ביאור שטיינזלץ על שבת ה׳

1 לא מחייב היה רבי אלא ברשות היחיד מקורה מכוסה בתקרה, דאמרינן שאנו אומרים: ביתא כמאן דמליא דמיא הבית כמי שהיה מלא הוא נחשב, כלומר, הבית כולו על חללו נחשב כיחידה אחת, וכל חלק ממנו כאילו היה ממולא בדברים ממשיים, וחפץ העובר דרך בית נחשב כאילו נח שם על שטח ממשי בן ארבעה על ארבעה טפחים לפחות. אבל ברשות היחיד שאינה מקורה — לא מחייב היה רבי.

2 וכי תימא ואם תאמר: הכא נמי כאן במשנתנו גם כן ברשות היחיד מקורה מדובר, ולכן העקירה וההנחה מעל היד נחשבות כנעשו במקום שיש בו ארבעה טפחים, ואולם התינח זה נוח, מובן ברשות היחיד מקורה, אבל ברשות הרבים מקורה מי האם חייב כלל? והאמר והרי אמר רב שמואל בר יהודה שאמר ר' אבא שאמר רב הונא שאמר רב: המעביר חפץ ארבע אמות ממקום למקום ברשות הרבים מקורה, אף על פי שהעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים אסורה מן התורה, כהוצאה מרשות לרשות, במקרה זה פטור; וטעמו של דבר — לפי שאינו דומה רשות הרבים המקורה לדגלי מדבר, השטח שעברו בו מחנות "דגלי" ישראל במדבר. כי הלכות מלאכות שבת נלמדות מן המלאכות שנעשו בבניית המשכן בעת חניית ישראל במדבר, והמדבר ודאי שלא היה מקורה. ומשום כך אי אפשר להסביר את משנתנו ברשות הרבים מקורה, אף לשיטת רבי.

3 א אלא אמר ר' זירא: יש למצוא מקור אחר למשנתנו, ולדעתו הא מני משנתנו זו כדעת מי היא? — כדעת אחרים היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: אחרים אומרים: עמד אדם במקומו בשבת וקבל חפץ שזרק לו אחר מרשות אחרת תוך כדי עמידתו — חייב זורק החפץ משום מלאכת הוצאה, שהיתה כאן עקירה והנחה, ואולם אם עקר המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבל אותו בידו — פטור. כי אף שעשה הזורק עקירה, מכל מקום הנחת החפץ תלויה היתה בפעולתו של המקבל, והיתה כאן איפוא מצד הזורק רק עקירה בלא הנחה. על כל פנים שנינו שלדעת אחרים אם עמד במקומו וקבל — חייב הזורק, והא בעינן והרי צריכים אנו שתהא הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים וליכא ואין כאן! אלא ודאי שמע מינה למד ממנה שלדעת אחרים לא בעינן אין אנו צריכים שיהא זה מקום ארבעה על ארבעה.

4 ודוחים: אין זו הוכחה, שכן יש לומר ודילמא ושמא הנחה הוא דלא בעינן שאין אנו צריכים שתהא, הא הרי עקירה בעינן צריכים מקום ארבעה להחשיבה. ואף הנחה נמי גם כן יש לומר כי דילמא שמא היה זה באופן דפשיט כנפיה שפשט את כנפי מעילו וקבלה דאיכא נמי שבכגון זה יש גם כן הנחה על מקום ארבעה. ואם כן, אין מכאן הוכחה כלל.

5 על כן, אמר ר' אבא: מתניתין משנתנו מדברת באופן מיוחד, וכגון שקבל בטרסקל סל, וכן כשהניח היה זה מעל גבי טרסקל, שבכגון זה איכא נמי יש גם כן הנחה במקום ארבעה על ארבעה טפחים. ושואלים: והא והרי "ידו " קתני שנינו, וכיצד מפרש אתה שקבלו בטרסקל? על כך משיבים: תקן את גרסת המשנה ותני שנה, גרוס "טרסקל שבידו".

6 ושואלים לגופו של דבר: התינח זה נוח, מובן כשהיה הטרסקל ברשות היחיד, אלא אם היה טרסקל שמונח ברשות הרבים הלא מיד לרשות היחיד הוא נעשה, שהרי מן הסתם גבוה הוא מן הקרקע עשרה טפחים, ויש בראשו שיעור השטח הדרוש ליצירת רשות היחיד.

7 ומאחר שאיננו אומרים כן, לימא נאמר שתהא זו הוכחה שמשנתנו שלא כשיטת ר' יוסי בן יהודה היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו תלה טרסקל וזרק חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על גביו — חייב, משום שהוציא מרשות הרבים והכניס לרשות היחיד. שכן מאחר ושטח הטרסקל ארבעה על ארבעה טפחים והוא גבוה למעלה מעשרה טפחים, הריהו נחשב בשל כך לרשות היחיד. ואף כי הקנה המשמש בסיסו של טרסקל זה אינו רחב ארבעה, מכל מקום, מאחר שהטרסקל רחב דיו, אנו מדמים כאילו היו מחיצות הסל יורדות בקו ישר למטה, ואם כן נוצר כעין עמוד של רשות היחיד המצוי ברשות הרבים.

8 ומשנתנו אינה כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, דאי שאם כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, הרי כשפשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו ולענייננו — לטרסקל שבידו של עני הנמצא ברשות הרבים אמאי מדוע חייב? והרי לשיטה זו הטרסקל נחשב כרשות היחיד ובעל הבית רק מרשות היחיד לרשות היחיד קא מפיק הוא מוציא! והרי זו הוכחה איפוא שאין שיטת משנתנו כשיטת ר' יוסי בר' יהודה.

9 על כך משיבים: אפילו תימא תאמר כי שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא משנתנו, ואולם התם שם ששנינו שהטרסקל נחשב כרשות היחיד, הרי זה כשהיה למעלה מעשרה טפחים, הכא כאן במשנתנו, היה הטרסקל למטה מעשרה טפחים, ואף לשיטת ר' יוסי בר' יהודה בכגון זה אינו נחשב כרשות היחיד והריהו איפוא חלק מרשות הרבים, ולכן נחשבת זו כהוצאה, וחייב.

10 ב ומעירים: אף על פי כן, קשיא ליה קשה היה לו לר' אבהו על דרך ביאור זו: מי קתני האם שנינו לשון "טרסקל שבידו "? והא והרי "ידו " קתני שנינו, ואין לנו סיבה לתקן כך את המשנה! אלא אמר ר' אבהו: יש לומר שמדובר פה בכגון שבכל מקרה שלשל המקבל את ידו למטה משלשה טפחים מן הקרקע וקבלה לאותו חפץ בידו. שלמטה משלושה טפחים נחשב לכל דבר כאילו היה צמוד לקרקע ולכן גם כמקום ארבעה על ארבעה.

11 על כך שואלים: והא והרי לשון "עומד" קתני שנינו "העני עומד בחוץ", וכיצד יתכן שיהא העני עומד, ועם זאת ידו סמוכה שלושה טפחים לקרקע? על כך ענה ר' אבהו: מדובר כאן באופן שהוא שוחה מתכופף, שבכגון זה הוא גם עומד וגם ידו מגיעה סמוך לקרקע. ואיבעית אימא אם תרצה אמור שאפשר לתאר דבר זה באופן שעומד העני בתוך גומא ובכגון זה יכולה ידו להיות סמוכה לקרקע. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תיאור אחר של המצב, שהמדובר היה בננס, שאף בעמידה ידיו מגיעות שלושה טפחים סמוך לקרקע.

12 על כל אלה אמר רבא: וכי איכפל התאמץ התנא לאשמעינן להשמיענו כל הני אלה?! כי קשה להניח שלא מצא התנא דרך אחרת להסביר את ההלכה שלא באופן יוצא דופן. אלא אמר רבא: יש לפתור את הבעיה מתוך קביעת הכלל כי ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה טפחים. כי אמנם דרושה עקירה והנחה מעל גבי מקום בעל חשיבות, ואף שכרגיל אין מקום חשוב בפחות מארבעה טפחים, בכל זאת ידו של אדם חשובה למדי עבורו כדי להוות מקום חשוב לגבי הלכות שבת. וכן כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: ידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה טפחים.

13 אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו המצוי ברשות אחרת — חייב. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו, איזה עקרון הלכתי יש בדבר זה? — שידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה? ואולם, הא הרי כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא פעם אחת! ולשם מה חזר עליו אף כי בשינוי צורה? ומשיבים: בכל זאת נחוץ היה להשמיע גם את ההלכה שמסר ר' אילעאי, שכן מהו דתימא שתאמר כי הני מילי דברים אלה שידו של אדם חשובה, אמורים דווקא היכא דאחשבה היכן שהחשיב אותה הוא עצמו לידיה את ידו, ולקח או הניח את החפץ בידו. אבל היכא היכן שלא אחשבה החשיב אותה הוא לידיה את ידו אלא נפל החפץ נח בידו של אחר בלא שיתכוון לכך — אימא הייתי אומר כי בכגון זה לא נחשבת ידו כמקום חשוב ולא יתחייב, על כן קא משמע לן השמיע לנו שחשיבותה של היד היא מוחלטת ואינה תלויה בכוונת עושה הפעולה.

14 ג ועוד אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: עמד אדם במקומו וקיבל חפץ שנזרק לו מרשות אחרת — חייב. ואולם אם עקר ממקומו וקיבל אז את החפץ — פטור. ואכן, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, אחרים אומרים: אם עמד במקומו וקיבל בידו את החפץ שנזרק מרשות אחרת — חייב. ואם עקר ממקומו וקיבל אותו — פטור.

15 בעי שאל ר' יוחנן בהסתמך על כך: אם זרק חפץ מרשות אחת ונעקר הוא ממקומו ורץ לרשות אחרת וחזר וקיבלו לאותו חפץ בידו ברשות השניה — מהו דינו?

16 להבהרת הענין שואלים: מאי קמבעיא ליה מה נשאלה לו? כלומר, מה הוא צד הספק בבעיה זו? שהרי לכאורה עשה אותו אדם עקירה והנחה בשלימותן! אמר רב אדא בר אהבה: ענין "שני כחות באדם אחד " קא מבעיא ליה נשאלה לו. שאם עשה אדם פעולה לא בהמשך אחד, כי אם כשתי פעולות נפרדות, הסתפק ר' יוחנן מה דינו, האם שני כחות באדם אחד בכל זאת כאדם אחד דמי נחשבים, וחייב, או דילמא שמא כשני בני אדם דמי נחשבים, ופטור. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

17 ד ועוד אמר ר' אבין אמר ר' יוחנן: מי שהכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים שיורדים באותה שעה בתוך ידו והוציא אותם לרשות אחרת — חייב. מתקיף מקשה על כך ר' זירא: מה לי אם הטעינו חבירו, שהניח חבירו חפץ בתוך ידו, ומה לי אם הטעינו שמים במי גשם, הרי איהו הוא לא עביד עשה עקירה, ומדוע יתחייב בשל כך כמוציא מרשות לרשות?! ומשיבים: לא תימא אל תאמר, תגרוס לשון "קיבל מי גשמים ", וכמשמעות לשון זו שקיבל בידו והוא לא מאומה, אלא גרוס "קלט מי גשמים ", שאסף את מי הגשמים בידו מן האויר, והרי זו כעקירה. על כך שואלים: והא בעינן והרי צריכים אנו כדי להתחייב שתהיה העקירה מעל גבי מקום ארבעה טפחים, וליכא ואינה! וכיצד איפוא יתחייב?

18 אמר ר' חייא בריה בנו של רב הונא: כגון שקלט מעל גבי ובצד הכותל, ואם כן עקר ממקום חשוב, ולכן הדבר נחשב לעקירה, וחייב. על כך שואלים: על גבי כותל נמי גם כן, והא והרי לא נח דבר, אלא גולש והולך מיד, ואם כן — לא היתה עקירה מן הכותל כלל. ומשיבים שהמקרה היה כדאמר כפי שאמר רבא בענין אחר, שהמדובר הוא בכותל משופע, ואם כן יש לומר כי הכא נמי כאן גם כן מדובר בכותל משופע. ואומרים: והיכא איתמר והיכן נאמר דבר זה של רבא — אהא דתנן על זה ששנינו במשנתנו:

19 היה אדם קורא בשבת בספר מספרי הקודש ויושב על האיסקופה מפתן בית גבוה ורחב ונתגלגל הספר מידו החוצה לרשות הרבים, וספר זה עשוי היה כמגילה — גוללו אצלו, מותר לו לגלול את הספר בחזרה אליו, מאחר שקצהו האחד עדיין נשאר בידו. אך אם היה קורא בראש הגג, שהוא רשות היחיד גמורה, ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע קצה הספר לעשרה טפחים מעל רשות הרבים עדיין נמצא הספר בתחום לעצמו, ומותר לו לגוללו אצלו. ואולם משהגיע הספר לעשרה טפחים התחתונים שבתוך תחום רשות הרבים — אסור לו לגוללו אליו, ולכן אך הופכו על הכתב, שכתב הספר יפנה פנימה ולא יהא גלוי ומונח בבזיון. והוינן והיינו עוסקים, תמהים בה, בהלכה זו: אמאי מדוע צריך שיהא הופכו על הכתב, ואסרו עליו להחזיר את הספר אצלו? והא והרי עדיין לא נח הספר על דבר מסוים ברשות הרבים, ואף אם יחזירהו לא יהא בכך משום עקירה!

20 ועל כך אימור אמר רבא: מדובר כאן בכותל משופע, שמתוך שהוא משופע נח עליו הספר במידה מסויימת. אך תשובה זו עדיין אינה מספקת כדי להסביר את ענין קליטת המים, כי אימור אמור שאמר רבא שדין הכותל המשופע שונה דווקא בספר, דעביד דנייח שהוא עשוי לנוח על גביו, ואולם מים מי עבידי דנייחי האם עשויים הם לנוח בכותל משופע?! ואם כן השאלה הראשונה ביחס למים עדיין במקומה עומדת.

21 אלא אמר רבא: כאן מדובר בכגון שקלט את מי הגשמים מעל גבי גומא מלאה מים. על כך שואלים: אם קלט אותם מעל גבי גומא הלא פשיטא פשוט, מובן מאליו שנחשב הדבר כקליטה ממקום חשוב! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי מאחר והמים היורדים מן הגג לתוך הגומא מים על גבי מים הם ושמא בשל כך לאו לא בכלל הנחה הוא, על כן השמיע לנו שקליטת מים מעל גבי גומא מלאה מים נחשבת כעקירה ממקום הנחתם.

22 ומעירים: ואזדא והולך רבא לטעמיה לטעמו, לשיטתו שכבר אמר רבא: הדבר פשוט כי מים על גבי מים — היינו זוהי הנחתן, ועקירתם משם — עקירה היא לכל דבר. וכן ברור כי אגוז הצף על גבי מים — לאו היינו אין זו בכלל הנחתו, ולפיכך עקירתו משם אינה נחשבת כעקירה. ואולם בעי שאל רבא: מקרה בו היה אגוז מצוי בתוך כלי, ואותו כלי צף על גבי מים, ועקר אדם את האגוז מן הכלי, האם תיחשב זאת לעקירה? וצדדי השאלה: האם בתר אחר האגוז אזלינן הולכים אנו ורק לפי מצבו תיקבע ההלכה, והוא הלא הוא מונח בתוך הכלי, והא נייח והרי הוא נח, או דילמא בתר שמא אחר הכלי אזלינן הולכים אנו והא וזה, הכלי הלא לא נייח נח, שכן בהיותו על גבי המים הוא דנייד שנד ממקום למקום על גביהם. לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

23 בעיה דומה לזו, ביחס לשמן שצף על גבי יין, וכידוע אין השמן מתערב ביין אלא צף עליו בשכבה שלמה, תלוי הדבר במחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן וחכמים, האם נחשב השמן כגוף זר המונח על היין או שמא הריהו כמחובר לו. דתנן שכן שנינו במשנה: שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום אדם שנטמא וטבל אחר כך, שיש בו עוד טומאה קלושה עד הערב שמש, שהוא מטמא משקים שנגע בהם, אבל אותם משקים שוב אינם יכולים לטמא דבר אחר בשמן — לא פסל אלא את השמן בלבד ולא את היין, שהרי רק בשמן נגע ואין השמן מטמא. ור' יוחנן בן נורי אומר: שניהם נחשבים למחוברים זה לזה, ולכן נטמאו שניהם כאחד באותו מגע. ואותם שיקולים עצמם אם השמן והיין מחוברים קובעים גם לגבי דיני שבת.

24 א ועוד אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: היה אדם עומד בשבת ברשות היחיד או הרבים והוא טעון אוכלים ומשקין, וכוונתו היתה להעבירם לפינה אחרת באותה רשות, ומכיון שהלך נמלך ויצא אל מחוץ לאותה רשות, והוא נכנס ויוצא מרשות לרשות אפילו כל היום כולו — אינו חייב מן התורה משום הוצאה בשבת עד שיעמוד, שהטלטול הזה אינו נחשב להוצאה, כיון שלא נתכוון מתחילה לעקור את עצמו על מנת להוציא. ולכן רק לאחר שיעמוד ובכך ייחשב הדבר להנחה ממש, ולאחר מכן יעקור שוב וילך, יוכל לבוא לידי חיוב.

25 על כך הוסיף ואמר אביי: והוא דווקא שעמד אותו אדם לפוש לנוח, ואז נחשב הדבר להנחה. אבל אם עמד לתקן משאו — אין זה נחשב להנחה. ומעירים: ממאי ממה הוציא אביי מסקנה זו — ממה שאמר מר החכם בדיני טלטול ברשות הרבים. ששנינו שאף שמן התורה המעביר בשבת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים — חייב, מכל מקום אמרו שאם בתוך העברת החפץ בארבע אמות עמד לפוש לנוח — פטור, שכיון שעמד לנוח — עשה הנחה באמצע, ולא היו ארבע אמות שלמות. ואולם אם עמד לכתף לישר את המשא על כתיפו — חייב, שאין עמידה לצורך כיתוף נחשבת להנחה, ואולם היא נחשבת כאחד מצרכי טלטול המשא. ואילו לאחר שהלך מחוץ לתחום ארבע אמות, אם עמד לפוש לנוח — בכך עשה הנחה וסיים את מלאכתו, וחייב. אבל אם עמד לכתף — פטור עד שינוח. ומהלכה זו למד אביי שרק עמידה לפוש נחשבת להנחה לענין העברה בשבת.

26 על עיקרה של ההלכה שאמר ר' יוחנן בנכנס ויוצא כל היום, שואלים: מאי קא משמע לן מה, איזה עקרון, השמיע לנו בהלכה זו? — את הכלל שאין אדם מחויב על מלאכת הוצאה בשבת כשלא היתה עקירה של החפץ ממקומו משעה ראשונה שעקרו לכך, כלומר, לצורך הוצאה, אלא למטרה אחרת. ואולם הא הרי כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא פעם אחת, שאמר רב ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: המעביר חפצים מזוית לזוית בתוך רשות היחיד, ונמלך עליהן תוך כדי טלטול והוציאן לרשות הרבים — פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, לצורך הוצאה לרשות אחרת. ומדוע אם כן חזר שנית ושנה אותה הלכה? ומשיבים: אמוראי נינהו אמוראים שונים הם שמסרו דבר זה, מר חכם זה אמר לה בהאי לישנא אותה בלשון זו, ומר וחכם זה אמר לה בהאי לישנא אותה בלשון זו, אחרת, ושניהם לא באו אלא לנסח את הכלל שקבע ר' יוחנן פעם אחת.

27 ב מאחר שהוזכרה קודם הבעיה הקשורה בהפסקות שעושה אדם בתוך מלאכת ההוצאה, מוסיפים לדון במקרה מורכב יותר הקשור בבעיה זו. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: המוציא מן החנות, שהיא רשות היחיד, לפלטיא רחבה, כיכר, שהיא רשות הרבים, דרך סטיו שדרות עמודים שבין החנות לבין רשות הרבים ודינו ככרמלית — חייב, שהרי הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ובן עזאי פוטר.

28 ומבררים את השיטות: בשלמא נניח לשיטת בן עזאי, שכן קסבר הוא סובר כי מהלך כעומד דמי נחשב, שכאילו הוא עומד בכל פסיעה ופסיעה, ולכן, מאחר שהלך דרך הסטיו שאינו לא רשות הרבים ולא רשות היחיד — הרי בתוך הילוכו נח שם, ואם כן לא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אלא הוציא לכרמלית וממנה. אלא רבנן חכמים, נהי נמי דקסברי אם אמנם גם כן הם סבורים כי מהלך לאו לא כעומד דמי נחשב, בכל זאת אין שיטתם מובנת, כי היכא אשכחנא כהאי גוונא היכן מצאנו בכגון זה שחייב? שהרי אין כאן העברה מרשות לרשות במישרין אלא דרך מקום שאין בו איסור מן התורה. והיכן מצאנו שחייבה התורה בהוצאה מסוג זה?

29 אמר ר' ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: אין זה מקרה יוצא דופן,