ביאור שטיינזלץ על שבת ט״ו

1 שלמה גזר טומאת ידים לגבי הקדשים, ואתו אינהו וגזור ובאו הם וגזרו עליהן אף לגבי תרומה.

2 א גופא לגוף הדברים שהוזכרו קודם בדרך אגב, מביאים את מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: שמנה עשר דבר גזרו בו ביום ובשמנה עשר דבר נחלקו קודם. ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא שהושוו, כלומר, שבשמונה עשר דבר, הסכימו! ומתרצים: בו ביום נחלקו, ולמחר, לאחר שכבר נתגלתה ההכרעה במנין הושוו והסכימו שני הצדדים.

3 ב גופא לגוף הדברים שהוזכרו קודם דנים עוד במה שהוזכר שאמר רב הונא שרק בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל. ומביאים את פרטי המחלוקות. האחת, שמאי אומר: מקב בצק יש להפריש חלה, ובפחות מזה אין חובת הפרשה כי אין זה ככמות "ראשית עריסותיכם" במדבר טו, כ. והלל אומר: מקביים. ואילו חכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה הוא החייב בחלה. ומשהגדילו המדות וקבעו לקב נפח גדול יותר, אמרו כי לפי מידת הקב החדשה חמשת רבעים של קב קמח הם החייבים בחלה. ר' יוסי אומר: חמשה רבעים עצמם עדיין פטורין, ורק חמשה ועוד משהו חייבין.

4 ואידך ומחלוקת אחרת שהיתה בין הלל ושמאי, שהלל אומר: מלא הין שנים עשר לוג מים שאובים שנשפכו לתוך מקווה שעדיין לא הושלם בתוכו שיעורו המלא שהוא ארבעים סאה מים, המים השאובים הללו פוסלים את מי המקוה הנמצאים, ועושים אף אותם כשאובים. ואף אם ישלימו אחר כך את שיעור המקווה במים כשרים יהא פסול לטבילה. והלל השתמש בלשון "הין" שהוא לשון תורה, ולא "סאה" שהוא לשון משנה, משום שחייב אדם לומר בלשון רבו , וכך שמעה מפי רבותיו שמעיה ואבטליון. שמאי אומר: רק תשעה קבין מים פוסלים. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שלא קבעו שיעור לדבר. עד שבאו שני גרדיים אורגים משער האשפה שבירושלים והעידו משום בשם שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם כנגד דברי חכמי ישראל הגדולים הלל ושמאי. והדגישו את מקצועם ומקומם לומר שעל אף מקצועם שהיה נחשב כבזוי, ומקומם שהיה מקום שאינו מכובד, מכל מקום אין משוא פנים בתורה.

5 ואידך ומחלוקת אחרת שהיתה בין הלל ושמאי, ששמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן. כלומר, אשה המגלה שראתה דם נידה ולא הרגישה מתחילה בדבר, אינה צריכה לחשוש שמא התחילה שפיעת הדם מוקדם יותר לרגע שנוכחה בדבר, ודיה להיות טמאה משעה זו. ואילו הלל אומר: מפקידה לפקידה מבדיקה לבדיקה, שאשה שראתה דם, אם אינה יודעת מתי התחילה שפיעת הדם הריהי נחשבת טמאה למפרע בכל הזמן שעבר משעת הבדיקה האחרונה שבדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה, אפילו היתה בדיקה זו לימים הרבה לפני זמן רב. וכל דבר שנגעה בו במשך הזמן נחשב לטמא. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא כללו של דבר: מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה, כלומר, אם בדקה אשה את עצמה לפני זמן רב, אינה צריכה לחשוש אלא ליממה מעת לעת האחרונה, לפני ראיית הדם. ואילו מפקידה לפקידה ממעט על יד מעת לעת, שאם בדקה עצמה בתוך היממה הרי קודם לשעת הבדיקה ודאי שהיא טהורה.

6 ושואלים: ותו ליכא ויותר מחלוקות אין? והא איכא והרי יש מה ששנינו שהלל אומר שמותר לסמוך ידים על ראשי הקרבנות שמקריבים ביום טוב, ואין בכך משום מלאכה וחילולו של יום טוב, ושמאי אומר שלא לסמוך. ומשיבים: כי קאמר כאשר אמר רב הונא את דבריו, הרי זה היכא דליכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו שאין מחלוקת החכמים הגדולים שלפניהם עמם, אבל המחלוקת בדבר הסמיכה ביום טוב עתיקה היא, ונחלקו בה כבר חכמי הזוגות מראשיתם.

7 ועוד שואלים: והאיכא והרי יש עוד את הענין הבוצר ענבים על מנת לדורכם לגת, שנחלקו אם הנוזל היוצא מן הענבים נחשב כיוצא מרצון, ומשום כך מכשיר אותם לקבל טומאה. ששמאי אומר: הוכשר, והלל אומר: לא הוכשר. ודוחים ואומרים: בר מיניה דההיא, דהתם קא שתיק ליה חוץ מההיא, ששם שתק לו הלל לשמאי וקיבל בסוף את דעתו.

8 ג קודם הוזכר שיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. ושואלים: וכי גזירות אלה גזרו שני חכמים אלה שהיו חכמי הזוגות הראשונים? והא רבנן והרי החכמים שהיו בשמנים שנה האחרונות של הבית השני גזור גזרו זאת! שכן אמר רב כהנא: כשחלה ר' ישמעאל בר' יוסי שלחו לו חכמים: רבי, אמור לנו שוב שנים ושלשה דברים שאמרת לנו פעם משום בשם אביך.

9 שלח להם, כך אמר אבא: מאה ושמנים שנה עד שלא חרב הבית, כלומר, לפני שחרב הבית, פשטה מלכות הרשעה רומי על ישראל. שמנים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. ובארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה הסנהדרין מלשכת הגזית וישבה לה בחנויות. על הדברים האחרונים שואלים: למאי הילכתא למה ההלכה? מה המשמעות ההלכתית של מעשה זה? אמר ר' יצחק בר אבדימי: לומר שלא דנו עוד דיני קנסות. ותוהים: שהפסיקו לדון דיני קנסות סלקא דעתך עולה על דעתך לומר? והרי אף דורות רבים לאחר החורבן עוד המשיכו לדון דיני קנסות בארץ ישראל! אלא אימא תקן ואמור: שלא דנו עוד דיני נפשות, שכן ניטלה מן הסנהדרין האפשרות לדון למוות, ולכן יצאו מרצון מלשכת הגזית. שעל פי ההלכה, כיון שאין הסנהדרין יושבת במקומה, שוב לה אין סמכות לדון דיני נפשות תוס'. ואם כן למדנו שחכמי שמונים השנים האחרונות לפני החורבן הם שגזרו טומאה על ארץ העמים!

10 וכי תימא ואם תאמר כי באותם שמנים שנה נמי אינהו הוו גם כן הם, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, היו, והתניא והרי שנינו בברייתא: כי הלל ושמעון בנו, ונכדו גמליאל, ובנו שמעון נהגו נשיאותן לפני הבית בעוד בית המקדש קיים מאה שנה. ואילו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן הוו קדמי טובא היו קדומים הרבה לפני הלל!

11 אלא יש לומר שגזירה זו נעשתה בשלבים שונים, ראשית אתו אינהו באו הם יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן וגזור אגושא וגזרו על גוש עפר של ארץ העמים שתרומה הנוגעת בו יש לשרוף אותה, ואאוירא ועל אויר ארץ העמים לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן ובאו החכמים שהיו בשמנים השנה האחרונים עד לחורבן הבית גזור אאוירא גזרו על האויר שתרומה שנכנסה לארץ העמים יש לתלות את דינה ולא לשורפה.

12 ושואלים: למימרא דחדא גזירתא הוה האם לומר, מכאן, שגזירה אחת מיד היתה לדון את התרומה בדין החמור של שריפה? והאמר והרי אמר אילפא כי ידים תחלת גזירתן לשריפה! ומכאן אפשר להסיק בדרך הדיוק כי ידים בלבד הוא שמ תחלת גזירתן כבר גזרו עליהן שיטמאו טומאה גמורה עד לשריפה של תרומה הנוגעת בהן, הא מידי אחרינא הרי דבר אחר — לא גזרו בו מיד בחומרה יתירה זו.

13 אלא כך יש לתאר את שלבי הגזירה: אתו אינהו גזור אגושא לתלות באו הם, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן וגזרו על הדבר שנגע בגוש העפר לתלות, ואאוירא ועל האויר לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן ובאו חכמים של שמנים השנה האחרונות והחמירו דרגה אחת, שגזור אגושא גזרו על תרומה הנוגעת בגוש עפר ארץ העמים שיש לשרוף אותו, ואאוירא ועל האויר שהנכנס לאויר ארץ העמים שיש לתלות את דינו.

14 ועוד שואלים: ואכתי ועדיין האם ברור הדבר? והרי גזירה זו באושא, שנים רבות לאחר החורבן, גזור גזרו חכמים! דתנן שכן שנינו במשנה: על ששה ספקות של טומאה שורפין את התרומה שנגעה בהם: על ספק בית הפרס, כלומר, תרומה שנכנסה למקום שנחרש בו קבר ואין ידוע היכן מצויות עצמות המת, וספק אם נטמאה התרומה. וכן על ספק עפר הבא מארץ העמים, שכל טומאתו הנה בבחינת ספק טומאה, ונגעה בו תרומה, וספק אם כן אם נטמאה. וכן על ספק בגדי עם הארץ, שמאחר שאינו נזהר לאכול בטהרה חוששים אנו שמא נגעה בבגדיו אשה נדה, ומחשיבים אותם כטמאים טומאה חמורה, ונגעה בהם תרומה, וספק הוא אם כן אם נטמאה. וכן על ספק כלים הנמצאין, שאינם שלו ומצאם, ומאחר שכן אינו יודע אם טמאים הם, ואם נגעה בהם תרומה הרי זה ספק אם נטמאה. וכן על ספק הרוקין, שמא רוק זה מרוקו של זב הוא ומטמא מן התורה. ואם נגעה בו תרומה, הריהי ספק טמאה. וספק מי רגלי אדם אף על פי שהיו כנגד מי רגלי בהמה, שאנו חוששים שמא הם של זב, וטמאים מן התורה, ואם נגעה בו תרומה, ספק הוא אם נטמאה. ובכל אלה קבעו חכמים כי על ודאי מגען, כאשר ברור שנגעו דברים אלה בתרומה, ועל אף שהוא ספק טומאתן, כלומר, שבכל אלה איננו יודעים טומאה ודאית, בכל זאת שורפין את התרומה שנגעה בהם.

15 ר' יוסי אומר: אף על ספק מגען אם היה זה ברשות היחיד — שורפין את התרומה שנגעה בהם. שכן בטומאה האסורה מן התורה, ספיקה הנמצא ברשות היחיד אף הוא מטמא, ולדעת ר' יוסי חמורות גזירות אלה, אף שהן מספק, עד שהחמירו בהן כבדין תורה. וחכמים אומרים: מאחר שדברים אלה הינם טמאים רק מדברי סופרים, לכך ספק מגען ברשות היחיד אין שורפים אלא תולין, ואילו ברשות הרבים — טהורין לגמרי.

16 ואמר עולא: אלו הששה ספיקות באושא התקינו איך צריך לנהוג בהם הלכה למעשה. ואם כן, הרי שגוש עפר ארץ העמים מטמא מזמן תקנת אושא ולא שמונים שנה לפני חורבן הבית! אלא יש להסביר כי אתו אינהו באו הם יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, גזור אגושא גזרו על גוש עפר חוץ לארץ שבתרומה שנגעה בו יש לתלות את דינה ולא לשורפה, ואאוירא ועל אויר ארץ העמים לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן ובאו החכמים של שמנים שנה האחרונות של הבית גזור אידי ואידי וגזרו על זה ועל זה לתלות. ואתו ובאו חכמי העיר אושא גזור אגושא וגזרו על גוש עפר ארץ העמים שתרומה הנוגעת בו יש לשרוף אותה. ואאוירא ועל האויר — כדקאי קאי כמו שהוא עומד יעמוד שלא החמירו יותר בדבר זה.

17 א אחד מן הדברים שהוזכרו קודם היתה גזירת הטומאה על כלי זכוכית. ושואלים: כלי זכוכית מאי טעמא מה טעם גזור בהו רבנן גזרו בהם חכמים טומאה? אמר ר' יוחנן אמר ריש לקיש: הואיל ותחלת ברייתן עשייתם של כלי זכוכית מן החול, לכך שוינהו רבנן עשו אותם חכמים ככלי חרס, שאף הם מיוצרים מאדמה. ושואלים: אלא אם אמנם השוו חכמים טומאת זכוכית לטומאת כלי חרס, אם כן מעתה לא תהא להן לכלי זכוכית טהרה במקוה כדרך שאין טהרה לכלי חרס. ואלמה תנן מדוע שנינו בדיני טבילת כלים: ואלו החומרים חוצצין בכלים, שאם היו דבוקים בכלי וטבלו אותו אינו נטהר: הזפת והמור שדבקו בכלי זכוכית מעכבים את הטבילה. ומכאן שלכלי זכוכית טהרה במקווה!

18 ומשיבים שכרגיל אין לזכוכית טהרה בטבילה אלא הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? — במקרה המיוחד כגון שניקבו כלי הזכוכית והטיף לתוכן אבר עופרת מותכת לסתום את החור. והלכה זו כשיטת ר' מאיר היא, שאמר : הכל הולך אחר המעמיד, כלומר, חפץ שהוא כשלעצמו אינו מסוגל או ראוי לשימוש, וחיזקו אותו בדבר אחר או בחומר אחר "מעמיד" — דנים את החפץ כולו על פי המעמיד. ולכן, כלי זכוכית אלה כיון שמעמידם הוא עופרת שהיא נטהרת בטבילה כשאר מתכות, אף כלי הזכוכית הללו יש להם טהרה במקווה. דתניא שכן שנינו בברייתא: כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל כי ר' מאיר מטמא וחכמים מטהרין.

19 ועוד שואלים: אלא מעתה, אם מדמים כלי זכוכית לכלי חרס, אם כן