ביאור שטיינזלץ על שבת מ״ג

1 איתיביה הקשה לו אביי לרבה ממה ששנינו: כופין קערה על הנר כדי שלא יאחז להב הנר בקורה. הרי שהתירו להשתמש בכלי, אף שאין זו הצלה מצויה! ענה לו רבה: כאן מדובר בבתי גחיני דשכיח בהו בבתים נמוכים שמצויה בהם דליקה.

2 וכן קשה ממה ששנינו במשנה: קורה של גג שנשברה, סומכין אותה שלא תיפול בספסל או בארוכות המטה המוטות הארוכים של מסגרת המיטה, והרי שאף הצלה שאינה מצויה הותרה! ענה רבה: המדובר הוא בכשורי חדתי דעבידי דפקעי בקורות חדשות שעשויות להשבר והרי זו הצלה מצויה.

3 ועוד הקשה לו ממה ששנינו: נותנין כלי תחת הדלף הנוטף מן התקרה בשבת, והרי שאף הצלה שאינה מצויה הותרה! ענה רבה: המדובר כאן בבתי חדתי דשכיחי דדלפי בבתים חדשים שמצוי שידלפו.

4 א רב יוסף אמר: היינו טעמא זהו הטעם של רב חסדא שהתיר לכסות ביצה תרנגולת, אך לא לשים תחת התרנגולת כדי לקלוט את הביצה בעת ההטלה: משום שיש לחשוש דקא שהוא מבטל כלי מהיכנו. שהכלי שהיה מוכן מקודם לכל מלאכה, מאחר שיש בתוכו עתה ביצה שאסור להשתמש בה ולטלטלה, אף הכלי אינו מוכן עוד לטלטול, והרי זה כאילו היה שובר את הכלי.

5 איתיביה הקשה לו אביי כדרך שהקשה לרבה ממה ששנינו: חבית של יין טבל שנשברה — מביא כלי אחר ומניח תחתיה כדי לקלוט את היין שלא יאבד. ואף שהיין אסור בשתיה בשבת שהרי אסור לעשרו בשבת, והרי בכך הוא מבטל כלי מהיכנו! אמר ליה לו רב יוסף: אין זו קושיה, כי ביסודו של דבר טבל מוכן הוא אצל מבחינת דין שבת, שכן שאם עבר ותקנו הפריש ממנו מעשר בשבת — הריהו מתוקן ומותר באכילה, וראוי לטלטול.

6 ועוד הקשה לו ממה ששנינו: נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל בו את הניצוצות הבוערים של שמן המנטפים מן הפתילה. והרי הכלי שהתמלא בנטפי שמן זעירים יתבטל על ידי כך מהיכנו! אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: ניצוצות אין בהן ממש, שהם כלים ונשרפים בנפילתם לקערה, ואינם מצטברים להיות כמות של שמן, וממילא אין הכלי נאסר בשימוש.

7 וכן הקשה לו מענין קורה שנשברה, ששנינו שסומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. והרי מבטל אותם בכך מהיכנם! ותירץ: כאן מדובר באופן דרפי שרפה, רופף משא הקורות על הספסל ואינו נשען כולו עליו, דאי בעי שקיל ליה שאם ירצה יקח אותו, את הספסל ולפיכך לא נתבטל הספסל מהיכנו.

8 ועוד הקשה לו ממה ששנינו: נותנין כלי תחת הדלף בשבת. והרי אותו דלף שאינו ראוי לשימוש מוקצה הוא ובכך הוא מבטל את הכלי מהיכנו! ענה לו: מדובר כאן בדלף הראוי לשתיה, וכיון שמותר לטלטל את המים שבכלי, אינו מתבטל כלל מהיכנו.

9 ועוד הקשה לו ממה ששנינו בתוספתא: כופין הופכים את הסל לפני האפרוחין כדי שיעלו וירדו בו. ואם כן מבטל את הכלי מהיכנו בשל האפרוחים, שהרי האפרוחים אסורים בטלטול בשבת! ומשיבים: קסבר רב יוסף שסל זה מותר לטלטלו בשבת. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא שאסור לטלטלו? ומשיבים: איסור זה נאמר בעודן עליו, ואולם אם ירדו האפרוחים מן הסל — הותר בטלטול מיד. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא שאף על פי שאין עודן עליו — אסור לטלטלו, והרי אם כן מתבטל בכך הכלי מהיכנו! אמר ר' אבהו: באותה ברייתא מדובר במקרה מיוחד: בעודן עליו כל בין השמשות של ערב שבת, וכאן נוהגים לפי הכלל, שמיגו דאיתקצאי מתוך שהוקצה משימוש בשעת בין השמשות בערב שבת, איתקצאי לכולי יומא הוקצה לכל יום השבת, כי בין השמשות הוא הזמן הקובע לגבי כל כלי, אם משתמשים בו או אין משתמשים בו בשבת.

10 ב שיטה אחרת בהלכה היסודית של תרנגולת מטילה וביצתה בשבת אמר ר' יצחק, ולדעתו כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת בשבת כדי לקבל ביצתה — כך אין כופין עליה, על הביצה כלי בשביל שלא תשבר. ומסבירים: קסבר סבור הוא שאין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל בשבת, וכיון שהביצה אסורה בטלטול בשבת, אסור גם לטלטל עבורה כלי. מיתיבי כל הני תיובתא מקשים עליו כל הקושיות הללו שהקשינו על דברי רב חסדא מהן משמע כי הדבר מותר. ושני ותירץ: בכל אותן הלכות מדובר באופן שהוא צריך בין כה וכה מטעם אחר להזיז את הכלי שנהיה בית קיבול למוקצה בשבת כיון שהוא צריך את מקומו. וכלל בידינו, שכיון שהותר הכלי בטלטול כלשהו ממקומו, מותר להוסיף ולטלטלו ולהניחו בכל מקום.

11 כדי לברר האם נכונה שיטת ר' יצחק אומרים, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: אחת ביצה שנולדה בשבת, ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה את כרעי המטה. אבל כופה הוא עליה כלי בשביל שלא תשבר. והרי זה שלא כדברי ר' יצחק! ומשיבים: הכא נמי כאן גם כן מדובר בכלי שמונח במקום מסויים והוא רוצה להזיזו בכל אופן משם כיון שהוא צריך למקומו, וכיון שמטלטלו ממקומו בהיתר, רשאי אף לכסות בו את הביצה.

12 ועוד תא שמע בוא ושמע ראייה לדבר ממה ששנינו: פורסין מחצלות על גבי אבנים בשבת. והרי שנוטלים כלי לצורך דבר שאינו ניטל בשבת! ומשיבים: מדובר כאן באבנים מקורזלות מחודדות דחזיין שראויות לשימוש בבית הכסא, ולכן הן מותרות לטילטול בשבת.

13 ועוד תא שמע בוא ושמע ראייה לדבר ממה ששנינו: פורסין מחצלות על גבי לבנים בשבת. והרי הלבנים אינן ראויות לשימוש בשבת, ובכל זאת נוטלים אותם לצורך דבר שאינו ניטל בשבת! ומשיבים: מדובר כאן בלבנים שאינן מוקצות למלאכה אלא דאישתיור מבנינא, דחזיין למיזגא עלייהו שנשארו מבנין וראויות להשען עליהן, ואם כן הרי הן כשאר כלים שבבית ומותרות בטילטול.

14 ועוד תא שמע בוא ושמע ראייה לדבר ממה ששנינו: פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת, בחמה — מפני החמה, שלא תזיק להם, ובגשמים — מפני הגשמים. ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדבורים על ידי כיסוי זה. ועל כל פנים למדנו שמותר לטלטל מחצלת לצורך הכוורת אף שהיא עצמה אינה ניטלת בשבת! ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — דאיכא שיש דבש בכוורת, ולצורך הדבש מותר לכסותה. אמר ליה לו רב עוקבא ממישן לרב אשי: תינח נניח שאתה יכול לומר כן ביחס לימות החמה

15 דאיכא שכן בימות החמה יש דבש בכוורת, ואולם ביחס לימות הגשמים דליכא שאין דבש בכוורת, מאי איכא למימר מה יש לומר כדי להתיר, לדעת ר' יצחק, את כיסוי הכוורת? ומשיבים: לא נצרכא הלכה זו אלא כדי להתיר לאותן שתי חלות דבש אותן משאירים בתוך הכוורת אף בימות הגשמים כדי שיתפרנסו מהן הדבורים, ולצורך דבש זה מותר לכסות את הכוורת. ומקשים: והא והרי מוקצות נינהו הן החלות הללו, שהרי הן מיועדות עבור הדבורים בלבד! ומשיבים: מדובר באופן דחשיב עלייהו שחשב עליהן עוד מלפני שבת והכינן לצורך אכילתו. ושואלים: הא הרי אם כן נבין כי אם לא חשיב עלייהו חשב עליהן מאי מה יהא הדין בכגון זה — אסור יהיה לכסות את הכוורת?

16 אי הכי, הא דתני זה ששנה התנא באותה ברייתא "ובלבד שלא יתכוין לצוד", לפלוג ולתני בדידה שיחלק וישנה באותה הלכה עצמה, ובאופן זה: במה דברים אמורים שמותר לכסות את הכוורת — כשחישב עליהן, אבל לא חישב עליהן — אסור! ומשיבים: הא קא משמע לן זה השמיע לנו, חידוש נוסף בדברים שאף על פי שחישב עליהן, מכל מקום התירו לו ובלבד שלא יתכוין לצוד.

17 לגופו של דבר שואלים: מני ברייתא זו דעת מי היא? אי אם כשיטת ר' שמעון — הרי לית ליה אין לו, אינו מקבל את איסור מוקצה, ואין אם כן מקום לחלק בין כוורת לכוורת. אי אם כשיטת ר' יהודה כי כאשר הוא לא מתכוין מאי הוי מה יש? הא הרי ר' יהודה אינו מחלק, ולשיטתו אף מלאכה בדבר שאין מתכוין — אסור! ומשיבים: לעולם יש לפרש שברייתא זו כר' יהודה. אלא מאי מה, כיצד יש לפרש "ובלבד שלא יתכוין לצוד" — שלא יעשנה את המחצלת כמצודה, אלא דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצדו ממילא שישאיר להם רווח כדי שלא ייצודו מעצמם.

18 רב אשי אמר אפשר לתרץ באופן אחר: מי קתני האם שנה "בימות החמה ו"בימות הגשמים"? למעשה נאמר שם רק "בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים", ויש אפשרות לפרש זאת ביומי בימי ניסן וביומי ובימי תשרי, דאיכא שיש חמה ואיכא ויש צינה ואיכא ויש גשמים ואיכא ויש דבש בכוורות.

19 א אמר להו להם רב ששת לחכמים: פוקו צאו ואמרו ליה לו לר' יצחק בארץ ישראל: כבר תרגמא פירש רב הונא לשמעתיך להלכה זו שלך בבבל, שאין אתה מחדש דבר בתוספת הכלל שקבעת שכלי אינו ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל. שאמר רב הונא: עושין מחיצה למת בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. כלומר, שלצורך המת אסור לטלטל דברים, כיון שהמת עצמו אסור בטלטול בשבת.

20 ושואלים: מאי היא מה היא דרך שימושה של הלכה זו? — שאמר רב שמואל בר יהודה, וכן תנא שנה שילא מרי בברייתא: מת המוטל בחמה וחוששים שמא יסריח, באים שני בני אדם ויושבין בצדו. לאחר זמן, כאשר חם להם מלמטה, זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה, משני צידי המת, שהרי לצורך עצמם מותר לטלטל מיטות. חם להם מלמעלה, מביאים מחצלת ופורסין עליהן, על ראשם. אחר כך זה זוקף מטתו שתשאר המחצלת מונחת עליה ונשמט והולך לו, וזה, השני זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה על המת עשויה כאילו מאליה בלא שיעשו אותה בגלוי לצורך המת. ומכאן למדנו שלא התירו לטלטל מחצלת כדי לכסות את המת לצורך עצמו, אלא בעקיפין, ולצורך החיים.

21 ב אגב הזכרת הלכות הקשורות במת בשבת, מביאים את זה שאיתמר נאמר שנחלקו אמוראים מה עושים במת המוטל בחמה. רב יהודה אמר בשם שמואל: הופכו ממטה למטה עד שיגיע בדרך זו לצל. ורב חנינא בר שלמיא משמיה משמו של רב אמר: מניח עליו ככר לחם או תינוק ומטלטלו, שנעשה המת כאילו בסיס לדבר המותר בטלטול בשבת, ונושאים אותו אגב הדבר המותר. ומוסיפים: היכא דאיכא היכן שיש ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי הכל אינם חלוקים שמותר להשתמש בדרך זו לטלטל את המת. כי פליגי דלית ליה כאשר נחלקו הרי זה במקרה שאין לו ככר או תינוק. מר סבר חכם זה רב סבור כי טלטול מן הצד, שאינו נעשה כדרכו אלא כבדרך אגב, ובאופן שונה מן המקובל, שמיה שמו, נחשב טלטול, ולכן לדעתו אין לטלטלו בדרך העברה ממיטה למיטה. ומר סבר וחכם זה, שמואל סבור כי טלטול מן הצד לא שמיה אין שמו, טלטול, ולכן לדעתו מותר לטלטל את המת כבדרך אגב ממיטה למיטה.

22 על מחלוקת זו של רב ושמואל מעירים: לימא כתנאי האם לומר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים במקום אחר? שבתוספתא נחלקו בדבר. שאמרו חכמים: אין מצילין את המת מפני הדליקה בשבת. אמר ר' יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ומבררים את הדבר: היכי דמי איך בדיוק היה הדבר, אי דאיכא אם מדובר באופן שיש ככר או תינוק, מאי טעמא מה הטעם של התנא קמא הראשון שאסר להוציאו מפני הדליקה? אי דליכא אם מדובר באופן שאין ככר או תינוק, אם כן מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה בן לקיש המתיר? אלא לאו האם לא שבטלטול מן הצד פליגי חלוקים הם, דמר סבר שחכם זה חכמים סבור שטלטול מן הצד שמיה שמו, נחשב טלטול, ולכן אסר להוציא את המת אף בדרך זו. ומר סבר וחכם זה, ר' יהודה בן לקיש סבור כי לא שמיה אין שמו, אינו נחשב טלטול, ולכן לדעתו מותר להוציא את המת בדרך זו. ואם כן הרי שכבר נחלקו תנאים במחלוקת אמוראים זו! ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל טלטול מן הצד שמיה שמו, נחשב טלטול, ואולם היינו טעמא זהו הטעם של ר' יהודה בן לקיש: שמתוך שאדם בהול על מתו וחושש מאד לכבוד המת