1וכשהיה הדבר בתוך עשרה טפחים מן הקרקע פליגי נחלקו, והא מיבעיא בעי לה והרי בשאלה שאל אותה רבה, שלא היה ברור לו אם אמנם זה הוא אופן הפירוש הנכון של מחלוקת ר' עקיבא וחכמים. דבעי ששאל רבה: האם החולקים בענין הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע במקרה שנזרק החפץ למטה מעשרה טפחים פליגי נחלקו, ובהא פליגי ובדבר זה נחלקו, שר' עקיבא סבר סבור כי קלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת, ורבנן סברי וחכמים סבורים כי לא אמרינן אין אנו אומרים שקלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת. אבל אם זרק את החפץ למעלה מעשרה טפחים מעל לרשות הרבים לדברי הכל הוא פטור, ודכולי עלמא לא ילפינן ולדעת הכל אין אנו למדים דין זורק מדין מושיט. כי קיימת הלכה מיוחדת בדין הושטת חפצים, שאדם העומד ברשות היחיד ומושיט חפץ דרך רשות הרבים לרשות היחיד אחרת, אף על פי שלא נח החפץ בתחום רשות הרבים הרי זו נחשבת כהוצאה. ואולם כאמור אין דין הזורק כן.2או דילמא שמא בלמעלה מעשרה טפחים פליגי חלוקים הם, ובהא פליגי ובדבר זה נחלקו: שר' עקיבא סבר סבור כי ילפינן לומדים אנו דין הזורק מדין מושיט, שיש לראותם כפרטים של הלכה אחת, ואילו רבנן סברי חכמים סבורים כי לא ילפינן אין אנו למדים זורק ממושיט. ואף שהמושיט את החפץ במקרה כזה היה חייב, אבל הזורקו — פטור. כי הלכה זו ביחס ל"מושיט" היא הלכה מבודדת, מעין גזירת הכתוב, ואין ללמוד ממנה לגבי מקרה אחר. אבל הזורק מרשות היחיד אחת לחבירתה דרך רשות הרבים למטה מעשרה טפחים — לדברי הכל חייב הזורק. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שהכל מודים שקלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת.3ומאחר שרבה אינו בטוח כיצד יש לפרש את המשנה בענין זורק חפץ, כיצד קובע הוא, בהסבירו את משנתנו, מה דעתו של ר' עקיבא בנושא זה? על כך משיבים: הא לא קשיא דבר זה אינו קשה שיש לומר כי בתר דאיבעי הדר איפשיטא ליה אחר שנשאלה לו שאלה זה חזרה ונפתרה לו שיש להבין דסבר שסבור ר' עקיבא שקלוטה כמי שהונחה דמיא נחשבת. ואולם לגופם של דברים יש עוד מקום לשאול על עצם ההשוואה בין דברי ר' עקיבא לבין הכתוב במשנתנו.4כי דילמא שמא הנחה לבדה הוא דלא בעיא שאינה צריכה מקום ארבעה על ארבעה כדי שתיחשב להנחה, הא הרי עקירה בעיא צריכה לשיעור מקום זה. כי ההנחה, בהיותה רק סיום מלאכה אינה דורשת את כל התנאים כמו העקירה שהיא תחילתה ועיקרה של מלאכת ההוצאה רשב"א. ואולם מדברי ר' עקיבא למדים אנו רק שקלוטה כמי שהונחה, אבל לא שהעקירה נחשבת מכל מקום שהוא!5אלא אמר רב יוסף: הא מני משנה זו שיטת מי היא? — שיטת רבי היא.6ושואלים: הי לאיזו הלכה שאמר רבי מתכוון רב יוסף? אילימא הא אם תאמר כי הכוונה היא להלכה זו של רבי, דתניא ששנינו בברייתא: זרק אדם חפץ בשבת ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות לסופן ונח החפץ על גבי זיז כל שהוא — רבי מחייב, וחכמים פוטרין. ולכאורה אפשר להוכיח מכאן שלדעת רבי אין צורך למקום מסויים בגודלו לצורך עקירה והנחה. ואולי להלכה זו התכוון רב יוסף?!7ודוחים: התם כדבעינן למימר לקמן שם הפירוש הוא כפי שנצטרך לומר הלאה כדברי אביי. שאמר אביי: הכא כאן, כלומר, אותה ברייתא אינה עוסקת בכל מצב אלא במקרה המיוחד כשהיה אילן העומד ברשות היחיד ואילו נופו ענפיו נוטה לרשות הרבים, וזרק אדם חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על נופו של האילן,8שרבי סבר סבור כי אמרינן אומרים אנו "שדי זרוק את נופו בתר אחר עיקרו", וחשוב כאילו היתה צמרתו של האילן המשך של גזעו, ולכן ייחשב האילן כולו כרשות היחיד, והזורק לתוכו — חייב. ואילו רבנן סברי חכמים סבורים כי לא אמרינן אין אנו אומרים "שדי זרוק את נופו בתר אחר עיקרו", ועל כן אין הנוף עצמו רשות היחיד, והזורק אליו מרשות הרבים — פטור. ומאחר שרבי מחשיב את הצמרת כחלק מן הגזע, הרי דבר הנזרק לצמרת נחשב כאילו הונח על הגזע, שיש בו מקום ארבעה על ארבעה. ואם כן אין ללמוד מכאן שלדבריו אין צורך בהנחה על מקום חשוב.9אלא יתכן כי הא זו ההלכה אליה מתכוון רב יוסף, דתניא שכן שנינו בברייתא: אם זרק אדם בשבת חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים והיתה רשות היחיד באמצע — רבי מחייב, משום הוצאה מרשות לרשות, וחכמים פוטרין.10ואמר רב יהודה אמר שמואל: במקרה זה מחייב היה רבי את הזורק להביא שתים, שני קרבנות חטאת, משום שהיו כאן שתי עבירות: אחת — משום הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, בשעת מעברו של החפץ שם, ואחת — משום הכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים, אלמא לא בעי מכאן, שאינו צריך עקירה ולא הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה. שהרי לא זו בלבד שחייב על הכנסת החפץ לרשות היחיד והנחתו בה בדרך קליטה באוירו, אלא חייב אף משום עקירת החפץ מרשות היחיד והבאתו לרשות הרבים, הרי שלדעת רבי אין צורך בעקירה והנחה במקום חשוב.11את הראייה הזו דוחים: הא איתמר עלה הרי נאמר עליה על מחלוקת זו כי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם:
