1ר' יהודה אומר: אם היתה הספינה עמוקה עשרה בתוכה, ואין גבוהה עשרה משפת המים — מטלטלין מתוכה לים, אבל לא מן הים לתוכה. ושואלים: מאי שנא מה שונה שמן הים לתוכה אמרנו שלא מטלטלים — דקא מטלטלין שהרי בכך הם מטלטלים מכרמלית לרשות היחיד, ואולם מתוכה לים — נמי קמטלטל גם כן הוא מטלטל מרשות היחיד רק לכרמלית! אלא לאו האם לא תאמר שזורק על חודה של הספינה, ומשם מתגלגלים החפצים מעצמם. ושמע מינה ולמד ממנה כי כחו בלבד במקום איסור כרמלית לא גזרו. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שכן הוא.2א אמר רב הונא: הני ביצאתא אותן סירות של מישן שהן רחבות מלמעלה והולכות וצרות למטה, אין מטלטלין בהן אלא בתוך ארבעה אמות, כיון שאין ברוחבן מלמטה ארבעה טפחים אין להן דין רשות היחיד. ולא אמרן אמרנו הלכה זו אלא כשאין במקום שהוא פחות משלשה טפחים בגובה הסירה ארבעה טפחים רוחב, אבל אם יש בפחות מגובה שלשה טפחים ארבעה טפחים רוחב — לית לן אין לנו בה הלכה זו שאמרנו, שהרי אלו כמחיצות גמורות העושות אותה לרשות היחיד. וכן אי מלינהו קני ואורבני אם מילא אותן קנים וערבות דקות עד לגובה מסויים, שיש בקרקעיתן רוחב ארבעה טפחים — לית לן אין לנו בה הלכה זו.3מתקיף לה מקשה עליה רב נחמן, ולימא ונאמר: גוד אחית מחיצתא משוך והורד את המחיצות, שהרי בחלקה העליון יש בסירה גם רוחב מספיק ומחיצות, ומדוע לא נחשיב את שפות מחיצת הסירה כיורדות בקו ישר עד למטה? מי האם לא תניא שנינו בברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: נעץ קנה דק ברשות הרבים ובראשו טרסקל סל הרחב ארבעה על ארבעה טפחים, וזרק חפץ בשבת מרשות הרבים ונח על גביו — חייב, כמכניס לרשות היחיד. אלמא אמרינן מכאן שאנו אומרים: גוד אחית מחיצתא משוך והורד את המחיצות, ודפנות הסל נחשבות כיורדות עד לקרקע, ויוצרות עמוד שכולו נחשב כרשות היחיד. ואם כן הכא נמי נימא כאן בסירות גם כן נאמר: גוד אחית מחיצתא משוך והורד את המחיצותן!4מתקיף לה מקשה עליה, על דברי רב נחמן, רב יוסף: וכי לא שמיעא להו להא שמעו את זה שאמר רב יהודה שכך אמר רב, ומטו ויש שסמכו בה ומסרו הלכה זו משום בשם ר' חייא, ותני עלה וכן שנויה ברייתא נוספת עליה, על ההלכה בענין קנה הנעוץ ברשות הרבים: וחכמים פוטרין, והרי שדעת ר' יוסי בר' יהודה דעת יחיד היא ולא נתקבלה בהלכה. אמר ליה לו אביי: ואת לא תסברא ואתה אינך סובר, מקבל כלל זה של גוד אחית? והתניא והרי שנינו בברייתא: היה עמוד עומד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה, ואין בעיקרו יסודו ארבעה טפחים, ואולם יש אף במקום הכי קצר צר שלו גובה שלשה טפחים, וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו — חייב. אלמא אמרינן מכאן שאנו אומרים: גוד אחית מחיצתא משוך והורד את המחיצות, שכיון שבקצהו העליון של העמוד יש רוחב מספיק, "מושכים" את מחיצותיו עד למטה. הכא נמי כאן גם כן אמור: גוד אחית מחיצתא משוך והורד את המחיצות.5ומעיקרו של דבר אין לדמות טרסקל לסירה מידי איריא וכי שייכים הדברים זה לזה?! שהרי התם הויא ליה שם, בטרסקל, הרי היא מחיצה שהגדיים בוקעין בה עוברים דרכה, ומחיצה כזו שאינה מסוגלת לחצוץ ולחסום אינה נחשבת מחיצה. ואולם הכא הויא לה הריהי מחיצה שאין הגדיים בוקעין בה, ונחשבת היא כמחיצה. אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב אחא לרב אשי: גבי אצל ספינה נמי, הא איכא גם כן, הרי יש בקיעת דגים, שהדגים הולכים בתוך המחיצות המדומות אלה שנחשבות כמחיצה בשל הכלל של "גוד אחית" של הספינה! אמר ליה לו: בקיעת דגים לא שמיה אין שמה, אינה נחשבת בקיעה, לפי שאינה נראית. ומנא תימרא ומנין תאמר שכן הוא? — דבעא מיניה שאל ממנו ר' טבלא מרבין: מחיצה תלויה מהו שתתיר לטלטל בחורבה אם חלק מקירות הבית עדיין קיים, ויחשבו כמחיצות קיימות? ואמר ליה לו רבין: אין מחיצה תלויה מתרת6אלא במים, קל הקלה הוא שהקילו חכמים במים, אבל לא הקלו בשום ענין אחר. ואמאי, הא איכא ומדוע תתיר מחיצה תלויה במים, הלא יש בקיעת דגים? אלא שמע מינה למד מזה כי בקיעת דגים לא אין שמה, אינה נחשבת בקיעה.7א במשנה נאמר שאם היו ספינות קשורות זו בזו — מטלטלים מזו לזו. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שמטלטלים, שהרי הן כרשות אחת! אמר רבא: לא נצרכה משנה זו אלא להתיר לטלטל דרך ביצית סירה קטנה שביניהן.8אמר ליה לו רב ספרא: משה, כלומר, חכם גדול כמותך שהוא כמשה בדורו, שפיר קאמרת וכי יפה אמרת?! והרי "מטלטלין מזו לזו" תנן שנינו במשנה, ומשמע שלא הותרה הביצית כלל! אלא אמר רב ספרא: לא נצרכה אלא לחייב לערב כעין עירוב חצרות בין שתי הספינות, שמאחר שהן שייכות לאנשים שונים יש לעשותן כעין רשות יחיד של אדם אחד כדי שאפשר יהיה לטלטל מזו לזו. וכדתניא וכפי ששנינו בברייתא כעין זה: ספינות שהן קשורות זו בזו — מערבין ומטלטלין מזו לזו. נפסקו קשרי הספינה — נאסרו יושבי הספינות בטלטול מזו לזו. חזרו ונקשרו — בין שהיו הקושרים שוגגין כאשר קשרו כגון שנשכח מהם ששבת היום ובין מזידין, בין אנוסין, בין מוטעין שלא נתכוונו לקשירה — חזרו הספינות להיתרן הראשון.9וכן מחצלות הפרוסות ועשו בין אחד לשני מחיצה לרשות הרבים — מערבין ומטלטלין מזו לזו. נגללו המחיצות — נאסרו בטלטול ביניהן. חזרו ונפרשו, בין שוגגין, בין מזידין, בין אנוסין, ובין מוטעין — חזרו להיתרן הראשון, שכל מחיצה שנעשה בשבת, בין שנעשתה בשוגג בין במזיד — שמה מחיצה ודנים על פי המחיצה הקיימת, ואין מתחשבים באופן ובהיתר יצירתה.10ושואלים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר רב נחמן: לא שנו בענין מחיצה שנעשית בשבת אלא לענין לזרוק, שהיא יוצרת רשות בפני עצמה וכל הזורק לתוכה מרשות אחרת מתחייב, אבל לטלטל בתוכה ודאי אסור! ומתרצים: כי איתמר כאשר נאמרה הלכה זו של רב נחמן — לענין מזיד איתמר נאמרה, שקנסו את העושים מחיצה במזיד שלא ייהנו ממחיצתם, אבל מעיקר הדין מחיצה גמורה היא.11ב אמר שמואל: היתר זה שבספינות הקשורות זו בזו הוא אפילו היו קשורות בחוט הסרבל חוט שקושרים בו את מפתח הצואר. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי אם כשיכול להעמידן להחזיקן — פשיטא פשוט, מובן מאליו שיש להתיר, שהרי החוט מחזיק את הספינות צמודות זו לזו. ואולם אי אם מדובר באופן שאין החוט יכול להעמידן — אמאי מדוע יתיר?12ומסבירים: לעולם תאמר שחוט זה יכול להעמידן. ושמואל שאמר זאת לאפוקי מדנפשיה קאתי כדי להוציא מדברי עצמו אמר כן. דתנן שכן שנינו בברייתא: קשרה לספינה בדבר המעמידה, והיה קצהו מצוי באוהל המת — הריהו מביא לה לספינה טומאה. ואם קשרה בדבר שאין מעמידה — אין הוא מביא לה טומאה. ואמר שמואל: "דבר המעמידה" כוונתו — והוא שקשורה דווקא בשלשלת של ברזל. ולענייננו, מאחר וקבע שמואל שחיבור ייחשב רק בשלשלת של ברזל, לכך הוצרך לומר שדין זה הוא לענין טומאה בלבד, אבל לענין שבת — אינו כן.13וטעם ההבדל לענין טומאה הוא, משום דכתיב שנאמר: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" במדבר יט, טז. ודרשו חכמים מן המילים "חלל חרב" — חרב הרי הוא כחלל, שכלי מתכת שנגע במת נטמא באותה דרגת טומאה כמת עצמו. ולכן דווקא שלשלת ברזל הקשורה באוהל המת מסוגלת לטמא את הספינה שהיתה קשורה בה. אבל חבל מחומר אחר אין יכול לטמא כלי נוסף. אבל לענין שבת, כיון שיכול כל דבר שהוא להעמידה, לצורך היכר בעלמא בלבד הוא שזקוקים לקשירה, ומכיון שכן — אפילו בחוט הסרבל דיה.
