1אמר ליה לו ר' אבא בר כהנא: כאותן של בית אביך שהיו גדולים תוספות.2ובדומה לזה מסופר שאמר ר' אבא בר כהנא שכך אמר ר' חנינא: קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. אמר ליה לו ר' זירא לר' אבא בר כהנא: קרונות אלה שאמרת האם מדובר בניטלין ומיטלטלים על ידי אדם אחד או בשני בני אדם? אמר ליה לו: כאותן של בית אביך.3ואמר ר' אבא בר כהנא: התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין בקרונות של גוי המביאים יין, ואפילו לא היו כדי היין חתומים אלא בחותם אחד בלבד, ולא חשש שמא פתח הגוי את הכד וניסך ממנו יין או נגע בו, ואסרו בשתיה. והוסיף ר' אבא בר כהנא: ולא ידענא אי ואיני יודע אם משום דסבר לה שסבור ר' חנינא כשיטת ר' אליעזר המתיר יין שהיה בידי גוי בחותם אחד, אי אם משום אימתא דבי נשיאה אימת בית הנשיא, שוודאי לא יעז הגוי לפתוח חבית יין שנועדה בשביל בית הנשיא, ואין זה היתר כללי.4א משנה גוי שהדליק את הנר בשבת לצורך עצמו — משתמש לאורו זה גם הישראל. ואם הדליקו הגוי בשביל ישראל — אסור מדברי חכמים. וכן אם מילא הגוי בשבת מבור שהיה ברשות הרבים מים כדי להשקות את בהמתו שלו — משקה אחריו ישראל מאותם מים, ואם מילא מלכתחילה בשביל ישראל — אסור לישראל להשקות לבהמתו מאותם מים. וכן אם עשה גוי בשבת כבש כדי לירד בו מן הספינה — יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל עשאו — אסור. ומסופר מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי כבש בשבת כדי לירד בו מן הספינה, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים.5ב גמרא ומעירים בגמרא: וצריכא וצריך לחזור וללמדנו אותה הלכה בכל המקרים, דאי אשמעינן שאילו היה משמיע לנו הלכה זו בנר בלבד, הייתי אומר שהדין כך משום שנר לאחד נר למאה, שאין צורך להרבות בנרות לצורך הרבים, ודי בנר אחד להרבה אנשים ולכן מותר להשתמש בנר שהדליק גוי, אבל מים ליגזר דילמא אתי לאפושי יש מקום לגזור שמא יבוא להרבות בשביל ישראל אף שלא אמר במפורש שנתכוון לעשות עבורו. ושואלים: והיתר ההליכה בכבש למה לי? ומשיבים: את המעשה של רבן גמליאל וזקנים קא משמע לן השמיע לנו ללמדנו שכך נהגו למעשה.6תנו רבנן שנו חכמים: גוי שליקט עשבים בשבת בשביל עצמו — מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל ליקטם — אסור. מילא מים להשקות את בהמתו — משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל מילא — אסור. במה דברים אמורים שאם עשה כן לצורך עצמו מותר לישראל — כשאין הגוי מכירו, אבל כאשר הגוי מכירו — אסור, שבודאי נתכוון גם לתועלת חבירו הישראל.7ומקשים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר רב הונא שכך אמר ר' חנינא: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אף שהם מחוברים לקרקע, ואינו חושש שמא יבוא לסייע לבהמה ולתלוש. אבל לא מעמידה על גבי מוקצה בשבת, שיש לחשוש שמא יטול בידו מן המוקצה. ואולם הלא העשבים שתלש הגוי לעצמו אף הם מוקצה, ומדוע מותר להאכילם לבהמתו. ומתרצים: אכן לא הותר להעמיד את בהמתו ממש על העשבים שתלש הגוי, אלא רק באופן דקאים שעומד לה באפה בפניה, ואזלא והולכת היא מעצמה ואכלה ואוכלת.8ג שנינו מקודם שאמר מר החכם: במה דברים אמורים שהותר לישראל להשתמש במה שעשה הגוי לצורך עצמו בשבת — כשאין הגוי מכירו לאותו ישראל, אבל כאשר מכירו — אסור. ומקשים: הא והרי אותו מעשה של רבן גמליאל בספינה מכירו הוה היה, שהרי נסע עמו בספינה! אמר אביי: שלא בפניו הוה היה מעשה, וכיון שלא ראה אותו ודאי נתכוין הגוי רק לצורך עצמו. רבא אמר: אפילו תימא תאמר, תפרש שהיה זה בפניו, ואולם אין להקפיד בכך, כיון שנר לאחד נר למאה, וכן כבש, כיון שעשאו לצורך עצמו אינו צריך להוסיף בו מאומה כשזה גם לצורך אחרים.9מיתיבי מקשים על דברי רבא ממה ששנינו בתוספתא, אמר להן רבן גמליאל: הואיל ושלא בפנינו עשאו — נרד בו. נמצא שהנימוק הוא שלא היה בפניהם, ושלא כדברי רבא! ודוחים: אימא אמור, תקן כך, אמר להן רבן גמליאל: הואיל ועשאו נרד בו.10תא שמע בוא ושמע ברייתא אחרת שמתוכה ניתן להכריע במחלוקת אביי ורבא. ששנינו: עיר שישראל וגוים דרין בתוכה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים בעיר — מותר לרחוץ בה במרחץ מיד לאחר צאת השבת, שהרי הוסק המרחץ בשבת לצורך הגויים. אם רוב ישראל בעיר — ימתין במוצאי שבת בכדי זמן שיחמו חמין, כדי שלא יימצא מרוויח ממלאכת שבת. נמצא שאפילו שלא בפניו יש לחוש שעושה לטובת ישראל! ודוחים: התם, כי מחממי שם בברייתא, כאשר מחממים — אדעתא דרובא מחממי על דעת רוב בני העיר מחממים, ולפי הרוב קובע בעל המרחץ את זמני החימום.11ועוד תא שמע בוא ושמע הוכחה אחרת ממה ששנינו בברייתא: נר הדלוק במסיבה שיושבים בה כמה אנשים, אם רוב גוים במסיבה זו — מותר גם לישראל להשתמש לאורה, ואם רוב ישראל — אסור, שודאי הדליקו את הנר בשבילם. מחצה על מחצה — אסור. והרי מאחר שהם יושבים במסיבה אחת ודאי מכיר הגוי את הישראל, ומדוע אם כן כשהגויים הם הרוב מותר לישראל להשתמש באור הנר? ודוחים: התם נמי, כי מדלקי שם גם כן, כאשר מדליקים —12אדעתא דרובא מדלקי על דעת הרוב מדליקים, ולכן כאשר הגוים הם הרוב — מותר.13ומסופר: שמואל איקלע לבי הזדמן לבית אבין תורן. אתא ההוא גוי אדליק שרגא בא גוי אחד והדליק נר. אהדרינהו החזיר שמואל לאפיה את פניו לצד אחר שלא להנות מנר זה. כיון דחזא דאייתי שראה שמואל שהביא הגוי שטר וקא קרי וקרא בו אמר: אדעתא דנפשיה על דעת ולצורך עצמו הוא דאדליק שהדליק. אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא והחזיר הוא פניו אצל, לעבר, הנר.15א משנה כל הכלים ניטלין בשבת, ודלתותיהן של אותם כלים עמהן, אף על פי שנתפרקו בשבת. שאינן דומין דלתות הכלים לדלתות הבית שאסור להשתמש בהן בשבת אם נתפרקו מן הפתח, לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן מבעוד יום. שהדלת עצמה כשהיא מפורקת אינה ברת שימוש ולכך אינה נחשבת ככלי, אבל הכלים על כל חלקיהם מוכנים לשימוש, ובכלל זה דלתותיהן.16וכן נוטל אדם קורנס המשמש למלאכה שאסור לעשותה בשבת, כדי לפצע לפצח בו את האגוזין. וכן נוטל קרדום, שהוא כלי המשמש לחטיבת עצים, כדי לחתוך בו את הדבילה גוש גדול של תאנים מיובשות מחוברות יחד. וכן מגירה משור, כדי לגור לחתוך בה את הגבינה. וכן מגריפה, כדי לגרוף בה את הגרוגרות.17וכן נוטל את הרחת ואת המלגז שהם גדולים מאד ונועדים לטיפול בתבואה שבגורן — כדי לתת עליו לקטן מזונו, כדי לשעשעו על ידי כך. וכן מותר לקחת את הכוש פלך ואת הכרכר המשמשים לאריגה, כדי לתחוב בו בתוך מאכלים כעין מזלג. ומותר לקחת מחט של יד מחט בגדים רגילה, כדי ליטול בו את הקוץ. ומחט של סקאים תופרי שקים שהיא גסה יותר, כדי לפתוח בו את הדלת, כאשר אין בידו המפתח הרגיל.18ב גמרא שנינו במשנה שכל הכלים ניטלין, ואף על פי שנתפרקו בשבת, והאם נלמד מכך: שנתפרקו בשבת, ולא מיבעיא נצרכה לומר אם נתפרקו בחול, שודאי מותרים בטלטל בשבת.19ואולם אדרבה להיפך, אם נתפרקו בשבת אפשר לומר שמוכנין היו אותם חלקי הכלים בכניסת השבת על גבי משום אביהן, כלומר, משום הכלי השלם. אבל אם נתפרקו בחול הרי נמצא שכניסת השבת כבר אין הם מוכנין לשימוש על גבי אביהן!20אמר אביי, הכי קאמר כך אמר, כך יש לפרש: כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן. ואף על פי שנתפרקו בחול — ניטלין בשבת.21תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל ארון — נוטלין ומורידים אותן מציריהן בשבת אבל לא מחזירין אותן למקומן. ודלת של לול של תרנגולים — לא נוטלין ולא מחזירין.22ומעתה, בשלמא נניח בענין של לול של תרנגולים, קסבר סבור הוא: כי כיון דמחברי בארעא שמחובר הלול בארץ יש בנין בקרקע ויש סתירה בקרקע, והמוריד דלת או מחזירה הרי זה כבונה. אלא לענין דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל, מאי קסבר מה סבור הוא?23אי קסבר אם סבור הוא כי יש בנין בכלים — הלא גם יש סתירה בכלים ואסור להסיר את הדלת, ואי ואם אין סתירה בכלים ומותרת הדלת בהורדה, הלא גם אין בנין בכלים, ומדוע אם כן אסור להחזירן?24אמר אביי: לעולם קסבר סבור הוא כי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ויש לתקן את הגירסה ולא לשנות "נוטלין", אלא ללמוד כך: "דלת של שידה ושל תיבה ושניטלו כבר" קאמר אמר והן שאסור להחזירן למקומן.25אמר ליה לו רבא: שתי תשובות בדבר לדחות דבריך. חדא אחת, שבמפורש "נוטלין" קתני שנינו, ומשמע — לכתחילה! ועוד: מאי מה איך תפרש "אבל לא מחזירין", מה מובן המלה "אבל" כאן? אלא אמר רבא כי קסבר סבור הוא אותו תנא כי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ומשום מה אסר להחזיר דלת — גזירה שמא יתקע בדוחק וכדרך מלאכה גמורה, ונמצא שעבר משום מכה בפטיש שהוא עשיית גמר מלאכה.26ג שנינו במשנה שנוטל אדם קורנס בשבת כדי לפצע בו אגוזים. אמר רב יהודה: מדובר כאן בקורנס של אגוזין כדי לפצע בו את האגוזין, אבל של נפחין — לא.27וקסבר סבור אותו תנא כי דבר שמלאכתו כרגיל למלאכה שיש בה איסור בשבת, אפילו לצורך שימוש בגופו להיתר — אסור.28אמר ליה לו רבה: אלא מעתה, סיפא, דקתני הסוף של המשנה ששנינו: ואת הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן מזונו, רחת ומלגז מי מייחדי ליה האם מיוחדים הם לו לשימושו של הקטן?! אלא אמר רבה: יש לפרש שמדובר בקורנס של נפחין שמותר לו ליטלו בשבת כדי לפצע בו את האגוזין,29וקסבר סבור אותו תנא
