ביאור שטיינזלץ על שבת ס׳

1 בקולב הלך לך אחר מסמרותיו, שבהם תולים את החפצים. בסולם הלך אחר שליבותיו, בערסא מאזניים גדולות הלך אחר שלשלותיו ולא לפי כפות המאזניים. וחכמים אומרים: בכל הכלים הכל הולך אחר המעמיד, שאין אנו דנים לפי החלק החשוב מבחינת התפקיד, אלא לפי עיקר מבנהו של הכלי. ואם כן, לדעת ר' נחמיה יש לחלק, אף בדיני שבת, בין טבעת שיש בה חותם ושאין בה חותם, שהרי לדעתו החותם הוא עיקרה של הטבעת. וחכמים הסבורים, לדיני טומאה, שעיקרה של הטבעת הוא גופה ולא חותמה, מתירים משום כך בשבת אף בטבעת שיש עליה חותם.

2 רבא אמר: אפשר לתרץ את הסתירה בצורה אחרת, והמשנה בדיני טומאה יש להבינה כי לצדדים קתני, וכל קטע בה מתייחס לצד ענין אחר. וכך יש להבינה: טבעת שיש עליה חותם — הריהי תכשיט של איש, אין עליה חותם — הריהי תכשיט של אשה.

3 ורב נחמן בר יצחק אמר ליישב את הסתירה בין המשניות בדרך זו: וכי מהלכות טומאה על הלכות שבת קרמית מקשה אתה?! והלא העקרונות היסודיים שבדינים אלה אינם דומים כלל, שכן בטומאה "כל כלי מעשה" במדבר לא, נא אמר רחמנא אמרה התורה, ולכן טבעת שיש עליה חותם כלי הוא, ומקבלת טומאה. ואילו בשבת משום משוי משא אמר רחמנא אמרה התורה שיש לחשוש, ולכן כשאין עליה חותם — הריהי תכשיט, ומותרת בטלטול, יש עליה חותם — הריהי משוי , ואסור.

4 א שנינו במשנה שלא תצא האשה בשבת במחט שאינה נקובה. ושואלים: למאי חזיא למה ראויה כקישוט מחט כזו? אמר רב יוסף: הואיל ואשה אוגרת אוספת בה את שערה, שהיא מכניסה סיכה זו בתוך שערותיה ומצמידה אותן על ידי כך אל הסבכה.

5 אמר ליה לו אביי: אם כן ותהוי תהא מחט זו כבירית טהורה, ותשתרי ותותר. שבין הביריות השונות יש סוג בירית שאינו מקבל טומאה, והוא בירית העשויה כרצועה המחזיקה את הגרב שלא תפול, ומותר לצאת בה בשבת, אפילו היתה מקושטת, שמפני הצניעות ודאי לא תבוא אשה להראות או להסיר את הבירית ברשות הרבים. ואף במחט זו התחובה בסבכה — אין להניח שתפרע אשה את שערה ברחוב.

6 אלא תרגמא הסביר אותה רב אדא נרשאה קמיה מהעיר נרש לפני רב יוסף: הואיל ואשה חולקת בה שערה, שעושה בשערותיה כעין שביל על ידי מחט זו. ומקשים: בשבת שאסור לסרוק את השערות למאי חזיא למה ראויה מחט זו? אמר רבא: טס של זהב יש לה על ראשה, ובקצהו מחט זו, בחול חולקת בה שערה, ואילו בשבת מכניסה את המחט בכיסוי ראשה, והחלק המקושט מניחתה כנגד פדחתה מצחה כשאר תכשיטים.

7 ב משנה לא יצא האיש בשבת בסנדל המסומר שיש לו מסמרים בסוליותיו כאשר יבואר טעמו של דבר בגמרא. ולא יצא בסנדל יחיד, בזמן שאין ברגלו מכה פצע. ולא יצא בתפילין, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, שהקמיע נכתב בידי מי שאין ידוע עדיין אם מומחה הוא לכתוב קמיעות המועילים לנושא אותן. וכן לא יצא לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא בכל אלה — אינו חייב חטאת.

8 ג גמרא ושואלים: סנדל המסומר מאי טעמא מה טעם אסרו לצאת בו בשבת?

9 אמר שמואל: אנשים שלפי נשלפים, נשמטים מן הגזירה גזירת השמד היו לאחר אחת המלחמות באותם ימים, והיו אנשים אלו נחבאין במערה, ואמרו הנחבאים: הנכנס למערה — יכנס, והיוצא ממנה — אל יצא. שאין היוצא יודע אם אורבים מבחוץ ויכול בכך להסגיר את כל יושבי המערה.

10 ואירע שנהפך סנדלו של אחד מהם כשצדו הקדמי מאחור, ונראו עקבותיו כפסיעות יוצאות מן המערה, וכסבורין הם שאחד מהן יצא וראוהו האויבים ועכשיו באין עליהן. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. ולזכר אותו אסון שאירע בגלל סנדל מסומר אסרו לצאת בו.

11 ר' אילעאי בן אלעזר אומר שסיבת הגזירה היתה אחרת, ולדעתו מקור הגזירה היה בכך שפעם אחת במערה היו יושבין אותם אנשים ושמעו קול סנדל המסומר מעל גבי המערה, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

12 רמי בר יחזקאל אמר, טעם הגזירה היה שונה, והוא: בבית הכנסת היו יושבים אנשים אלו ושמעו קול סנדל מסומר מאחורי בית הכנסת, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

13 ולזכר אותו אסון שאירע בגלל סנדל מסומר באותה שעה אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר. ומקשים: אי הכי אם כך בימות החול נמי ליתסר גם כן ייאסר לנעול סנדל מסומר! ומשיבים: מעשה זה כי הוה כאשר היה — בשבת הוה הוא שהיה ולכך גזרו איסור רק מעין המאורע, בשבת. ומקשים: אם כן ביום טוב לישתרי יותר לנעול סנדל מסומר! אלמה תנן מדוע שנינו באותה משנה:

14 משלחין כמתנה כלים ביום טוב בין תפורין ובין שאינן תפורין, שדבר הראוי לשימוש כלשהו בחג — מותר לשלחו במתנה, אבל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור ביום טוב בשבת, שאסור להשתמש בהם. ומכאן נלמד שסנדל המסומר אסור בלבישה ביום טוב!

15 ומסבירים: בשבת מאי טעמא מה טעם אסרו — משום דאיכא כינופיא שיש התכנסות קהל, ביום טוב נמי איכא כינופיא גם כן יש התכנסות. ומקשים: בתענית ציבור הרי גם כן איכא כינופיא יש התכנסו ואם כן גם בה ליתסר ייאסר הסנדל המסומר בנעילה. ומשיבים: המעשה שבגללו אסרו כי הוה בכינופיא דאיסורא כאשר היה, היה זה בהתכנסות של איסור, ביום שנאסר בעשיית מלאכה, הכא כינופיא דהתירא כאן בתענית התקהלות של היתר היא, שיום שמותר בעשיית מלאכה הוא, ואינו דומה כלל. והרחבה מסויימת כמו משבת ליום טוב של גזירות שנעשו לזכרון מקובלת היא.

16 ואפילו לשיטת ר' חנינא בן עקיבא שגזירה שגזרו מחמת מאורע מסויים שאירע לא גזרו אלא בנסיבות הדומות לאותו מאורע, שהוא אמר בענין אחר שלא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה. שפעם העבירו אפר פרה אדומה אל מעבר לירדן בספינה, והתברר שהיתה טומאה בקרקעית הספינה, ורצו חכמים לגזור שלא להעביר כלל אפר פרה אדומה מעל מקור מים, ים או נהר, מעל גשר או באמצעות ספינה. ור' חנינא בן עקיבא אמר שגזירות שנוצרו לזכר מאורע אין גוזרים אלא בדיוק כשם שהיה המעשה בשעתו ולכן לא גזרו אלא בירדן ובספינה. אולם גם לשיטה מצמצמת זו הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בירדן לעומת נהרות אחרים מכיון דשאני שהוא שונה משאר נהרות בכמה דברים, רוחב או עומק, אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו זה כמו זה הם, דתנן כן שנינו במשנה: אין בין יום טוב לשבת הבדל בהלכה אלא היתר הכנת אוכל נפש בלבד ביום טוב.

17 א אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: לא שנו שסנדל המסומר יהא אסור אלא כאשר קבעו בו את המסמרים כדי לחזק את מבנהו, אבל אם קבעום לנוי — מותר. ושואלים: וכמה מסמרים נחשבים לנוי? ר' יוחנן אמר: חמש בסנדל זה וחמש בזה. ור' חנינא אמר: שבע בזה ושבע בזה.

18 אמר ליה לו ר' יוחנן לרב שמן בר אבא: אסברא אסביר לך: לדידי לשיטתי נועצים בסנדל זה לנוי שתים מכאן מצידו החיצוני, אחד סמוך לאצבעותיו ואחד סמוך לעקבו, ושתים מכאן, מצידו הפנימי אחד סמוך לאצבעותיו ואחד סמוך לעקבו, ואחת בתרסיותיו רצועותיו, ולר' חנינא שלוש מכאן ושלוש מכאן ואחת בתרסיותיו.

19 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: סנדל הנוטה שאין סולייתו ישרה עושה לו שבע מסמרים בתחתיתו לישרו, ומותר בשבת, אלו דברי ר' נתן. ורבי מתיר אף בשלוש עשרה.

20 ומעירים: בשלמא נניח לשיטת ר' חנינא הוא שאמר דבריו כר' נתן. אלא לר' יוחנן שאמר דבריו, כמאן כשיטת מי אמרם? והרי שני התנאים אינם מסכימים לשיטתו! ומשיבים: הוא שאומר דבריו כשיטת ר' נהוראי, דתניא שכן שנינו בברייתא שר' נהוראי אמר: אם חמש מסמרים קבועים בסנדל מותר לצאת בו בשבת, ואולם אם קבועים בו שבע מסמרים — אסור לצאת בו.

21 אמר ליה לו החכם איפה לרבה בר בר חנה: אתון אתם תלמידי ר' יוחנן עבידו עשו כשיטת ר' יוחנן, אנן נעביד אנחנו נעשה כשיטת ר' חנינא.

22 בעא מיניה שאל ממנו רב הונא מרב אשי: חמש מסמרים הקבועים בסנדל מהו לצאת בו? אמר ליה לו: אפילו שבע מותר. שאלו עוד: תשע מהו? אמר ליה לו: אפילו שמונה אסור.

23 בעא מיניה ההוא רצענא שאל רצען אחד מר' אמי: אם תפרו לאותו סנדל מבפנים בעור — מהו לקבוע בו מסמרים ויוכלו לצאת בו? אמר ליה לו ר' אמי: מותר, ולא ידענא מאי טעמא ואולם איני יודע מה טעם הדבר.

24 אמר רב אשי: ולא ידע מר מאי טעמא וכי אין אדוני יודע מה טעם? והלא פשוט הוא! כיון שתפרו מבפנים הוי ליה הרי הוא נעשה בכך מנעל ויוצא מכלל סנדל, ובסנדל גזרו ביה רבנן גזרו בו חכמים איסור, ואילו במנעל לא גזרו ביה רבנן גזרו בו חכמים.

25 ב בעא מיניה שאל ממנו ר' אבא בר זבדא מר' אבא בר אבינא: אם עשאו לאותו סנדל כמין כלבוס שתקע בו מסמרים עקומים, המחודדים משני קצותיהם, ואמצע המסמר בולט כלפי חוץ, מהו הדין בכגון זה, האם מותר לצאת בו בשבת? אמר ליה לו: מותר. ואיתמר נמי נאמר גם כן שאמר ר' יוסי בר' חנינא: עשאו כמין כלבוס — מותר.

26 אמר רב ששת: סנדל שחיפהו כיסהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו משפשפת אותו — מותר לצאת בו בשבת, שנעשה ככלי אחר, ואינו סנדל המסומר שגזרו בו.

27 ואכן תניא כוותיה שנוייה ברייתא כשיטתו של רב ששת: לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל בו אפילו מבית לבית בחצרו, ואפילו לא ממטה למטה בביתו. אבל כיון שהאיסור הוא משם זכרון למעשה שהיה בלבד, אינו אלא כפי שהיה באותו מעשה ואינו אלא על נעילת הסנדל, ולכן מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו את כרעי המטה. ור' אלעזר בר' שמעון אוסר אף בשימוש אחר. נשרו הרוב ממסמרותיו ונשתייר בו רק ארבע או חמש — מותר לצאת בו. ורבי מתיר לצאת בו אם נשארו בו עד שבעה מסמרים. ואם חיפהו בעור מלמטה תחת העץ וקבע לו מסמרות מלמעלה — מותר. עשאו את המסמר כמין כלבוס, או שעשאו כמין טס שטוח מאד בקצהו או חד כמין יתד, או שחיפהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו — מותר לצאת בו.

28 וכיון שהובאה ברייתא זו דנים בה לגופה; הא גופא קשיא היא עצמה קשה שכן מצד אחד אמרת שאם נשרו רוב מסמרותיו — מותר, ומכאן שהוא הדין אף על גב אף על פי שנשתיירו ביה טובא בו הרבה, והדר תני וחזר ושנה: ארבע או חמש, ומשמע כי רק ארבע או חמש — אין כן, מותר לצאת בו, ואולם טפי יותר — לא, בלא לדקדק מה היה מספר המסמרים קודם לכן!

29 אמר רב ששת: לא קשיא אין זה קשה, ויש ליישב באופן זה: כאן שהתירו בנפילת רובן הרי זה באופן שנגממו, שרק ראשי המסמרים נקטעו ועדיין רוב המסמר נעוץ, ורואים שרובם נפלו. כאן שהתירו רק בארבעה ובחמשה הרי זה באופן שנעקרו

30 ואין רואין אלא את המסמרים המצויים בנעל. ועוד מדקדקים בלשון התוספתא: שנינו בה שאם נשרו רוב מסמרי הסנדל ונותרו בו ארבע או חמש מסמרים — מותר לצאת בו. ומקשים: השתא עכשיו אם אמרת שכאשר נותרו חמש מסמרים שרי מותר לצאת בו, ארבע מיבעיא צריך לומר?! ומשיבים: אמר רב חסדא, ארבע שאמרו הריהן מסנדל קטן, וחמש מסנדל גדול, ולכל אחד מהם דין המיוחד לו.

31 שנינו באותה תוספתא שרבי מתיר עד שבע. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת שבסנדל הנוטה רבי מתיר אם יש בו עד שלש עשרה מסמרים! ומשיבים: נוטה שאני שונה, שמכיון שאין המסמרים אלא ליישור הסנדל, אינו נידון כסנדל המסומר.

32 ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכאן וחדשת הסבר שסנדל נוטה דינו שונה, לר' יוחנן שקבע בניגוד לדעת שיטות התנאים שמספר המסמרים הוא חמש בסנדל זה וחמש בסנדל זה, כפי ששנינו מקודם, נמי לא קשיא גם כן אינו קשה, כי נוטה שאני שונה אבל בשאינו נוטה אף לדעתו לא הותר כל כך.

33 אמר רב מתנה ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב אחדבוי בר מתנה שכך אמר רב מתנה: אין הלכה כר' אלעזר בר' שמעון האוסר את הסנדל המסומר בכל טלטול. ומקשים: פשיטא פשוט, מובן מאליו והלא כלל הוא שבכל מחלוקת שנחלקו בה יחיד ורבים הלכה כרבים, ודעתו בתוספתא היא דעת יחיד בלבד! ומשיבים: מהו דתימא מסתברא טעמא מהו שתאמר כי מסתבר הטעם של ר' אלעזר בר' שמעון בהא בזה ויפסקו כמותו אף שהוא יחיד, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הלכה כן.

34 אמר ר' חייא: אי לאו דקרו אם לא שהיו קוראים לי "בבלאי שרי איסורי" בבלי מתיר שרינא ביה טובא הייתי מתיר בו, באותו סנדל הרבה. ושואלים: וכמה היה מתיר? בפומבדיתא אמרין אמרו: עשרים וארבע מסמרים. בסורא אמרין אמרו: עשרין ותרתין עשרים ושנים. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך וסימן יהיה לך כדי שתזכור מה אמרו בסורא ומה אמרו בפומבדיתא: עד דאתא שבא מפומבדיתא לסורא חסר תרתי שני מסמרים ממנעלו. כי הדרך מפומבדיתא לארץ ישראל עוברת את סורא, והרי זה סימן לזכרון, שבטורח הדרך נפלו מ"סנדלו של ר' חייא" שני מסמרים.

35 ג שנינו במשנה שלא יוצאים בשבת בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה.