ביאור שטיינזלץ על שבת כ״ט

1 גוי שחקק ביום טוב חלל בנפח של קב בתוך בקעת חתיכת עץ ועשה אותה על ידי כך כלי חדש — ישראל מסיקה מלכתחילה ביום טוב. ואמאי ומדוע? והרי כלי חדש זה שנעשה בעץ נולד הוא, ונולד ביום טוב הריהו מוקצה. ומאחר שהתירו רב אדא בר אהבה, מכאן שהוא סבור שאין דין מוקצה ביום טוב, ושלא כר' יהודה! ומשיבים: לדבריהם של ר' אליעזר ור' עקיבא קאמר ליה אמר לו דברים אלה, וליה לא סבירא ליה והוא עצמו אינו סבור כן, שאף שהסביר את המשנה לשיטת ר' יהודה, הוא עצמו סבור כי אין הלכה כדבריו.

2 א רבא אמר, היינו טעמא זהו הטעם של ר' אליעזר בענין הדלקת הפתילה: לפי שהוא סבור שאין מדליקין בשבת בפתילה שאינה מחורכת חרוכה קצת ומוכנה לבעירה ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין מבעוד יום. שאם מהבהב את הפתילה לפני הדלקתה, תבער יפה, ופתילה שאינה מחורכת אינה בוערת יפה ואינה לכבוד השבת. ושואלים: אם כן, הא דתני זה ששנה רב יוסף "שלש על שלש מצומצמות" למאי הלכתא? למה, לאיזו הלכה נאמר הדבר? שהרי לענייננו אין הבדל מה מידתה המדוייקת של פתילת הבגד! ומשיבים: דבר זה נאמר לענין אחר, בדיני טומאה. דתנן שכן שנינו במשנה במסכת כלים: שלש על שלש אצבעות שאמרו כשיעור מינימלי לטומאת הבגד — הכוונה היא חוץ מן המלל החוטים היוצאים בשולי הבגד, שחוזרים ותופרים אותם כאימרה, אלו דברי ר' שמעון. ואילו חכמים אומרים: שלש על שלש מכוונות אפילו עם המלל. והן שלוש על שלוש מצומצמות שזכר רב יוסף.

3 ב ולענין שהוזכר, אמר רב יהודה אמר רב, מחלוקת תנאים היא בענין זה: מסיקין ביום טוב בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון מתיר להסיק אף בשברי כלים. והלכה נוספת: מסיקין ביום טוב בתמרין שלמים, ואם אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, שהם מוקצה, אלו דברי ר' יהודה. ור' שמעון מתיר. ועוד: מסיקין ביום טוב באגוזים שלמים. ואם אכלן אין מסיקין בקליפותיהן, אלו דברי ר' יהודה. ור' שמעון מתיר.

4 ומעירים: וצריכא וצריך להזכיר שלוש דוגמאות אלה, שכן בכל אחת מהן יש חידוש. דאי אשמעינן קמייתא שאילו היה משמיע לנו את הראשונה בלבד, היינו אומרים כי דווקא בהלכה ההיא בענין הסקה בשברי כלים קאמר אומר כך ר' יהודה, משום דמעיקרא שמתחילה היה זה כלי והשתא ועכשיו הוא שבר כלי, והוה ליה והריהו כנולד, ואסור, אבל תמרים דמעיקרא שמתחילה היו בהם גרעינין והשתא וגם עכשיו יש בהם גרעינין, ואם כן אימא שפיר דמי הייתי אומר כי יפה הדבר, מותר. וכן אי אשמעינן אם היה משמיע לנו בגרעינין של תמרים הוה אמינא הייתי אומר שאסורים הם משום דמעיקרא מכסיין שמתחילה היו מכוסים בפרי והשתא מיגליין ועכשיו הם מגולים, והרי זה כנולד ויש מקום לאסור. אבל קליפי אגוזין, דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו שמתחילה הן מגולות ואף עכשיו מגולות הן, שהם כמו שהיו, ואם כן אימא שפיר דמי הייתי אומר כי יפה הדבר, מותר. על כן צריכא צריך היה להשמיענו כל אלה.

5 ומוסיפים: והא והלכה זו של רב לאו לא בפירוש איתמר נאמרה, אלא מכללא איתמר מכלל הדברים נאמרה, שדברים אלה הסיקו ממה שנהג רב, ולא מדבריו המפורשים. שמעשה היה שרב אכל תמרי תמרים ביום חול ושדא קשייתא לבוכיא וזרק את הגרעינים לתנור. אמר ליה לו ר' חייא: בר פחתי בן אצילים, כנגדו ביום טוב אסור. כלומר, דבר דומה לזה, לזרוק גרעיני תמרים ולהסיק בהם תנור — אסור ביום טוב. ושואלים: קיבלה רב להלכה זו מיניה ממנו, או לא קיבלה מיניה ממנו?

6 תא שמע: דכי אתא שכאשר בא רב מארץ ישראל לבבל אכל תמרי תמרים ביום טוב ושדא קשייתא לחיותא וזרק את הגרעינים לבהמות לאכילה. מאי לאו בפרסייאתא האם לא היה זה בתמרים פרסיים שהם תמרים מעולים, והבשר, גוף הפרי, יורד כולו מן הגרעינים והגרעין נשאר חשוף לגמרי, והריהו לכאורה מוקצה גמור, שהרי אין בו שימוש לאדם כלל. ומאחר שזרקו רב לבהמות הרי זה סימן כי לא קיבלה להלכה זו ממנו, ואינו סבור שיש בכך איסור. ומשיבים: לא, מדובר כאן בארמיאתא בתמרים ארמיים שאינם נקלפים יפה, ומשהו מבשר התמר נשאר על הגרעין. וגרעינים אלה הואיל וחזי וראויים הם אגב אימייהו אמם, הפרי עצמו, מותר לטלטל אף אותם.

7 אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: לדעת ר' יהודה שאמר שמסיקין בכלים שלמים ואין מסיקין בשברי כלים, כיצד אפשר להדליק אף בכלים שלמים? והלא כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שהדליק בהם משהו, הרי הם נעשים שברי כלים, וכי קא וכאשר הוא מהפך בעצים, להחיש את בעירתם — באיסורא קא באיסור הוא מהפך, שהרי אסור להדליק בשברי כלים. ומשיבים: דעבד שעשה כדברי רב מתנה. שאמר רב מתנה אמר רב: עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב, וענפים אלה כיון שבכניסת החג היו מחוברים לעץ הריהם מוקצים ואסור לו להפך בהם, מכל מקום יש לו תקנה בכך שיהא מרבה מוסיף עליהם עצים שהיו מוכנין להסקה מערב יום טוב, עד שיהיו רוב העצים בתנור שאינם מוקצה, ומסיקן, שמאחר והרוב היתר אינו חושש למיעוט. וכן עושה בכלים, שמרבה עליהם עצים שאין בהם דין מוקצה.

8 ג רב המנונא אמר הסבר אחר למחלוקת במשנה. ולדעתו הכא כאן בבגד הפחות משלשה על שלשה טפחים עסקינן עוסקים אנו, ומקולי מטלניות שנו כאן, שעיקרן של הדברים קשור בבעיית הדינים שקבעו חכמים במטליות קטנות, שאינן חשובות "קלות" בעיני אדם.

9 ואזדא והלך ר' אליעזר לטעמיה לטעמו, לשיטתו, ור' עקיבא לטעמיה לטעמו, לשיטתו. דתנן שכן שנינו במשנה במסכת כלים: אריג פחות משלשה על שלשה טפחים שהתקינו לפקק בו את המרחץ או כדי להחזיק ולנער בו את הקדירה החמה, או לקנח בו את הרחיים, בין שהיה בד זה מן המוכן לצורך זה, ובין שאין הוא מן המוכן — הריהו טמא, כלומר, ראוי לקבל טומאה, אלו דברי ר' אליעזר. ור' יהושע אומר: בין שהיה מן המוכן ובין שהיה שלא מן המוכן — הריהו טהור כלומר, אינו ראוי לקבל טומאה. ור' עקיבא מחלק בדברים ואומר: לדעתו מן המוכן — טמא, ושלא מן המוכן — טהור. ועתה השאלה למעשה הריהי מה משמעות "מוכן" בהקשר זה. ואמר עולא, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכל מודים שמטלית בגודל זה, אם זרקו באשפה — לדברי הכל טהור, שבכך הראה שהוא מבטל מטלית זו מתורת בגד, ואינו מחשיבה עוד.

10 ואם הניחו בקופסא — לדברי הכל טמא, לפי שבכך הוא מראה שהוא מחשיב את המטלית ושומרה לשימוש. ולא נחלקו אלא באופן שתלאו לבגד זה במגוד יתד שבקיר, או שהניחו לאחורי הדלת. שר' אליעזר סבר סבור שמתוך זה שלא זרקו באשפה ודאי דעתיה עילויה דעתו עליו ומתכוון להשתמש בו. ומאי קרי ליה ומה, מדוע, קרא לו "שלא מן המוכן" — מאחר שלגבי זה המונח בקופסא אין הוא נחשב כמוכן לשימוש. ואילו ר' יהושע סבר סבור שמתוך שלא הניחו בקופסא ודאי בטולי בטליה בטלו, ומאי קרי ליה ומה, מדוע, קרא לו, "מוכן"? — משום שלגבי זה המונח באשפה בגד כזה למוכן לשימוש הוא, אבל לאמיתו של דבר כבר בטל מחשיבותו. ואילו ר' עקיבא בתלאו במגוד סבר כר' אליעזר, שעדיין לא ביטלוהו משימוש, ועל כן היא מיטמא. ובהניחו מאחורי הדלת סבר לה סבור הוא כר' יהושע שביטלהו מחשיבותו כבגד ושוב אינו מיטמא.

11 ומעירים: והדר ביה וחזר בו ר' עקיבא לגביה אצל דעת ר' יהושע וסבר כמותו. וממאי ממה יודעים אנו זאת? אמר רבא: מדקתני ממה ששנינו במשנתנו בלשון "פתילת הבגד". מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא שנה "פתילת הבגד"? ליתני שישנה בלשון "פתילה של בגד", או פתילה העשויה מבגד, ומשום מה אמר "פתילת הבגד" — משום שעדיין בגד הוא. ובכל זאת, סבור ר' עקיבא שטהורה היא, כדעת ר' יהושע.

12 א משנה יסוד המחלוקת במשנה זו הוא בהגדרת הבערה וכיבוי בשבת, ואם יש לאסור גם כאשר נגרמת פעולת ההבערה או הכיבוי שלא במישרין. שאמרו חכמים: לא יקוב אדם חור בשפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא הביצה מנטפת שמן נוסף אל תוך הנר ומאריכה על ידי כך את זמן בעירתו. ואפילו לא היתה זו ביצה ממש אלא היא כלי של חרס. ור' יהודה מתיר. אבל אם חברה היוצר עושה כלי החרס לביצה זו מתחילה לנר — מותר למלאותה שמן מפני שהוא נחשב ככלי אחד, גדול יותר. וגזרו שלא ימלא אדם קערה של שמן ויתננה בצד הנר ויתן את ראש הפתילה שאיננו בוער בתוכה, בתוך הקערה בשביל שתהא שואבת שמן נוסף מן הקערה ובכך יתארך זמן הבעירה. ור' יהודה מתיר.

13 ב גמרא על מה שהביאה המשנה שלושה מקרים אף שלכולם טעם זהה מעירים: וצריכא וצריך היה להביא את כל המקרים הנזכרים, שכן אי אפשר ללמוד דבר אחד מחבירו. דאי אשמעינן שאילו היה משמיע לנו רק את האיסור בשפופרת של ביצה — הייתי יכול לומר כי דווקא בהא קאמרי רבנן בזה אמרו חכמים שאסור לעשות כך, שמ כיון דלא מאיסא שהביצה אינה מאוסה מלכלוך יש לחשוש שמא אתי לאסתפוקי מינה יבוא להסתפק, לאכול, ממנה, והריהו כנוטל שמן מנר בוער בשבת, ובכך גורם לכיבוי מוקדם. אבל שפופרת של חרס דמאיסא שהיא מאוסה — שמא אימא מודו ליה אמור כי מודים הם לו לר' יהודה שאין לחשוש, ואף לדברי חכמים הדבר מותר. ולהיפך, אי אשמעינן אילו היה משמיע לנו איסור רק בשפופרת של חרס — הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר במקרה זה אומר ר' יהודה שהיא מותרת, משום שהיא מאוסה, כאמור, אבל בההיא, בשפופרת ביצה שאינה מאוסה — אימא מודי להו לרבנן הייתי אומר כי מודה הוא לחכמים ואף לדבריו אסור. ואי אשמעינן הנך תרתי ואילו השמיענו רק שתי אלה, שפופרת של ביצה, ושל חרס הייתי אומר כי דווקא בהני קאמר באלה אמר ר' יהודה שמותר משום דלא מיפסק שאין מובדל הנר מכלי הקיבול הנוסף, אבל קערה דמיפסקא שהיא מופסקת אימא מודי להו לרבנן הייתי אומר כי מודה להם לחכמים ואף לדבריו אסור. ולהיפך, ואי אשמעינן בההיא ואילו היה משמיע לנו רק בההיא, בקערה הנוספת — הייתי אומר כי רק בההיא קאמרי רבנן אמרו חכמים שהדבר אסור, משום שהיא מופסקת, אבל בהני תרתי בשני אלו שפופרת של ביצה ושל חרס, אימא מודו הייתי אומר כי מודים חכמים בכך לר' יהודה ואף הם מתירים. על כן צריכא צריך לפרט ולומר הלכה זו בכל המקרים הנזכרים.

14 שנינו במשנה שאם חברה היוצר לאותה שפופרת אל הנר מתחלה מותר למלאותה שמן ולהשתמש בה. ובברייתא תנא שנינו שאף אם חברה בעל הבית בערב שבת מבעוד יום באמצעות סיד או בחרסית טיט יבש מותר. ושואלים: והא אנן והרי אנחנו "אם חיברה היוצר" תנן שנינו ולא אחר כך! ומשיבים: מאי מה משמעות "יוצר "ששנינו — כל חיבור שהוא כעין החיבור של היוצר.

15 ג על מחלוקת ר' יהודה וחכמים תניא שנויה ברייתא שאמר ר' יהודה לחכמים: פעם אחת שבתינו היתה אמורה להיות בעליית בית נתזה בלוד. והביאו לנו שפופרת ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה על פי הנר כדי להאריך את זמן בעירתו, והיה שם ר' טרפון וזקנים אחרים, ולא אמרו לנו דבר. הרי שאין בכך משום איסור! אמרו לו חכמים: משם ראיה?! שאני שונים החכמים שהיו יושבים בבית נתזה שזריזין הן ואין לחשוש להם שמא ישתמשו בשמן שבשפופרת הביצה ויקדימו בכך את כיבויו, אבל במקום אחר אסור.

16 ומסופר: אבין ציפוראה מהעיר ציפורי גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא ספסל בעליה שרצפתה שיש לפני ר' יצחק בן אלעזר. אמר ליה לו ר' יצחק בן אלעזר: אי שתוקי אם אשתוק לך כדשתיקו ליה חבריא כמו ששתקו לו בני החבורה, ר' טרפון והחכמים לר' יהודה, נפיק מיניה חורבא יצא מזה נזק שינהגו בכך היתר לעתיד. שאילו היו מעירים בשעתו לר' יהודה שאסור לנקוב את שפופרת הביצה לא היה חולק על חכמים, ולומד משם היתר כללי לכל מלאכת שבת שאינו מתכוין בעשייתה לתוצאות העלולות לצאת ממלאכה זו. וכן כאן, גזירה גזרו חכמים עליתא דשישא בעליה של שיש אטו עליתא דעלמא משום עליה סתם שרצפתה אדמה, והגורר בה ספסל עושה בה חריץ.

17 ובענין גרירה, מסופר כי ריש כנישתא ראש הכנסת של בצרה גרר ספסלא לעילא ספסל לפני ר' ירמיה רבה הגדול בשבת. אמר ליה לו ר' ירמיה: כמאן כדעת מי אתה מתיר לעצמך לגרור ספסל בשבת? — כדעת ר' שמעון, אך, אימר אמור שאמר ר' שמעון דבריו דווקא בספסלים גדולים דלא שאי אפשר להעבירם ממקום למקום בדרך אחרת, אבל בספסלים קטנים מי האם אמר שמותר לגוררם?! ופליגא וחלוקה אימרה זו על שיטת עולא. שאמר עולא שהמחלוקת בענין גרירה היא בספסלים קטנים, אבל בספסלים גדולים לדברי הכל מותר לגוררם, שכן אין אפשרות להעבירם בדרך אחרת.

18 מתיב מקשה על כך רב יוסף ממה ששנינו בברייתא, שר' שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל על גבי הרצפה בשבת אף שנעשה בכך חריץ, ובלבד שלא יתכוין מלכתחילה לעשות חריץ. ובברייתא זו קתני שנה חפצים גדולים כמטה, וקתני ושנה קטנים ככסא, ואם כן קשיא לתרוייהו קשה לשניהם לר' ירמיה הגדול שלדעתו אף ר' שמעון אוסר בקטנים, וכן לעולא שלדעתו אפילו חכמים מתירים בגדולים, שאם כדבריו לא הוצרך ר' שמעון להתיר!

19 ומשיבים כי עולא מתרץ לטעמיה מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו. ומפרטים: עולא מתרץ לטעמיה מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו — מטה דומיא בדומה לכסא, שלר' שמעון מדובר כאן במטה קטנה שאפשר לשאת אותה כשם שנושאים כסא. ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה הגדול מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו — כסא דומיא בדומה למטה. שהמדובר בכסא כבד שמוכרחים לגרור אותו.

20 על דברי ר' ירמיה מתיב מקשה רבה על כך ממה ששנינו במשנה: מוכרי כסות המוכרים בגדי שעטנז מוכרין כדרכן לגויים, ומותר להם לשים את הבגדים שהם מוכרים על כתפיהם, ואינם צריכים לחשוש ללבישת שעטנז, ובלבד שלא יתכוין הלובש להנות מבגדים אלה בחמה כהגנה מפני החמה, או בעונת הגשמים כהגנה מפני הגשמים. ואילו הצנועין, כלומר, אנשים הנזהרים והמדקדקים, היו נוהגים שמפשילין במקל לאחוריהן ותולין את בגדי השעטנז על המקל. והא הכא והרי כאן הרי אפשר למיעבד לעשות כמו הצנועין, דכי שכמו הספסלים הקטנים דמו הם נחשבים ובכל זאת כי כאשר הוא לא מתכוין לכך — שרי התיר ר' שמעון אפילו לכתחלה. הרי שר' שמעון סבור כי איסור שאינו מתכוון לעשותו, ואף שבידו להמנע ממנו — אין צריך לחשוש ולא לעשותו, ועל פי אותו עקרון ברור כי ר' שמעון יתיר אף בספסלים קטנים, שכיוון שאינו מתכוון לעשות בגרירתם חריץ, מותר. והרי זו תיובתא קושיה חמורה על ר' ירמיה רבה הגדול שאסר לגרור ספסלים קטנים. ומסכמים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא.

21 ד משנה המכבה את הנר בשבת מפני שהוא מתירא מפני הגוים שהוא מתחבא מהם בביתו או מפני הליסטים, או שהיה מתיירא מפני רוח רעה, שהוא בדיכאון ונוח לו לשבת בחושך, או שכיבה את הנר מפני החולה כדי שיישן — הרי זה פטור. ואולם כשחס על הנר או כחס על השמן, או כחס על הפתילה וכיבה את הנר מפני אחד מאלו — חייב. ר' יוסי פוטר בכולן, בכל המקרים הללו, שלדעתו אין בכיבוי זה משום מלאכה, חוץ מן המקרה שהוא חס על הפתילה, שרק אז יש בכיבוי מלאכת יצירה, מפני שהוא עושה פחם בפתילה בשעת כיבויו.