיר את החפץ למקומו הרי אף בכך יש משום קנס מסויים. ואילו הכא כאן שאמרנו שאסור לו להחזירה לחצר אחרת, הרי זה משום שאיתעבידא נעשתה מחשבתו ולכן אסור לו להחזירה לשם.3א מאחר שהוזכרה שאלתו של רב ביבי בר אביי דנים עתה בשאלה זו גופא לגופה. בעי שאל רב ביבי בר אביי מי שהדביק פת בתנור בערב שבת ונכנסה השבת האם התירו לו לבטל את האיסור שמדברי סופרים ולרדותה קודם שתיאפה ואז יבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?4אמר ליה לו רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שהדביק את הפת בשוגג ולא אידכר ליה נזכר לו שהיום שבת, או שיש בכך איסור, אם כן למאן למי התירו? שאם אינו זוכר שיש בדבר איסור, לא יעלה בדעתו לשאול אם מותר לו לרדות את הפת קודם אפייתה.5ואלא לאו דאיהדר ואידכר האם לא תאמר שחזר ונזכר עוד לפני שנאפית שהדבר אסור, ואולם במקרה כזה זה מי מחייב האם הוא חייב בקרבן חטאת?! והתנן והרי שנינו במשנה: כל החוטאים בשגגה ובשל כך הם חייבי חטאות — אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה, שמתחילת המעשה ועד סופו לא יזכור אותו אדם שיש איסור בדבר. ואם כן, במקרה שלנו, מאחר שנזכר תוך כדי אפיית הלחם שיש איסור בדבר, עצם הזכרותו כבר פוטרת אותו מאיסור חטאת, והרדיה אינה דרושה עוד כדי למונעו מחיוב חטאת.6ואלא יש לומר שאותו אדם הדביק את הפת בתנור במזיד והתחרט לאחר מכן ורצונו שלא לעבור עבירה. ואולם אז סגנון השאלה איננו מדוייק, ובלשון "קודם שיבא לידי איסור סקילה" מיבעי ליה נצרך לו לומר! שהמחלל שבת במזיד חייב סקילה, ולא רק קרבן חטאת.7אמר רב שילא: לעולם נפרש שהיה זה בשוגג, והשאלה אם התירו לרדות את הפת היא לא ביחס לאותו אדם שהדביקה בתנור, אלא למאן למי התירו — לאחרים הרוצים להציל את העבריין מאיסור מן התורה.8מתקיף לה הקשה על כך רב ששת: וכי אומרים לו לאדם "חטא כדי שיזכה חבירך"?! והרי אין להעלות על הדעת אפשרות להתיר איסור, אפילו מדברי חכמים, כדי לזכות אדם אחר במצוה, והוא הדין שאין מתירים כדי למנוע אדם אחר מלעבור איסור!9אלא אמר רב אשי: לעולם המדובר הוא שהדביק את הפת במזיד. ואימא ואמור, גרוס כך: קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואכן, רב אחא בריה בנו של רבא מתני לה בהדיא היה שונה אותה כך במישרין בדרך פשוטה יותר, ולא כשאלה כי אם כפסק הלכה. שלדבריו אמר רב ביבי בר אביי: מי שהדביק פת בתנור בערב שבת התירו לו לרדותה בשבת מהתנור קודם שיבא לידי איסור סקילה.10ב שנינו במשנה דוגמאות מספר שבהן פשט העני את ידו, פעם שנתן לידו של בעל הבית, ופעם שנטל מידו של בעל הבית, ובמקרים אלה שנינו שחייב חטאת. על כך שואלים: אמאי מדוע חייב? והא בעינן והרי צריכים אנו להלכה שהעקירה וההנחה תהיינה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים, ובפחות מכן אין זה נחשב למקום מסויים, וכאילו אין החפץ מצוי כלל במקום, והרי בידו של אדם ליכא אין שיעור זה. ומשום מה חייב?11אמר רבה: הא מני משנה זו דעת מי היא? — דעת ר' עקיבא היא שאמר שלא בעינן אין אנו צריכים שיהיה מקום ארבעה על ארבעה, ולדעתו אף בפחות משיעור זה הריהו נחשב כמקום לענין הוצאת שבת. דתנן שכן שנינו במשנה: הזורק חפץ מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת ורשות הרבים באמצע, ר' עקיבא מחייב משום הוצאה לרשות הרבים, וחכמים פוטרים, כיון שרק עבר החפץ בתוך רשות הרבים ולא הונח בו.12ואת המחלוקת הזו יש להסביר כך: ר' עקיבא סבר אמרינן סבור כי אומרים אנו, מניחים כי קלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת, ומאחר ולדעתו חפץ שנקלט אף לזמן קצר ביותר בתוך חללה של רשות הרבים, הרי הוא כאילו נח בתוכה, ולפיכך היתה כאן איפוא עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ולכן יש לחייב את הזורק. ורבנן סברי לא אמרינן וחכמים סבורים כי אין אנו אומרים קלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת, ומאחר שלדעתם לא נח החפץ כלל ברשות הרבים לא היתה כאן עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ולכן הריהו פטור. ועל כל פנים אפשר ללמוד מדברי ר' עקיבא שהנחה אינה דורשת מקום מסויים, אלא עצם הימצאותו של חפץ בתוך רשות הרבים משמשת כבר כהנחה. הרי שלשיטה זו אין צורך בהנחה על גבי מקום של ארבעה על ארבעה טפחים.13ג ומתחילה תוהים על עצם דבריו של רבה: למימרא דפשיטא ליה האם נאמר כי פשוט לו לרבה שבשאלה האם קלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת14וכשהיה הדבר בתוך עשרה טפחים מן הקרקע פליגי נחלקו, והא מיבעיא בעי לה והרי בשאלה שאל אותה רבה, שלא היה ברור לו אם אמנם זה הוא אופן הפירוש הנכון של מחלוקת ר' עקיבא וחכמים. דבעי ששאל רבה: האם החולקים בענין הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע במקרה שנזרק החפץ למטה מעשרה טפחים פליגי נחלקו, ובהא פליגי ובדבר זה נחלקו, שר' עקיבא סבר סבור כי קלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת, ורבנן סברי וחכמים סבורים כי לא אמרינן אין אנו אומרים שקלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת. אבל אם זרק את החפץ למעלה מעשרה טפחים מעל לרשות הרבים לדברי הכל הוא פטור, ודכולי עלמא לא ילפינן ולדעת הכל אין אנו למדים דין זורק מדין מושיט. כי קיימת הלכה מיוחדת בדין הושטת חפצים, שאדם העומד ברשות היחיד ומושיט חפץ דרך רשות הרבים לרשות היחיד אחרת, אף על פי שלא נח החפץ בתחום רשות הרבים הרי זו נחשבת כהוצאה. ואולם כאמור אין דין הזורק כן.15או דילמא שמא בלמעלה מעשרה טפחים פליגי חלוקים הם, ובהא פליגי ובדבר זה נחלקו: שר' עקיבא סבר סבור כי ילפינן לומדים אנו דין הזורק מדין מושיט, שיש לראותם כפרטים של הלכה אחת, ואילו רבנן סברי חכמים סבורים כי לא ילפינן אין אנו למדים זורק ממושיט. ואף שהמושיט את החפץ במקרה כזה היה חייב, אבל הזורקו — פטור. כי הלכה זו ביחס ל"מושיט" היא הלכה מבודדת, מעין גזירת הכתוב, ואין ללמוד ממנה לגבי מקרה אחר. אבל הזורק מרשות היחיד אחת לחבירתה דרך רשות הרבים למטה מעשרה טפחים — לדברי הכל חייב הזורק. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שהכל מודים שקלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת.16ומאחר שרבה אינו בטוח כיצד יש לפרש את המשנה בענין זורק חפץ, כיצד קובע הוא, בהסבירו את משנתנו, מה דעתו של ר' עקיבא בנושא זה? על כך משיבים: הא לא קשיא דבר זה אינו קשה שיש לומר כי בתר דאיבעי הדר איפשיטא ליה אחר שנשאלה לו שאלה זה חזרה ונפתרה לו שיש להבין דסבר שסבור ר' עקיבא שקלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת. ואולם לגופם של דברים יש עוד מקום לשאול על עצם ההשוואה בין דברי ר' עקיבא לבין הכתוב במשנתנו.17כי דילמא שמא הנחה לבדה הוא דלא בעיא שאינה צריכה מקום ארבעה על ארבעה כדי שתיחשב להנחה, הא הרי עקירה בעיא צריכה לשיעור מקום זה. כי ההנחה, בהיותה רק סיום מלאכה אינה דורשת את כל התנאים כמו העקירה שהיא תחילתה ועיקרה של מלאכת ההוצאה רשב"א. ואולם מדברי ר' עקיבא למדים אנו רק שקלוטה כמי שהונחה, אבל לא שהעקירה נחשבת מכל מקום שהוא!18אלא אמר רב יוסף: הא מני משנה זו שיטת מי היא? — שיטת רבי היא.19ושואלים: הי לאיזו הלכה שאמר רבי מתכוון רב יוסף? אילימא הא אם תאמר כי הכוונה היא להלכה זו של רבי, דתניא ששנינו בברייתא: זרק אדם חפץ בשבת ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות לסופן ונח החפץ על גבי זיז כל שהוא — רבי מחייב, וחכמים פוטרין. ולכאורה אפשר להוכיח מכאן שלדעת רבי אין צורך למקום מסויים בגודלו לצורך עקירה והנחה. ואולי להלכה זו התכוון רב יוסף?!20ודוחים: התם כדבעינן למימר לקמן שם הפירוש הוא כפי שנצטרך לומר הלאה כדברי אביי. שאמר אביי: הכא כאן, כלומר, אותה ברייתא אינה עוסקת בכל מצב אלא במקרה המיוחד כשהיה אילן העומד ברשות היחיד ואילו נופו ענפיו נוטה לרשות הרבים, וזרק אדם חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על נופו של האילן,21שרבי סבר סבור כי אמרינן אומרים אנו "שדי זרוק את נופו בתר אחר עיקרו", וחשוב כאילו היתה צמרתו של האילן המשך של גזעו, ולכן ייחשב האילן כולו כרשות היחיד, והזורק לתוכו — חייב. ואילו רבנן סברי חכמים סבורים כי לא אמרינן אין אנו אומרים "שדי זרוק את נופו בתר אחר עיקרו", ועל כן אין הנוף עצמו רשות היחיד, והזורק אליו מרשות הרבים — פטור. ומאחר שרבי מחשיב את הצמרת כחלק מן הגזע, הרי דבר הנזרק לצמרת נחשב כאילו הונח על הגזע, שיש בו מקום ארבעה על ארבעה. ואם כן אין ללמוד מכאן שלדבריו אין צורך בהנחה על מקום חשוב.22אלא יתכן כי הא זו ההלכה אליה מתכוון רב יוסף, דתניא שכן שנינו בברייתא: אם זרק אדם בשבת חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים והיתה רשות היחיד באמצע — רבי מחייב, משום הוצאה מרשות לרשות, וחכמים פוטרין.23ואמר רב יהודה אמר שמואל: במקרה זה מחייב היה רבי את הזורק להביא שתים, שני קרבנות חטאת, משום שהיו כאן שתי עבירות: אחת — משום הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, בשעת מעברו של החפץ שם, ואחת — משום הכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים, אלמא לא בעי מכאן, שאינו צריך עקירה ולא הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה. שהרי לא זו בלבד שחייב על הכנסת החפץ לרשות היחיד והנחתו בה בדרך קליטה באוירו, אלא חייב אף משום עקירת החפץ מרשות היחיד והבאתו לרשות הרבים, הרי שלדעת רבי אין צורך בעקירה והנחה במקום חשוב.24את הראייה הזו דוחים: הא איתמר עלה הרי נאמר עליה על מחלוקת זו כי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם:
