1כגון דאית שיש לה מחיצות גבוהות עשרה טפחים מסביב. וכי הא כמו הלכה זו שאמר עולא אמר ר' יוחנן: קרפף, שהיא חצר גדולה שאיננה מצורפת ומשמשת במישרין את הבית, שגודלו יותר מבית סאתים, שלא הוקף בגדר מתחילה לצורך דירה בתוכו, כי אם במחיצה לשמור על חפצים בלבד, ואפילו היה גדול עד כדי בית כור פי שלושים מסאה ואפילו בית כוריים — נחשב הוא עדיין לרשות היחיד, והזורק לתוכו בשבת חפץ מרשות הרבים — חייב. מאי טעמא מה טעם הדבר? — מחיצה היא שמסביב לקרפף, ודינה כמחיצה לכל דבר, אלא שמחוסרת דיורין. ואף שמשום חסרון זה החמירו חכמים בקרפף זה ואסרו לטלטל בתוכו כאילו היתה כרמלית, ואולם אין זה מבטל את עיקר דינו, שמן התורה הריהו רשות היחיד גמורה. וגם בקעה זו שהוזכרה היתה שטח גדול שהוקף מחיצות לשמירה ונעשה על ידי כך רשות היחיד.2ושואלים: בשלמא נניח לרב אשי שהוא לא אמר את פירוש הדברים כפי שפירש זאת עולא, לפי שיש טעם לדבר, אלא עולא מאי טעמא מה טעם לא אמר כשמעתיה כהלכה שלו עצמו? ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך עולא: אי דאית אם מדובר באופן שיש לה מחיצות האם "בקעה" קרי קורא הוא לה?! והלא קרפף היא! שמלשון "בקעה" מסתבר שאין לה מחיצות כלל. ורב אשי מצדיק את שיטתו באמרו ש"רשות היחיד" קתני נאמר במשנה ולא "כרמלית", ודבריו קרובים, איפוא, יותר ללשון המשנה.3א ברשימת המקומות השנויים בתוספתא ודינם כרמלית נמנית גם הכרמלית. ושואלים: אטו כולהו והאם כולם, כל שאר הדברים השנויים שם, כגון ים בקעה ואיסטוונית, נמי לאו גם כן לא כרמלית נינהו הם? ואם כן, מה היא כרמלית זו המוזכרת כאן בהבלטה? ומשיבים: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: לא נצרכה תוספת זו "והכרמלית" אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים. דאף על גב דזימנין דדחקי ביה שאף על פי שלפעמים דוחקים בה רבים ועיילי לגוה ונכנסים לתוכה, כיון דלא ניחא תשמישתיה שאיון שימושה נוח, כי כמו כרמלית דמי היא נחשבת.4וכעין זה, כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: בין העמודין שבצד רשות הרבים נידון ככרמלית. מאי טעמא מה טעם הדבר? אף על גב דדרסי אף על פי שדורסים, דורכים בה רבים, כיון דלא מסתגי להו בהדיא שאין הם יכולים ללכת בה במישרין — ככרמלית דמיא היא נחשבת. אמר ר' זירא אמר רב יהודה: אף האיצטבא שלפני העמודים שעליה מניחים הסוחרים את סחורתם נידון ככרמלית.5ומעירים: למאן דאמר לדעת מי שאומר שבין העמודים נחשב ככרמלית, כל שכן שהוא הדין לענין האיצטבא. ואולם למאן דאמר לדעת מי שאומר שאיצטבא היא כרמלית — אפשר לומר כי דווקא באיצטבא הדין הוא כן משום שלא ניחא תשמישתיה נוח שימושה, אבל המקום שבין העמודים דניחא תשמישתיה שנוח שימושו — לא ייחשב ככרמלית. לישנא אחרינא לשון אחרת אמרו באותו ענין: אבל בין העמודין דזימנין דדרסי ליה שלפעמים שדורסים, דורכים בו רבים, הרי כרשות הרבים דמיא הוא נחשב.6ב בקשר לשאלה באיזו מידה שימושם של הרבים מחשיב מקום מוגדר לרשות הרבים, הביאו את ההלכה שאמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: אם היתה לבינה זקופה מונחת ברשות הרבים וזרק חפץ ממרחק ארבע אמות וטח הדביק חפץ זה בפניה — חייב משום זריקה לרשות הרבים. אבל אם נפל החפץ על גבה של הלבינה — פטור כי אין הרבים מהלכים על גבי הלבינה ואין זו רשות הרבים גמורה.7אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: והוא דווקא שגבוה אותה לבינה שלשה טפחים לכל הפחות, שאז לא דרסי לה דורסים אותה, דורכים עליה רבים, ולכן, אף שהלבינה ניצבת ברשות הרבים — הריהי כמקום בפני עצמו. ואולם היזמי והיגי, מיני קוצים, אף על גב דלא גביהי אף על פי שאינם גבוהים שלשה טפחים אינם נחשב מקומם לרשות הרבים, כיון שאין בני אדם מהלכים על גבי הקוצים, ולא שייך להחשיב מקום זה כרשות הרבים. ואילו חייא בר רב אמר: אפילו מקום היזמי והיגי ברשות הרבים, אם היו נמוכים נחשב מקומם כרשות הרבים, אבל מקום ברשות הרבים בו מונחת צואה לא נחשב כרשות הרבים, שאין אנשים מהלכים במקום זה. ורב אשי אמר: אפילו מקום ברשות הרבים בו מונחת צואה נחשב כרשות הרבים, כיון שבסופו של דבר האנשים הממהרים לעבודתם לא יקפידו וידרכו עליה.8ג אמר רבה דבי מבית מדרשו של רב שילא: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אין כרמלית פחותה מארבעה טפחים. הוסיף ואמר על כך רב ששת: והכרמלית תופסת עד עשרה. על לשון זו של רב ששת תהו: מאי מה משמעות "ותופסת עד עשרה "? אילימא אם תאמר דאי איכא שאם יש מסביבה מחיצה בגובה עשרה טפחים הוא דהוי שהיא נחשבת כרמלית, ואי ואם לא — לא הוי אינה נחשבת ככרמלית, והאם לא? וכי אין זו כרמלית? והאמר והרי אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: בית שאין בתוכו גובה עשרה טפחים לקירות, וקרויו הגג שעליו משלימו לגובה עשרה טפחים מעל הקרקע, הרי על גגו — מותר לטלטל בכולו, שכן גגו הריהו רשות היחיד לכל דבר, ובתוכו — אין מטלטלין בו אלא ארבע אמות, שאין הגובה בפנים מספיק כדי לעשותו רשות היחיד, והוא נשאר בגדר כרמלית. הרי שאפילו בפחות מעשרה טפחים יש דין כרמלית!9אלא מאי מה משמעות דברי רב ששת "ותופסת עד עשרה" — יש להבין זאת שעד עשרה הוא דהויא שהינה תחום הכרמלית, ואולם למעלה מעשרה טפחים לא הוי אינה כבר בגדר כרמלית. וכי הא וכמו זה שאמר ליה לו שמואל לרב יהודה: שיננא גדול השיניים, לא תיהוי במילי דשבתא אל תעסוק בשאלות בענייני שבת למעלה מעשרה טפחים. ומעתה מבררים: למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה ובאיזה ענין אמר שמואל דבר זה? אילימא אם תאמר שכוונתו היתה לומר שאין רשות היחיד למעלה מעשרה טפחים? והאמר והרי אמר רב חסדא: אם נעץ אדם קנה ברשות היחיד וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו, אפילו היה הקנה גבוה מאה אמה — חייב, מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע. והרי שיש רשות היחיד אפילו למעלה מעשרה טפחים!10ואלא תאמר כי רצה שמואל לומר שאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — והלא מתניתין משנתנו היא, ולשם מה יחזור על דבר המפורש כבר במשנה? דתנן שכן שנינו במשנה: הזורק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל העומד ברשות הרבים, אם נח למעלה מעשרה טפחים מעל הקרקע — הרי הוא כזורק באויר ולא עשה ולא כלום. ואם נח למטה מעשרה טפחים — הריהו כזורק בארץ. והרי משנה מפורשת היא שתחום רשות הרבים מגיע רק עד לעשרה טפחים!11אלא ודאי יש לומר כי דברי שמואל היו ביחס לכרמלית, שאין כרמלית למעלה מעשרה טפחים. ואם כן, אקילו הקלו בה רבנן חכמים מקולי מן ההקלות שברשות היחיד ומקולי ומן ההקלות שברשות הרבים. ומפרטים: מקולי מן ההקלות שברשות היחיד — דאי איכא שאם יש מקום ארבעה טפחים הוא דהויא שהינה כרמלית, ואי ואם לא, שאין שם מקום ארבעה טפחים — מקום פטור בעלמא סתם, בלבד הוא. ומקולי מן ההקלות שברשות הרבים — שעד עשרה טפחים הוא דהויא שהינה תחום הכרמלית ואולם למעלה מעשרה טפחים לא הויא אינה כרמלית.12א גופא לגוף הענין שהוזכר קודם לכן שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: בית שאין בתוכו גובה עשרה, וקרויו הגג שעליו משלימו לגובה עשרה טפחים, הרי על גגו — מותר לטלטל בכולו, שכן גגו הריהו רשות היחיד לכל דבר, ובתוכו — אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שאין הגובה בפנים מספיק כדי לעשותו רשות היחיד, והוא נשאר בגדר כרמלית.13ועל הלכה זו אמר אביי: ואם חקק חפר בו ברצפת הבית שטח של ארבעה על ארבעה טפחים והשלימו שבמקום החפירה יהא גובהו עשרה טפחים עד לתקרה — הופך הבית להיות רשות היחיד, ומותר כבר לטלטל כברשות היחיד בכל הבית כולו. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שבשל אותו מקום חקוק שיש בו רשות היחיד, נעשה שאר הבית כטפל אליו, והוי נעשים הם חורי רשות היחיד, וחורי רשות היחיד אף שאין בהם מדות רשות היחיד, מכל מקום כרשות היחיד עצמה דמו הם נחשבים. דאיתמר שנאמר שעסקו חכמים בבירורה של בעיה זו. ששנינו: הכל מודים כי חורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו הם נחשבים, שמצטרפים לרשות היחיד ונידונים כמותה, אלא שנחלקו בדבר חורי רשות הרבים, אביי אומר שכרשות הרבים דמו הם נחשבים. ורבא אומר: לאו לא כרשות הרבים דמו הם נחשבים, אלא או כרמלית או מקום פטור.14אמר ליה לו רבא לאביי: לדידך לשיטתך שאמרת כי חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו נחשבים, אם כן מאי שנא מהא דכי אתא במה שונה הדבר מהלכה זו, שכאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: לא נצרכה אלא לחדש ולומר כי הכרמלית כוללת גם קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, ולשיטתך תיהוי תהיה פינה זו כחורי רשות הרבים, ודינה כרשות הרבים עצמה, ומה החידוש בדבר?! ענה אביי: יש להבדיל בין הדברים, ולומר כי התם שם בקרן זוית לא ניחא תשמישתיה נוח שימושו, ואולם הכא ניחא תשמישתיה כאן בחורי רשות הרבים נוח שימושו, שמאחר שנוח להשתמש בחורים שברשות הרבים, ומשתמשים בהם, הרי הם כמקום הרבים לכל דבר.15עוד הקשו לאביי: תנן שנינו במשנה כי הזורק חפץ בשבת למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל הקבוע ברשות הרבים, אם היה הכותל למעלה מעשרה טפחים — הריהו כזורק באויר, ופטור. ואם היה גובהו למטה מעשרה טפחים — הריהו כזורק בארץ עצמה, וחייב. והוינן ועסקנו בה, בהלכה זו: מאי מה טעם כשאין בגובה הכותל עשרה טפחים יהא זה כזורק בארץ? והא והרי לא נח החפץ בכותל, שמסתבר שרק פגע החפץ בכותל וחזר ונפל על הקרקע, וכיון שלא היתה הנחה — אין זו מלאכת טלטול!16ואמר ר' יוחנן כי במשנה זו בשזרק דבילה תאנה שמינה הנדבקת לכותל ונחה שם שנו. ואי סלקא דעתך ואם יעלה על דעתך לומר כי חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו נחשבים, אם כן למה לי לאוקמה להעמידה, להסבירה למשנה בדבילה שמינה? לוקמה יעמידה בצרור וחפץ סתם, ושנח החפץ בחור שבכותל שהוא הסבר פשוט יותר!17על שאלה זו זימנין משני לה פעמים היה מתרץ אותה, את הקושיה, כי שאני שונה צרור וחפץ דמיהדר ואתי שחוזר ובא כאשר זורקים אותו, ואינו נח בחור שנזרק בו ולכן נוח יותר להסביר בדבילה. וזימנין משני לה פעמים היה מתרץ אותה, את הקושיה, כי מדובר בכותל דלית ביה שאין בו חור. וממאי וממה מוצא הוא סיוע להסבר זה? — מדקתני רישא ממה ששנינו בראש המשנה: זרק חפץ ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — דינו הוא כדין הזורק באויר. ואי סלקא דעתך ואם יעלה על דעתך לומר כי מדובר כאן בכותל דאית ביה שיש בו חור, אם כן אמאי מדוע יהא דינו כדי הזורק באויר? הא והרי נח בחור, וחור זה רשות היחיד הוא שהוא למעלה מעשרה טפחים ונעשתה על ידי כך מלאכת הוצאה!18וכי תימא אם תאמר כי מתניתין משנתנו מדברת באופן דלית בהו שאין בהם באותם חורים ארבעה על ארבעה טפחים, שכך מצוי בחורים שבכותל, ולכן נחשבים החורים למקום פטור, והאמר והרי אמר בענין זה עצמו רב יהודה אמר ר' חייא: אם זרק חפץ למעלה מעשרה טפחים והלכה החפץ ונחה בחור ואפילו היה גודלו כל שהוא — הרי באנו בענין זה למחלוקת ר' מאיר ורבנן וחכמים, שההכרעה אם יש כאן איסור תלויה בבירור אותה מחלוקת. שר' מאיר סבר סבור שלכל ענין אם חסר בגודל החלל כדי שיגיע לכדי שיעור מסויים ובכך ישתנה דינו, הרי אם ישנה אפשרות על פי מציאות השטח לחקוק ולחתוך חלק מסויים ולהשלים את גודל החלל לכדי השיעור הקובע — חוקקין להשלים, כלומר, הרי זה כאילו נעשה הדבר בפועל. ורבנן סברי וחכמים סבורים שאין חוקקין להשלים, אלא דנים את החלל כמות שהוא. ואם כן, כשנפל חפץ בחור קטן הרי לדעת ר' מאיר חוקקים להשלים, וייחשב כאילו היה החור ארבעה על ארבעה טפחים, ודינו כרשות היחיד לכל דבר. אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד ממנה, ממה ששנינו שהזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים הריהו כזורק באויר, כי מדובר בכותל דלית ביה שאין בו חור, ולא התעוררה כלל שאלת הרחבת החלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה.19ב ועוד חוזרים לדון גופא לגופו של דבר שהוזכר קודם בדרך אגב. ששנינו שאמר רב חסדא: אם נעץ אדם קנה ברשות היחיד, ונח על גביו חפץ שזרק הוא עצמו מרשות הרבים, אפילו אותו קנה גבוה מאה אמה — חייב. וטעם הדבר — לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע. ושואלים: לימא האם נאמר כי רב חסדא שאמר את דבריו כשיטת רבי הוא שאמר כן? דתניא שכן שנינו בברייתא שנחלקו תנאים בענין דומה. ששנינו: אם זרק אדם חפץ בשבת ברשות הרבים, ונח החפץ על גבי זיז כל שהוא — רבי מחייב וחכמים פוטרים. אלמא מכאן שרק לדעת רבי אין צורך שינוח החפץ על גבי מקום מסויים בגודלו, ודברי רב חסדא בקנה מובנים איפוא רק לפי שיטתו.
