ביאור שטיינזלץ על שבת נ׳

1 נוטל את הכיסוי והן, גיזי הצמר, נופלות מאליהן. הרי שאף בגיזי צמר שטמנו בהם אסור לטלטל, ושלא כדברי רבא!

2 אלא אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר, כך נאמר, זו היא הגירסה הנכונה, אמר רבא: לא שנו שאין מטלטלים גיזי צמר אלא כשלא יחדן להטמנה. אבל אם יחדן להטמנה — מטלטלין אותן.

3 וכדברים אלה איתמר נמי נאמר גם כן, כי אתא שכאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יעקב שאמר בשם ר' אסי בן שאול שאמר בשם רבי: לא שנו שאין מטלטלים גיזי צמר אלא כשלא יחדן להטמנה מבעוד יום, אבל אם יחדן להטמנה — מטלטלין אותן.

4 רבינא אומר, יש להבין את הדברים בדרך אחרת: בשל הפתק שנו במשנה, שמדובר בערימה מסודרת של גיזי צמר הערוכים לקניה ומכירה, והם אכן אסורים בטלטול בשבת. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן. ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן — מטלטלין אותן.

5 א בשאלה מה יש ומה אפשר לעשות בדברים של מוקצה כדי להשתמש בהם בשבת תנא שנה רבה בר בר חנה קמיה לפני רב: חריות הענפים הקשים של דקל שגדרן קצצם בערב שבת לצורך שימוש בהם לעצים להסקה או בניה, ונמלך עליהן והחליט להשתמש בהם לישיבה — צריך לקשר את החריות יחד בערב שבת כדי שיהא מותר להזיזן בשבת, ככל כלי אחר מכלי הבית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר, ומותר לטלטלן אף בלא קשירה. הוא רבה בר בר חנה תני לה שנה אותה, את הברייתא והוא אמר לה אותה והוסיף כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

6 באותו נושא עצמו איתמר נאמר שרב אמר: קושר אותם בערב שבת, ושמואל אמר: חושב מבעוד יום שהוא מכינם לצורך זה, ודי בכך ואין צורך בקשירתם. ורב אסי אמר: יושב עליהם שעה קלה מבעוד יום ואז מותר לו לשבת עליהם בשבת, אף על פי שלא קישר ואף על פי שלא חישב.

7 ומעירים: בשלמא נניח לשיטת רב הוא שאמר דבריו כתנא קמא הראשון, ושמואל נמי גם כן הוא שאמר דבריו כרבן שמעון בן גמליאל. אלא רב אסי שאמר דבריו, כמאן כשיטת מי אמר? שהרי דברי רב אסי הם בניגוד לשתי דעות התנאים!

8 ומשיבים: הוא שאמר את דבריו כי האי תנא כשיטת תנא זה דתניא שכן שנינו בתוספתא: יוצאין בשבת לרשות הרבים בפקורין פשתן סרוק ובציפא צמר סרוק שמניחים על גבי פצע בשבת, בזמן שצבען טבל אותם בשמן וכרכן על גבי הפצע במשיחה. ואם לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה — אין יוצאים בהם לרשות הרבים. ואם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום, אף על פי שלא צבע ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן בשבת. הרי שלדעת תנא זה השימוש בדבר מבעוד יום מתיר להשתמש בו בשבת, בלא צורך בעשייה נוספת.

9 אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא אף אנו שנינו גם כן מעין זה במשנתנו: הקש שעל גבי המטה שהיה מונח שם בערימה להסקה או לגיבול טיט, לא ינענעו בידו אם רצונו לסדר אותו ולשכב עליו בשבת. אבל מנענעו בגופו שלא כדרך המקובלת "כלאחר יד". אבל אם היה עליו, על המטה, אותו קש מוכן למאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין בערב שבת ושכב עליו מבעוד יום — מנענעו בידו, נמצא שדי בשימוש מבעוד יום כדי להכשיר לצורך שבת. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שיש דעה כזו וכמותה סובר רב אסי.

10 ומאן ומיהו התנא דפליג עליה שחלוק עליו על רבן שמעון בן גמליאל בברייתא הראשונה ולא פורש שמו ואמר שכדי שיוכלו להשתמש בו צריך לעשות מעשה — הרי זה ר' חנינא בן עקיבא. דכי אתא שכאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם זעירי שאמר בשם ר' חנינא: פעם אחת הלך ר' חנינא בן עקיבא והגיע למקום אחד בערב שבת, ומצא שם חריות של דקל שגדרום לשום לשם עצים. ואמר להם לתלמידיו: צאו וחשבו עליהם לשימוש כדי שנשב עליהן למחר בשבת בהיתר. ולא ידענא אי ואיני יודע אם בית המשתה של חתונה הוה היה זה שבא אליו ר' חנינא, אי אם בית האבל הוה היה זה.

11 ומסבירים: מדקאמר אי ממה שאמר אם בית המשתה הוה היה זה אי אם בית האבל הוה היה נלמד כי הלכה זו נאמרה דוקא בבית האבל או בבית המשתה דטרידי שהם טרודים ואין סיפק בידם לקשור את העצים, אבל הכא כאן בכל מקרה אחר, אם קשר אותם יחד — אין כן, מותר להשתמש בו בשבת, ואולם אם לא קשר — לא.

12 ב אמר רב יהודה: מכניס אדם בערב שבת מלא קופתו סלו עפר לביתו ושופכו על רצפת ביתו, ועושה בה כל צרכו בשבת. דרש מר זוטרא משמיה משמו של מר זוטרא רבה הגדול: והוא שיחד לו לעפר בביתו קרן זוית.

13 אמרו רבנן קמיה חכמים לפני רב פפא: כמאן כשיטת מי נאמרה הלכה אחרונה זו שדי בייחוד מקום לאותו עפר כדי שיהיה מותר בשימוש בשבת — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל בדיני חריות הדקל. דאי כרבנן שאם כשיטת חכמים היא — האמרי בעינן הרי הם אומרים כי צריכים אנו שיעשו מעשה של ממש בגופו של המוקצה כדי להכשירו לשימוש בשבת, כגון קשירת החריות, ולא די במחשבה בלבד.

14 אמר להו להם רב פפא: אפילו תימא רבנן תאמר שהלכה זו כשיטת חכמים היא, עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן דבעינן אמרו חכמים שצריכים אנו שיעשה מעשה של ממש אלא מידי דבר עבידא ביה בדבר הניתן שייעשה בו מעשה, אבל מידי דלא בר מיעבדא ביה דבר שאינו ניתן שייעשה בו מעשה — לא אמרו שצריך לעשות בו מעשה כדי שיהיה ניתן לשימוש בשבת, וחול ועפר כיון שאי אפשר לעשות בהם מעשה — מותר להשתמש בהם אף על ידי מחשבה בלבד.

15 ומעירים: שאלה זו אם יש צורך בדברים אלה כדי לעשות מעשה, נימא כתנאי האם נאמר שהיא כמחלוקת תנאים בענין אחר. ששנינו בברייתא אחת: בכל חפין משפשפים, מנקים את הכלים בשבת חוץ מכלי כסף בגרתקון מין גיר העשוי במיוחד לשיפשוף כלי כסף, ושעל ידי שימוש בו מתגרדת ויורדת שכבה מן הכלי. ומכאן נדייק שנתר וחול מותר להשתמש בהם בשבת לצחצוח כלים.

16 והתניא והרי שנינו בתוספתא בענין זה: נתר וחול — אסור להשתמש בהם בשבת לצחצוח כלים. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בזה חלוקים הם, דמר סבר שחכם זה האוסר שימוש בחול בשבת סבור כי כדי להתיר את השימוש במוקצה בשבת בעינן צריכים אנו שייעשה בו מעשה של ממש, וכיון שאין אפשרות לעשות מעשה בחול — אסור להשתמש בו. ומר סבר וחכם זה שהתיר סבור שלא בעינן אין אנו צריכים שיעשה מעשה.

17 הסבר זה נדחה: לא, דכולי עלמא לא בעינן לדעת הכל אין אנו צריכים שייעשה מעשה, ולא קשיא ואין זה קשה, אין סתירה בין הברייתות, כי טעמו של האסור אינו משום מוקצה, אלא הא זו, הברייתא האוסרת כשיטת ר' יהודה היא, ואילו הא זו, הברייתא המתירה כשיטת ר' שמעון היא.

18 ומפרטים: הא זו, הברייתא האוסרת כשיטת ר' יהודה היא, שאמר כלל בהלכות שבת: דבר שאין מתכוין לעשותו, ונעשית המלאכה בלא שיתכוון לכך — אסור, והחול והנתר אף על פי שאין מתכוון להחליק בהם את כלי הכסף, מכל מקום משפשפים הם את הכלי ואסור הדבר בשבת, ואילו הא זו, הברייתא המתירה כשיטת ר' שמעון היא. שאמר שדבר שאין מתכוין — מותר.

19 ומקשים: במאי אוקימתא להא דשרי במה העמדת את זה שהתיר — כשיטת ר' שמעון, אם כן אימא סיפא אמור את סוף אותה ברייתא, ששנינו בה בענין השימוש בשבת בנתר ובחול: אבל לא יחוף בהם שערו בשבת. ואי ואם כשיטת ר' שמעון הלא ר' שמעון משרא קשרי מתיר הוא בחפיפה. דתנן שכן שנינו במשנה:

20 נזיר שאסור לו לגלח שערותיו חופף אותן בימות החול בחול ונתר ומפספס מפריד בין השערות הדבוקות, אבל לא סורק, כי המסרק ודאי ישיר שערות. הרי שר' שמעון מתיר לחוף את הראש אף במקום שיש איסור בהורדת השערות, כיון שלדעתו אין לחשוש בכך להשרת השיער!

21 אלא יש לומר כי הא והא זו וזו, שתי הברייתות החלוקות בענין רחיצה כשיטת ר' יהודה היא, ותרי תנאי אליבא ושני תנאים על פי שיטת ר' יהודה. האי תנא אליבא תנא זה ההולך בשיטת ר' יהודה סבר גריר סבור הוא כי הנתר משיר ולכן אסר לחפוף בו את השיער, והאי תנא אליבא תנא זה ההולך בשיטת ר' יהודה ומתיר, סבר לא גריר סבור שאין הנתר משיר.

22 ומקשים: במאי אוקימתא במה, כשיטת מי העמדת את הברייתא — כשיטת ר' יהודה, אם כן אימא סיפא אמור את סופה של אותה ברייתא ששנינו בה: אבל את פניו ידיו ורגליו מותר לרחוץ בחול ונתר. ולכאורה מדוע יהא מותר, הא מעבר שיער הרי בכך משיר הוא את השערות!

23 ומתרצים: איבעית אימא אם תרצה אמור שההיתר לרחוץ פניו ידיו ורגליו הוא בקטן. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שהמדובר באשה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כי המדובר בסריס, שכל אלה אין להם שערות בפניהם ידיהם ורגליהם ואין לחשוש להשרתן.

24 א אגב בעיות אלה של רחיצה אמר רב יהודה: עפר לבינתא לבונה שחוקה רה"נ שרי מותר לרחוץ בו בשבת, שאינו משיר את השיער. ואמר רב יוסף: הכוספא הנשארת לאחר סחיטת השמן הריחני מן היסמין שרי מותר לרחוץ בה. ואמר רבא: עפר אבקת פלפלי שרי פלפלים מותר לרחוץ בה. ואמר רב ששת: ברדא שרי מותר לרחוץ בה בשבת.

25 ושואלים: מאי מהו ברדא זו? אמר רב יוסף: תילתא אהלא ותילתא אסא ותילתא סיגלי שליש אהל, ושליש הדס, ושליש סיגלים. אמר רב נחמיה בר יוסף: כל היכא דליכא רובא אהלא בכל מקום שאין רוב אהל — שפיר דמי יפה הדבר, מותר, ואפילו היה האהל יתר על שליש, כי רק חומר חריף זה יש בו כדי להשיר את השיער, ולא כן בשאר המרכיבים.

26 בעו מיניה שאלו אותו בני הישיבה את רב ששת שאלה זו: מהו הדין לענין ההיתר לפצוע זיתים על סלע בשבת כדי לרחוץ בשמן היוצא מהם גאונים בשבת? אמר להו להם וכי לפוצעם בימות החול מי האם התירו? קסבר סבור הוא שיש בכך צד איסור משום הפסד אוכלין, שעל ידי הפציעה מתקלקלים הזיתים, ואפילו בחול אסור להשחית דבר מאכל.

27 ומעירים: לימא פליגא האם נאמר כי חלוקה הלכה זו על שיטת שמואל? שאמר שמואל: עושה אדם כל צורכו בפת ואין חושש שמא תתקלקל אגב כך! ומשיבים: אין זו סתירה הכרחית כי פת לא מאיסא אינה נמאסת, הני מאיסי ואלה הזיתים, נמאסים ומתקלקלים.

28 מסופר: אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי, אייתו לקמייהו היו יושבים בשבת והביאו לפניהם ברדא לרחוץ. אמימר ורב אשי משו רחצו, ואילו מר זוטרא לא משא רחץ. אמרו ליה לו: וכי לא סבר לה מר להא אין אדוני סובר להלכה זו שאמר רב ששת כי ברדא שרי מותר לרחוץ בו בשבת?! אמר להו להם רב מרדכי שהיה אף הוא שם: בר מיניה דמר חוץ ממנו, מאדוני, כלומר, אין ללמוד ממר זוטרא, שכן אפילו בחול נמי לא סבירא ליה גם כן אינו סבור שמותר להשתמש בברדא.

29 כי סבר לה סבור הוא כי הא דתניא כברייתא זו ששנינו: מגרר אדם גלדי קרומים יבשים צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו שלא יכאיבו לו, ואם בשביל ליפות עצמו על ידי שמסיר הלכלוך — אסור. שלדעת החכם בברייתא זו אסור כלל לגבר ליפות עצמו משום חשש "ולא ילבש גבר שמלת אשה" דברים כב, ה שאסור לגבר להתקשט בבגדי נשים, או כדרך הנשים.

30 ומעירים: ואינהו כמאן סברוה והם החכמים שהתירו כמי סברו? — כי הא דתניא כמו ברייתא זו ששנינו: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונו, משום שנאמר: "כל פעל ה' למענהו" משלי טז, ד, כלומר, שכל דבר נאה שישנו בעולם הוא שבח לשם ה', שברא בריות נאות, וראוי לאדם ליפות עצמו לשבחו של הבורא.

31 ב שנינו במשנה שר' אלעזר בן עזריה אומר שקופה המלאה בגיזי צמר שהם מוקצה שטמן בתוכה קדירת תבשיל, כשרוצה ליטול את הקדירה מתוכה בשבת הריהו מטה לאותה קופה על צדה ונוטל את הקדירה, שמא יטול את הקדירה מן הקופה ואינו יכול להחזיר, כי גיזי הצמר יפלו לחלל בו היתה מונחת הקדירה ויסתמוהו, וחכמים מתירים. אמר ר' אבא שכך אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר רב: הכל מודים, אף חכמים, שאם נתקלקלה הגומא שהיתה בה הקדירה בקופה — שאסור להחזיר את הקדירה לאותה קופה.

32 ומקשים: הרי תנן שנינו במשנה, וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר. ונברר את הדבר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי אם במקרה שלא נתקלקלה הגומא — שפיר קא אמרי רבנן יפה אומרים חכמים שמותר להחזיר, ומדוע יאסור ר' אלעזר בן עזריה במקום זה שברור היתרו. אלא לאו האם לא מדובר כאן אף על פי שנתקלקלה הגומא ויש איפוא מחלוקת בדבר.

33 ודוחים: לא, לעולם מדובר באופן שלא נתקלקלה, והכא וכאן בשאלה האם חוששין לקלקול קמיפלגי נחלקו. מר סבר חכם זה, ר' אלעזר בן עזריה, סבור כי חוששין שמא נתקלקלה הגומא ולכן אין מחזירים, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור כי אין חוששין שמא נתקלקלה הגומה.

34 בקשר לנושא זה של הכנסת חפץ בתוך מוקצה נאמרו הלכות אחדות. אמר רב הונא: האי סליקוסתא ענף נרקיס שנהוג היה להכניסו לנוי ולריח בעציץ בתוך הבית, ולהעמידו בעפר לח, אם בערב שבת דצה נעצה בעפר ואחר כך שלפה, והדר דצה וחזר ונעצה — שריא מותרת לשולפה שוב בשבת, כי על ידי הנעיצה והשליפה כבר הרחיב את החור שהיא מצויה בו, ואין לחשוש שבשבת יזיז את העפר ממקומו. ואי לאו ואם לא עשה כן מערב שבת אסיר אסור לשולפה שוב בשבת.

35 אמר שמואל: האי סכינא דביני אורבי סכין זו שמניחה בין הלבנים אם דצה נעצה בין הלבנים בערב שבת ואחר כך שלפה, והדר דצה וחזר ונעצה — שרי מותר לשולפה בשבת מבין הלבנים. ואי לאו ואם לא עשה כן מערב שבת אסיר אסור לשולפה שוב בשבת.

36 מר זוטרא ואיתימא ויש אומרים שרב אשי הוא שאמר זאת: בגורדיתא דקני בקנים המפרידים בבית גאונים שפיר דמי יפה הדבר, מותר לנעוץ סכין ביניהם בשבת, ואין לחשוש שמא יבואו לחתוך.

37 אמר ליה לו רב מרדכי לרבא: מתיב מקשה רב קטינא תיובתא קושיא חמורה על שיטת רב הונא ושמואל האומרים שאם לא נעץ את ענף הנרקיס או הסכין בשבת ושלפו וחחר ונעצו אינו יכול לשולפו בשבת ממה ששנינו במשנה: הטומן לפת וצנונות בעפר שתחת הגפן כדי לשומרם, אם היה מקצת עליו של הטמון מגולים ויש לו אפשרות לאחוז בהם לכשירצה לשולפם — אינו חושש