ביאור שטיינזלץ על שבת קנ״א

1 הלא האי זה הביטוי "כל שאני זכאי מותר באמירתו רשאי אני בחשיכתו" אינו מתאים, אלא להיפך בלשון שלילה: "כל שאיני זכאי באמירתו איני רשאי בחשיכתו" מיבעי ליה צריך לו לומר, כנוסח תחילת המשנה! אלא אם נאמר כי אסיפא קאי על סוף המשנה הוא עומד, מתייחס ששנינו: "אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו", אולם אף כך אין הלשון מתאימה, ולהיפך "כל שאני זכאי בחשיכתו רשאי אני באמירתו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר!

2 ומסבירים: לעולם אסיפא קאי על סוף המשנה הוא עומד, מתייחס, ואבא שאול אהא קאי על דבר זה עומד, מתייחס שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו בשבת "שמור לי פירות שלי שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שלך שבתחומי", והוא הדבר שקאמר אמר אבא שאול לתנא קמא הראשון: מי לא מודית האם אינך מודה שמותר אדם לומר לחבירו בכגון זה: "שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי", שהתיר אבא שאול גם להחשיך על התחום לצורך שמירה כזו.

3 ועדיין מקשים: ואימא ואמור רק: "כל שאני זכאי באמירתו — רשאי אני להחשיך עליו", ואולם הביטוי "כלל אמר אבא שאול " לאתויי מאי להביא, לרבות את מה בא? ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן להביא, לרבות את זה ששנו חכמים בתוספתא: אין מחשיכין על התחום כדי להביא בצאת השבת בהמה. היתה עומדת חוץ לתחום — קורא לה והיא באה. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו — רשאי אני להחשיך עליו. שכיון שזכאי בקריאה אמירה לבהמה — מותר לו גם להחשיך על התחום לצורך זה.

4 ועוד אמרו: ומחשיכין לדעת הכל כדי לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומרים לו לשליח בשבת: "לך למקום פלוני לקנותם, ואם לא מצאת במקום פלוני — הבא ממקום פלוני. לא מצאת במנה מאה דינרים — הבא במאתים". ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: מותר לתת הוראות לשליח ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח וכספים במפורש.

5 א משנה מחשיכין על התחום לפקח לדאוג על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים. גוי שהביא חלילין בשבת כדי לחלל בהם בתוך ההספד והלוויה — לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב שהיה בתוך התחום, שלא נעשתה עבירה בהבאת החלילים. מי שעשו לו גויים ארון וחפרו לו קבר בשבת, אם נמלכו למסור את הקבר לאחר — יקבר בו ישראל. ואם בשביל ישראל נעשה מתחילה — לא יקבר בו עולמית.

6 ב גמרא שנינו במשנה שהגוי המביא ממקום קרוב מותר לישראל להשתמש בו. ושאלו : מאי מהו בדיוק ממקום קרוב? רב אמר: ממקום קרוב ממש, שאנו יודעים בדיוק מהיכן הובאו. ושמואל אמר: גם אם אין אנו יודעים, חיישינן חוששים, משערים אנו שמא חוץ לחומה לנו החפצים ובתוך תחום שבת, ולא נעשתה אם כן עבירה בהבאתם. ואין איסור בכך אלא אם כן ידוע בבירור שהובאו ממקום רחוק. על כל פנים מצאנו שנחלקו רב ושמואל במקרה סתם שלא נתבררו כל פרטיו, האם להחמיר או להקל בו.

7 ומעירים: דיקא מתניתין כוותיה מדוייקת המשנה כשיטתו של שמואל, דקתני שכן שנינו בה: "עשה לו הגוי ארון לצורך מישהו מסויים וחפר לו קבר אם אחר כך נמלך להעבירו לרשות אחר — יקבר בו ישראל" אלמא מכאן שמספיקא שרי מספק מותר ואין מניחים שעבור ישראל עשה מתחילה, הכא נמי כאן גם כן בהבאת החלילים מספיקא שרי מספק מותר.

8 ותניא כוותיה ושנויה ברייתא כשיטתו של רב: עיר שישראל וגוים דרים בה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים בעיר — לערב, במוצאי שבת, רוחץ בה ישראל מיד. ואם רוב ישראל בעיר — ימתין במוצאי שבת עד כדי שיחמו חמין, שלא יהנה ממה שעשו בשבת. מחצה ישראל על מחצה גוים — אסור וימתין עד כדי שיחמו חמין. ר' יהודה אומר: באמבטי קטנה, אם יש בה בעיר רשות שלטון, פקיד גבוה רוחץ בה מיד.

9 ושאלו: ומאי מה פירוש "רשות" אמר רב יהודה שכך אמר רב יצחק בריה בנו של רב יהודה: הכוונה היא שאם יש בה בעיר אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת באמבטי קטנה — מותר לרחוץ בה מיד במוצאי שבת, שאפשר לומר שאותה אמבטי לא חיממה ביום השבת אלא מיד במוצאי שבת, שכן ייתכן שחוממה עבור הרשות.

10 ג שנינו במשנה שאם עשו לו גוים ארון וחפרו לו קבר ונמלכו — מותר לקבור בו ישראל. ושואלים: אמאי מדוע? הכא נמי כאן גם כן לפחות ימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו קבר כזה! ומשיבים: אמר עולא: מדובר בעומד הקבר באסרטיא ברחוב, שכרגיל אין ישראל נקברים במקום כזה, ומוכח שנעשה לצורך גוי. ועדיין שואלים: תינח נניח קבר כפי שהברנו, ואולם בארון מאי איכא למימר מה יש לומר? מדוע אין ממתינים במוצאי שבת בכדי שיעשו? אמר ר' אבהו: בשהיה הארון מוטל כבר על קברו של גוי, ומוכח שעבורו נעשה.

11 ד משנה עושין בשבת את כל צרכי המת: סכין אותו בשמן, ומדיחין אותו במים, ובלבד שלא יזיז בו אבר כאשר סכו או מדיחו, משום מוקצה. ושומטין את הכר מתחתיו, ובשעת הצורך אף מטילין אותו על החול הצונן בשביל

12 שימתין שלא ימהר להסריח. וכן קושרין את הלחי של המת ההולכת ונפתחת, לא שיזיזנו ממש שיעלה ויחזור למקומו, אלא שלא יוסיף להיפתח יותר. וכן קורה של גג שנשברה בשבת — סומכין אותה בספסל או בארוכות במוטות הארוכים של המטה, לא שתעלה הקורה למקומה, אלא שלא תוסיף להתמוטט.

13 א גמרא על ההיתר לסוך את המת שואלים: והאמר והרי אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת, ביקש התלמיד להדיח קרקע, אמר לו ר' מאיר: אין מדיחין. ביקש התלמיד לסוך קרקע, אמר לו ר' מאיר: אין סכין. ומכאן נלמד שדבר האסור בטלטול אין סכים ומדיחים בשבת! ודוחים: קרקע בקרקע — מחלפא מתחלפת, ומתוך חשש שמא יבוא לרחוץ קרקע שיש בו גומות, אסרו, אבל מת בקרקע — לא מיחלף אינו מתחלף, ומותר.

14 שנינו במשנה: "עושים כל צרכי המת". ושאלו: "כל" זה לאתויי מאי להביא, לרבות את מה? ומשיבים, לאתויי הא דתנו רבנן להביא, לרבות את זה ששנו חכמים: מביאין כלי מיקר כלים קרירים וכלי מתכות, ומניחין על כריסו של המת כדי שלא תפוח תתנפח. ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח ויתנפח.

15 ואף שלמה אמר בחכמתו על הזיקנה והמוות: "עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור" קהלת יב, ו, שפרשוהו: "עד שלא ירתק חבל הכסף" — זה חוט השדרה, "ותרץ גלת הזהב" — זה אמה שהיא כמעיין גולה, "ותשבר כד על המבוע" — זה הכרס הנראית ככד המתנפחת ונבקעת. "ונרץ הגלגל אל הבור" — זה פרש "גלגל" מלשון גללים היוצא החוצה.

16 וכן הוא אומר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" מלאכי ב, ג. אמר רב הונא ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב חגא: כוונת הכתוב לאלו בני אדם שמניחין ועוזבים דברי תורה, ועושין כל ימיהם כחגים ועל כן נקראים הם "חגיכם". אמר ר' לוי שכך אמר רב פפי שכך אמר ר' יהושע: לאחר שלשה ימים, אחר המוות, כריסו של אדם נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת לו "טול מה שנתת בי ".

17 ב משנה אין מעצמין את עיני המת בשבת, משום איסור מוקצה, ואף לא מעצמים עיניו אף בחול עם יציאת נפש. אלא, יש להמתין עד שימות. והמעצים עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים, שהוא מקרב על ידי כך את המוות.

18 ג גמרא תנו רבנן שנו חכמים: המעצמו למת עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולכת, והיתה הבערה יכולה להימשך עוד זמן מסויים, ואולם אם אדם מניח אצבעו עליה — מיד כבתה. תניא שנויה ברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרוצה שיתעצמו עיניו של מת — נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן העינים, מתעצמין מאליהן.

19 ואגב דברים אלה שנאמרו במת מביאים את מה שתניא שנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי — מחללין עליו את השבת. דוד מלך ישראל מת — אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת וטעמו של דבר, אמרה תורה: "חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה ". ואפילו דוד מלך ישראל, כשמת — אין מחללין עליו את השבת. כיון שמת אדם, בטל מן המצות ואין עוד ערך לו. והיינו וזהו שאמר ר' יוחנן על הכתוב: "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד" תהלים פח, ו — כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצו‍ת.

20 ד ועוד תניא שנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי — אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שהם בורחים מפניו. אבל אפילו עוג מלך הבשן כשהוא מת — צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים. שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים" בראשית ט, ב, ודורשים: כל זמן שאדם חי — אימתו מוטלת על הבריות בעלי חיים. כיון שמת — בטלה אימתו.

21 אמר רב פפא, נקיטינן מוחזק בידינו: אריה אבי תרי על שני אנשים — לא נפיל אינו מתנפל. ומקשים: הא קא חזינן דנפיל והרי רואים אנו שהוא מתנפל ומשיבים: את המאמר ההוא שהביא רב פפא יש להסביר כדבר זה שאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" תהילים מט, יג. אבל על בני אדם שיש להם דמות רוחנית של אדם, אין חיה מתנפלת. ועל אותו דרך אמר ר' חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי — אחזתו לילית רוח רעה.

22 ועוד תניא שנינו בברייתא בשבח החיים, ר' שמעון בן אלעזר אומר: עשה מצוות עד שאתה מוצא אפשרות, ומצוי לך הכסף והאמצעים, ואתה עצמך עודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו: "וזכר את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" קהלת יב, א ומפרש: "ימי הרעה" — אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" — אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

23 ומעירים: הסבר זה פליגא חלוק על דברי שמואל, שאמר שמואל : אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד שיתבטל אז, וכפי שנאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" דברים טו, יא, משמע שסדרי העולם ואף עוני ועושר שבו לא יתבטלו.

24 ה תניא שנויה ברייתא, ר' אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו של עניות, שאם הוא לא בא לה — בא בנו, ואם בנו לא בא לעניות — בן בנו בא, וכפי שנאמר: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" דברים טו, י. ועל כך תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: "בגלל הדבר", כלומר, גלגל הוא שחוזר מסתובב בעולם, אלה עולים ואלה יורדים. אמר רב יוסף, נקיטינן מוחזק בידינו: האי צורבא מרבנן לא מיעני תלמיד חכם אינו נעשה עני. ומקשים: והא קא חזינן דמיעני והרי אנו רואים שנעשה עני! ומשיבים: אף על פי כן אם איתא דמיעני יש שהוא נעשה עני, בכל זאת אהדורי אפתחא לא מיהדר על הפתחים אינו מחזר.

25 באותו ענין מסופר כיבאותו ענין מסופר כי אמר לה ר' חייא לדביתהו לאשתו: כי אתי עניא כאשר בא עני — אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו הקדימי ותני לו לחם, כדי שיקדימו ויתנו גם לבניך. אמרה ליה לו לר חייא בעלה: האם מילט קא לייטת להו אתה מקלל אותם את בניך?! אמר לה: קרא קא כתיב מקרא הוא שנאמר "כי בגלל הדבר הזה", ותנא דבי רבי ישמעאל — גלגל הוא שחוזר בעולם. ובדומה לזה תניא שנויה ברייתא, רבן גמליאל ברבי בנו של רבי אומר: מה שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" דברים יג, יח מלמדנו כי כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים. וכל שאינו מרחם על הבריות — אין מרחמין עליו מן השמים.

26 ו ומכאן חוזרים לפסוקי קהלת המדברים בזקנה ובמוות. נאמר: "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" קהלת יב, ב, ודרשו חכמים: "השמש והאור" — זו פדחת מצח והחוטם, שהם הבולטים בפניו של אדם. "והירח" — זו נשמה, המאירה בו. "והכוכבים" — אלו הלסתות לחיים. "ושבו העבים אחר הגשם" נדרש — זו מאור עיניו של אדם, שהולך ומתמעט כמתכסה בעבים אחר הבכי "הגשם". ואמר שמואל: האי דמעתא דמעה זו, עד ארבעין שנין ארבעים שנה — הדרא חוזרת לאדם, וראייתו נשארת כשהיתה. מכאן ואילך מגיל ארבעים והלאה — לא הדרא אינה חוזרת, וכל דמעה מעוורת את העינים.

27 ובדומה לכך, אמר רב נחמן: האי כוחלא כחול זה שנותנים בעיניים עד ארבעין שנין ארבעים שנה — מרווח ומועיל לעיניים, מכאן ואילך — אפילו מליא כאביסנא דגירדאי ממלא כמנור אורגים — אוקומי מוקים להעמיד הוא מעמיד, ואולם ארווחי לא לרווח שוב אינו מרווח, אינו מועיל. ואגב כך שואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו רב נחמן בביטויו שממלא הרבה כמנור אורגים. ומשיבים: בדרך כלל כל כמה דאלים מכוחלא שעבה המכחול — טפי מעלי מועיל יותר.

28 מסופר כי ר' חנינא שכיבא ליה ברתיה מתה לו בתו, לא הוה קא בכי עלה היה בוכה עליה. אמרה ליה דביתהו אשתו: וכי תרנגולתא אפיקת תרנגולת הוצאת מביתך שאינך מגלה כל סימן צער?! אמר לה: ואם אבכה הרי יהיו בידי תרתי שתים: תכלא ועיורא שכול ועוורון. ומסבירים: סבר לה סבור הוא כי הא כמו זה שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' יוסי בן קצרתה: שש מיני דמעות הן אצל האדם: שלש מהן יפות לעיניים, ושלש מהן רעות. ומפרט: דמעות של הבאות מחמת עשן, ושל בכי מתוך צער