ביאור שטיינזלץ על שבת קמ״ה

1 כביצה מכוונת — טהור, שבכלל אין אוכל מטמא אלא ביותר מכביצה. הא הרי אם היה שם יותר מכביצה — טמא, ואי אמרת ואם אומר אתה כי "משקה הבא לאוכל אוכל הוא", במאי איתכשר במה הוכשר אוכל זה לקבלת טומאה? הוא מותיב לה הוא מקשה אותה, קושיה זו, והוא מפרק לה מתרץ אותה, שמדובר כאן בסוחט לתוך הקערה, וכבר אמרנו שהסוחט לקערה כסוחט למשקה.

2 אמר ר' ירמיה: ענין משקה הבא לאוכל אם דינו כאוכל או כמשקה הריהו כתנאי כתנאים שנחלקו כבר בענין זה. ששנינו במשנה: המחליק את הלחם לפני אפייתו בענבים שהוא סוחט עליהם — לא הוכשר הלחם לקבל טומאה. ר' יהודה אומר: הוכשר. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בדבר זה נחלקו, מר סבר חכם זה, התנא הראשון סבור שמשקה הבא לאוכל — אוכל הוא, ולכן לדעתו לא הוכשר עדיין הלחם. ומר סבר וחכם זה, ר' יהודה סבור שלאו לא אוכל הוא, אלא משקה גמור, והוכשר הלחם במיץ הענבים.

3 אמר רב פפא: אין זו הוכחה, ואפשר לפרש דכולי עלמא כל העולם, לדעת הכל משקה הבא לאוכל לאו לא אוכל הוא, והכא וכאן במשקה הבא לאיבוד קמיפלגי נחלקו. שהרי המשקה הנמשח על ככרות הלחם סופו שכלה באש התנור, ובכך נחלקו: שמר סבר חכם זה, ר' יהודה סבור שבכל זאת משקה הוא, ולכן לדעתו הוא מכשיר לקבלת טומאה, ומר סבר וחכם זה, התנא הראשון סבור שלאו לא משקה הוא. ובפלוגתא דהני תנאי ונחלקו במחלוקתם של תנאים אלה שכבר נחלקו בבעיה זו, דתניא ששנויה ברייתא: המפצע חותך בזיתים בידים מסואבות טמאות — הוכשר על ידי המשקה הזב מן הזיתים ונטמאו. ואם היה עושה זאת כדי לסופתן לטבלם במלח — לא הוכשר, שהיוצא מן הזיתים שלא לרצונו אינו מכשיר.

4 ואם היה מפצע כדי לידע אם הגיעו זיתיו לדרגת בשילות שיהיו ראויים למסוק אם עדיין לאו לא — לא הוכשר. ר' יהודה אומר: הוכשר. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בדבר זה נחלקו דמר סבר שחכם זה, ר' יהודה, סבור משקה העומד לאיבוד, שיוצא אגב הבדיקה של הזיתים ואינו מעוניין בשמירתו — משקה הוא, ומכשיר. ומר סבר וחכם זה, סתם ברייתא, סבור שלאו לא משקה הוא ואינו מכשיר.

5 אמר רב הונא בריה בנו של ר' יהושע: אין הכרח להשוות את שתי המחלוקות האחרונות, אלא הני תנאי תנאים אלה שנחלקו במפצע זיתים במשקה העומד לאיבוד פליגי חולקים, והנך תנאי ותנאים אלה שנחלקו במשקה שעל הלחם בענין משקה העומד לצחצחו לתקנו ולייפותו קמיפלגי נחלקו, אם משקה שנועד רק לצחצחו ולתיקונו של מאכל דינו כמשקה אם לא.

6 א אמר ר' זירא שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: סוחט אדם בשבת אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה דברי מאכל, שכל הנכנס לאוכל דינו כמין מאכל ולא כמשקה, אבל לא לתוך הקערה שהיא ריקה או שיש בה משקה. ודג שצריך את צירו מותר לסוחטו אפילו לתוך הקערה.

7 יתיב ישב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא ואמר אותה, את ההלכה הזו. אמר ליה לו אביי לרב דימי: אתון משמיה אתם משמו של רב מתניתון ולא קשיא לכו שונים אתם את ההלכה הזו ואינה קשה לכם, אנן משמיה אנחנו משמו של שמואל מתנינן לה שונים אנו אותה הלכה, וקשיא לן וקשה לנו: מי האם אמר שמואל שדג שצריך לצירו מותר לו לסוחטו אפילו לתוך הקערה הריקה? והאיתמר והרי נאמר שנחלקו בענין כבשים ירקות כבושים שסחטן, אמר רב: אם סחטן משום שצריך לגופן שרוצה בכבשים בלא מימיהן — מותר לכתחילה לעשות כן בשבת, ואם סחטן משום שצריך למימיהן — פטור מחטאת, אבל אסור לעשות כן מלכתחילה.

8 ואילו שלקות דברים מבושלים בין אם צריך לגופן בין למימיהן — מותר לסחוט. ושמואל אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, אם צריך לגופן — מותר, למימיהן — פטור, אבל אסור. וסחיטת דג לכאורה כסחיטת שלקות היא כשצריך לצירו "למימיהם" אסור, וסותרים אם כן דברי שמואל אלו את אלו.

9 אמר ליה לו יכול אתה בהחלט לסמוך על גרסתי, וחיזק דבריו בביטוי של שבועה: האלהים! וכלשון הכתוב יכול הוא לומר "אשר אני אחזה לי ועיני ראו ולא זר" איוב יט, כז, מפומיה מפיו של ר' ירמיה שמיע לי שמעתי מסורת זו, ור' ירמיה שמע בעצמו מר' זירא, ור' זירא מרב חייא בר אשי, ורב חייא בר אשי מרב, ולא היה בין מוסרי הדברים אף אחד שאינו בדוק ושאין לסמוך עליו.

10 ב כיון שהוזכרה ההלכה בענין סחיטת כבשים דנים בה גופא לגופא. שנינו כבשים שסחטן בשבת, אמר רב: אם סחטם משום שצריך לגופן בלא הנוזלים שבהם — מותר, ואם משום שצריך למימיהן — פטור, אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן — מותר. ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה, בין כבשים בין שלקות אם סחטם משום שצריך לגופן — מותר, למימיהן — פטור, אבל אסור. ר' יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, אם סחטם משום שצריך לגופן — מותר, למימיהן — חייב חטאת שעשה מלאכה האסורה מן התורה.

11 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת. וזיתים וענבים לא יסחוט כלל בשבת, ואם סחט בשוגג — חייב חטאת. נמצא שמותר לסחוט כבשים בשבת לכל צורך, אפילו למימיהם, ולכתחילה ואם כן קשיא קשה לרב, קשיא קשה לשמואל, קשיא קשה לר' יוחנן, שלדעת כולם יש איסור מסויים בסחיטת כבשים למימיהן! ואומרים: כל אחד מהם מתרץ לטעמיה מיישב את הברייתא לטעמו, לפי שיטתו.

12 רב מתרץ לטעמיה מיישב לטעמו, לשיטתו , וכך הוא מבין את הברייתא, ומוסיף בה דברים: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת. במה דברים אמורים — כשסוחטם לצורך גופן, אבל אם סוחטם משום שצריך למימיהן — פטור, אבל אסור. ושלקות בין לגופן בין למימיהן — מותר. וזיתים וענבים — לא יסחוט כלל, ואם סחטן בשוגג — חייב חטאת.

13 ושמואל מתרץ לטעמיה מיישב לטעמו, לשיטתו , וכך הוא מבין את הברייתא, ואף מוסיף בה דברים: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת והוא הדין לשלקות. במה דברים אמורים — כשסוחטם משום שצריך לגופן אבל אם סוחטם למימיהן — פטור, אבל אסור. וזיתים וענבים לא יסחוט כלל, ואם סחט בשוגג — חייב חטאת.

14 ור' יוחנן אף הוא מתרץ לטעמיה מיישב לטעמו, לשיטתו , וכך הוא מבין את הברייתא, ואף הוא כאחרים מוסיף בה דברים: סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא לצורך מוצאי שבת, אחד כבשים ואחד שלקות. במה דברים אמורים — כשסוחטם משום שצריך לגופן, אבל אם סוחטם משום שצריך למימיהן — לא יסחוט, ואם סחט בשוגג — נעשה כמי שסחט זיתים וענבים, וחייב חטאת.

15 אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: דבר תורה — אינו חייב אלא על דריסת סחיטת זיתים וענבים בלבד, וכל שאר איסורי סחיטה שבהלכה גזירות וסייגי חכמים הם. וכן תני דבי שנה החכם מבית מדרשו של מנשה: דבר תורה הסוחט בשבת אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. ועוד שנו בבית מדרש זה: ואין עד מפי עד המעיד רק מתוך מה ששמע מפי עד אחר כשר

16 אלא לעדות אשה בלבד, כלומר, להעיד לאשה שמת בעלה, שרק לענין זה התירו לסמוך על עדות שאינה שלמה, כדי להתיר את העגונה.

17 א אגב כך איבעיא להו נשאלה להם עד מפי עד לעדות בכור מהו הדין? שאם היה בכור בהמה טהורה בידי כהן לאחר חורבן בית המקדש ונפל מום בבכור, תקנו חכמים שיביא הכהן עד להעיד שמום זה נפל מעצמו, ולא עשהו הכהן, שנחשדו הכהנים שהם מטילים מומים בבכורות כדי שיוכלו לאוכלם. והשאלה היתה אם לא היה כאן עד שראה בעצמו את התהוות המום אלא אדם אחר ששמע ממנו. רב אמי אסיר אסר לקבל לענין זה עד מפי עד, ורב אסי שרי התיר.

18 אמר ליה לו רב אמי לרב אסי: והא תנא דבי והרי שנה החכם מבית מדרשו של מנשיא: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד! ומכאן שלעדות בכור אינו כשר. ענה לו רב אסי: אימא אמור ותקן שעד מפי עד כשר רק לעדות שהאשה כשרה לה בלבד. והאשה כשרה להעיד שמת אדם וכן כשרה להעיד על בכור, ובעדויות כאלה מקבלים גם עד מפי עד. רב יימר אכשר הכשיר עדות עד מפי עד להתיר את הבכור בשחיטה אחר שנעשה בו מום. קרי עליה קרא עליו החכם מרימר: יימר שרי בוכרא מתיר הבכור. שמרימר סבר שעדות כזו אין בכוחה להכשיר. ומסכמים: והלכתא והלכה היא שעד מפי עד כשר לבכור.

19 ב במשנה שנינו שאמר ר' אליעזר שדבש הזב מעצמו מן החלות מותר בשבת. כי אתא כאשר בא רב הושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתניתא בידיה בא והביא ברייתא בידו, וכך נאמר בה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו המשקים מעצמן — אסורין בשבת. ור' אלעזר ור' שמעון מתירין.

20 אמר רב יוסף בתמיהה: וכי גברא יתירא אתא לאשמעינן אדם נוסף בא להשמיענו, שהרי כבר ידענו מן המשנה על דעה זו, אלא נאמרה בשמו של ר' אלעזר בלבד והוסיף רב הושעיא גם את ר' שמעון ואין בכך לכאורה כל חשיבות. אמר ליה לו אביי: טובא קא משמע לן הרבה השמיע לנו, וחידוש הדברים הוא מהותי, דאי ממתניתין הוה אמינא שאם מהמשנה בלבד הייתי אומר: התם שם הוא מותר — כיון דמעיקרא אוכלא שמתחילה היה אוכל ולבסוף אוכלא אוכל, שאפשר לומר שאף הדבש הזב דינו כמאכל ולא כמשקה, אבל הכא דמעיקרא אוכלא כאן בענבים שמתחילה אוכל ולבסוף משקה — אימא אמור שלא יתיר אפילו ר' אלעזר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שהוא מתיר אפילו בזיתים וענבים.

21 ג משנה כל שבא בחמין שהתבשל כבר מערב שבת — שורין אותו בחמין בשבת, שאין איסור בישול בדבר המבושל כבר כראוי. וכל שלא בא בחמין מערב שבת — מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ודגים מלוחין קטנים והדג הקרוי קולייס האיספנין, שאסורים אף בהדחה, כיון שהדחתן זו היא גמר מלאכתן ואינם צריכים לבישול נוסף, ונמצא שמבשלם בשבת.

22 ד גמרא שנינו במשנה שדבר שבושל בחמין מערב שבת — שורין אותו בחמין בשבת. ושואלים: דבר שכבר בושל בערב שבת וצריך להשרותו שוב בחמין בשבת כגון מאי מה? ולשם מה צריך בישול נוסף זה? אמר רב ספרא: כגון תרנגולתא התרנגולת של ר' אבא. שלצורך רפואה היו מבשלים תרנגולת פעמים רבות כל כך עד שנימוחה ונמסה לגמרי ואמר רב ספרא: זימנא חדא איקלעית להתם, ואוכלן מיניה פעם אחת הזדמנתי לשם והאכיל אותי ממנה, מתרנגולת כזו, ואי ואם לא ר' אבא דאשקיין חמרא בר תלתא טרפי שהשקני יין בן שלשה עלים, שלוש שנים — איתנסי הייתי אנוס להקיא.

23 מסופר כי ר' יוחנן רייק היה יורק מכותח דבבלאי הבבלי, כשהיה נזכר בו, מחמת גועל. אמר רב יוסף: ולירוק אנן מתרנגולתא ושנירק אנחנו מן התרנגולת של ר' אבא, שהיא מאוסה יותר, בעיני יושבי בבל. ועוד, הרי אמר רב גזא: זימנא חדא איקלעית להתם, ועבדית פעם אחת הזדמנתי לשם, לארץ ישראל, ועשיתי כותח דבבלאי הבבלי, שאילו מיניה כל בריחי מערבא וביקשו ממני כל חולי ארץ ישראל נמצא שאינו מאוס בעיני כל בני הארץ.

24 שנינו במשנה שכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחים אותו בחמין בשבת חוץ מדג מליח וקולייס האיספנין. ושואליםן: ואם הדיח בשוגג מאי מה דינו? אמר רב יוסף: אם הדיח — חייב חטאת כמבשל. אמר מר בריה בנו של רבינא : אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו במקום אחר: חוץ ממליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. והרי שהוא חייב על מלאכה זו. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכך הוא.

25 ה אגב הדברים שהוזכרו בענין יחסי בני ארץ ישראל ובבל מספרים: יתיב ישבו ר' חייא בר אבא ור' אסי קמיה לפני ר' יוחנן ויתיב וישב ר' יוחנן וקא והיה מנמנם, והם בינתיים שוחחו ביניהם. אמר ליה לו ר' חייא בר אבא לר' אסי: מפני מה עופות שבבבל שמנים יותר מאלה שבארץ ישראל? אמר ליה לו: אין זה נכון כלל, כלך לך למדבר עזה שבארץ ישראל ואראך שמנים מהן. ועוד שאלו ר' חייא בר אבא: מפני מה במועדים האנשים שבבבל שמחים יותר מאלו שבארץ ישראל? ענה לו ר' אסי: מפני שהן עניים ורק בחג מרבים הם באכילה ושמחים הם בכך. ועוד שאל ר' חייא: מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין בלבוש מיוחד של תלמידי חכמים? אמר לו ר' אסי: לפי שאינן בני תורה, ואם לא יהיו ניכרים בלבושם לא יכבדום מפני תורתם. ועוד שאלו: מפני מה הגוים מזוהמים מבחינה מוסרית? אמר לו: מפני שאוכלין שקצים ורמשים והדבר גורם להם למדות רעות.

26 איתער בהו התעורר בהם, מדבריהם ר' יוחנן ואמר להו להם: דרדקי תינוקות! וכי לא כך אמרתי לכם שכוונת הפסוק "אמור לחכמה אחתי את ומודע לבינה תקרא" משלי ז, ד לומר: אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך — אומרהו, ואם לאו לא — לא תאמרהו, וסברות אלה שאמרתם אינן מבוססות. אמרו ליה לו: ולימא לן מר ושיאמר לנו אדוני איזה מהן? אמר להם: מפני מה עופות שבבבל שמנים יותר מאלה של ארץ ישראל — מפני שלא גלו, וכפי שנאמר: "שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר" ירמיהו מח, יא, ומכאן אנו למדים שמי שלא גלה נשמרים כוחותיו הראשונים.

27 והכא מנלן וכאן, בארץ ישראל מנין לנו שגלו בעלי החיים? — דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה, וכפי שנאמר: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי ניצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" ירמיה ט, ט, "בהמ"ה" בגימטריא חמשין ותרתין הוו חמישים ושתים הן, מכל מקום נאמר בכתוב שאף בעלי החיים גלו מן הארץ "נדדו הלכו".

28 אמר ר' יעקב שכך אמר ר' יוחנן: כולן חזרו, חוץ מקולייס האיספנין וכפי שאמר רב: הני מדרי אותם מדרונות של בבל מהדרי מיא מחזירים את מימיהן דרך מחילות תת־קרקעיות לעין עיטם שבירושלים, ודרך אותן מחילות חזרו אף הדגים. והאי וזה, הקולייס כיון דלא שריר שדריה שאין שדרתו חזקה לא מצי סליק אינו יכול לעלות באותן מחילות, ולא חזר לארץ.

29 והמשיך ר' יוחנן להסביר להם את תמיהות ר' חייא בר אבא: מפני מה במועדים האנשים שבבבל שמחים יותר מאלו שבארץ ישראל? — מפני שלא היו באותה קללה שנתקללה ארץ ישראל, דכתיב שנאמר: "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה" הושע ב, יג. וכתיב וכן נאמר: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשוא" ישעיה א, יד מאי מה פירוש "היו עלי לטרח"? אמר ר' אלעזר, אמר הקדוש ברוך הוא: וכי לא דיין לישראל שחוטאין לפני, אלא שעוד מטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן! ואמר ר' יצחק: מכוח קללה זו אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי לחיפושים או לגבות קנסות. ואמר ר' חנינא: אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקמטון ובעל זמורה פקידים רומאיים שבאו לגביית המיסים ומשביתים את שמחת הרגל.

30 מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין מסומנים בסימן מיוחד — לפי שאינן בני מקומן ולכן צריכים הם לסימן. דאמרי אינשי שאומרים אנשים כפתגם עממי: במתא בעירי, במקומי מכובד אני בשל שמאי שמי, בלא מתא שלא בעירי — בשל תותבאי בגדי. ועוד הוסיפו בשבחם של חכמי בבל במדרש הפסוק "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" ישעיה כז, ו. תני שנה רב יוסף: אלו תלמידי חכמים שבבבל, שעושין ציצין ופרחים לתורה.

31 ועוד הסביר להם ר' יוחנן: מפני מה גוים מזוהמין מבחינה מוסרית — מפני שלא עמדו על הר סיני. שבשעה